מראה מקומות סימן צה
סעיף א
במחלוקת תוס' והרמב"ן.
בתוס' זבחים צו. ד"ה 'ואם' [וכן מוכח מתוס' בסוגיין] מבואר שיסוד היתר נ"ט בר נ"ט הינו כאשר עבר הטעם ב' מקומות, דהיינו מהאוכל לכלי והכלי לאוכל, וכבר כעת שנמצא במאכל השני הוא טעם חלוש שאין בכוחו לאסור. אמנם ברמב"ן [הובא בר"ן] מבואר סיבת ההיתר רק כאשר יוצא הטעם מהאוכל השני שבו הוא נמצא- הוי היתר דנ"ט בר נ"ט, אך כל זמן שנמצא שם עדיין אינו קלוש דיו. ולפי דרכו חידש הרמב"ן שבב"ח צריך ששניהם יאסרו ואם רק אחד מהם נאסר אין איסור בב"ח. ולכן במקרה דנן אף שהכותח יכול לאסור הדגים, היות ואין הדגים אוסרים הכותח- אין איסור בב"ח. ועיין שו"ת רעק"א סי' ר"ז [ד"ה 'וגם לית בה'] שכתב כל זאת והוסיף בזה עיי"ש . [ועיין ראש יוסף בסוגיין בחקירה הרביעית, ואיך שפשטה. ונראה שנקט העיקר כדעת הרמב"ן ולכן כתב שדבר שבושל קודם הפסח בכלי חמץ, כשהגיע הפסח יאסר משום שטעם שני הבלוע בו טעם חשוב הוא עיי"ש באורך]
עוד נחלקו הרמב"ן ותוס' לענין הדיח קערה חולבת בכלי בשר, שלתוס' אסור ולרמב"ן שרי כמובא בר"ן. ויש לעיין האם מחלוקת זו הינה לשיטתם במחלוקת הקודמת. ועיין רא"ש שסובר כתוס' במחלוקת הראשונה, וסובר כרמב"ן במחלוקת השניה. ויש לבאר דעת הרא"ש בזה.
הערות בב"י
בבדק הבית בשם ר' ירוחם. עיין ארוך מש"ך מש"כ ע"ז.
בד"ה 'מצאתי כתוב' באמצע הדיבור כתב שאם הקערה חמה אוסרת כדי נטילה. עיין ש"ך סי' צ"ד סקל"ג ובמש"כ בסוגריים שם.
בד"ה 'כתב הר"ן' הביא שכל הפוסקים סוברים שלא אמרינן נ"ט בר נ"ט באיסור. ועיין שפ"ד סי' צ"ד סקכ"ב שכתב בדעת הסמ"ק שאף באיסור אמרינן נ"ט בר נ"ט.
נ"ט בר נ"ט באוכל
בלשון רש"י נראה שאם מבשל בשר עם דגים, הדגים הינם בשר עצמו ולא שהם טעם ראשון דז"ל רש"י מסכת חולין דף קיא: "נותן טעם בר נותן טעם הוא - אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר". וכ"כ הרעק"א בסי' צ"ד ס"ו בדין בצלים הבלועים מבשר עיי"ש. ובמשב"ז סק"א הוסיף שאף אם נבלע באוכל ואח"כ בכלי לא הוי נ"ט בר נ"ט. וע"ע פת"ש בשם פני אריה שחולק. וע"ע חוו"ד אות ד', ומדבריו גם יש להוכיח שחולק על הפמ"ג בזה, ויש לפלפל בזה. וביד יהודה סי' צ"ד סקי"ט [ד"ה הפ"מ] הוכיח מדברי הרמב"ן בסוגיין שאף טעם ראשון באוכל וטעם שני בכלי הוי נ"ט בר נ"ט עיי"ש.
בענין מחלוקת החוו"ד והבית אפרים המובאת בפת"ש- יורחב בעז"ה בסעיף ב'.
סעיף ב
בדברי השו"ע בדין ביצה, עיין משב"ז ב' שביאר בדעת הרשב"א שהקליפה אינה כמו כלי ולא הוי נ"ט בר נ"ט אלא מנוקבת, ולכן אסור לאכול את הביצה שהתבשלה עם בשר בכותח. ועיין חוו"ד ב' שחולק וביאר בכוונת הרשב"א שהקליפה הוי נ"ט בר נ"ט, ומ"מ ביצה של אפרוח אסורה כי באיסור אין היתר נ"ט בר נ"ט, וביצה שבשלוה בקדרה עם בשר אסורה משום שבבשול ביחד אין דין נ"ט בר נ"ט וכפי שהוכיח באות א' עיי"ש ראייתו. ועל יסוד זה שאין נ"ט בר נ"ט בבשול חולק הבית אפרים המובא בפת"ש, וכתב כמה ראיות לשיטתו . ובפמ"ג שחלק על החוו"ד בדין קליפה נראה בפשטות שסובר כבית אפרים.
ט"ז סק"ג, עיין משב"ז מה שביאר בכוונת היש"ש. ויש לדון האם מותר לחתוך בסכין בשרי בצל כדי לבשלו עם דגים. דאפשר שהיות והדבר חריף לא נחשב רק פליטת הטעם ויש לאסור. והעולם לא נוהגים כן.
ברמ"א כתב שאוסרים לכתחילה בנצלו ונתבשלו, ומשמע שלא מחלק ביניהם, ומהרש"ל שחילק ביניהם משום שסבר שבישול הוי ג' נ"ט, והרמ"א בפשטות לא ס"ל חלוקה זו של ג' נ"ט. אך בש"ך סי' צ"ד סקט"ו בסופו כתב שמתירים ב' נ"ט ונקט כן בפשיטות לכו"ע. ועיין שפ"ד שם ד"ה 'ולדינא' שביאר שבדגים שבשלו בקערה לא נחשב לג' נ"ט כי חוששים שמא נגעו הדגים בכלי. ולענין הלכה, אף שהש"ך פסק כמהרש"ל לאסור בנצלו אף בדיעבד וכן פסק החוו"ד, החכמ"א (מח, א) פסק כרמ"א שאין חלוקה בין נצלו לנתבשלו ובשתיהם מותר בדיעבד. ועיין במשנ"ב סי' תמז שעה"צ פא שמשמע שהקל כרמ"א, וחזו"א אור"ח קיט סקי"ג שהחמיר. [עיין שפ"ד ד', שאם בישל אורז עם ומים ובמהלך הבישול התאדו המים הוי כנצלו].
עיין משב"ז ד' שדן האם מותר לבשל בכלי חלבי לכתחילה כדי להעלות בכלי בשרי. והסיק לאיסור. ועיין ארוך מש"ך שביאר כוונת בדק הבית שמותר לכתחילה לבשל בכלי של חלב ע"מ לאכול בתבשיל של בשר [ולא עם בשר עצמו], ולפ"ז נראה שודאי יהיה מותר גם לבשל לכתחילה ע"מ להעלות בכלי של המין השני. אלא שכבר כתב הש"ך שם מנליה לב"י לחלוק על רי"ו בלי ראיה מש"ס. ובמשב"ז ה' הסיק שלצורך שבת אפשר להקל בזה עיי"ש.
עיין שפ"ד ד' שדן לדעת המהרש"ל שאוסר בנצלו האם אחר שנצלו מותר בדיעבד להעלותם בכלי חולבת, והסיק שמותר, אך הביא דעת המרדכי המובאת לעיל סימן צ"ד ס"ט, שמוכח שאוסר גם להעלות באופן זה. ועיין חוו"ד אות ד' על דברי מהרש"ל ומוכח מדבריו שנ"ט בר נ"ט אמרינן גם באוכל ואח"כ לכלי.
בדברי הרמ"א שנטל"פ ונ"ט בר נ"ט מותר. יש לעיין האם כוונתו שבנטל"פ מותר לכתחילה לבשלם כדי לאכול עם חלב, או שגם בנטל"פ מתיר רק אם נתבשל כבר. ובבהגר"א אות י' נראה שמתיר בזה לכתחילה עיי"ש. ובחכמ"א (מח, ב) אסר לכתחילה והתיר רק אם כבר נתבשל, אמנם כתב החכמ"א שאם אין לו כלי אחר לבשלו בו, מותר לו לבשל בכלי בשר שאינו ב"י כדי לאוכלו עם חלב כי זה נקרא דיעבד. ועיין פמ"ג אור"ח תמ"ז א"א כ"ג שביאר כחכמ"א. וכן הכריע המשנ"ב שם סקנ"ח עיי"ש.
סעיף ג
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם בני יומן ושניהם נקיים- נחלקו הראשונים, דעת סה"ת לאסור כי הוי טעם שני באיסור וכ"כ בתוס' קיב. בתי' ב' . ודעת הרא"ש (סי' כט) להתיר , וכן דעת הרמב"ן . ולדינא פסק השו"ע להתיר , והרמ"א פסק לאסור . אלא שאף השו"ע שפסק להתיר כתב הש"ך (סק"ט) שהיינו רק בדיעבד, ועיין הערה .
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת ואחד מהם מלוכלך- כתב הש"ך (סק"י) שאף לדעת השו"ע יש לאסור לפי שאף לדעת הרא"ש הוי טעם שני באיסור לפי שהטעם היוצא מהכלי הנקי נאסר מיד ממשות הלכלוך, ועוד שהשומן נוגע בכלי הנקי ונאסר הכלי ואוסר את הכל. ולרמ"א ק"ו שאסור באופן זה.
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת ואחד מהם אינו ב"י- אף הרמ"א מודה להתיר את הכלים . כי הכלי בן יומו קיבל טעם מאינו ב"י ולא נאסר, והכלי שאינו ב"י קיבל טעם מבן יומו דרך נ"ט בר נ"ט . והמים נוהגים בהם איסור, משום שאין בהם הפסד ממון .
הדיח צלחות בשר וצלחות חלב ששניהם כלי שני בכלי ראשון [פרווה]- הט"ז (סקי"ב) והש"ך (סקי"ג) הביאו דברי האו"ה שאסר אף את הצלחות להם שהם רק כלי שני . והט"ז ביאר טעמו שע"י הרבה עירויים שעירה על הצלחת בלעה הצלחת בכולה, וטעם זה כתב להדיא באו"ה . ובתו"ח כתב הטעם לאסור משום שחוששים שמא השתמש בצלחת בתוך כ"ר וממילא בלעה ככל כ"ר, והביאו הש"ך .
הודחו זה אחר זה- היינו דין דגים שנתבשלו בקערה שאחר שהתערבו עם כותח הכל שרי .
הודחו בכלי שני והכלים מלוכלכים- הרמ"א כתב להתיר הכלים . ומהרש"ל אוסר באופן שידענו שהכלים היו מלוכלכים אבל אם לא ידוע אין המורה צריך לשאול אם הם היו מלוכלכים . והט"ז (סקי"ב) הקל בכלי שני להתיר הכלים .
עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב- כתב הרמ"א לאסור. ודינו צ"ע, שהרי בפשטות נחשב לכלי בשר שבישל בו מים ואח"כ העלה המים בכלי חלב שאף הרמ"א מתיר בזה, ומדוע כאן אסר. והש"ך (סק"ה) חלק על הרמ"א וכתב להתיר מכח קושיה זו. ובט"ז כתב לבאר שהכא ניצוק חיבור הוא ונחשב כאילו המים נמצאים עדיין בתוך הכלי העליון ולכן נאסר הכלי התחתון, אבל העליון לא נאסר [פמ"ג]. והחוו"ד (אות י') ביאר כוונת הרמ"א ע"פ המבואר ברמ"א סי' צ"ד ס"ה שכאשר תחב כף חלב ב"י לקדרת בשר שאינה ב"י עם ירקות- יש להחמיר לאסור הכלי שאינו ב"י אף שהכלי קיבל טעם מנ"ט בר נ"ט. וא"כ גם כאן יש לאסור את הכלי שעירה עליו אף שהוי נ"ט בר נ"ט. ולפ"ז דין הרמ"א כאן אינו מעיקר הדין אלא חומרא ואם בישל בכלי המאכל מותר.
עירה מכלי פרווה על כלי בשר וחלב ויש עליהם שומן- כתב הרמ"א להתיר הכלים דאין עירוי ככ"ר שיבלעו זמ"ז. וביאר הש"ך (סק"כ) כוונתו שרק לענין להבליע בכלים עירוי אינו ככ"ר. אך הש"ך פסק שהיות וקיי"ל שעירוי אפי' מבשל כדי קליפה ק"ו שמבליע ומפליט ואף בכלים ולכן יש לאסור הכלים. ואם שניהם נקיים כתב הש"ך (סק"כ) בתחילה להתיר הכלים משום נ"ט בר נ"ט, אלא שהסיק הש"ך לאסור את שני הכלים וכן המנח"י אסר גם בזה , והפמ"ג התיר במקום הפס"מ. וכתב החכמ"א (מח, יב) בכל אופן יחכה מהשתמש בכלים אלו עד אחר מעל"ע. ובכלי מתכת כתב הפמ"ג שצריכים הגעלה.
עירה מכלי פרווה על כלי בשר וחלב ואחד מהם נקי- הט"ז (סקי"ב) אסר את הנקי היות וקיבל טעם מהממש מהכלי שאינו נקי, והתיר את המלוכלך. והש"ך (סק"כ) החמיר לאסור גם את הנקי במקום שאין הפס"מ משום שחשש שעירוי בכולו להפליט מהכלי הנקי שנעשה חנ"נ ולחזור ולאסור את הכלי שאינו נקי .
סעיף ד
בשו"ע מבואר להתיר לפגום המים ולרחוץ כלי בשר וכלי חלב מלוכלכים ביחד. ובש"ך נראה שלמד בדבריו שהתיר השו"ע לכתחילה, ולכן הקשה עליו שיש להתיר להגעיל כלי גדול ע"י פגימה. אמנם בצ"צ למד בכוונת השו"ע שהתיר רק בדיעבד וממילא ל"ק קושיית הש"ך.
ובגוף היתר השו"ע. בנקוה"כ הבין שהתיר לפגם רק דבר מועט כגון שומן הדבוק לכלים, אך לא מועילה פגימה לאיסור גדול. ובפת"ש כתב שהיתר השו"ע לפגום רק דבר שעדיין אינו איסור וע"י הפגימה לא יהיה האיסור חל כגון לפגום בשר וחלב טרם שהתערבו. אבל לפגום איסור אף שו"ע מודו שאסור. והט"ז שהקשה על השו"ע מדין נפל בורית לתוך התבשיל שיש להתיר כי הבורית פגום הוא- מוכח של ס"ל כב' החילוקים הנ"ל של נקוה"כ והפת"ש.
והרמ"א סי' פ"ז ס"ו שאסר להשתמש בכלי שעושים בו הבורית משום בב"ח המעורב באפר בזמן שעושים הבורית לנקוה"כ מבון סיבת האיסור כי אין האיסור מועט. אלא שלפת"ש יש להבין מדוע אסור הרי לא נוצר כלל איסור. ועיין מש"כ בזה בסי' פ"ז.
בענין נ"ט בר נ"ט בשעת בישול, ודין נ"ט בר נ"ט בדגים ובשר
שאלה: נוהגים העולם להשים בשבת על סיר בשר חלה כדי שתתחמם, ואח"כ אוכלים חלה זו עם דג. האם שפיר עבדי או לא.
תשובה: קודם יש לברר דין חמירא סכנתא מאיסורא שנאמר בין הפרדת דגין ובשר. ועוד יש לברר האם שייך באופן זה נ"ט בר נ"ט.
א. בגמ' פסחים עו: מבואר שאין לאכול דגים עם בשר משום שקשה לצרעת. אלא שהגמ' איירי לאכול דגים עם בשר ממש, או כאשר צלאם ונגעו זב"ז. אך באופן שמבשל דגים בכלי של בשר לא איירי הגמ'. והטור סי' קט"ז הביא שיש אומרים שאין לבשל דגים בסיר שבשלו בו בשר. וניתן להסביר טעמם, אף שמקבלים הדגים רק נ"ט בר נ"ט של טעם הבשר, הרי קיי"ל שטעם שני באיסור- אסור, ורק בב"ח שעדיין הכל היתר יש דין נ"ט בר נ"ט. והיות וחמירא סכנתא מאיסורא יש לחוש גם בדגים שנבלע בהם טעם בשר לנ"ט בר נ"ט. אמנם הד"מ שם הביא שיש המתירים לבשל דגים בכלי של בשר וכן השו"ע פסק לדינא שם ס"ב שאין לצלות דגים עם בשר ביחד ולא דיבר על בישול דגים בסיר של בשר נקי . וכן הט"ז סי' צ"ה סק"ג התיר לבשל דגים בכלי בשר והוכיח כן מהש"ס כמבואר חולין קיא: שדגים שעלו בקערה של בשר נחלקו רב ושמואל אם מותר לאוכלם בחלב או לא, בל בלא חלב משמע שמותר לכו"ע לאכול הדגים כי לא חשו לנ"ט בר נ"ט בין דגים לבשר .
ב. ואחר שהוכחנו שאין חומרת נ"ט בר נ"ט ביו דגים לבשר, יל"ע באופן שמבשל דגים וזב שומן של בשר על הכלי מבחוץ בזמן הבישול, האם גם בזה יש להתיר, או שמא כיון שבזמן הבשול הוא חמיר טפי. ומצאנו בזה מחלוקת גדולה בין האחרונים, ונבאר הדברים בעז"ה.
ג. קיי"ל שאין ללוש פת עם בשר או עם חלב כמבואר בגמ' בפסחים ובשו"ע יור"ד צ"ז ס"א. וכתב הרמ"א שם, שאם אפה פת ובשר באותו תנור, וזב שומן מהבשר תחת הפת- אסורה הפת כי נחשבת לפת שלשה עם בשר. וכתבו הט"ז והש"ך שם, שאין כוונת הרמ"א שזב הבשר ממש עד תחת הפת אלא גם אם זה על התנור ולא הגיע עד הפת- אסורה הפת. כי תולים שפעפע בתוך בתנור והגיע השומן לפת הוי פת בשרית. והקשה הכרתי לדעתם, מדוע יש לאסור הפת באופן זה, הרי הוי נ"ט בר נ"ט מהשומן לכלי ומהכלי לפת ועדיין היתר הוא ומנלן לאסור הפת בכה"ג. ולכן ביאר הכרתי דברי הרמ"א כפשוטם שרק באופן שהשומן הלך עד הפת ממש יש לאסור את הפת. ובדרכו של הכרתי כתבו גם אבן העוזר והבית מאיר והיד אברהם ובית אפרים.
ד. אמנם החוו"ד כתב לבאר כוונת הש"ך והט"ז, שדין נ"ט בר נ"ט שהוקלש הטעם נאמר רק שנח הטעם בכלי, אבל תוך כדי בישול לא אומרים נ"ט בר נ"ט אלא הטעם עובר מיד מהכלי לאוכל ונחשב עדיין לטעם ראשון, ולכן כאשר זב שומן תוך כדי האפיה על התנור אף שלא זב עד הפת, היות והבליעות של השומן מגיעות לפת ועדיין לא הוקלשו כי תוך כדי בישול הוא- לא הוי נ"ט בר נ"ט ולכן נאסרה הפת. והביא החוו"ד ראיה לדבריו מדברי האו"ה שהובאו בט"ז סי' צ"ב סקכ"ד, שאם בישל בכלי מים ונפל עליו מבחוץ טיפת חלב, ואח"כ בישל בכלי זה בשר- לא נאסר הבשר, דממ"נ, אם הטיפת חלב לא נכנסה לתוך הכלי בבשול הראשון מדוע שתכנס בבשול השני. ואם נכנסה הרי התערבה במים ואף שאין במים ס' כנגדה סו"ס אח"כ כשנכנסה שוב לכלי נכנסה לפי חשבון כגון שאם היה במים פי עשרים כנגד הטיפה נכנסה רק אחד מעשרים של חלב חזרה לכלי וממסתבר שיש ס' בבשר כנגד כמות קטנה זו של חלב, עכת"ד. ומשמע מדבריו שאם לא יהיה בבשר אח"כ ס' כנגדה יש לאסור הבשר ולא אמרינן שסו"ס הטיפה שנפלה על הכלי מבחוץ היא רק נ"ט בר נ"ט במים. ומוכח שתוך כדי הבישול לא אומרים דין נ"ט בר נ"ט.
ה. עוד מצאנו, שכתב בשו"ת הרשב"א [הובא בשו"ע צה, ב] שאם בישל ביצה בקליפתה עם בשר- הביצה בשרית משום שיש נקבים בקליפה. והבין הפמ"ג שם, שאלולי הביצה מנוקבת היה לה דין נ"ט בר נ"ט שהקליפה היא כמו כלי. ומוכח שאף תוך כדי בישול אומרים דין נ"ט בר נ"ט ודלא כחוו"ד. ואילו החוו"ד לדרכו ביאר כוונת הרשב"א, שהרשב"א שם בתשובה אוסר ג"כ ביצת אפרוח שהתבשלה בקליפתה, וע"ז כתב הרשב"א שאין לומר שביצת אפרוח אטומה לגמרי ולא עובר שום טעם, אלא יש לה נקבים ומעבירה טעם כמו כלי- ובכל זאת ביצה שבשלה עם בשר אין לאוכלה עם חלב משום שהוי טעם ראשון כי בשעת בישול אין דין נ"ט בר נ"ט. והעולה מכך, שביצה שבשלה בחמין לכו"ע אין לאוכלה עם חלב, לדעת הפמ"ג משום שיש לקליפה נקבים. ולדעת החוו"ד משום שתוך כדי הבישול לא הוי נ"ט בר נ"ט.
ו. והבית אפרים שחלק על החוו"ד, הוכיח שיטתו מדין הגעלת כלים. דמבואר בראשונים [עיין תוס' סוף ע"ז] וכן נפסק בשו"ע אור"ח תנב ס"א, שיש להגעיל כלים בערב פסח קודם שעה חמישית שהחמץ עדיין היתר, ואז אין צריך להקפיד שיהיה במים ס' כנגד הכלי, משום שהוי נ"ט בר נ"ט מהחמץ לכלי ומשם למים ומשל חזרה לכלי ועדיין הוא היתר. ולדרכו של החוו"ד יקשה הרי תוך כדי הבישול לא נחשב לנ"ט בר נ"ט ויחשב הכל טעם ראשון ומדוע התירו הראשונים כן. והיא טענה גדולה נגד החוו"ד.
ז. אמנם בדרכי תשובה סי' צ"ה אות ז' הביא דברי הרעק"א שהסכים לדברי החוו"ד, אלא שכתב שכאשר נבלע האוכל בכלי ונח שם, גם אח"כ שיוצא ע"י בישול ויבלע שוב יחשב נ"ט בר נ"ט הואיל וכבר הוקלש כאשר נכנס לכלי ונח שם. ורק אם נפל על הכלי תוך כדי בישול ומעולם לא הספיק לנוח בכלי- בזה אמרינן שאין דין נ"ט בר נ"ט והכל טעם ראשון.
ח. ולפ"ז מתורצת קושיית הבית אפרים, דבהגעלת כלים הטעם נח כבר בכלי טרם יצא ע"י ההגעלה ובזה אפשר שגם החוו"ד יודה שנחשב לנ"ט בר נ"ט [ולפ"ז מתורצות גם שאר קושיות הבית אפרים על החוו"ד, אך לא הארכתי בזה כעת].
ט. וכעת נבוא לדון במה כתבנו לעיל, באופן שנפל על סיר הדגים תוך כדי בישול רוטב של בשר האם נאסרו הדגים, שלדעת החוו"ד יש לאסור הדגים כי נחשב שהתערב בהם בשר ממש. ואילו לדעת הבית אפרים וסייעתו- יש להתיר הדגים כי הוי נ"ט בר נ"ט וכבר הוכחנו שבזה לא החמירו דין דגים בבשר. וה"ה בשאלה בה פתחנו האם מותר להניח על הסיר הבשרי חלה, יהיה תליא בפלוגתא זו, כי כבר כתב הרמ"א סי' ק"ה ס"ז שאף שאין הבלוע יוצא מכלי בלא רוטב מ"מ מכלי לאוכל יוצא בלא רוטב [ועיין שם בש"ך סקכ"ג שדן כמה נאסר מהאוכל], וכן קיי"ל שמכסה תמיד נחשב לכנגד הרוטב כמבואר בבהגר"א סי' צ"ב אות כ"ט, וא"כ יהיה תלוי שאלתינו לעיל במחלוקת האחרונים כנ"ל.
י. אלא, שכתב הפמ"ג סי' ק"ח שפ"ד יח אות ח', שאם זב שומן של בשר בתנור והיו שם דגים ולא הגיע השומן עד הדגים- יש להתיר הדגים כי לא גזרו חמירא סכנתא מאיסורא בטעם הנמצא בכלים, והיה מקום לומר שהפמ"ג לשיטתו שחולק על החוו"ד, אלא שהרעק"א העתיקו להלכה בסי' קט"ז, למרות שס"ל כדעת החוו"ד. ומתבאר שאף לדעת החוו"ד שע"י בישול נחשב לטעם ראשון- לענין חמירא סכנתא של דגים ובשר לא החמירו בזה.
יא. אופן נוסף למחלוקת החוו"ד והבית אפרים, כאשר יש מיחם על הפלטה וזב שומן על הפלטה ונגע במיחם [ואפשר אף באופן שלא נגע, ויש לדון בזה] שלדעת החוו"ד המים הינם טעם ראשון של בשר ולדעת הבית אפרים הם נ"ט בר נ"ט ואם עירב המים עם חלב השתיה מותרת.
יב. וכעת נעסוק בדין נ"ט בר נ"ט לענין בשר בתשעת הימים. כתב השו"ע סי' תקנ"א ס"י שיש להתיר תבשיל של בשר [דהיינו מרק עוף שאין בו בשר בעין] בתשעת הימים, ובמ"ב הביא לאסור תבשיל של בשר, והיה ניתן לבאר שחולקים לשיטתם, שביור"ד סי' פ"ט התיר השו"ע לאכול תבשיל של בשר ואח"כ גבינה ואילו הרמ"א אסר. אלא שאין הדבר כן, דמקור דין השו"ע באור"ח הוא מהכלבו שכתב הטעם להתיר תבשיל של בשר משום שאין בזה שמחה כמו בשר, ועיקר גזרת חכמים היתה משום צער על החורבן. והוסיף המשנ"ב שם שלבשל בכלי של בשר בתשעת הימים מותר לכתחילה. כי אף שבשר הינו איסור באותם ימים עדיין סיבת הגזרה משום צער ואין לו הנאת בשר כשאוכל רק נ"ט של בשר. ולפ"ז נראה להתיר גם באופן שזב בשר על גבי קדרה שמבשל בה פרוה בתשעת הימים, דאף שלחוו"ד חשיב טעם ראשון, מ"מ אין בזה שמחה של בשר.