בשר בחלב
סימן פ"ט |
סעיף א-ד |
שלא לאכול גבינה אחרי בשר
סעיף א
אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו והלועס לתינוק צריך להמתין:
הגה: ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים ומסירו צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (הר"ן פכ"ה) ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון מותר על ידי קנוח והדחה (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה) והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלין אחר כך גבינה מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד) דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון או אחר כך (ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה) ואם מצא בשר בין שיניו אחר השעה צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל) ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה (ארוך בשם מהר"ח) אבל אין נזהרין בזה ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות:
סעיף ב
אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם ואם הוא בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם וצריך לקנח פיו ולהדיחו והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה וכן בכל דבר שירצה חוץ מקימחא ותמרי וירקא לפי שהם נדבקים בחניכים (פירוש מקום למעלה מבית הבליעה קרוב לשינים) ואין מקנחים יפה ואחר כך ידיח פיו במים או ביין במה דברים אמורים בבשר בהמה וחיה אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא קינוח ולא נטילה:
הגה: ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה (מרדכי בשם מהר"ם וב"י בא"ח סימן קע"ג) וכן נוהגין כל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר (וכן הוא בזוהר) ויש מקילין ואין למחות רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים מיהו טוב להחמיר:
סעיף ג
אכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה ביניהם אינה אלא רשות (ויש מצריכים נטילה) (שערים והגהות ש"ד) אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה חובה ליטול ידיו:
הגה: ושומן של בשר דינו כבשר עצמו (רשב"א סימן ש"ז ומרדכי והגהת ש"ד): ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות ולפרוץ גדר (ארוך וב"י) מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר מותר לאכול אחריו גבינה (שם) ואין בו מנהג להחמיר וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב מיהו יש ליטול ידיו ביניהם ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה אם נגע בהן בידיו (בשערים והג"ה שערי דורא): שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין אינו צריך נטילה דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים (בית יוסף בשם רש"י):
סעיף ד
מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר (וכן להפך אסור) (כן משמע בארוך) וכל שכן שאסור לחתוך גבינה אפילו צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר ולא עוד אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בה בשר:
הגה: וכן להפך נמי אסור מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה שרי (ב"י בשם א"ח וכל בו) אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר ונהגו לרשום של חלב ואין לשנות מנהג ישראל:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
הלכות בשר בחלב | סימן פ"ט סעיף א'
הלכות בשר בחלב | סימן פ"ט סעיף ב'
הלכות בשר בחלב | סימן פ"ט סעיף ג'
הלכות בשר בחלב | סימן פ"ט סעיף ד'
סעיף א
יש לעיין סוגיית הגמ' קד: קה. ותוס' ורא"ש שם.
בדין אכילת גבינה אחר בשר מצאנו ג' שיטות: דעת הרמב"ם והשו"ע שצריך ו' שעות. דעת תוס' ד"ה 'עוף' בפי' הראשון שצריך לסלק השולחן ולברך ברכת המזון ולא סגי בקינוח והדחה. ודעת ר"ת שם, שנוטל ידיו ומקנח פיו ומותר אח"כ אפי' באותה סעודה. והרמ"א שכתב שצריך גם קינוח והדחה וגם סילוק השולחן וברכת המזון פסק כב' תירוצי התוס' גם יחד.
ומש"כ רמ"א שיש אומרים שמספיק לחכות שעה אחת, כתב בבהגר"א אות ו' שמקורו בדברי הזהר. ובב"י אור"ח קע"ג כתב שדברי הזוהר קאי רק על בשר אחר גבינה, ובבהגר"א למד שקאי גם על גבינה אחר בשר. עוד מבואר בש"ך סק"ז ששעה אחת הינה תחליף לקינוח והדחה וכתב הפמ"ג משום שמעבירה הטעם. ואילו הט"ז חולק וס"ל שצריך גם קינוח והדחה.
בפת"ש אות ג' כתב שהשעות הם שעות זמניות ודעת הפר"ח סק"ו, שהיות ובגמ' מבואר שתלוי בין סעודה לסעודה, בחורף היות והיום קצר מתקצר הזמן שבין סעודה לסעודה א"צ שש שעות שלימות אלא כשיעור שעות זמניות.
בערוך השולחן [סעיף ד] מבואר נפק"מ נוספת בין טעם הרמב"ם ורש"י, באופן שמנקר את שיניו אחר האכילה, שלרמב"ם יועיל ולא יצטרכו להמתין ו' שעות [וחולק בזה על הב"ח וכדברי ערוה"ש משמע קצת באו"ה כלל מ, א]. וכתב שלפ"ז במי שלעס לתינוק ולא בלע, וניקר שיניו לכו"ע לא יצטרך להמתין ו' שעות וסיים בצ"ע.
עיין בדגמ"ר שמונים ו' שעות מהזמן שהפסיק לאכול בשר עד הזמן שאוכל חלב ולא מסתכלים אימתי סיים סעודת הבשר אלא ממתי הפסיק בפועל לאכול בשר. אמנם בערוה"ש [שם] חולק וסובר שאזלינן בתר גמר סעודה ותחילת סעודה עיי"ש.
בשו"ת תשובות והנהגות [ב, שפט] דן במי שבירך על חלב ונזכר שטרם עברו ו' שעות מאכילת בשר. ופסק שאם עברה שעה אחת וקינח פיו- ישתה ואל יעבור על ברכה לבטלה. והביא בשם ספר זכור לאברהם לאסור בזה, וביאר כוונתו שהיינו לספרדים שפסקו עיקר ההלכה כרי"ף ורמב"ם שצריך ו' שעות מעיקר הדין.
עיין פת"ש ג' שהביא בשם החת"ס שחולה שתרופתו היא חלב- אין צריך להמתין יותר משעה. וכ"כ בחכמ"א [מ, יג] אלא שנראה מדבריו שהתיר לצורך חולה גם כשאין רפואתו מהחלב, אלא שסתם רצונו בחלב. ובענין שהייה לקטנים. יש לדון בקטן שהגיע לחינוך האם צריך לחנכו לכך, היות שמצינו שבדברים שהם צורכו של קטן אין בהם דין חינוך [כגון רחיצה ביו"כ]. ואף בקטנים שלא הגיעו לחינוך יש לדון אם מותר להאכילם, שהרי אין להאכיל תינוק איסור בידים הגם שלא הגיע לחינוך כמבואר בשו"ע אור"ח שמ"ג. והאריכו בזה הפוסקים, עיין שו"ת שבט הלוי [ד, פד], ובבדה"ש סקל"ז [עיי"ש שחילק בין קטן ביותר שא"צ להמתין כלל, לקטן עד גיל ט' שיחכה שעה כשרוצה בדוקא מאכל חלב, ואח"כ מתחייב בדין חינוך].
סעיף ב
בשר אחר גבינה, עיין רמ"א ובהגר"א אות יא שמקור הרמ"א מדברי הזוהר. ועיין משנ"ב תצד סקט"ז שאם הגבינה רכה משמע שמספיק קינוח והדחה, ונראה שאף לא חשש לדברי הזוהר. ואם הגבינה קשה מבואר ברמ"א שצריך ו' שעות. והיינו שעברו עליה ו' חודשים או שהיא מתולעת כמבואר בנו"כ. וטעם גבינה קשה מבואר בט"ז ששייך בה הטעם של מושך טעם, ובפר"ח כתב ששייך בה גם הטעם של נתקע בין השיניים וכן נראה מדברי מהר"ם שחשש לטעם זה. ובש"ך סקט"ז נראה שגם המשך דברי הרמ"א הינם מכח דברי הזוהר, או שכוונת הש"ך שאין להחמיר בגבינה קשה יותר משעה מפני ב' טעמים, א. גם בסברת נמשך הטעם דעת הרמ"א בס"א להקל מעיקר הדין בשעה אחת. ב. אף מכח הזוהר אין להחמיר יותר משעה אחת כי לא נמצא בזוהר יותר מכך. ועיין פמ"ג שכתב שאף בספר הזוהר יש להחמיר ו' שעות ולכאו' צ"ע דבריו מהיכן ראה כן בספר הזוהר, ועיין פרי תאר שביאר כן בספר הזוהר מכך שכתב שצריך לא לאכול בסעודה אחת ומשמע שמסעודה לסעודה מותר והיינו ו' שעות כמבואר בסוגיה קה. לדעת הרמב"ם.
וגבינה צהובה, מובא בשם הגרש"ז להחמיר כמו גבינה קשה ואף שלא עמדה ו' חודשים מ"מ היות וכיום עושים אותה באופן מלאכותי – נחשב כאילו עברו עליה ו' חודשים. וכן הורה הגריש"א [קובץ תשובות א, נח], ושבט הלוי [ב, לה]. אמנם מביאים בשם הגרח"ק ששאל לחזו"א ואמר שאין צריך להמתין ו' שעות.
סעיף ג
עיין תוס' קה: במחלוקת רשב"ם ור"ת. ולכאורה בין בתבשיל של בשר ובין שומן של בשר לא שייך טעם של בשר שבין השיניים אלא רק טעמו של רש"י. ועיין בהגר"א יד. וע"ע שו"ת הרשב"א [א, שז] שנראה דעתו לאסור גם ע"פ הרמב"ם מדין לא פלוג. ועיין או"ה [כלל מ אות א-ב] שנראה מדבריו שרק לטעם של רש"י יש להחמיר בתבשיל של בשר. ור"ת שהתיר תבשיל של בשר וגבינה אחריו, אפשר לשיטתו שסובר שהעיקר כטעם הרמב"ם כפי שמבואר בתוס' קד: ד"ה עוף בסופו עיי"ש. אלא שא"כ יש לדון בדברי הטוש"ע שפסקו להקל כר"ת, הרי פסקו בריש הסי' להחמיר כב' הטעמים ומדוע כאן הקילו. ואפשר שסוברים שתבשיל של בשר אף לטעם רש"י אינו כבשר וכן נראה בב"י אור"ח סי' קעג לענין ביצים המטוגנים בשומן, הביאו גליון מהרש"א כאן.
והעולה מהנ"ל: דעת השו"ע שבין לטעם רש"י ובין לטעם הרמב"ם, לא שייך זה בתבשיל ושומן של בשר. ולדעת הרמ"א שהחמיר, אפשר שהחמיר מצד טעם רש"י וכפי שכתב באו"ה. ואפשר שהחמיר אף לדעת הרמב"ם כפי שמבואר בשו"ת הרשב"א. ולדינא, עיין מש"כ רעק"א אות ג' להחמיר בשם מהרש"ל אפי' בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה ו' שעות והוא כפי' מהר"ם בתוס' קה: בדעת רבינו שמואל עיי"ש.
ש"ך סקי"ט. עיקר חידושו שאף שאין ס' בתבשיל כנגד שומן הבשר- שרי לאכול אח"כ חלב. ובאחרונים חלקו עליו דסו"ס אין ס' כנגד טעם הבשר [עיין אליה רבה אור"ח קעג, ויד יהודה]. מ"מ העיקר לדינא כהש"ך [וכן נראה בשו"ת אג"מ ח"ב כו]. ועיין ברעק"א נקט אופן אחר ליישב קושיית הש"ך. וע"ע פמ"ג אור"ח אשל אברהם תצד סק"ו לענין מי שאכל בשר ורוצה לאכול צנון שחתכו בסכין חולבת והורה לאיסור. אמנם לדינא הביאו האחרונים דברי הגריש"א ושבט הלוי שלא החמירו חומרת הפמ"ג.
סעיף ד
בדברי הט"ז עיין רעק"א מה שהקשה עליו. ועוד הקשה היד יהודה שלשיטתו מדוע צריך לעשות נעיצה כדי לחתוך גבינה בסכין בשרי ולא סגי בקינוח הרי אין הדוחקא לבד מוציא.
ובגוף המחלוקת, בדברי ר' שמשון מבואר שדוחקא לבד מפליט טעם ולכן צריך נעיצה לפני השימוש לגבינה ולפת יספיק קינוח מדין נ"ט בר נ"ט. אמנם הט"ז לשיטתו בסי' צו חולק וסובר שצריך גם דוחקא וגם חורפא כדי להפליט עיין פמ"ג ריש צו.
בבאור דברי הזוהר
כתב רמ"א סעיף א' שיש נהגו להחמיר שעה אחת בגבינה אחר בשר. ובפשטות כוונתו שהיות ומעיקר הדין לדעת תוס' מספיק קינוח והדחה, בכל זאת החמירו שעה. וכן בפשטות כוונת האו"ה שמשם לקוח דין זה. אמנם בהגר"א אות ו' כתב שמקור דין זה הוא בזוהר. והנה הב"י אור"ח סי' קעג כתב שדברי הזוהר נאמרו רק על בשר אחר גבינה, ואילו בגר"א נראה שנאמר גם על גבינה אחר בשר.
ובסעיף ב' גם כתב רמ"א להחמיר שעה בבשר אחר גבינה, וגם שם כתב הגר"א אות יא שמקורו הוא בזוהר. והמשך דברי הרמ"א שאיירי בגבינה קשה בפשטות לא איירי מכח הזוהר משום שהשווה גבינה קשה לגבינה אחר בשר ושם צריך ו' שעות ולא מצינו בזוהר שצריך ו' שעות אלא 'שעתא חדא'. אמנם המעיין בפמ"ג שפ"ד טז כתב שגם ע"פ הזוהר צריך ו' שעות. ואפשר כפי שביאר בפרי תואר שכוונת הזוהר שכתב 'שעתא חדא או סעודה חדא' היינו בין סעודה לסעודה שזה ו' שעות כמבואר בסוגיין. אלא שזה גופא חידוש הוא. ועוד שלפ"ז גם בגבינה אחר בשר בס"א שכתב רמ"א שעה אחת יצטרכו ו' שעות אם מקורו בזוהר כפי שכתב הגר"א.
ועיין ש"ך סקט"ז שדבריו קשים היות ונראה שגם בגבינה קשה למד שדין זה קשור לזוהר כי כתב שאין להחמיר בזה יותר משעה אחת כמו שכתב בזוהר, והרי יש בזה טעמים נוספים לאסור כמבואר בט"ז. ואולי כוונתו שהיות ולדעת רמ"א גם בגבינה אחר בשר צריך רק שעה ואין מושג שטעם השומן עולה עד ו' שעות, וא"כ ה"ה בגבינה קשה. ומה שיקשה מהזוהר- לא קשיא כי גם הזוהר איירי רק בשעה אחת. כן אפשר לבאר כוונת הש"ך ועדיין צ"ע בלשונו.
ולדינא פסק הרמ"א אור"ח סי' תצד שבשר אחר גבינה מספיק קינוח והדחה וא"צ להמתין שעה אחת וכן מבואר במג"א ומשנ"ב שם. וא"כ לא החמירו את חומרת הזוהר .
סעיף ד
סיכום שיטות הראשונים בענין נעיצת סכין, ומסקנת הפוסקים:
דעת רבינו שמשון המובא בב"י, שלחתוך לחם בסכין בשרית כדי לאוכלו עם גבינה מספיק לקנח את הסכין, ויתירה מכך, אף סתם סכין נחשב לסכין נקי ותולים שמקונח הוא [עיין ארוך מש"ך]. וטעם ההיתר משום שהוי נ"ט בר נ"ט. ואילו כאשר נועץ סכין בקרקע עשר פעמים מותר גם לחתוך בסכין בשרי גבינה צוננת, וכמו שמותר לחתוך בסכין של נכרי אחר שנעצו בקרקע לחם כמבואר בשו"ע קכא ס"ז [וחם אסור לחתוך בו כי לא מועילה הנעיצה כמו הגעלה].
והעולה מדבריו: א. דוחקא דסכינא לבד מפליט מהסכין מה שבלוע בו, ולכן הוצרך להגיע לטעם נ"ט בר נ"ט כשחותך בסכין בשרי לחם, כי אף שהסכין נקי בכ"ז ע"י שחותך ויש דוחקא נפלט מהסכין טעם הבשר הבלוע בו. ב. הנעיצה גורמת להפלטת הטעם הבלוע בו, ולכן אם נעץ בקרקע יכול לחתוך גם גבינה כי כעת אין בו טעם בלוע.
קשה על דבריו: איך מתיר נ"ט בר נ"ט לכתחילה, דהיינו לחתוך לחם בסכין בשרי מקונח. והיא קושיית הרעק"א .
דעת הרמב"ן: אין לחתוך לחם בסכין בשרי בסתם כי חוששים שמא אינו מקונח יפה [עיין בלשונו בב"י וכ"כ בארוך מש"ך]. ולא איירי הרמב"ן בדין נעיצה. וכתב בתו"ח (כלל עו, ז) לדעתו, שאם נעץ הסכין נחשב הסכין מקונח היטב ויהיה מותר לחתוך בו לחם לכתחילה. אמנם לחתוך בסכין זה גבינה, בפשטות לשון התו"ח אין היתר כלל לדעה זו.
והעולה מדבריו: א. הנעיצה אינה גורמת לפליטה מהסכין את אשר בלוע בה, אלא רק מנקה היטב את השומן הקרוש עליה. ולא חש כלל לפליטה ממנה משום שאיירי בחותך צונן. ב. ולפ"ז נראה שאין דוחקא לבד פולט מהסכין, שאם היה פולט מדוע לא ביאר שהנעיצה כדי שלא יפלוט הסכין את הבלוע בה ולא יעבור על נ"ט בר נ"ט לכתחילה. ולפ"ז גם בסכין של גוי הנצרך נעיצה, אינו משום שיפלוט האיסור הבלוע בה אלא משום השומן הקרוש על גבה. וכ"כ להדיא בנקוה"כ.
דעת הרמ"א: נחלקו בדבריו הט"ז והש"ך, דהנה מלשון הרמ"א שהזכיר נעיצה ולא הוזכר כלל בב"י בדברי הרמב"ן אלא רק בדברי רבינו שמשון, היה נראה שכוונתו להתיר ע"י נעיצה לחתוך גבינה וכדעת רבינו שמשון. וכן ביאר הט"ז כוונתו. אלא שהוסיף הט"ז שכאשר לא נעץ ורק קינח- אין צריך להגיע לטעם רבינו שמשון להתיר מדין נ"ט בר נ"ט אלא מצד שלא נפלט ע"י דוחקא דסכינא כלום אלא רק ע"י דוחקא וחריפות או חום ביחד .
והעולה לשיטתו, שאף בסכין של גוי לא יצטרך לנעוץ אלא לקנח כי לא יפלט ממה שבלוע ע"י דוחקא לבד, והסכין עצמו קינוח מספיק לו וכן נראה בפמ"ג שנקט לדעתו כן. ויקשה עליו שהרי מבואר בשו"ע קכ"א ז' שצריך נעיצה. וכן הקשה הרעק"א. ועוד יקשה, מדוע לחתוך גבינה צריך נעיצה ולא יועיל קינוח, שהרי דוחקא לבד אינו מוציא טעם. וכן הקשה היד יהודה.
ודעת הש"ך בהבנת רמ"א, שכוונתו כפי שכתב בתו"ח [וכן מורה לשון הרמ"א במה שסמך דבריו ללשון השו"ע שאיירי בלחתוך לחם] שצריך נעיצה כדי לחתוך לחם ופסק כדעת הרמב"ן. והטעם לשיטתו מדוע שלא תועיל נעיצה גם לחתוך בו גבינה, כפי שמועילה נעיצה בסכין של גוי לחתוך בו לחם [ששוים ב' המקרים שהרי בשניהם נחשב שחותך בסכין איסור], כתב הפמ"ג שפ"ד כב, שבב"ח החמירו טפי שחיישינן שמא ישכח .
ולדינא סיים הרמ"א נהגו שלכל אחד יהיה ב' סכינים א' של בשר וא' של חלב.