מראה מקומות סימן שט"ז
יש ללמוד קודם סעיפים א, ב, יב. ואח"כ את שאר הסימן כסדר.
סעיפים א, ב. – הגדרת צידה
גמ' שבת קו. במשנה- קו: 'מתני' '.
גמ' ביצה ריש פרק ג' – כד. 'מתני' '.
טור, וב"ח סעיף א', ולהתבונן שנחלקו ר' יהודה וחכמים בהגדרת מלאכת צד.
שו"ע ונו"כ.
סעיף יב- חיה ועוף שברשותו
בסעיפים א' ב' התבאר שרק כאשר צד למקום קטן הוי צידה, וממילא רק כאשר נמצא במקום קטן אפשר לקחת משם הבע"ח ואינו צידה. וסעיף זה עוסק האם יש אופן להתיר לקחת בע"ח גם כאשר נמצא במקום גדול ועדיין לא יחשב צידה.
פשטות הסוגיה בביצה שכל זמן שצריך לומר 'הבא מצודה ונצודנו' אכתי יש איסור דרבנן בצידה אף שלא עבידי לריבויי ומזונתן עליך ובאין לכלובן בערב. עיין תוס' שם. ועיין רא"ש ביצה פרק ג' סימן א', ומה שהביא דעת בעה"ט שם, וקרבן נתנאל שם.
רמב"ם פ"י הלכה כד והגהות מיי' שם.
שו"ע הלכות יו"ט סי' תצז סעיפים ו' ז'.
שו"ע ונו"כ כאן. ובהגר"א אות כז, כט.
סעיפים ג, ד
עיין סוגיה ביצה לו. "ת"ש פורסים מחצלת ע"ג כורת" – לו: ''ונותנן כלי תחת הדלף''. [קאי על דברי ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל].
תוס' שם ד"ה 'אלא' ומהר"ם ומהרש"א שם.
גמ' שבת מג . "ת"ש פורסים מחצלת ע"ג כוורת"- מג: "אמר להו רב ששת".
טור ב"י סעיפים ג, ד. וב"ח שם.
שו"ע ונו"כ.
סעיפים ה, ו
עיין גמ' שבת קו: במשנה- סוף הפרק.
ר"ן לח. בדפי הרי"ף.
ובבאור דעת הרשב"א עיין שו"ת אבני נזר סי' קצד, ובהערה את עיקר דבריו .
ובמש"כ האבנ"ז להקשות על הרשב"א מסוגיה דביצה לו. יש לומר שהרשב"א ס"ל שלא גורסים 'ותסברא' וא"כ שרי לר"ש אף בפס"ר, ולא משום טעם תרומה"ד שהוי אין במינו ניצוד. וכן אפשר לבאר כוונת הטור שחלק על ספר התרומה והתיר אף בפס"ר, וכולם תמהו עליו. ולדעת הרשב"א אתי שפיר. ועיין בהגר"א שביאר שהטור לא גרס 'ותסברא', ודו"ק.
עיין מג"א סקי"א, ודבריו קשים להולמם. ועיין חלקת יואב סי' יא' שכתב לבאר כוונתו שאף שהראשון קם עדיין יוכל לחזור ולצוד הצבי טרם יספיק לברוח ולכן חשיב שלא נגמרה צידת הראשון. וע"ע באשל אברהם מבוטשטש אופן אחר לבאר כוונתו, שאיירי שהצבי ישן ולכן לא נגמרה צידת הראשון.
סעיף ז
משנה ריש פרק שמונה שרצים, וגמ' קז: 'הצדן לצורך חייב' – 'אמר שמואל השולה דג מן הים'.
תוס' דף ג. ד"ה 'הצד נחש'.
רמב"ם פרק י' הלכה י"ז וכ"ה, ומ"מ על הלכה י"ז.
בבאור דעת המ"מ במה שכתב שלצוד כדי שלא ישכנו הוי מתעסק, ניתן לבארו ע"פ דברי האבני נזר אורח חיים סימן קפט אות ז' וז"ל: "ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור. דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות. שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה. ואפי' הוצאה מרשות לרשות נשתנה במה שהוא ברשות אחר. אבל צידה אין שום שינוי בגוף החי' רק אצל האדם שנעשה ברשותו. ועל כן דבר שבמינו ניצוד לצורך גופו חשיב ברשותו שיש לו דבר מה. אבל דבר שאין במינו ניצוד משום שאין בהם תועלת כלל אין לו כלום אף לאחר שניצוד כגון הצד זבובים שאין בהם צורך. נמצא שלא חשיב ברשותו רק שמציל עצמו שלא יזיקו לו על כן הוא צדן. אבל לא נחשב שיש לו דבר מה. על כן לא חשיב מלאכה כלל. וכי סבירא לי' לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. היכי דהמלאכה הוי מלאכה אף בלא הצורך והצורך רק כי היכי דליהוי מלאכת מחשבת. הוי מלאכת מחשבת אף בצורך שאינו מגופה. אבל בצידה דבלא התועלת לא הוי מלאכה כלל אינו מועיל התועלת שלא יזיקו וכנ"ל ודו"ק. אבל בצד נחש שלא ישכנו מבואר בש"ס [קכא ע"א] דלר' יהודה חייב. שהרי הנחש במינו ניצוד דיש בו תועלת בגופו. רק שהוא אינו צדו לגופו. ומכל מקום הוי מלאכה דחשיב שיש לו דבר מה דאי בעי משתמש בו לגופו או מוכרו למי שצריך לו לגופו על כן חייב לר' יהודה אף שכוונתו שלא ישכנו".
ואע"פ שהאבני נזר עצמו לא ביאר כן בדעת הרמב"ם והמ"מ כמבואר בסוף דבריו, מ"מ אפשר לבאר כן בסברת המ"מ. וכן נראה שביארו בערוך השולחן [סעיף יט] וז"ל: "וזהו שכתב הואיל ונתכוין לצוד צריך ביאור דאפילו לא נתכוין לצוד הא הוי פסיק רישא אמנם הכוונה כן הוא דבצידה כשלא נתכוין לצוד אלא להגן שלא ישיכנו אין זה בכלל צידה כלל דצידה עיקר כונתו לצודו לרשותו ובכאן עיקר כונתו להרחיקו והוה היפך ממש מצידה ולכן גם ענין מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייך כאן דאין זה מלאכה כלל כיון שהוא היפך מעיקר כוונת המלאכה כמ"ש וזהו שאמר שם והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן וכו' כופה עליו כלי כלומר דבכה"ג לא הוי בכלל צידה [ומ"ש המג"א סקי"ב שאין במינן נצוד הוא דבר תמוה וכבר השיג עליו הא"ר ובת"ש כתב דטעות הדפוס הוא וכצ"ל שיש במינן נצוד ועי' מחצית השקל ופרמ"ג ואין נ"מ בזה וכונת הרמב"ם כמ"ש] [ובזה מתורץ קושית בה"ג בתוס' ריש שבת ד"ה הצד ע"ש ודו"ק]".
טוש"ע ונו"כ.
הגדרת מלאכת צידה
מצינו במשנה שבת קו. מחלוקת ר' יהודה וחכמים אימתי נחשב שצד בע"ח. לדעת ר' יהודה ציפור ניצודת דוקא במגדל וצבי ניצוד דוקא בבית. ואילו חכמים מודים לר' יהודה בציפור אך חולקים עליו בצבי וסוברים שצבי ניצוד גם בביבר וחצר. ויש להבין במה נחלקו.
ובב"ח ריש הסי' ביאר, שלדעת ר' יהודה צריך שהבע"ח יהיה במקום שלא יוכל לצאת, ואף שצדו למקום גדול שלא יוכל כעת לתופסו בקלות סו"ס היות ואין הבע"ח יכול לצאת ממקום כליאתו- הוי צידה דאורייתא. ולכן צבי ניצוד רק כשנמצא בבית שאין בו חלונות כפי שפי' רש"י במשנה. ואילו חכמים סוברים שאם הכניס צבי לביבר הגם שיש בו חלונות ויוכל הצבי לצאת משם ע"י הדחק [כך נ"ל כוונת הב"ח] היות שכעת האדם הצד יוכל לתופסו בשחיה אחת- הוי צידה דאורייתא כי לשיטתם העיקר תלוי שיהיה הדבר הניצוד במקום קטן ששוב לא יצטרך צידה. ואם נרצה נוכל להגדיר זאת באופן זה: לר' יהודה אזלינן בתר הבע"ח, שהוא יהיה ניצוד לגמרי שלא יוכל לצאת. ולחכמים אזלינן בתר האדם הצד, שהוא לא יצטרך לעשות עוד פעולת צידה אלא שהבע"ח יהיה ניצוד ועומד. ולכן לשיטתם לצוד לביבר קטן- חייב מהתורה. לצוד מביבר קטן- מותר, כמבואר במשנ"ב סקנ"ה, וכן בשו"ע הלכות יו"ט סי' תצז ס"ז.
ואכתי יש לבאר לדעת חכמים [שכן נפסק להלכה], שמצאנו אופנים בהם אין האדם צריך לעשות פעולת צידה משום שהבע"ח כבר ניצוד ועומד, ובכל זאת יש איסור מדרבנן לצודו כפי המבואר בסעיף ב' שזקן או חולה שאין יכול הבע"ח לזוז ממקומו, הצדם פטור אבל אסור. למרות שהבע"ח לא יכול לזוז ממקומו. ויל"ע, מה ההבדל בין ס"א שכאשר צד הבע"ח מתוך מצודה קטנה- מותר [אילולי דין מוקצה] ואילו באופן הנ"ל יש איסור דרבנן אף שהבע"ח לא זז ממקומו.
ומה שצ"ל, שאף שמהתורה גדר צידה הינו באדם הצד שצריך לעשות פעולה לצוד הבע"ח, וכל מקום שאין צריך האדם לעשות פעולת צידה כי הבע"ח לא זז ממקומו- אין בזה צידה. מ"מ באו חכמים ואסרו לצוד בע"ח בפועל אף במקום שלא זז ממקומו כי סו"ס האדם בפועל שולל את חירותו של הבע"ח.
אמנם, בסי"ב מבואר [עיין משנ"ב סקנ"ט] שבע"ח שאינו מורד ולא זז ממקומו כגון סוס ובהמה שאינם מורדים, אין איסור לתופסם ואף מדרבנן מותר. ומדוע שיהיה הבדל בין צבי זקן או חולה, לבין סוס שאינו מורד. הרי שניהם אינם זזים ממקומם ונוח לתופסם ואף יש עדיפות לצבי שאין באפשרותו לזוז ממקומו ואילו סוס אם ירצה יוכל למרוד, ובכל זאת סוס שרי וצבי אסור מדרבנן. וצריך לחלק שצבי בטבעו הוא בע"ח שמורד ולכן הוא דבר ששייך בו צידה ולכן חכמים אסרו צידתו אף שזקן וחולה, ודוחק.
וראיתי בשש"כ שהביא בשם הגרש"ז שבצב אין צידה, כי הולך לאיטו ותמיד ניצוד ועומד. ונראה כוונתו שצב הינו כמו סוס שאינו מורד, שבמציאות אין שייך בו צידה ואין בטבעו של בע"ח זה צידה.
עוד מצאנו בט"ז סק"ג בבאורו הראשון בדברי הטור [והעתיקו המשנ"ב סק" ] שאם צד זבובים במקום קטן, היות וכאשר יפתח הכלי הזבובים יברחו- אינו נחשב לצידה. וא"כ נמצינו למדים, שאין ההגדרה בצידה לשלול חירותו של הבע"ח, אלא לשלול חירותו ע"י שתופסו לעצמו, דבאופן שאינו יכול לתופסו בפועל – אינו צידה .
ועד מבואר בגמ' קז: וכן הוא בשו"ע ס"ט שאין לצוד פרעוש כדי לזורקו ולמרות שצד אותו רק לרגע מועט וכל המטרה כדי לזורקו, מ"מ נחשב לצידה. ומה שכתב במשנ"ב סקל"ג לענין צד דג מן החבית וזורקו לתוך הים, יש לומר שאין צידה בחבית כי נחשב שם ניצוד ועומד, וכן ראיתי שכתב שו"ע הרב.
המשסה כלב
כתב הרמב"ם פרק י הלכה כב: "המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב, וכן העושה כדרך הזו בעופות". ומתבאר במ"מ שמקור דין הרמב"ם הוא מהגמ' קו. שביארה שיש ב' אופנים בצבי שחולה, 1. מחמת אישתא- חולי. 2. מחמת אובצנא- עייפות. ולמד הרמב"ם שמחמת אובצנא חייב והאופן שמתחייב כאשר מעייף את הצבי הוא כפי שכתב שמשסה את הכלב ומסייע לכלב לצוד [ואף בזה צריכים אנו לדברי שעה"צ אות יג שכן דרך הציידים, עיי"ש]. ולפ"ז אם הכלב עושה את כל מעשה הצידה אין מקור לחייב כלל אף שמשלח את הכלב בצבי, כי סו"ס לא עושה כלום, ומ"מ כתבו הפוסקים בכוונת הרמ"א שאסור מדרבנן [וע"ע באבני נזר קצ"ד שדן מדוע אין אסור מצד מחמר]
ולדעת רש"י שביאר שמחמת עייפות פטור ומחמת אישתא חייב, אין לנו ראיה לחייב באופן שדיבר עליו הרמב"ם, ואולי יפטור בזה משום קושיית שעה"צ הנ"ל שהיכן מצינו לחייב באופן זה עיי"ש.
ובבאור הלכה ד"ה 'הוי צידה' כתב בסופו שאפשר שאם הכלב מעייף הצבי ותפסו, או כשאדם אחר תפסו ואח"כ תפס הוא מידם- פטור מחטאת. ונראה מלשונו שמ"מ חייב מדרבנן. ולא הבנתי כעת מדוע לחייבו מדרבנן הרי לא עשה כלום, ומאי שנא מסעיף ו' שאם ישב על הפתח והגיע אדם נוסף וישב על הפתח, אע"פ שקם הראשון השני מותר היות ולא עשה שום מעשה. וצ"ב כעת.
צידת זבובים ודבורים- סעיפים ג, ד
בסוגיה ביצה לו. מבואר בברייתא שלדעת ר' יהודה אין פורסין מחצלת ע"ג הכוורת כאשר מתכוון לצוד, אך כאשר אין מתכוון שרי. והקשתה הגמ' סו"ס פס"ר הוא ואסור גם כשאין מתכוון אף לר"ש. ותי' הגמ' שיש חלונות לכוורת ולא צד לגמרי, וכוונת הברייתא שמותר לפרוס מחצלת ובלבד שלא יעשה מצודה. ובתוס' שם ביארו, שלדעת ר' יהודה צריך להשאיר חור גדול בכוורת שיראוהו הדבורים ורק בזה מותר ואינו צידה. אך אם משאיר חור קטן שלא יראוהו הדבורים שאף שיכולים לצאת משם- הוי צידה לר"י, ואילו לר"ש לא הוי צידה אא"כ חוסם לגמרי את פתחי הכוורת. ונחלקו לשיטתם בדבר שאינו מתכוון ואינו פס"ר האם מותר או אסור עיי"ש.
ויל"ע בכוונת התוס', שאם בזמן שמשאיר חור קטן בכוורת נחשב למלאכת צידה, אף לר"ש יהיה אסור לעשות כן משום שפעולה זו עצמה היא מלאכת צידה ולא קשור כלל לדין דבר שאין מתכוון כשאינו פס"ר ששם אפשר שלא עושה שום מלאכה כגון שיגרור מטה וספסל ולא יעשה חריץ, אבל כאן עצם הפעולה שמכסה ומשאיר חור קטן- היא מלאכת צידה ואיך יתיר ר"ש. ואם נאמר שאין זו מלאכת צידה אא"כ סותם לגמרי, מדוע יחייב ר' יהודה הרי סו"ס לא עשה שום מלאכה, ואינו דומה לגורר מיטה וספסל שאפשר שיעשה חריץ ויעשה מלאכה.
והבאור בדברי התוס', שאם משאיר חור קטן שאינו נראה לדבורים והדבורים לבסוף יצאו מחר זה- התברר שלא עשה צידה. ואם לא יצליחו לצאת מחור זה- התברר שעשה צידה. וממילא דמי ממש לגורר מטה וספסל ולא יודע אם יעשה מלאכה או לא ולכן לר' יהודה יש לאסור ולר"ש יש להתיר.
נטילת נשמה- סעיף ח
הקדמה: מבואר במשנה עג. שמנתה מלאכות שבת 'הצד צבי השוחטו וכו', וא"כ שחיטה זוהי אב מלאכה, ובגמ' עה. מבואר שהאב הוא 'נטילת נשמה' [ורב אמר גם משום צובע ואכ"מ]. וכל זה בשוחט, אבל בחובל דהיינו שמוציא דם ולא הורג נחלקו הראשונים משום מאי מחייב, לדעת הרמב"ם פרק ח' הלכה ז' חייב משום מפרק, ולדעת שאר ראשונים משום נטילת נשמה. ויש מהראשונים שביארו משום צובע. והנפק"מ, שאם מצד נטילת נשמה שיעורו במשהו ואילו מצד דש שיעורו בגרוגרת ופחות מכאן אסור מדין חצי שיעור.
וטרם התבאר באיזה אופן חייב החובל, דבפשטות חובל הוא 'מקלקל' וכל המקלקלין פטורין. וכן אפשר שהוא מלאכה שאין צריכה לגופה. ולבאר דבר זה יש להקדים סוגיית הגמ' בדף קו. ע"פ שיטות הראשונים.
המשנה בשבת קה: נאמר 'כל המקלקלים פטורים' ורבי אבהו הביא ברייתא שנאמר 'כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר', והשיב ר' יוחנן שכוונת הברייתא בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו. והוסיפה הגמ' שלדעת ר"ש יש לחייב גם שמקלקל במלאכות אלו, ולדעת ר' יהודה אין לחייב במקלקל. ע"כ בקיצור ממש. ונחלקו רש"י ותוס' בבאור הסוגיה.
דעת רש"י: לרבי שמעון ודאי שמקלקל בחובל ומבעיר חייב, דאין אופן שחובל ומבעיר חייב בלי שיקלקל, דדין קלקול קשור בדין מלאכה שאין צריכה לגופה, והיות ותמיד שחובל [אף שחובל לכלבו] מקלקל אצל הנחבל ומתקן אצל הכלב וכן לגבי הבערה מקלקל אצל העצים ומועיל כלפי מה שמבשל וא"כ לדעת ר"ש שמלאכה שאלצל"ג פטור איך מצינו שחייבה תורה במלאכות אלו? אלא ע"כ חייבה תורה אף במקלקל, וממילא אף במקלקל גמור חייב בחובל ומבעיר. ויש להוסיף, שמה שנקט רש"י שחובל וצריך לכלבו הוי מלאכה שאין צריך לגופה, נראה שלמד בדין חובל שרק כאשר נצרך הדם לדבר שממנו יוצא כגון בנטילת נשמה ממש שהורג הבע"ח, חשיב מלאכה הצריכה לגופה שצריך את נטילת הדם כדי שימות הבע"ח ואז יוכל להשתמש בעורו או בבשרו, אבל בחובל וצריך לכלבו שהדם נצרך לדבר אחר הוי מלאכה שאין צריך לגופה. ונמצינו למדים שמלאכת 'השוחט' שכתובה במשנה היא מלאכת תיקון, ורק מלאכת נטילת נשמה של חובל הוי מלאכה שאין צריך לגופה וקלקול, וכן מבואר בבאור הלכה .
ודעת ר' יהודה שמלאכה שאלצ"ג חייב, וא"כ אין זה נחשב קלקול אלא תיקון וממילא התורה חייבה במלאכות אלו באופן שמתקן כגון חובל וצריך לכלבו וכו'. ולכן לא מצאנו שחייבה תורה במקלקל במלאכות אלו ולכן מלאכות אלו הינם ככל מלאכות שבת שעליהם נאמר 'כל המקלקלים פטורים'.
ונמצא לפ"ז שהמשנה שאמרה 'כל המקלקלים פטורים' וכללה גם מלאכת חובל ומבעיר הינה אליבא דר' יהודה, והברייתא שאמרה 'חוץ מחובל ומבעיר' הינה אליבא דר"ש הסובר שחייב בהם אף במקלקל. ורבי אבהו פסק כרבי שמעון ור' יוחנן פסק כר' יהודה. ולכן למסקנה: לדעת רבי אבהו חייב בחובל ומבעיר גם במקלקל גמור וגם במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולדעת ר' יוחנן חייב רק כאשר מתקן במלאכות אלו כגון חובל וצריך לכלבו ואפי' שהוי מלאכה שאין צריכה לגופה.
דעת התוס': אין מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בדין מקלקל בחבלה קשורה לדין מלאכה שאצל"ג, ואף רבי שמעון מודה שניתן לחייב בחובל ומבעיר רק במלאכה הצריכה לגופה. אלא נחלקו מחלוקת נקודתית בענין מקלקל בחבלה האם חייבה תורה או לא, שלדעת רבי שמעון חייבה ולדעת ר' יהודה לא חייבה. ושורש מחלוקתם כפי שמבואר בגמ', איך ללמוד את מילה והבערת בת כהן, שהתירה תורה מילה בשבת ואסרה הבערת בת כהן. דלדעת רבי שמעון מילה והבערת בת כהן הוי מקלקל ובכל זאת היתה צריכה התורה להתיר או לאסור מוכח שבדין חובל ומבעיר גם מקלקל חייב, ור' יהודה סובר שמילה והבערת בת כהן הם תיקון משום שמתקן את הגברא.
ובדעת רבי שמעון נחלקו רבי אבהו ור' יוחנן האם אסר גם מקלקל גמור או רק כאשר יש תיקון קצת כגון חובל וצריך לכלבו. שדעת רבי אבהו שאסרה תורה לדעתו גם קלקול גמור וכפי שמבואר בברייתא 'חוץ מחובל ומבעיר' וגם מילה והבערת בת כהן הם קלקול גמור אלא שצריך שיהיה מלאכה הצריכה לגופה כנ"ל [והאופן לזה כתבו התוס', כגון שחבל והיה צריך לכלבו והתברר שהוא איסוה"נ, שנמצא שקלקל כי לא הועיל כלום אך עשה מלאכה הצריכה לגופה ]. ולדעת ר' יוחנן אסרה תורה לדעתו רק כשיש תיקון קצת ולכן מבאר בברייתא 'חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו'.
אמנם בדעת ר' יהודה כו"ע מודו שאסרה תורה רק תיקון גמור וחובל וצריך לכלבו גם נחשב לקלקול ולכן מותר. והטעם שחובל וצריך לכלבו נחשב לקלקול ביאר בתוס' בב' אופנים. א. אין הצר שווה בנזק המלך, דהקלקול גדול מהתיקון. ב. ר"ת ביאר, דאין הקלקול והתיקון נעשים בב"א.
ולמסקנה, לרבי שמעון חובל ומבעיר שחייבה תורה צריך שיהיה מלאכה הצריכה לגופה, ולר' יוחנן צריך תיקון קצת ולרבי אבהו אפשר לחייב גם בקלקול. ולר' יהודה יש לחייב רק בתיקון אף שהמלאכה אין צריך לגופה.
וכעת נחזי אנן היאך פסקו הראשונים והפוסקים בדין זה.
כתב הרמב"ם פרק א הי"ז, וז"ל: 'כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור'. וכתב עוד בפרק ח' הלכה ז ח, וז"ל: 'הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת. הלכה ח: במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם, אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב' עכ"ל. מבואר ברמב"ם, שהיות ופסק שכל המקלקלים פטורים וגם במלאכת חובל הצריך תיקון כמבואר בהלכה ז, ח, אלא שלא הצריך שתהיה מלאכה הצריכה לגופה כפי שמתבאר בהלכה ח' שכתב אופן של תיקון אף שהוי מלאכה שאין צריך לגופה כמבואר בגמ' קה: שמשם מקור הדין . נמצא שפסק כדעת ר' יהודה שצריך תיקון וחייב גם במלאכה שאצל"ג ואתי שפיר לשיטתו שפסק בכל הלכות שבת כר' יהודה שמלאכה שאין צריך לגופה חייב. ודברי הרמב"ם הינם בין לפרש"י בסוגיה ובין לפי' תוס', דשניהם סוברים בדעת ר' יהודה שצריך תיקון בחובל ומבעיר.
ודעת הטור בסי' רע"ח לפסוק כר' שמעון שמלאכה שאלצ"ג פטור. והביא המג"א שם קושיית הטל אורות על הטור שסותר משנתו, משום שפסק בחו"מ סי' תכד שהחובל בחברו בשבת פטור מתשלומים משום קלב"מ, ומשמע שחייב על החבלה מיתה, וקשה היאך יתכן הרי כל חבלה הוי מלאכה שאצל"ג. ותי' שם באופן אחד שסובר הטור כדעת ר' אבהו ע"פ הסבר רש"י, שר"ש מחייב במלאכה שאצל"ג בחובל ומבעיר כי המקלקל קשור לדין מלאכה שצל"ג, וכפי שמחייב במקלקל כך מחייב במלאכה שאלצ"ג כנ"ל. ועוד הביא לבאר דעת הטור ע"פ היש"ש, שחובל בחברו היות וצריך להחלשת חברו נחשב מלאכה הצריכה לגופה וכן נחשב כתיקון כי החבלה תיקון הוא לו. ולפ"ז הטור פסק כדעת ריו"ח ואליבא דתוס' שצריך שיהיה גם תיקון קצת וגם צריכה לגופה [ולרש"י פשוט שגם באופן שחובל כדי להחליש חברו נחשב למלאכה שאין צריך לגופה שהרי אין התיקון במי שחובל בו אלא לאדם שחובל שיהיה נח לו לתופסו וכבר התבאר לעיל שלדעת רש"י צריך שהתיקון יהיה בדבר עצמו שחובל, כך נראה לי].
והשו"ע כן שפסק בסתמא שהחובל בשמונה שרצים חייב, ולא פירש האם מתקן או לאו, ובמשנ"ב סק"ל ביאר שגם מתקן כגון שצריך לכלבו ולאפרו או שעושה להחליש הבע"ח, וגם הוי מלאכה הצריכה לגופה, והיינו שעיקר ההלכה כדעת ר' יוחנן ואליבא דתוס' [דאליבא דרש"י ריו"ח סובר כרבי יהודה וא"צ שתהיה מלאכה הצריכה לגופה]. וראיתי בספר נתיבות שלום (סימן כט סקכ"ג) שמה שהתבאר שאם עושה להחליש הבע"ח הוי מלאכה הצריכה לגופה, היינו דוקא כאשר רוצה לבסוף לצוד השרץ לצורך עורו וכיו"ב, אבל אם מחלישו כדי להרחיקו מעליו, הוי מלאכה שאין צריך לגופה כמו שהריגת מזיקים הוי מלאכה שאין צריך לגופה כמתבאר סעיף י'.
וכתב המג"א סי' שכ"ח סק"ג שהוצאת השן הוי מלאכה הצריכה לגופה, והגר"ז כתב שהוי מלאכה שאין צריכה לגופה היות ואין לו צורך בהוצאת הדם. וראיתי בספר הנ"ל שביאר דעת המג"א שהוצאת השן עצמה היא נטילת נשמה שמוציא אבר מגופו אף שלא מוציא דם, דמה לי מוציא דן או מוציא אבר, עיי"ש שהביא ראיה לזה.