סעיף א
נחלקו הראשונים איזה קשר חייבה תורה חטאת, ואיזה קשר אסור מדרבנן ואיזה קשר מותר לכתחילה.
דעת הרי"ף והרמב"ם, שקשר של אומן ושל קיימא חייב חטאת, ואם הוא רק של קיימא או רק של אומן פטור אבל אסור. ואם אינו של קיימא ואינו של אומן מותר. ודעת רש"י והרא"ש, שאין הגדרה בקשר שנקרא 'קשר של אומן' אלא רק קשר של קיימא, וקשר של קיימא חייב חטאת. ויש אינו של קיימא שפטור אבל אסור ויש אינו של קיימא מותר לכתחילה.
ויש לבאר מהו הגדרת 'קשר של אומן' ומהי הגדרת 'קשר של קיימא' וכמה זמן נחשב לקשר של קיימא, ואיך נפסקה ההלכה.
הגדרת קשר של אומן- הט"ז סק"א ביאר שקשר שהוא אמיץ וחזק מוגדר לקשר של אומן. ואילו הבאור הלכה ריש הסימן ביאר שכל קשר שלא נפתח מעצמו הוא קשר של אומן הגם שאינו אמיץ וחזק ובקל אפשר לפותחו.
הגדרת קשר של קיימא- לדעת הרי"ף והרמב"ם, קשר שעשוי לעולם הוא קשר של קיימא ופחות מלעולם אף שעשוי לשנה, מיקרי 'אינו של קיימא' – פמ"ג א"א סק"א .
ולדעת רש"י והרא"ש הדעות חלוקות. דעת הב"י: יותר מחודש, חייב חטאת. משבוע ועד חודש, פטור אבל אסור. ופחות משבוע מותר. דעת מהר"י אבוהב: יותר משבוע, חייב חטאת. עד שבוע, פטור אבל אסור. מתיר כל יום, מותר. דעת הט"ז: קשירה לעולם, חייב חטאת. קשירה לזמן, פטור אבל אסור. קשירה ליום אחד מותר.
מי מגדיר קשר של קיימא- הט"ז סק"א כתב שהדבר תלוי כל אחד בדעתו, ובפמ"ג הקשה לפ"ז מדוע אסור לקשור ציצית בשבת, שיקשור בכוונה להתיר במוצ"ש. דלמרות שרוב העולם קושרים קשר של ציצית לעולם הולכים בתר מחשבתו ולא בתר כלל העולם. אמנם הבאור הלכה סובר שהולכים בתר רוב העולם כפי מה שרגילות לקשור סוג קשר זה.
להלכה השו"ע הביא דעת הרמב"ם, והרמ"א הביא דעת הרא"ש. וכתב הרמ"א שי"א שמותר רק כשמתיר כל יום וי"א שמותר כשמתיר כל שבוע, והיינו הדעות שהובאו לעיל. ומ"מ כתב הרמ"א לחוש לדעת הרי"ף ולכן יש להמנע מלעשות קשר של אומן ולכן אין לעשות ב' קשרים זע"ז כי אן אנו בקיאים בקשר של אומן ויש לחוש שמא ב' קשרים זה קשר של אומן. ומ"מ כתב להקל במקום צער כי איסור דרבנן במקום צער יש להקל. וניתן להבין ב' הבנות בכוונת הרמ"א: א. כפי שהותר בסי' שט"ז ס"ט לצוד פרעוש כשעוקצו משום שהוי איסור דרבנן במקום צער, כן מותר לקשור קשר של אומן שאינו של קיימא שהוא רק איסור דרבנן במקום צער, וכן הבין הגר"א אות י"ז. ויש בדבר חידוש, דמילא בפרעוש מצאנו בגמ' להתיר צידה במקום צער כאשר זה צער גדול כמו נחש וכו', ובזה דימו הפוסקים דין פרעוש שעוקצו לדין נחש. אך מנלן להתיר בכל צער שהוא באיסור דרבנן. ב. התיר הרמ"א רק בהסתמך על דעת רש"י והרא"ש שקשר שאינו של קיימא מותר אף אם הוא מעשה אומן דלשיטתם אין גדר של מעשה אומן, ולכן בצירוף שיטות אלו במקום צער ואיסור דרבנן, יש להקל. ולפ"ז ההיתר של 'מקום צער' הוא יחודי למקרה זה בדיני קשירה. ועיין נתיב חיים על הט"ז סק"ב ונראה שהבין שהמקום צער שהתיר הרמ"א הוא באופן כללי עיי"ש.
מראה מקומות סעיפים ב, ג. וסימן ש"מ סעיפים ו, ז, יג, יד
בסעיפים אלו ישנם כמה נושאים: סעיף ב'- תיקון מנא. סעיף ג' וסי' ש"מ ס"ז- תפירה לזמן. ש"מ סעיפים ו', ז'- מלאכת תפירה. סימן ש"מ סי"ג- מלאכת קורע, וקורע ע"מ לתפור [הנלמד מסוגיית פותח בית הצוואר]. קודם יש ללמוד סעיפים ב, ג. ואח"כ ש"מ סעיפים ו, ז, יג, יד.
סעיף ב- תיקון מנא
עיין סוגיית הגמ' שבת מח. ובתוס' שם ד"ה 'הא' וברא"ש שם ומרדכי שם.
ומבואר שלתת מוכין בפעם הראשונה לתוך הכר הוא מתקן מנא, וכאשר מחזיר את מה שכבר היה שם מותר. ובתוס' למדו מכאן להשחיל חוט לבגד, ונמצא בזה ד' אפשריות. א. להשחיל לבגד חדש. ב. להשחיל לבגד ישן שכבר היה בו החוט. ג. להשחיל לבגד ישן אך יש טורח בהשחלתו. ד. להשחיל לבגד ישן שקל להשחילו אבל יש חשש שמא יקשור ראש החוט. שבגד חדש אסור כמבואר בגמ' לענין כר [-מקרה א'] אך מבואר בפוסקים (ב"י סוף הסימן, מג"א סק"ז ומשנ"ב סקט"ז ודלא כט"ז סוף הסימן) שנחשב לתיקון מנא רק באופן שמשאירו ומבטלו שם, ובגד ישן מותר וכנ"ל [-מקרה ב']. ובגד ישן בטורח כתבו התוס' לאסור משום הטורח [-מקרה ג'] ולא ביארו מדוע אך מבואר בתוס' שאין הטעם מצד שמא יקשור ראש החוט שאם כן אסור גם כשקל להשחיל החוט [-מקרה ד']. ולפי זה תתבאר תמיהת האחרונים על הרמ"א בסעיף זה, ועיין ערוה"ש במה שכתב לתרץ דעת הרמ"א, וע"ע בבאור הלכה אופן אחר. ולענין מקרה ג', עיין ט"ז סק"ח שביאר כוונת התוס' לאסור מצד תיקון מנא [וע"ע שו"ע הרב ס"ה שכתב כן], ובמג"א סק"ט נראה שלמד מצד טורח ועיין פמ"ג א"א ט' נפק"מ ביניהם לענין אמירה לעכו"ם. ומתבאר בדבריו שדין תיקון מנא בסעיף זה הוא דין דרבנן.
במש"כ משנ"ב סקי"ח בשם א"ר, עיין היטב לשון רש"י מח. ד"ה 'בעתיקי'.
סעיף ג- תפירה לזמן
מראה מקומות
גמ' שבת מח. סוגיית פותח בית הצואר. ויש להבחין בב' אופנים 1. 'מתירין בית הצואר' דהיינו להתיר מקשירה כדפרש"י [-ובזה נחלקו ט"ז סק"ה והלבוש לכמה זמן קושרים אותו. ועיין ערוה"ש סכ"ב שהכריח כדעת הלבוש, וכל מחלוקתם לדעת רש"י והרא"ש דאילו לדעת הרמב"ם שהעיקר זה האם הקשר הוא של אומן או לא, ואין חלוקה בזמנים לענין קשירה לזמן כמבואר בס"א לא שייכא מחלוקת הט"ז והלבוש, וכן מתבאר במשב"ז סק"ה]. 2. 'אין פותחים בית הצואר' דהיינו שסגור בתפירה.
עיין מחלוקת רש"י ור"ת [הובא בריטב"א מכות ג:, וכן בכס"מ הלכות שבת פ"י הלכה י']. ולדעת רש"י אין מקור מסוגיה זו לתפירה לזמן, אך לדעת ר"ת יש מקור. [ולדעת הרמב"ם בפשטות למדו האחרונים שהחיוב משום 'קורע' ובסעיף יג נעסוק בדעת הרמב"ם].
עיין הגהות מרדכי אות תנז שהביא מחלוקת הראשונים בענין זה , ועיין בהערה מש"כ הגינת ורדים על דבריו. ועיין ב"י בסעיף ג' שנראה שנקט כדעת רי"ו לאסור תפירה לזמן ואילו בסוף הסי' הביא דעת המרדכי שנראה שנוטה להקל.
עיין טור וב"י סי' ש"מ ס"ז, ולשון השיבולי הלקט קשה שסותר דבריו מרישא לסיפא. ועיין בהערה שהבאנו דברי הגינת ורדים ליישב כוונתו .
דעת השו"ע סי' שי"ז ס"ג, אין בה הכרע כיצד פסק במחלוקת זו, אך ברמ"א נראה שנקט להכריע להקל אך אין לעשות כן בפני ע"ה. אמנם בדעת השו"ע סי' ש"מ ס"ז נראה שנקט להחמיר בתפירה לזמן והרמ"א שלא הגיה שם כלום, אפשר שסמך על מה שכתב בסי' שי"ז. ודעת שו"ת גינת ורדים להחמיר שתפירה לזמן הוי תפירה. וע"ע ש"ות שבט הלוי ח"ד סי' לה, סיכום הענין, וכתב שאף שהרמ"א נקט להקל שלא בפני ע"ה מ"מ ראוי גם לת"ח להחמיר עיי"ש.
דבר נוסף שמתבאר במג"א סקי"א, שקשר שכעת א"א להתירו אלא לנתקו- מותר לנתקו לכו"ע ולא דנים זאת כקריעת תפירה שאינה של קיימא, אלא כהתרת הקשר בדרך של קריעה.
הנידונים העולים למעשה מסעיף זה, שימוש בפלסטרים וטיטולים בשבת, וכבר הרחיבו בזה פוסקי זמננו.
סעיף ג'- בהרחבה
א. לענין קשירה לזמן מצאנו דברים ארוכים בזה כפי שנתבאר בריש פרק אלו קשרים שקשר שאינו של קיימא [דהיינו שאינו לעולם אלא לזמן] אינו קשר ופרטי הדין מבוארים בסעיף א'. ולענין תפירה שאינה לעולם לא מצאנו להדיא בגמ' מקור לכך, ונחלקו הראשונים בדין זה, ונבאר הדברים:
בגמ' שבת מח. 'מתירין בית הצואר אך לא פותחים', ועוד שם 'הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת' ע"כ. והביאור בדין 'מתירין בית הצואר' היינו שקושרים הכובסים לזמן הכביסה, וקשר זה מותר להתירו. וכתב הט"ז סק"ה שהכובסים קשרוהו כדי להתירו ביומו דאל"כ הוי קשר של קיימא ואסור להתירו. ובלבוש כתב שהוא קשר שעושים אותו הכובסים עד שיתירוהו ואפשר שיהיה לכמה ימים. וכתב ערוה"ש [סעיף כב] שהעיקר כדעת הלבוש כי לדעת הט"ז יקשה מאי קמ"ל הגמ' בדין זה, ולדעת הלבוש אתי שפיר שהחידוש שלמרות שפעמים קשר זה לכמה ימים מ"מ היות ומהות הקשר כדי שיתירוהו- מותר. וכבר כתבנו לעיל שכל מחלוקתם הינה לדעת רש"י והרא"ש ולא לדעת הרמב"ם שאין חלוקה לענין הזמנים.
ב. ולענין 'אין פותחים בית הצואר', נחלקו הראשונים איזה אופן מדובר. רש"י ביאר שעושים פתח חדש לבית הצואר שעד כה לא היה, ור"ת ביאר [מובא בריטב"א מכות ג: וכס"מ שבת פ"י הלכה י'] שאחר שפותחים האומנים בית הצואר חוזרים ותופרים אותו עד גמר מלאכתם, ואז מתירים את התפירה. ונמצא לדעת ר"ת יש מקור לדין תפירה לזמן שחייבים על תפירה זו חטאת, ולדעת רש"י אין מקור לדין זה.
ובאמת נחלקו בזה הראשונים שהובאו בהגמ"ר [אות תנז] שלדעת ריב"א תפירה לזמן אסורה. ולדעת ר' יואל תפירה לזמן מותרת. ובב"י הביא בתחילה דעת רי"ו וריב"א ונראה שנקט לאסור, ובסוף הסי' הביא ב' הדעות ונראה קצת שדעתו להקל. ובשו"ע כאן אין הכרע היאך פסק כי הביא את דין פותח בית הצואר כלשונו בגמ', אך הרמ"א הביא ב' הדעות בדין תפירה לזמן ונראה שדעתו להקל אלא שאין להקל בפני ע"ה. אמנם בסי' ש"מ ס"ז נקט השו"ע לאסור תפירה לזמן והרמ"א שם לא הגיה כלום, ואפשר שסמך על מה שכתב בסי' שי"ז. ובתהילה לדוד מבאר, שיש חלוקה בין סי' שי"ז לסי' ש"מ, שסימן שי"ז עוסק בענין קריעה של תפירה לזמן ואילו סימן ש"מ עוסק בענין תפירה לזמן, ואף שמסברא אין חלוקה בין תפירה לזמן לקריעה של תפירה לזמן, מ"מ לענין הלכה יש סברא להקל בקריעה לזמן משום שיש לצרף דברי הב"י שקורע חייב רק כשהוא ע"מ לתפור, ולכן בזה הקיל הרמ"א אך לענין תפירה שלא הגיה על דברי השו"ע משמע שחשש לדעתו [ולמה שכתבתי באות הבאה שהחיוב מצד תיקון מנא אין הדברים מתיישבים, ויל"ע בתהילה לדוד בפנים ואין הספר כעת תח"י].
ג. ויש להעיר הערה חשובה. דהנה, לא מבואר בדברי הראשונים שחלקו בענין תפירה לזמן האם פותח בית הצואר חיובו משום קורע או משום מתקן מנא, וניתן לבאר בכוונת דבריהם שהסוברים שתפירה לזמן הוי תפירה חייב בפותח בית הצואר [כפי שפירש ר"ת] מצד מלאכת קורע. וכן בלשון הרמ"א לא מבואר מצד מה מחייבים, ומה שכתב השו"ע שפותח בית הצואר חייב משום מתקן מנא היינו שמפרש כפי שפירש רש"י שפותח מחדש ומעולם לא היה פתוח ולכן חייב משום תיקון מנא ובזה כו"ע יודו, אך באופן שדיבר ר"ת שפתח האומן וחזר וקשרו שבזה עוסק הרמ"א, אין ראיה משום מאי מחייב. אלא שבמשנ"ב סקכ"ג הסיע דברי הרמ"א לחייב מצד תיקון מנא [למ"ד שתפירה לזמן אסורה], והבאור בזה ניתן לומר, שאין לחייב מצד מלאכת קורע כפי שכתב בב"י שהיות ולא קורע ע"מ לתקן פטור מצד קורע. והסיבה לחייב רק משום מכה בפטיש, אך דין מכה בפטיש תלוי אם החיבור נחשב לחיבור או לא, שלמ"ד תפירה לזמן הוי תפירה נמצאנו למדים שהחיבור לבגד הוא חיבור גמור ולכן יהיה בזה תיקון מנא, והסוברים שלאו תפירה היא אין לחייב מצד תיקון מנא כי מעולם לא היה בית הצואר נחשב כסגור וממילא לא תיקנו ולא עשה כלי. ועוד ניתן לומר, שהיות וכתב הרמ"א 'שקשרו או תפרו' א"א לדון מצד תפירה שאינה של קיימא משום שקאי הרמ"א גם על קשרו האומן, ולכן ביאר המשנ"ב משום תיקון מנא.
אך אם כנים הדברים, יקשה מדברי הרי"ו שהביא הב"י, שאם קשר האומן וא"א להתירו כעת- אין להתירו. ונראה במג"א וכ"כ המשנ"ב, שהחיוב מצד תיקון מנא הגם שמצד הקשר עצמו אין איסור להתירו כי אינו של אומן וגם לא נעשה לקיימא אך היות והאומן עשאו – יש בו דין של תיקון מנא. וא"כ מבואר שאין קשר בין חוזק הקשירה לבין דין תיקון מנא אלא העיקר האם נעשה כבר שימוש בבגד או לא, שאם עדיין לא השתמשו בבגד הוי תיקון מנא אך אם כבר השתמש אין בזה תיקון מנא. ולפ"ז יש לדון מדוע למ"ד תפירה לזמן לא הוי תפירה מותר לפתוח פתח שתפרו אומן לזמן, סו"ס תפרו האומן וטרם השתמשו בבגד זה והיה מקום לאסור כפי סברת רי"ו. וצ"ב כעת. הן אמת שבלבושי שרד ובמחצה"ש נראה שהבינו בדעת רי"ו שהטעם שמחייב משום שהקשר שקשר האומן הוא קשר של אומן או של קיימא ולכן אסור להתירו או לנתקו מצד מלאכת 'מתיר' ולא משום מתקן מנא, אך במשנ"ב נראה כפי שכתבנו, וצ"ב.
ד. ובמשנ"ב סקכ"ה כתב בבאור דברי הרמ"א לחייב כשמפריד זוג של מנעלים מצד מלאכת 'קורע ע"מ לתקן', והדברים צ"ע מדוע מבאר כן דוקא באופן של מנעלים ולא באופן של פותח בית הצואר, ואם משום דברי הב"י שכאשר קורע שלא ע"מ לתפור אין חיובו משום קורע- גם בזוג של מנעלים אין לחייב משום קורע. ואפשר לבאר בכוונת דבריו ע"פ המבואר בבאור הלכה ס"ס ש"מ, שפותח בית הצואר אין חיובו משום קורע כי מהות מלאכת קורע היא קלקול ע"מ לתקן וכאשר פותח בית הצואר עושה כלי ע"י קריעה זו ויוצר כלי ולכן לא שייכא בזה מלאכת קורע שהיא קלקול, אך בסתם קורע ע"מ לתקן והתיקון לא יצור כלי- מתחייב מצד מלאכת קורע עיי"ש, ולכן לענין פותח בית הצואר ביאר המשנ"ב שחיובו מצד מכה בפטיש כי לא שייכא ביה קורע, ואילו בקריעת זוג של מנעלים ביאר משום קורע כי לא יוצר כלי בקריעה זו ולכן יש לחייב משום קורע כי הוא קורע ע"מ לתקן. אלא שאחר כל הבאור הנ"ל, יקשה לשיטתו לשון הרמ"א שכתב 'ולכן אסור לחתוך זוג של מנעלים וכו'' ולדעת המשנ"ב מילת 'ולכן' אין לה ביאור שהרי אין קשר בין הדינים שכל אחד חיובו מטעם אחר. שו"ר שבתהילה לדוד ביאר דברי הרמ"א לחייב בכל האופנים מצד תיקון מנא מצד דיוק הלשון הנ"ל.
ה. עוד יש לעיין במהות החילוק בין תפירה לקשירה, מדוע בקושר פטור כשאינו של קיימא ואילו בתופר ישנם המחייבים בתפירה לזמן.
ואולי ניתן לבאר הדברים ע"פ המבואר באחרונים בבאור האי דינא שמצאנו בקשירה שאם היא לזמן אינה קשירה, למרות שאיכות הקשירה הוא איכות ככל קשר חזק. ולא מצאנו האי דינא בשום מלאכה לפטור מפני שעושה אותה לזמן [ועיין גינת ורדים שכתב ע"ז שאין לנו אלא דברי רבותינו ואין לנו להשוות הדברים מדעתינו, ולא כתב באור בענין זה]. ומבארים, ששונה מלאכת קושר משאר מלאכות, שבכל המלאכות נוצר דבר חדש שטרם היה, אך בקושר לא יצר דבר חדש אלא חיבר החוטים זל"ז ע"י הקשר, ומש"ה כדי להגדיר דבר זה למלאכה יש להצריך שיהיה של קיימא ואז הוא מוגדר כמלאכה, עכת"ד. וממילא לפ"ז מתבאר מדוע בתופר ניתן לחייב גם בדבר העשוי לזמן כי במלאכת תופר יוצר משהו חדש.
וכדי להבין מה יוצר במלאכת התופר יש להבין מה ההבדל בין מלאכת קושר לתופר, הרי שניהם ענינם אחד – לחבר הדברים זל"ז.
ומצאנו ב' הבנות בבאור החלוקה בין מלאכות אלו: דעת מרכבת המשנה [שבת פ"י הלכה י"א], שתפירה היינו לחבר ב' דברים ע"י דבר שלישי, כגון שמחבר ב' בדים ע"י חוט, או שמדביק עורות וניירות ע"י דבק שאף היא תולדת תופר כמבואר ברמב"ם. ואילו בערוך השולחן סי' שי"ז סי"ח כתב וז"ל: "ואם תשאל דא"כ קושר ותופר אחת הם דהא גם קושר מחבר הדברים זה לזה דאינו כן דחיבור דקשר ראוי להתירו ולהשיבו לקדמותו משא"כ בתופר ומדבק שכשירצה להשיבם לקדמותם בהכרח לקלקלם ולקרוע זה מזה מה שאינו כן בקושר". וכן מצאנו באג"מ ח"ב סי' פ"ד ביתר ביאור עיי"ש. וע"ע בבאור הלכה סי' ש"מ סי"ד שגם ביאר שמלאכת התפירה היא לחבר ב' דברים לאחד עיי"ש.

ביאור הלכה סימן שמ סעיף יג
* הנייר - עיין במ"ב מה שכתבנו בענין פתיחת אגרת ואבאר קצת. בענין פתיחת איגרת יש לדון בב' איגרות ובב' ענינים. א. איגרת בלא מעטפה. ב. איגרת עם מעטפה. ויש לדון בב' ענינים. א. מלאכה שאין צריך לגופה. ב. מקלקל. ובתחילה עוסקים אנו באיגרת בלא מעטפה ובזה סובר הפר"ח שנחשב למלאכה הצריכה לגופה ומתקן. הפר"ח ביו"ד קי"ח כתב דישראל הפותחו יש בזה חיוב חטאת לכו"ע דקריעת הנייר הוא מקלקל ע"מ לתקן ותיקונו הוא מה שצריך לפתוח אותו וכן דעת ספר הזכרונות דהוא מקלקל ע"מ לתקן ובתשובת ח"צ סימן ל"ט פליג ע"ז והתיר ע"י עו"ג ולא ביאר טעמו ונראה דהוא סובר דהוא מלאכה שאצ"ל דהא אין מתקן בגוף הנייר מידי ובבאור דעת החכם צבי מבאר שסובר שפתיחת אגרת כזו הינה מלאכה שאין צריכה לגופה. דהיינו שגדר מלאכה שאצל"ג היינו שמתעסק במלאכת האיסור אך אין רצונו בתוצאה של מלאכת האיסור שעושה, וגם במקרה דנן אין רצונו בתיקון הנייר שזהו חיוב מלאכת קורע [כי אחרת פטור משום מקלקל], אלא רק קריעה על מנת לקרוא את הכתוב באגרת. ומוסיף ומבאר- והתוס' בדף צ"ד כתבו דלהכי קורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי ביתיה פטור לר"ש משום דלית תיקון לגוף הדבר הנקרע מבואר שם בתוס', שמלאכת קורע [וכן סותר ומוחק ושאר מלאכות הקלקול] היות שמהותה קלקול, חייב עליה רק כאשר עושה מלאכת קורע בדיוק כפי שהיה במשכן, והיות ובמשכן היתה המלאכה לצורך הדבר הנקרע ולא רק לתיקון האדם- יתחייב בקורע רק כאשר עושה תיקון בדבר הנקרע ומתקן יותר ממה שהיה קודם לכן [ודבר זה למדו תוס' מסברא], ומש"ה גם במקרה דנן שקורע את האיגרת כדי לקרוא בה אין הקריעה בדבר הנקרא ולכן לדעת תוס' נחשב למלאכה שאין צריך לגופה [ולא הבנתי מדוע נצרך הבאור הלכה לבאר ע"פ דעת התוס' הרי גם בלא הגדרתו של התוס' למלאכת קורע ניתן לבאר מדוע הוי מלאכה שאין צריך לגופה וכפי שכתבנו בקטע הקודם, וצ"ב] אך לפ"ז להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאצ"ל חייב יש בזה איסור דאורייתא ואסור ע"י עו"ג ולפי הבאור שבארנו בדעת הח"צ שטעם ההיתר לפתוח איגרת ע"י גוי משום מלאכה שאין צריך לגופה, יקשה שלדעת הרמב"ם אין להתיר לפתוח איגרת זו דלדעתו מלאכה שאין צריך לגופה חייב, ולכן יש לבאר הפטור מצד מקלקל וכדלהלן ובנשמת אדם כלל כ"ט ראיתי שכתב דלכו"ע פטור ותוכן כונתו דשאני ההיא דקורע על מתו ובחמתו דהקריעה גופא היא התיקון [דבהקריעה משכך חמתו או מרמי אימתא אאינשי ביתיה] משא"כ בזה דלהנייר הוא מקלקל גמור והתיקון הוא מצד אחר שכתב הנשמ"א שמותר לפתוח איגרת בשבת כי מקלקל את הנייר, ולא דומה למה שאמרה הגמ' שבת קה: שקורע בגד כדי להטיל אימה על בני ביתו נחשב למתקן ולא למקלקל, כי שם ע"י פעולת הקריעה עצמה נוצר תיקון שכעת יפחדו ממנו, אך בקריעת האיגרת התיקון שנוצר הוא בכתב והוא דבר אחר ולא באיגרת עצמה היכן שקרע ולכן בזה יש פטור של מקלקל, ע"כ הסבר דברי הנשמ"א. אלא שהבאור הלכה חולק הן על דברי הח"צ והן על דברי הנשמ"א וכדלהלן, ובאמת לא ברירא סברתו וסברת הח"צ בזה דידוע דעיקר תיקון אגרת שעומד לקרותו ותיקונו הוא שיוכל לקראנו וא"כ כשקורעו כדי לקרותו הוי מלאכה הצ"ל אכן היכא דסגורה האגרת בתוך נייר אחר כנהוג בודאי הקורע הנייר העליון הוא בכלל מקלקל ופטור אפילו לר"י וכדאמרינן שבת ע"ג ע"ב דמקלקל פטור אפילו לר"י דס"ל דמשאצ"ל חייב וע"כ מותר ע"י עו"ג במקום צורך דהוי שבות דשבות אולם לפי מה שהבאנו לעיל דלשיטת רש"י היכא דהוא סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהוא מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר חייב לר"י א"כ ה"נ בזה בכל גווני הוא מלאכה דאורייתא לר"י דהוא בכלל קורע ע"מ לתקן ואפילו ע"י עו"ג יש ליזהר וכן המ"א בסימן ש"ז סק"כ מצדד לאיסור כדעת ספר הזכרונות ומ"מ נראה דלצורך גדול יש להקל לפתחו ע"י עו"ג ובפרט אם האגרת מונחת בתוך נייר אחר ולכתחלה טוב יותר לעשות כמו שכתבתי במ"ב בשם האגודה: