סימן שי"ט- בורר

יש לבאר כמה ענינים במלאכה זו:  א. גדר המלאכה וצורתה.  ב. גדר תערובת.  ג. גדר לאלתר.  ד. גדר כלי.   ה. ב' מיני אוכלים.  ו. מה נברר מפני מה.   ונרחיב בעז"ה.

א. גדר המלאכה וצורתה:

בגדר מלאכת בורר ניתן לבאר ב' אופנים,  1. הפרדת ב' מינים זה מזה.   2. תיקון המאכל ע"י הפרדת הפסולת שמעורבת בו.  ובעז"ה יתבאר שהגדרת הפעולה היא האופן הראשון, והתכלית היא האופן השני.

בבעה"מ דף קו. כתב שמלאכת בורר היא תמיד מלאכה שאלצ"ג, דהיות והמלאכה היא שמסלק הפסולת מהאוכל דהיינו שמסלק ההיזק מעליו, דומה למוציא את המת לקוברו שהיות ומסלק ההיזק מעליו דמי למלאכה שאצל"ג. עכת"ד.  ומתבאר בדבריו שגדר המלאכה הוא הפרדת הפסולת מהאוכל, דאם הגדרתה הוא יפוי האוכל- הרי אף שמסלק את ההיזק סו"ס מייפה את האוכל שזהו עיקר המלאכה. וכפי שמצאנו שמי שנוטל גבשושית בשדה חייב משום חורש ובבית משום בונה, אע"פ שרק מסלק את ההיזק דהיות וסו"ס מייפה חשיב מלאכה גמורה.  אלא בהכרח לשיטתו הגדרת המלאכה היא הפרדת ב' המינים, ואע"פ שתכלית ההפרדה הוא היפוי, למד בעה"מ שכאשר עיקר הפעולה שעושה הוא סילוק ההיזק יחשב למלאכה שאצל"ג וממילא כל בורר פסולת מאוכל יחשב למלאכה שאלצ"ג.

והרמב"ן שם נחלק עליו וסובר שבורר היא מלאכה הצריכה לגופה. וקודם שנבאר דברי הרמב"ן נקדים ונאמר בענין מלאכת גוזז. שהנה נחלקו התוס' שבת צד: והריב"ש בתשובה שצ"ד בגדר מלאכת גוזז, דהתוס' ס"ל שהמלאכה היא רק כאשר צריך את השיער הנגזז ואם לא צריך הוי מלאכה שאצל"ג ואילו הריב"ש סובר שאף כשצריך לייפות העור הוי מלאכה הצריכה לגופה למרות שלא נצרך לשער וכבר האריך בזה הבאור הלכה ריש סי' ש"מ עיי"ש. ובדעת הרמב"ן קו. ישנה מחלוקת, שהבאור הלכה שם כתב שהרמב"ן ס"ל כדעת הריב"ש, אמנם בהגהות הגרא"ז שם ביאר בדעת הרמב"ן שאף באופן שאין צריך ליפות יהיה חייב מפני שמהות המלאכה היא הפרדת השיער מהגוף [ועיי"ש בלשונות הרמב"ן שבמק"א נראה כדעת הבאור הלכה ובמק"א נראה כדברי הגרא"ז, עיי"ש היטב].                            והנה, הרמב"ן שם השווה מלאכת בורר למלאכת גוזז. וא"כ יש לבאר שמהות מלאכת הבורר היא הפרדה בין ב' המינים וממילא לא שייכא לדון בזה מלאכה שאצל"ג כאשר מסלק את ההיזק- כי כך היא צורת המלאכה, הפרדת ב' דברים זמ"ז.  וא"כ נמצא שאין מחלוקת בין הרמב"ן לבעה"מ במהות מלאכת בורר, דכו"ע מודו שהמלאכה היא הפרדת בי' הדברים זמ"ז, אלא שבעה"מ סובר שפעולה זו היא תמיד סילוק ההיזק [כאשר לוקח פסולת מתוך אוכל] ולכן הוי מלאכה שאצל"ג. ואילו הרמב"ן למד שהיות וכך היא עשיית המלאכה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה.

עד כה ביארנו דעת הרמב"ן לפי דברי הגרא"ז. אמנם אף לדעת המשנ"ב שסובר הרמב"ן כדעת הריב"ש עדיין יש לבאר דברי הרמב"ן, שכפי שבמלאכת גוזז מהות המלאכה היא הפרדה של דבר אחד מחברו אף שצריך רק לדבר אחד ממה שמפריד ולא לב' החלקים כגון שצריך לשיער הנגזז או לייפות העור ואין אנו אומרים שהיות ולא צריך אחד מהם הרי הוא מסלק היזק בעלמא, אלא כך היא צורת המלאכה. ה"ה בבורר עיקר המלאכה היא סילוק אחד מהם ולכן חייב בכל האופנים- ודבר זה למדתי מדברי הקה"י סי' מ"ט עיי"ש.

וזה לשון ערוך השולחן סימן שיט סי"ט: "ראיתי מי שמקשה קושיא כללית על חיובא דבורר פסולת מתוך אוכל שחייב והא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי א"צ להפסולת כלל ואין כונתו אלא לדחות הפסולת מעליו והוי כמוציא את המת לקוברו [מ"ב בשם ישועות יעקב] ותמיהני על דמיון זה דבמת א"צ להמלאכה כלל ובבורר הא צריך להאוכל ואינו יכול לאכול אלא בהפריד הפסולת ממנו א"כ צריך לגופה ושמא תאמר הלא טוב היה לו אם לא נתערב הפסולת כלל א"כ נאמר כן על כמה מלאכות ועוד דכבר למדונו רבותינו בעלי התוס' [ל"א: ד"ה וסותר] דבכל המלאכות אנו חייבין כמו שהיה במשכן אף שא"צ לגופה כמו בסותר על מנת לבנות אף על פי שאינו טוב יותר הבנין ע"י הסתירה הקודמת וכן בקורע על מנת לתפור ובמכבה על מנת להבעיר צריך שיהא טוב יותר ההבערה ע"י הכיבוי והיינו לעשות פחמין ואל"כ הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ומ"מ בסותר וקורע א"צ לזה לפי שבמשכן היה כן ומעתה גם בורר כיון שהיה במשכן כן חייב וכבר כתבנו זה בסי' שי"ג. עכ"ל.   ואפשר שכיוון בתי' הראשון למה שכתבנו בשם הרמב"ן.

וכעת נעיין בדברי הישועות יעקב שהובא בבאור הלכה ס"ג. הנה בפשטות נראה בקושייתו שהבין כדברי בעה"מ ולכן הקשה שכל הפרדת פסולת תחשב למלאכה שאצל"ג. ובתי' נראה שהבין שהיות ותכלית המלאכה היא היפוי איננו מסתכלים על סילוק ההיזק אלא על היפוי שנגרם ולכן הוי צריכה לגופה מה שא"כ במוציא את המת לקוברו הוי רק סילוק ההיזק בלא יפוי כלל. עכת"ד.  ונמצא, שאף הוא מודה שעיקר המלאכה היא הפרדת ב' המינים זמ"ז והראיה שבב' מיני אוכלים החשיב זאת למלאכה שאצל"ג כי אין יפוי – ועכ"פ מלאכה מיקרי משום שעיקר המלאכה היא ההפרדה. אלא שהוסיף שהטעם שבכל ברירת פסולת הוי צריך לגופה משום דמשום שהתכלית היא התיקון – לא נחשב שעושה רק סילוק ההיזק. ואפשר להבין כוונתו כדעת הרמב"ן וכפשנ"ת לעיל.

ולסיכום הענין: גדר המלאכה הוא הפרדת פסולת ואוכל זמ"ז.  ודעת בעה"מ שהיות ופעולת סילוק הפסולת היא פעולת סילוק היזק- הוי מלאכה שאצל"ג.  ודעת הרמב"ן שהוי מלאכה הצריכה לגופה כי הגדרת המלאכה היא סילוק ההיזק, ורק כאשר המלאכה עצמה אינה מוגדרת כך כאשר עושה סילוק הוי מלאכה שאצל"ג כגון הוצאת המת [ולמשנ"ב שלמד בדעת הרמב"ן כדעת הריב"ש בהגדרת מלאכת גוזז שצריך לעשות יפוי בעור, ה"נ יש לבאר שהיות וצריך מין אחד ולכן מפריד אחד מהשני, כך היא צורת המלאכה ולא הוי מלאכה שאצל"ג –קה"י]. ודעת הישועות יעקב, שרק כאשר עושה סילוק ההיזק לחוד הוי מלאכה שאצל"ג אבל כאן עושה גם יפוי האוכל שזהו תכלית המלאכה ולכן הוי מלאכה הצריכה לגופה.

בשו"ע ס"ח כתב שאם שם כרשינין בתוך כברה כדי להוליך אותם ממקום למקום ע"י הכברה- מותר, ולמרות שעי"ז מתבררים הכרשינים. ובבאור הלכה שם הביא שלדעת רש"י מותר משום שאין זה פס"ר אמנם לדעת הר"ן מותר למרות שהוי פס"ר. ויש לבאר הטעם מדוע לר"ן מותר לעשות כן, ונראה שהיות וביארנו שגדר מלאכת בורר הוא ההפרדה בין המינים, ממילא כאשר אינו מתעסק בהפרדה כלל אין זו צורת המלאכה ואין על פעולה זו שם מלאכה, ולכן יש להתיר באופן זה .

עוד מצינו בגמ' שבת עד. שלשטוח פירות עם פסולת שע"י השיטוח יתפרדו זמ"ז- מותר. וגם מגמ' זו יש להוכיח שמלאכת בורר היא ההפרדה, כי אם המלאכה היתה 'יפוי האוכל', גם במעשה שיטוח יש יפוי לאוכל, ואף שלא עשה פעולת ברירה כי לא הפריד דבר מדבר אלא רק זרקם ונמצאים מבוררים ממילא- סו"ס עשה יפוי ועבר על מלאכת בורר. אלא ע"כ אין גדר המלאכה 'יפוי' אלא 'הפרדה' וכאשר משטח אינו מפריד.

אחר שביארנו שגדר המלאכה היא הפרדת ב' מינים,  יש לדון איזה  ב' מינים שמפריד זמ"ז נחשב למלאכה. ומצאנו בזה מחלוקת הפמ"ג והבאור הלכה בס"א בענין זה. שדעת הפמ"ג שרק הפרדת פסולת מאוכל נחשב להפרדה של תיקון שחייבים עליה, ולכן חידש שאם מפריד ב' מיני אוכלים ע"מ לאכול שניהם לאח"ז – מותר, דאין כאן פסולת ואין כאן אוכל. ואילו המשנ"ב סובר שעצם הפרדת ב' מינים נחשב למלאכה הגם שאין כאן פסולת[1].  

ב. גדר תערובת:

דבר ראשון שיש לדון בדין ברירה מה מוגדר 'תערובת' שאסור לברור משם פסולת מאוכל. ומצאנו בזה כמה פרטים ונבארם בעז"ה:

כתב האו"ש פ"ח מהלכות שבת הלכה י"א וז"ל: "דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר ...., ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר, אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה, רק בעץ ומתכות ג"כ, והביא ע"ז מדברי רש"י (שבת עד, ב ד"ה חייב אחת עשרה) גבי חלתא דבורר קנים יפות חייב, ושם יכול לעשות כשהן בלולין, וזה כתב הט"ז סימן שי"ט ס"ק י"ב, דבדברי התוס' (שם עד, א ד"ה היו) נראה דדוקא באוכלים הוי בורר, ולא כלים, והביא דברי רש"י, וממה שפלטה קולמוסו כלים הביאו המחברים הבאים אחריו דגם בכלי איכא בורר, וטעו בזה, דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו". עכ"ל. ומתבאר בדבריו, שרק בדבר שמשתמש בו כשהוא בלול [ואין כוונתו שמשתמש בו פסולת עם אוכל אלא שהוא דבר קטן שהשימוש בו שהוא מעורב כגון אורז, שאינו אוכל כל גרגיר בפנ"ע אלא אוכלם כשהן מעורבים] הוא מוגדר 'תערובת' אך דבר שמשתמש בו בפנ"ע אינו בורר, ולכן לשיטתו אין ברירה בכלים.  ולפ"ז מותר לברור סכו"ם אף אם אין כוונתו להשתמש בו לאלתר, וכן מטין משמיה דהחזו"א שכך נהג.  

ובערוה"ש אות ט כתב וז"ל: "ותשובת דבר זה משני פנים האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]. עכ"ל. ובדבריו מתבאר באופן הראשון שכל דבר שניכר לעין שאינו תערובת- אין בו משום ברירה.

ודבריהם אינן עולים בקנה אחד עם דברי המשנ"ב סקט"ו שכתב שיש ברירה גם בכלים, ואפי' שמונחים זע"ז החשיבם הבאור הלכה ס"ג למעורבים [הגם שאין בהם יפוי].  ולכאורה גם בתרומה"ד שהסיק שיש לחוש בחתיכות גדולות שיש עליהם גדר של תערובת נראה דלא כערוה"ש שהרי ניכרת כל חתיכה לעצמה, ומילא לדעת האו"ש אתי שפיר דסו"ס דרך לאכול החתיכות הגדולות ביחד ולא כ"א בפנ"ע, אך לדעת הערוה"ש יש להעיר מזה. והמעיין בערוה"ש שם סעיף יז יראה שביאר תרומה"ד באופן שיש הרבה חתיכות גדולות ואז יש תערובת, כי אם יש קצת חתיכות היות והחתיכות ניכרות- אין זה תערובת ומותר לברור.  ויש להבין שא"כ נתת דבריך לשיעורין.

עוד יש לעיין לדעת ערוה"ש איך יפרנס הגמ' עד: בהאי חביתא שהוכיח משם הט"ז שיש ברירה גם בכלים הגם שהם ניכרים. ואפשר שאיירי בחתיכות קטנות שאין ניכרות כ"א בפנ"ע וכן נראה דביאר כפי שכתב בס"ז עיי"ש. ועוד אפשר לבאר סוגיה זו כפי שביאר בספר מנורה הטהורה, שהיות ושם מעורבים עם  הפסולת בזה יש ברירה כי ממש מעורב עימה.

ועד כה עסקנו בדברים הניכרים אך הם מעורבים שלדעת ערוה"ש והאו"ש אין בהם משום ברירה  כ"א לטעמו ולדעת המשנ"ב יש בהם משום ברירה.  וישנם אופנים בהם יש ב' דברים אחד ליד השני ולכן לא נחשבים לתערובת, ונרחיב בזה:

כתבו אחרוני זמנינו [הגריש"א, וכן מטין משמיה דהחזו"א] שכלים הנפרדים זמ"ז כגון ספרים או צלחות שנמצאים בערימה מסודרת או במדף מסודרים- אין בהם משום בורר כי אין זה תערובת כלל, וכל מה שעסק הבאור הלכה בס"ג בענין סילוק הכלים שאינו רוצה והגעתו לכלים שרוצה- היינו באופן שהכלים מעורבים בערימה ולא מסודרים בה.

והנה, כתב המג"א סקט"ו בסופו ששומן שצף ע"ג המאכל אין בו ברירה כי אינו מעורב עם האוכל, ואפשר להבין כוונתו דהיות וכ"א ניכר לעצמו ואינם מבוללים זע"ז- אין בזה גדר של תערובת. ובתו"ש הקשה שדברי המג"א סותרים את עצמו, שכתב בסי' תק"י סקי"ג שאסור להפריד את הגבינה שע"ג החלב משום שנחשבים מעורבים. ואילו בסי' ת"ק סקי"ב כתב לענין ניקור הבשר מהחלב והגיד שאין בזה משום ברירה משום שכל מין עומד בפנ"ע ועוד שמין אחד הוא ורק איסורא הוא דרביעא עליה עיי"ש.  וא"כ יש לעיין מה שיטתו בכל זה.  ובמשנ"ב פסק בסקנ"ה בסופו ששומן שצף ע"ג המאכל יש בו משום ברירה ודלא כמג"א סקט"ו, וכן פסק בסקס"ב לענין הגבינה שעל החלב שיש בו משום ברירה.  ויש לבאר שאין דומה מקרה זה לערימה של כלים או ספרים שכתבנו לעיל שאין בה תערובת, דהכא במקום החיבור נחשב למעורב.

עוד מצאנו לענין זבוב הנמצא בכוס, שדעת מהריט"ץ שמותר להוציא הזבוב ואין בו ברירה כי לח ויבש אינם מעורבים זע"ז אלא כ"א בפנ"ע, וכן פסק הבית מאיר שהובא בבאור הלכה סט"ז. והט"ז כתב ע"ז שיוצא את הזבוב עם מעט משקה. והגר"ז פליג על היתר זה דהרי סו"ס מברר את המשקה הנמצא בכוס ומה מועיל שמוציא עוד משקה עם הזבוב [ובאמת בפמ"ג משב"ז סוף הסי' למד מדברי הט"ז, שכמו שהתיר לברור משקה עם הזבוב כי אין זו ברירה דלא הפריד לגמרי את הפסולת, ה"ה יהיה מותר להפריד חלק מהפסולת ולא כולה כי סו"ס לא הפריד את כל הפסולת מהאוכל. ועיין בבאור הלכה ריש סי' ש"מ שהביא בשם ירושלמי שאם ברר חלק מהפסולת לא מחייב. ומ"מ למדו בדברי הירושלמי שאינו חייב מדאו' אך אסור מדרבנן, ובפמ"ג נראה שהתיר זאת לגמרי]. ובחזו"א סי' נ"ג כתב לבאר דברי הט"ז שס"ל כמהריט"ץ שאין הזבוב חשיב מעורב כלל עם המשקה, אלא שיש משקה הדבוק בזבוב שהוא פסולת והוא מעורב עם שאר המשקה שנמצא לצידו[2] ולכן כתב  הט"ז שיוצא עם מעט משקה וכך משאיר את כל התערובת על כנה ואין בזה בורר.  ולפ"ז כתב החזו"א [סי' נ"ד] לאסור להוציא עצמות שדבוק עליהם בשר ולהשאיר את הבשר לחוד, שהיות ומתקן את הבשר הנשאר שאין בו עצמות, עובר על איסור בורר. וחלק על הבאור הלכה שהתיר להסיר העצמות. ונמצא שלדעת המשנ"ב אין חסרון מה שמתקן שאר המאכל שאין בו את העצמות או הזבוב כאשר מוציא פסולת עם אוכל, דלשיטתו אינו עושה מעשה ברירה בזה. והחזו"א פליג דסו"ס נמצא הכוס מבוררת מהפסולת שהיתה בה.

ולכאו' יש להקשות לדעת מהריט"ץ שאין תערובת לח ביבש, היאך אפשר לפרנס סי"ד בדין יין שמעורב עם שמרים אין לערות מכלי כדי להשאיר השמרים בכלי הראשון [כאשר מגיע לניצוצות], וכן בס"י אין לערות מים עם קמחין דרך משמרת עיי"ש, הרי אין תערובת בין לח ויבש . אלא החילוק נראה ברור, שכאשר היבש הוא דבר קטן ומעורב בפועל עם הלח ודאי שיהיה בזה תערובת, אך כאשר הוא גדול וניכר בפנ"ע או צף למעלה- אין בזה משום בורר –ואף דבר זה יוצא מדברי החזו"א, וע"ע פמ"ג א"א סקט"ו.  וראיתי בספר שביתת השבת שכתב להתיר להוציא ביצים מהמים שבישלו אותם כי ודאי נחשב הביצים לניכרים, ויש לדון בזיתים בתוך מימיהם מה הדין, ומסברא יש לאסור כי מוגדר תערובת ממש.

ומין אחד, לא נחשב לתערובת ולכן מותר לברור חלק ממין אחד כדי לאוכלו למחר ואין בו משום ברירה. ואף שהט"ז סק"ב פסק שאף במין אחד יש ברירה, פסק המשנ"ב דלא כוותיה. ויתירה מזו מצאנו שמין אחד שכאשר יברור אותו יחשב לב' מינים- מותר לבוררו דאזלינן בתר שעת התערובת ולא בתר שעת הברירה והיות ובזמן התערובת היה מין א' שוב אין בו ברירה. ודבר זה מפורש במג"א סקט"ז שסחיטת פירות אין בה משום בורר משום שהמיץ מין אחד עם הפרי, ואע"פ שאחר שיסחוט יזרוק את הפרי ונמצא שאחר הסחיטה הפרי הוא הפסולת והמיץ הוא האכול- מ"מ היות ובזמן הברירה הוי מין אחד אין בו משום בורר. וכמו"כ לשיטתו יהיה מותר לברור החלמון מן החלבון כי הכל מין אחד ואף שרוצה רק בחלמון ולא בחלבון עיי"ש.

ג. גדר לאלתר [ודין פסולת מתוך אוכל]: 

קודם שנבאר גדר 'לאלתר' יש לבאר מה טעם ההיתר כאשר בורר לאלתר, וכן יש להבין מה טעם ההיתר שבורר אוכל מתוך פסולת. ונראה שנחלקו בזה הראשונים, דרש"י כתב בכל הסוגיה דשבת עד. שטעם הפטור שבורר ביד או אוכל מתוך פסולת 'שאין דרך ברירה בכך' והיינו שהוא שינוי ממלאכת ברירה הרגילה. וגם בתוס' מתבאר כן ולכן הקשה שבסוגיין מבואר שאוכל מתוך פסולת אינו דרך ברירה ואילו בסוגיה לקמן קלח. מבואר ש'מה דרכו של בורר, בורר אוכל מתוך פסולת' והיינו דרך ברירה, ולכן יישב שאם הפסולת מרובה אזי הדרך לברור אוכל מפסולת, משום שכעת הדרך לברור את האוכל וכאשר הפסולת מועטת הדרך לברור את הפסולת.

ואילו הרמב"ן שם כתב לתרץ על קושיית תוס' שכוונת הגמ' בפרק תולין שהיות ויש בורר גם באוכל מתוך פסולת כגון שבורר שנפה וכברה ממילא יכול  להתרות בו גם שם משום בורר. והוסיף שם הרמב"ן שבורר בשבת לעולם חייב כשבורר פסולת מתוך האוכל ואף שהפסולת מרובה, משום שהמלאכה היא ההפרדה ונמצא שתמיד מפריד את האוכל מהפסולת, אלא כאשר לוקח את האוכל מהפסולת – הרי זו דרך אכילה ולכן מותר.  ועיין משנ"ב סק"י שכתב שטעם ההיתר לברור אוכל מפסולת משום שהוי דרך אכילה. 

ולפ"ז יש לבאר דין הרמ"א בסי' שכ"א בסופו שמותר לקלוף פרי לאלתר, והטעם משום שדרך אכילה הוא בכך כמבואר בבאור הלכה שם, והיינו שתמיד ברירת פסולת מאוכל אינה דרך אכילה אך בקליפה היות וא"א בענין אחר – כך היא דרך אכילתו וממילא אין על פעולת הקילוף שם בורר[3].  

ויש להעיר, שכתב המג"א סי' ש"כ סק"ה בדין סחיטת בוסר, שאסור לסוחטו אף לאוכל מדין בורר אוכל מפסולת ולמרות שעושה זאת לאלתר ואין איסור לברור אוכל מפסולת לאלתר- הכא אסור משום שכך היא דרך הברירה של הבוסר ולכן יש לאסור אף לאלתר, עכת"ד.  ויל"ע מדוע מותר לקלף ולסלק הפסולת מהאוכל לאלתר כי אין זה דרך ברירה דא"א בענין אחר והוי דרך אכילה, ואילו לברור האוכל מהפסולת אסור לאלתר באופן שא"א בענין אחר, והדברים הפוכים, וצ"ב.  הן אמת שהפמ"ג ריש סי' ש"כ ביאר כוונת המג"א שם שהחשיב את ברירת הבוסר כברירה בכלי עיי"ש ולפ"ז ניתן להבין את החלוקה בין הדברים.

ועוד מצאנו אופן שמותר לברור פסולת מאוכל לאלתר, והוא כפי המבואר בס"ז שאפשר למלול מלילות ע"י שינוי, והיינו בורר בשינוי כמבואר שם. וכבר הקשה הרמב"ן [שבת עד.] היאך התירו לנפח על יד על יד הרי פסולת מאוכל אסור אף לאלתר, ותי' הרמב"ן שמשום שמשני אין דרך ניפוח בכך, עיי"ש. ואמנם יש לדעת שאין להשוות בין השינויים ואין לנו לומר הואיל ומצאנו שהתירו חז"ל ברירה בשינוי כך יתירו שאר שינויים.

וכעת יש לדון באופן שבורר פסולת ואוכל ביחד אחד מהשני, ולא בורר אחד מהם אלא שמושך שניהם כאחד ונמצא מתבררים ועומדים, האם נחשב לבורר פסולת מאוכל או אוכל פסולת. ובפמ"ג משב"ז סק"ה כתב לאסור משום שנחשב לבורר פסולת ואוכל. ונראה כוונתו שלמרות שכשעושה כך הוי דרך אכילה מ"מ הוי גם דרך ברירה דגם הבוררים עושים כן ולכן אין להתיר לעשות כן דסו"ס אפשר שדרך ברירה בכך. אמנם בחזו"א סי' נ"ד סק"ב וסק"ג כתב שאין בורר בכך, ונראה טעמו משום שכך היא דרך אכילה וכפשנ"ת כשעושה דרך אכילה אין זה צורת הברירה, אמנם לבסוף בסק"ה נראה שחשש להחמיר בדבר עיי"ש היטב.  

עד כה עסקנו בבאור טעם הפטור בבורר אוכל מפסולת ובמחלוקת הראשונים בזה. וכעת יש לבאר בטעם ההיתר שבורר ביד, שאפשר לומר שסיבת ההיתר משום שהוא שינוי מהברירה הרגילה וכפי שכתב רש"י. ואפשר לומר שההיתר משום משום שכך היא דרך אכילה.

וכן ניתן לבאר מחלוקת הראשונים בבורר פסולת מאוכל לאלתר, שדעת רש"י ועוד ראשונים שמותר לברור ודעת הר"ח המובא בתוס' שאסור לברור. ואפשר לבאר שלדעת רש"י שההיתר משום 'שינוי' יהיה מותר לברור פסולת מתוך אוכל לאלתר, דסו"ס עושה שינוי, ואילו לר"ח הסובר שצריך את ג' התנאים – מצריך שיהיה דרך אכילה, וכל מקום שבורר פסולת מאוכל אף שעושה זאת לאלתר – אין זו דרך אכילה[4].

ולפ"ז ניתן להבין את דברי מהר"י אבולעפיה שהביא הבאור הלכה בס"ד, להתיר ברירה של פסולת של אוכל תוך כדי אכילתו, וביארו הברכ"י שמודה מהרי"א שאין לברור פסולת מאוכל לאלתר, אך כאשר בורר תוך כדי אכילתו אין לך דרך אכילה גדולה מזו, ובזה ודאי אינו בורר.

וכן ניתן להבין את שיטת הר"ח שאם התחיל סעודתו [ואפי' טרם שהתחיל אלא נמצא סמוך ממש לסעודה] יכול לברור למה שצריך לסיום הסעודה אף שיעברו כמה שעות, ואילו כשבורר לפני הסעודה יש לברור לפני הסעודה ממש. והביאור, דכיון שהתחיל סעודתו מה שבורר לצורך סעודה זו נחשב דרך אכילה, אך אם עדיין לא התחיל כדי שיחשב דרך אכילה יש לברור סמוך לסעודה ממש.

ושיעור זמן לאלתר סמוך לסעודה, אומרים בשם החזו"א שהוא חצי שעה, ולחומרא. דהיינו אם צריך זמן רב יותר כדי להכין האוכל - אין להכינו. ובאג"מ ח"ד סי' ע"ד כתב שאין לזה שיעור זמן אלא כמה זמן שלוקח לאשה להכין האוכל. ונראה מדבריו שאף שיקח זמן רב יותר משעה- לאלתר נקרא ומותר.

ויל"ע מה הדין כאשר בורר יותר מחצי שעה קודם לכן כי אין לו אפשרות לברור אח"כ, כגון שצריך לצאת לדרך לסעודה במק"א ויגיע לשם אחר חצי שעה – האם נחשב לאלתר או לא.   

סעיפים ו- ז

מתבאר בתוס' ביצה יג: והביאו הב"י, שמוללים מלילות הפי' לפרק את הגרעינים מהנרתיק שלהם ולהשאירם בקליפתם.  וזהו איסור 'מפרק' שהוא תולדה דדש. ובזה נחלקו הראשונים האם מותר לעשות כן בשבת בשינוי ע"י שמולל בראשי אצבעותיו, שדעת הרי"ף והרמב"ם וכן פסק השו"ע שמותר. דעיקר ההלכה כסוגיה דשבת קלח. שהתירה לעשות כן. ודעת הר"ן והרז"ה שאסור, ומה שהתירה הגמ' בשבת איירי רק לרכך את הפרי או שהותר רק למאכל בהמה וכפי שהובא בב"י. וזוהי הדעה השניה שהובאה ברמ"א וחשש הרמ"א להחמיר כמותה לכתחילה.                    ודעת מהרי"ל שהביא הד"מ שאסר לקלף אגוזים מקליפתם הירוקה – היינו כדעת הראשונים שאוסרים למלול בשינוי, דנראה דדעת מהרי"ל לאסור אף בשינוי וכן מבואר ברמ"א.

ויל"ע לדעה קמייתא איך התירו מלאכה דאורייתא ע"י שינוי [ועיין בבאור הלכה שהביא דעות שהמלילה דרבנן היא אך הסיק שאסור מדאורייתא]. וראיתי בערוה"ש שכתב שיש כאן ב' שינויים, הראשון שהדרך למלול לכלי והכא מולל ונופל, והשני שמולל בראשי אצבעותיו, ובב' שינוים אלו הותרה המלאכה.

וכתב הט"ז שאחר שהתפרקו הגרעינים מתרמיל שלהם, יכול לקולפם כדי לאכול לאלתר. ובלבו"ש הבין כוונתו שלקלף הגרעין אין בזה משום מפרק אלא משום בורר וממילא כאשר עושה לאלתר מותר וכמבואר בס"ס שכ"א. ואילו הפמ"ג והתו"ש הבינו שכוונת הט"ז שאף בקילוף יש מפרק, והטעם שמותר לקלף ביאר הפמ"ג משום שלאלתר לא אסרו, ויל"ע בדבריו א"כ מדוע במלילה אסור אפי' לאלתר ובאמת בבאור הלכה נייד מפי' הפמ"ג וביאר שטעם ההיתר בקילוף כי עושה זאת בשינוי ומסתמך הט"ז על דעת השו"ע שהתיר בזאת.

ובבאור החילוק בין מלאכת דש למלאכת בורר,  בשעה"צ כתב שמלאכת דש מפריד את הפסולת המחוברת לאוכל אך עדיין הפסולת נשארת מעורבת עם האוכל ועדיין לא מתוקן לגמרי לאכילה. ומלאכת בורר מתקן הדבר לגמרי שמוציא את האוכל מהפסולת. וכן מבואר בפמ"ג שלפרק שיני השום מראש השום הוא מלאכת דש ואילו לקלף שן השום כ"א בפנ"ע היא מלאכת בורר. וכן הוא בכל מלילה שמפריד הגרעים מהתרמיל אך עדיין נשאר הגרעין בקליפתו.  אמנם אין בהכרח כוונת דבריהם שזהו גדר המלאכה אלא רק כתב שזוהי נפקותא בין המלאכות.     ובאג"ט כתב שמלאכת דש היא מלאכה שעושה בשדה ומלאכת בורר היא מלאכה שעושה בבית, כגון הפרדת הענבים מהאשכול אין זה דש משום שעושה כן בבית אך הפרדת התמרים מהמכבדות היא מלאכה דש כי אין עושה כן בבית אלא בשדה. ועיין מה שכתבנו בריש סי' ש"כ בבאור הגדרת מלאכת דש דרך אחרת בכל זה, וכאן כתבנו לעורר מהמתבאר כאן.

[1] ונראה שר' דוד ערמאה שהובא בבאור הלכה ס"ג חולק על הפמ"ג, שהרי ביאר לדעת הרמב"ם שב' מיני אוכלים יכול לקחת גם מה שהניח ולא בירר וכ"ז נחשב לאלתר, וא"כ האופן שנחשב לאח"ז שאסור הוא כשלא צריך אף אחד מהם עכשיו. ואילו לדעת הפמ"ג יכול ליקח גם כשהניח שניהם לאח"ז. ויש לפלפל בזה דאפשר שכל דברי ר' דוד ערמאה נאמרו כשלא רוצה לעולם את המין שלקח וצ"ב.  ועכ"פ בבאור מחלוקת ר' דוד ערמאה ותוס' יש לבאר, שלדעת התוס' מה שאינו רוצה חשוב פסולת והוי ככל דיני ברירה הרגילים, ואילו לדעת הרמב"ם שאין כאן פסולת והיות ומלאכת ברירה מתקיימת בא' מהאופנים או שהיא בכלי או שהיא לאח"ז או שהיא פסולת מאוכל, ובמקרה זה שאין פסולת א"א שיהיה ברירה אלא באופן שבורר בכלי או לאח"ז אבל אם בורר מיד אין כאן בורר אף שלוקח את מה שהניח כי סו"ס אין כאן אף אחד מתנאי הברירה.

[2] והעירו לי שאפשר שכוונת החזו"א שהמשקה הצמוד לזבוב הוא נחשב למעורב עם הזבוב.

[3] ואגב דאיירינן בדין קילוף פירות, יש להרחיב בזה קצת: המג"א סי' תק"י סק"ד הביא דברי היש"ש המבאר מדוע מותר לקלוף פרי בשבת, וכתב משום שאין הקליפה מוגדרת כפסולת היות והיא מין אחד עם הפרי דמפני שהיא שומר לפרי הרי הוא תיקון אוכל בעלמא. ובמג"א שם הקשה עליו שהרי מבואר בסי' שכ"א ברמ"א שאין לקלוף פירות משום בורר אא"כ עושה זאת לאלתר. ובבאור הלכה שם הביא דברי המאמ"ר שהבאנו בפנים. ונמצינו למדים ב' טעמים להתיר קילוף הפרי.  1. אינו פסולת אלא שומר לפרי והוי תיקון אוכל בעלמא.  2. פסולת מתוך אוכל אף שתמיד אסור אף לאלתר , הכא שרי משום שא"א בענין אחר.    ובבאור הלכה שי"ט ס"ד כתב ללמד זכות לפי הטעם הראשון על אותם המוציאים את עצמות הדגים לפני הסעודה, שגם עצמות הדגים אינן  פסולת אלא מין אחד עם האוכל ותיקון המאכל בעלמא הוא.  ואילו לטעם השני של המאמ"ר אין מקום להתיר לעשות כן. ובאמת החזו"א סי' נ"ד סק"ג כתב שאין מקום ללמוד הזכות של הבאור הלכה כי בעצמות אפשר להגיע לאוכל בלא להוציא את הפסולת והיות ועיקר ההיתר כדברי המאמ"ר אין להתיר להוציא העצמות. ובאג"מ ח"ד סי' ע"ד כתב שלהוציא עצמות הדג מן הדג עבור ילדים מותר, היות והילדים לא יכולים לאוכלו הוי בגדר 'א"א בענין אחר', ויש חידוש בדבריו שלא מסתכלים על המציאות הפיזית האם יוכל להגיע לאוכל אלא על המציאות האם ראוי לאוכלו כך הגם שודאי אפשר להגיע לאוכל גם בלא הוצאת הפסולת.

עוד יש להוסיף, שבאג"מ ח"א קכ"ה כתב לידון בענין רחיצת הפירות האם שרי או לא, דהיות ומצינו שאין לשרות במים כמבואר בס"ח משום שנראה כבורר, האם ברחיצת הפרי דין כן או לא. ובתחילה כתב להתיר רחיצה כמו שמותר להוריד קליפה אלא שיהיה מותר לעשות כן רק לאלתר [ולפ"ז גם דין שריית פירות שאסר השו"ע ס"ח הוא רק לאח"ז- ולאלתר יהיה מותר]. ולבסוף כתב להתיר היות ורחיצה אינה דומה לשריה אלא רחיצה בעלמא ואין בזה משום בורר [ולפ"ז יהיה מותר לרחוץ גם לאח"ז].  וא"כ מבואר בטעמו הראשון שעיקר טעם ההיתר כדברי המאמ"ר, דאילו ליש"ש אינו דומה לכלוך הדבוק על הפרי לקליפה או עצמות, שדוקא הם נחשבים מין אחד הואיל וכך הוא גדילתן ומחוברים הם אך לא לכלוך שהוא חיצוני, אך לטעם המאמ"ר אתי שפיר.

[4] ואף שיודע אני שניתן לבאר גם בדרך השונה, והיינו שר"ח סובר שהטעם משום שינוי וצריך ב' שינויים כדי להתיר, הדרך המסתברת לענ"ד כתבתי.