בשר בחלב
סימן פ"ח |
סעיף א-ב |
שלא להעלות בשר על שלחן שאוכלין גבינה
סעיף א
אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה שלא יבא לאכלם יחד אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה:
סעיף ב
הא דאסור להעלותו על השלחן דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה אבל אכסנאים שאין מכירין זה את זה מותר ואפילו המכירים אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להכירא מותר:
הגה: ודוקא שאין אוכלין מן הפת המונח ביניהם להיכר אבל אם אוכלים ממנו לא הוי היכר דבלאו הכי הפת שאוכלין ממנו מונח על השלחן (ארוך והגהות אשיר"י) אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו ובלאו הכי אין דרכו להיות על השלחן הוי היכר אף על פי ששותין מן הכלי (ב"י בא"ח סימן קע"ג) וכל שכן אם נתנו שם מנורה או שאר דברים שעל השלחן דהוי היכר. ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד משום שהמאכל נדבק בכלי (הג"ה אשיר"י ואו"ה) וכל שכן שלא יאכלו מפת אחד וכן נוהגין ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו כי לפעמים טובלים במלח ונשארו שיורי מאכל במלח:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
הלכות בשר בחלב | סימן פ"ח סעיף א' וב'
מראה מקומות סימן פח
יש לעיין סוגיית הש"ס קז: במשנה וגמ'. וטור וב"י אור"ח סוף סי' קעג.
סעיף א
בדין שאין מעלים לשולחן אחד עוף וגבינה, מהי סיבת הגזרה, עיין רש"י במשנה ריש כל הבשר שכתב החשש שמא יגעו זב"ז ויבלעו מהדדי, ועיין מהר"ם כוונתו. ובזה גזרו אטו העלאה ואכילה של בשר וגבינה, ועיין ר"ן על המשנה ריש כל הבשר שכתב החשש רק שמא יאכל משניהם יחד, ומשמע אף שלא ע"י בליעה זה מזה, וכן הוא לשון השו"ע. ובבדה"ש כתב נפק"מ ביניהם, באופן שיש על השולחן חלב סגור ואוכל בשר, שלרש"י אין חשש ולכן אין לגזור בזה, ולר"ן אפשר שיש לגזור גם בזה דהחשש שמא יבוא לאוכלם ביחד שייך גם כאן. ועיין רש"ש במשנה מה שכתב לענין חלב. ולכאורה יש להקשות על רש"י מדוע שולחן שסודר עליו התבשיל מותר להניח בשר וחלב הרי יש חשש שמא יגעו זב"ז, וי"ל שכתב רש"י שהנגיעה זב"ז תהיה ע"י שימשמש בהם – וזה לא שייך בשולחן שסודר עליו, עיין בדה"ש בבאורים.
ומדוע לא הוי גזרה לגזרה. וברש"י קד: נראה שכולה חדא גזרה היא, עיין משב"ז סק"א. אמנם בכרתי כתב שבכמה מקומות עשו רבנן הרחקה טפי וגזרו גזירה לגזירה [ואפשר שרש"י לשיטתו שהחשש שמא יאכלנו ביחד דרך בישול אפשר שלא הוי גזרה לגזרה, אמנם לר"ן שהחשש אף שיאכל רק צונן בצונן, ממילא הוי גזרה לגזרה].
ש"ך סק"ב כתב ב' טעמים להחמיר בלחם חמץ לא לאכול עם גוי באותו שולחן בפסח. א. שמא יפול פירור וחומרא דחמץ. ב. כי על הלחם יחיה האדם. ויש להבחין נפק"מ ביניהם בחמץ שאינו לחם. ועיין מנחת יעקב שהובא בפמ"ג.
סעיף ב
מלשון השו"ע נראה שכל דין העלאה שאסור נאמר רק בב' המכירים ומותר כשעושה הפסק, אך אם אחד אוכל חלב ויש על השולחן גם בשר לא איירי השו"ע. ונחלקו בזה האחרונים, עיין חידושי הפלאה שאסר בזה, והטעם היות שגם באופן שמותר צריך ב' תנאים. 1. הפסק. 2. שינוי דעות. אך החכמ"א [כלל מ, יא] כתב להתיר בזה ע"י הפסק. [לרוצה לעיין, עיין סוגיה שבת יג. והובא בבאור גר"א כאן, ותליא בסוגיה שם].
עיין פמ"ג משב"ז סק"ב מש"כ בשם שו"ת שבות יעקב וחלק עליו מפני ב' טעמים. וכן בספר כנפי יונה נחלק עליו וכתב עוד שפשוט שמי שאכל מאכלי בשר יכול להתעסק כעת עם מאכלי חלב ולא גזרינן בזה .
ברמ"א סוף הסעיף שכתב לייחד כלי של מלח כ"א לעצמו. בבדה"ש סוף הסימן הביא בשם כנה"ג שצריך שיהיה בכל בית ב' מלחיות א' לבשר וא' לחלב. וכתב שם שכ"ז במלחיה פתוחה. ועיי"ש מה שדן בכלי של סוכר שגם ראוי שיהיה בכל בית כלי של סוכר אחד לבשר ואחד לחלב.