הגדרת מלאכת דש
סוחט פירות בשבת איסורם מדין 'מפרק' שהוא תולדה דדש. ויש לדון במה הדימיון למלאכת דש, ועוד יש לדון מדוע סוחט לא חייב מדין 'בורר' שהרי בורר את מיץ הפרי מגוף הפרי, ואף אם נדון את שניהם כאוכל, הרי קיי"ל שבב' מיני אוכלים יש בורר, ולכן יש לבאר מדוע בכל סוחט אין איסור בורר. ועוד יש לדון מדוע מותר לסחוט פרי לתוך אוכל ואע"פ שהוי אוכלא דאפרת, סו"ס המשקה שזב לאוכל מוגדר כאוכל אחר ואינו אותו אוכל ומדוע לא יהיה בזה דש, ומה ההבדל בין סוחט משקה מתוך פרי לבין סוחט אוכל מתוך פרי.
ובספר שביתת השבת בהקדמה למלאכת דש, הביא בשם ספר 'פאר עץ חיים' לבאר כך: ההבדל בין דש לבורר שדש הוא מוציא את הדבר הבלוע והמכוסה בפסולת מתוך האוכל, ואין הדבר מתוקן למאכל עד שיפעל את מלאכת הדישה. ואילו בורר הגדרתו, כאשר יש אוכל ופסולת שנמצאים אחד ליד השני והאוכל כבר מתוקן למאכל אלא שהוא מעורב בפסולת ויש להפריד את הפסולת. ונמצא שדש היא מלאכה המתקנת את המאכל לאכילה ולא היה ראוי לפני כן. ואילו בורר היא מלאכה שמאפשרת לאכול את האוכל באופן הרגיל אך אינה מכשירתו לאכילה כי כבר היה מתוקן. ולפ"ז כתב לבאר שם מדוע בורר לאלתר אוכל מתוך פסולת מותר ובדש אסור, דהיות ובדש מתקן הדבר למאכל, מה לי לאלתר ומה לי לאחר זמן.
ולפ"ז מובן מדוע סוחט היא תולדה דדש ואין בזה איסור בורר, דמיץ הפרי נמצא בלוע וכנוס בתוך הפרי ואינו נמצא ליד הפרי, והיות ורגילים לסחוט הפרי [כגון זיתים וענבים] נמצא שהמשקה הוא העיקרי וכאשר סוחטו מתקנו לאכילה ועד שסחט לא היה ראוי בתור משקה ולכן סוחט היא תולדה דדש ולא עובר על בורר.
ולפ"ז ביאר גם מדוע מותר לסחוט לתוך אוכל, דכאשר סוחט לאכול לא נחשב שתיקן המשקה היוצא מהפרי משום שגם כעת נחשב לאוכל וגם קודם לכן ומפני שלא תיקנו- לא נחשב לתולדה דדש. עכת"ד.
והנה, נחלקו הראשונים האם יש איסור לסחוט בוסר לתוך האוכל שדעת ר' יוסף שמותר משום שלא מחשיב את הבוסר לפסולת ואילו דעת ר"ת שאסור משום הבוסר נידון כפסולת. ונחלקו הפוסקים מאיזה דין אסר ר"ת את סחיטת הבוסר. המג"א והט"ז למדו שאסר מדין 'בורר' היות והבוסר הוא פסולת הרי הוא בורר אוכל מפסולת [ולדעת הט"ז מותר לעשות כן לאלתר ככל בורר אוכל מפסולת והמג"א אסר לאלתר משום שבמקרה זה כך היא דרך ברירתו], ואילו האליה רבה ועוד למדו שאסר מדין דש, והובאה מחלוקתם בבאור הלכה סי' שי"ט ס"ד וסי' ש"כ ס"ה. וכעת נחזי אנן, ע"פ הבנת הפאר עץ חיים שהובאה לעיל נראה פשוט שיש לדון סחיטת בוסר מדין דש, שהרי מוציא את המיץ הבלוע בתוך הפרי מהפרי, ואין הבוסר ראוי למאכל ונמצא שמתקן את המיץ לאכילה, והרי זה ממש דומיא דדש שמוציא את האוכל הבלוע בפסולת. ונראה שמג"א והט"ז שביארו מדין 'בורר' ביארו הגדרה אחרת למלאכת דש.
ואכן מצאנו במג"א סי' שי"ט סקט"ז שביאר מדוע בכל סוחט אין איסור בורר, וכתב משום שהוי מין אחד ואין בורר במין אחד, עכת"ד. ולדעת הפאר עץ החיים קושיא מעיקרא ליתיה דההבדל ביניהם ברור כפי שנתבאר לעיל. ומ"מ לדעת המג"א מובן מדוע סוחט בוסר חייב משום בורר דאין הבוסר נחשב למין אחד עם הפרי שהרי הפרי הוא פסולת והמיץ הוא ראוי למאכל ולכן נחשבים לפסולת ואוכל. אך עדיין לא ביררנו לדעת המג"א מהי הגדרת מלאכת דש ואף אם נאמר שמודה להגדרת הפאר עץ חיים בגדר דש, מ"מ מוכח שסובר שיש בזה גם איסור בורר מכח קושייתו מדוע אין בסוחט איסור בורר, ויל"ע בזה[1].
סעיפים א', ו'.
משנה ריש פרק חבית ובגמ' שם מתבאר שישנם ג' דרגות בסחיטת פירות. 1. זיתים וענבים. 2. תותים ורימונים. 3. שאר פירות. ונרחיב בג' דרגות אלו בעז"ה:
- זיתים וענבים- בגמ' קמה. מבואר 'אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד'. דהיינו שסחיטת זיתים וענבים חייב מהתורה, ולכן מתבאר בגמ' קמג: שאף המשקה זב מהם ממילא אסור ואע"פ שעומדים הענבים והזיתים לאכילה, גזירה אטו יסחטם ויעבור על איסור תורה. וכן פסק השו"ע ס"א שזיתים וענבים אסורים הן בסחיטה והן המשקה היוצא מהם מאיליו [ובסעיף ב' יתבאר שיש אופן שהמשקה שזב מאליו מותר, כאשר דרכם מער"ש וכפי שיתבאר שם בעז"ה].
ויש להבין מדוע דוקא הם אסורים מהתורה. והדבר פשוט שמפני חשיבותם של המשקים היוצאים מהם נחשב המשקה לעיקר ולתיקונו ולכן יש בהם איסור תורה אלא שהשאלה מדוע דוקא הם נחשבים למשקים חשובים. ובפמ"ג ריש הסי' תלה הדבר במחלוקת רש"י ור"ן, שדלעת רש"י הטעם משום שאורחייהו בהכי, ולפי הר"ן משום שיש להם חשיבות של ז' משקין שמקבלין טומאה ולכן יש בהם איסור סחיטה מהתורה. והנפק"מ בין ב' הפירושים כאשר יש פרי שאינו זיתים וענבים אך כיום המשקה היוצא ממנו חשוב מאוד שסוחטים את רוב הפירות לצורך המשקה, שלדעת רש"י יש לאסור גם סחיטת פרי זה מהתורה וממילא משקה הזב ממנו אסור. ולדעת הר"ן אינו איסור תורה כי אין לו חשיבות של ז' המשקים. וכ"כ בנשמ"א [יד, ב] שלדעת רש"י שאר פירות שרגילים לסוחטם אסורים מהתורה.
- 3. תותים ורימונים ושאר פירות - מבואר בגמ' קמג: שמודים ר' יהודה וחכמים שאסור לסוחטם בשבת מדרבנן כי יש ששותים מהם ויש לגזור אטו יסחוט זיתים וענבים, ונחלקו במשקים שזבו מאליהם, ועומדים התותים ורימונים לאכילה או בסתמא, שלדעת ר' יהודה מותר המשקה הזב מהם ולדעת חכמים אסור. ופסק השו"ע כר' יהודה.
ובגמ' שם קמד: מתבאר שחשיבות תותים ורימונים על שאר פירות הואיל ובית מנשיא היו סוחטים אותם לצורך משקה. והקשתה הגמ' אטו בית מנשיא רובא דעלמא הם, הרי אפי' אינם מקום מסויים שעושים כך. ותי' הגמ' ע"פ רב חסדא הסובר שאף מי שסוחט שאר פירות שאין דרך לסוחטם חייב, הואיל והוא אחשביה חל עליהם שם משקה, כך תותים ורימונים הואיל ואחשיבה בית מנשיא חל עליהם שם משקה. ורב פפא שם חולק על רב חסדא עיי"ש.
ונחלקו הראשונים בבאור ממימרא זו. דעת רש"י, שלדעת רב חסדא אין הבדל אם סוחט תותים ורימונים או שאר פירות שבשניהם אסור לעשות כן דהיות והוא החשיבם למשקה שם משקה עליהם ואסור לסוחטם [ולדעת הנשמ"א שהובאה לעיל יש בזה אף איסור תורה]. וכאשר סוחט למתק הפרי ולא לצורך המשקה, בשאר פירות מותר ואילו בתותים ורימונים אסור משום גזירה אטו יסחוט למשקה ורק בתותים ורימונים גוזרים כן, כי שייך שיסחט למשקה שהרי בית מנשיא כך עושים אבל בשאר פירות אין לגזור כן כי אין מי שסוחטם למימהן. ונמצא לשיטתו, שלסחוט לצורך המשקה אסור בכל סוגי הפירות ולסחוט כדי למתק הפרי מותר בשאר פירות ואסור בתותים ורימונים וכ"ש בזיתים וענבים. ומשקה הזב מאליו מותר בתותים ורימונים רק כאשר עומדים לאכילה וכנ"ל. והב"ח והט"ז פסקו כדעת רש"י, אמנם השו"ע ושאר פוסקים לא פסקו כוותיה והכריע המשנ"ב שרק במקום שנוהגים כרש"י יש עליהם להחמיר כן.
ודעת הרי"ף והרא"ש, ששאר פירות מותר לסוחטם לצורך מימיהם. ויש להקשות ע"ד הרי מבואר בדברי רב חסדא שאם מחשיב את המיץ – נחשב הוא למיץ חשוב ואסור והיאך התירו לסחוט למימיהם. ובב"י כתב שסוברים כרב פפא ולא כרב חסדא, ולדעת רב פפא בית מנשיא הינם הרבה מהעולם ולכן רק בתותים ורימונים יש חשיבות למשקה היוצא מהם ולא בשאר פירות. והקשו על דבריו בתרתי, א. בגמ' מבואר שביה מנשיא אינם הרבה אלא קצת ומדוע כתב שהם הרבה שדבר זה לא נכתב בגמ'. ב. אף לשיטתו אינם רוב העולם, וקיי"ל שלא אזלינן בתר מקום אחד להכריע איסור לכל העולם. דנחלקו ר"א וחכמים בענין המקיים קוצים בכרם האם חשיב כלאים היות ורק בערביא כך היו עושים. ודעת ר"א שמשפיע ערביא על כל העולם ויהיה אסור לכל העולם אמנם לדעת חכמים אסור רק לאנשי המקום ההוא ולא לשאר העולם, וא"כ גם במקרה דידן מדוע שבית מנשיא יאסור על כל העולם. ולכן ביאר המג"א כוונת הרי"ף ע"פ דברי הרמב"ן, שטעם של אחשביה לבד שחידש רב חסדא אינו מועיל בלא שיהיה מקום מסוים שאף עושה כן, ולכן היות ותותים ורימונים בית מנשיא עושים כן וסוחטים מהם – כיום מי שיסחוט מהם ויחשיבם יעבור על איסור [ובערביא שקיימו קוצים בכרם אין בזה חשיבות ולכן לדעת חכמים רק בערביא אסור משום כאלים ובשאר העולם מותר]. אמנם שאר פירות שאין דרך לסוחטם אף אם אדם מסויים יסחטם – לא יועיל האחשביה שלו הפרטי להחשיב זאת למשקה, ולכן התיר הרי"ף לסחוט שאר פירות. [ודעת הט"ז לבאר בדברי הרי"ף כדעת רש"י והוסיף וביאר שאף באופן שסוחט בסתמא יש לאסור בתותים ורימונים ולא בשאר פירות, עיי"ש. ויש לפלפל בדבריו מדוע אסר בתותים ורימונים בסתמא והיאך מקצת בנ"א שהם בית מנשיא משפיעים על הסתמא של כל העולם, ואכ"מ].
נמצא לפירושו, ששאר פירות מותר לסוחטם למימהם, ותותים ורימונים אסור לכל העולם לסחוט למימיהם כי כאשר יסחוט מישהו מכל העולם הרי נמצא שהחשיב המשקה הזה ומשום שיש מקום שסוחטים אותם- יש להתחשב במה שהחשיב את התותים והרימונים. וכן פסק השו"ע ס"א. והרמ"א שכתב שבמקום שנהגו לסחוט שאר פירות יש לאסור באותו מקום, אין לו הבנה לדעת המג"א, דממ"נ הואיל ויש מקום אחד שהחשיבוהו יש לאסור אף בכל העולם אם אחד סוחטו ומחשיבו. וכן ביאר הפמ"ג כוונת המג"א שמשיג על הרמ"א.
ואם סוחט תותים ורימונים למתק הפרי, יש לדון להתיר היות שלא מחשיב בסחיטה זו את המשקה ויהיה לזה דין כמו שזב המשקה מאליו כשעומדים לאכילה שמותר המשקה הזב מהם. וכ"כ הפמ"ג בריש הסי'. אלא שיש סתירה בדבריו שבמשב"ז סק"ה כתב לאסור בזה.
וכעת נבוא לבאר דין הלימון שהובא בשו"ע ס"ו וכתב להתיר לסוחטו. וטעם הדבר שלימון נחשב שאר פירות שאין דרך לסוחטם וממילא לדעת השו"ע יש להתיר לסוחטו אף לצורך המשקה שלו. אלא שבב"י העיר שבמצרים נוהגים לסוחטו וא"כ צריך להיות לו דין של תותים ורימונים ומדוע עדיין המנהג להתירו. וכתב ע"ז הב"י שהיות ואחר שסוחטים אותו מערבים אותו לתוך המשקה ואינו עומד למשקה בפנ"ע- אין לו חשיבות משקה. ועוד כתב שמותר רק לסוחטו ישירות לתוך משקה ובאמת אין לסוחטו לתוך הכלי עצמו בלא משקה. והמשנ"ב חש לתירוץ האחרון של הב"י, ולכן כתב שכיום שסוחטים אותו לאלפים ושמים בתוך חביות כדי לערבו אח"כ עם משקה, שלתי' הב' ב"י נחשב כמשקה של תותים ורימונים- יהיה אסור גם לסוחטו ישירות למשקה כי יש עליו חשיבות של משקה, ולכן התיר רק לסוחטו ע"ג סוכר שאז נחשב לסוחט לתוך האוכל שמותר[2]. אמנם החזו"א סי' נ"ו סק"ז כתב להתיר לסחוט לסוכר רק אם רוצה לאוכלו כך, אך אם כוונתו מיד אח"כ לשפכו למשקה אין להתיר כי אף שסוחטו על הסוכר סו"ס עדיין שם משקה עליו כי הדבר ידוע שאח"כ יערבו במשקה.
סעיף יח- בדין פס"ר דלא ניחא ליה ובדין סוחט והמשקה הולך לאיבוד
בגמ' כתובות ו. ושבת קיא. מובא 'האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא' דהיינו אין להדק את הברזא בפי החבית כאשר שם בד סביב הברזא שעי"ז גורם שתסחט הברזא. ודנו הראשונים מצד איזה מלאכה אין לעשות כן. וביארו שיש לדון מצד ב' מלאכות 1. מפרק [תולדה דדש]. 2. מלבן.
מלבן- נחלקו הראשונים האם יש איסור מלבן כשסוחט בד דוקא כאשר ספוג ממים או גם אם ספוג בשאר משקין. ולסוברים שרק אם ספוג ממים יש בו משום ליבון אין לבאר שחייב מדין מלבן, היות ואיירי שספוג מיין. ולסוברים שחייב אף בשאר משקין [ויש אומרים שחייב ביין ולא בשאר משקין] ניתן לבאר שחייב משום מלבן, ואע"פ שהמשקה הולך לאיבוד לא אכפת לן דבכל מלבן המשקה הולך לאיבוד דעיקר כוונתו ללבן הבגד, וה"נ במקרה דידן מתלבן הבגד, ואע"פ שאין מתכוין לכך שהרי רק רוצה להדק את הברזא- הוי פס"ר דניחא ליה באין מתכוין ואסור.
מפרק- יש לדון מצד ב' סיבות האם יש כאן איסור של 'מפרק'. א. דעת ר"ת בספר הישר שמפרק חייב רק בזמן שאין המשקה הולך לאיבוד, אך אם הולך לאיבוד אין זו כלל מלאכה. ובמקרה דידן היות והמשקה הולך לאיבוד אין לחייב מצד מפרק. ב. דעת תוס' כתובות ו. שיש מלאכת מפרק גם בזמן שהולך המשקה לאיבוד, אלא שבכל אופן שהמשקה ילך לאיבוד לא יהיה חיוב מהתורה משום שהוי מלאכה שאצל"ג שפועל את פעולת האיסור ולא את התוצאה, אך שורש המלאכה קיים גם בהולך לאיבוד. ומ"מ הביא התוס' את דעת הערוך שאין באופן זה חיוב משום מפרק מפני שהוא פס"ר דלא ניחא ליה, דאין נח לו שהולך לאיבוד, ולדעת הערוך פס"ר דלא ניחא ליה מותר. ומש"ה ביאר הערוך את סיבת החיוב במסוכריא דנזייתא באופן שהברזא נמצאת מעל החבית והיין הנסחט מהבגד נופל לחבית ולא הולך לאיבוד ולכן ניחא ליה בסחיטה זו ויהיה חייב משום מפרק. עכת"ד הראשונים. וכעת נרחיב בעז"ה בב' שיטות אלו.
בדעת ר"ת שחייב רק כשאין המשקה הולך לאיבוד. הנה בתוס' שבת עג: ד"ה 'צריך' כתבו, שכפי שזומר וא"צ לעצים לא עשה מלאכה כלל, כך אם סוחט ואין צריך למשקים לא עשה מלאכה כלל ומותר והוכיח כן מהא דר' יוחנן אוסר לסחוט כבשים ושלקות למימיהן ואם סחט חייב חטאת, ואילו אם סחט לגופן- מותר. הרי כשסוחט ואין צריך לדבר הנסחט אין בזה שם מלאכה כלל.
ויש לדון בדעתו, האם כוונתו שרק באופן שהמשקה הולך לאיבוד אינה מלאכה או גם באופן שהמשקה נשמר אלא שאין כוונתו בסחיטה לצורך המשקה, גם מותר. ובגמ' שבת קמא. מבואר שלא יהדק אדם בד ע"ג החבית כי יבוא לידי סחיטה והמשקה ישפך לתוך החבית. וכן פסק שו"ע סט"ז. ונמצינו למדים שלמרות שאין כוונתו כלל לסחיטה אסור לעשות כן כאשר סו"ס נשמר המשקה הנסחט, ואף ר"ת יבאר סוגיה זו שאסור משום שסו"ס המשקה הנסחט נשמר והיתרו רק כשהמשקה הולך לאיבוד.
ומאידך כתב השו"ע ס"ז שכבשים ושלקות שסחטם לגופן מותר ואע"פ שאין המשקה הולך לאיבוד אלא לקדרה. ומבואר שאין צריך שילך לאיבוד ממש אלא שאין כוונתו בסחיטה לצורך המשקה הנסחט ממנו. וצריך לומר, שבכבשים ושלקות דין מיוחד הוא שאע"פ שהמשקה נשמר אין בו משום מפרק כי אין על המשקה שם משקה אלא שם של אוכל והוי אוכלא דאפרת וכפי שכתבו התוס' כתובות ו. להדיא עיי"ש. אלא שלפ"ז אין מקור ההיתר של ר"ת מדין כבשים ושלקות שסוחטם לגופן, שהרי שם יש סברא חיצונית להתיר וכפשנ"ת, אלא למד ר"ת דין זה מסברא ולא מראיה מהגמ'. וכן נראה גם מדברי רב ושמואל שהם סוברים שכבשים ושלקות למימיהן אסור רק מדרבנן ולכן התירו כאשר סוחטם לגופן, ולשיטתם אין ראיה מדין כבשים ושלקות שאם המשקה הולך לאיבוד אין זו מלאכה, שהרי ניתן לומר שלא גזרו גזרה דרבנן באופן שסוחט לגופן, וודאי שר"ת אמר את דבריו אליבא דכו"ע, ולכן נראה שלא הוכיח ר"ת את דינו מדין כבשים ושלקות אלא רק מסברא נקט כן. וממילא לדעת החולקים על ר"ת וסוברים שאף במשקה ההולך לאיבוד יש מלאכת מפרק, אין להקשות מדין כבשים ושלקות שמותר לצורך גופן, כי שם הסברא מצד שהוי אוכלא דאפרת אבל בסתם משקה בבגד או סחיטת פירות יש סחיטה אף באופן שהולך לאיבוד וכן מבואר להדיא בתוס' בכתובות שם. ומה שאכתי יש להעיר שהמשנ"ב סי' ש"כ סקכ"ד כתב הטעם שכבשים ושלקות מותר לגופן אף שלא הולך לאיבוד משום שאין מתכוין לסחיטה ואין זה מלאכה. עכ"ד. וא"כ נראה שנקט לעיקר כדעת ר"ת, וצריך תלמוד בזה[3].
ויש לדון איך פוסקים בענין זה במשקה ההולך לאיבוד האם פוסקים כר"ת שאין בזה מלאכה כלל, או שפוסקים שיש בזה איסור דש אלא שאפשר שיפטר מצד דברים אחרים כגון מלאכה שאצל"ג או פס"ר דלא ניחא ליה, ויבואר לקמן בעז"ה.
בדעת הערוך שפס"ר דלא ניחא ליה שרי יש לברר כמה ענינים:
א. יש לברר לדעת הערוך מהו הניחותא המוגדרת כ'ניחא ליה', האם צריך שכל רצונו ומעשיו יהיו מוכיחים שצריך ניחותא זו או שמא גם ניחותא צדדית חשיב ל'ניחא ליה'. ומצאנו ברשב"א שבת קכ. שהקשה על הערוך מהגמ' שם שאין לפתוח את הדלת במקום שפס"ר שיכבה הנר, וקשה לדעת הערוך שיש להתיר זאת דלא ניחא ליה שיכבה הנר שהרי רוצה הוא באורו ומדוע אסרה זאת הגמ' מדין 'פס"ר'. ותי' הרשב"א שהיות וניחא ליה שישאר שמן בנר לא חשיב 'פס"ר דלא ניחא ליה'. עכ"ד. ודבר גדול למדנו מדברי הרשב"א, שאף אם יש ניחותא צדדית וקטנה - ל'ניחא ליה' יחשב ולמרות שבעיקרו לא ניחא ליה, חשיב ניחא ליה מצד דבר קטן שניחא ליה בו.
ב. דבר פשוט מסברא, שלא בכל מלאכה שיעשה האדם בשבת ויאמר שלא ניחא ליה במלאכה זו- יהיה מותר לעשותה לדעת הערוך. וכי יעלה על הדעת שהחותך ראש על תרנגול ואומר שלא ניחא ליה במיתתה, יהיה מותר לעשות כן לדעתו. אלא הדבר פשוט שכאשר עושה מלאכת איסור וזה כל התעסקותו -א"א להפריד את הפעולה מהתוצאה והניחותא וודאי שיש לאסור אף לדעתו. ובראבי"ה [שבת עמוד רכו רכז] מצינו שביאר בדעת הערוך, שבכל מקום שעושה את המלאכה ואינו יכול לעשותה באופן המותר- אסור אף לדעת הערוך, וכל מה שהתיר הערוך באופנים שבהם יכול היה לעשות את הפעולה שעושה באופן ההיתר ובזה יוכל לומר שלא ניחא ליה במלאכת האיסור שעשה. כגון, גורר מיטה וספסל כבדים וודאי שיעשה חריץ אך לא ניחא ליה בחריץ, היות והיה יכול להזיז בלא לעשות חריץ כגון שהיה מרים את הספסל וכדו'. או שתולש עצים בקרקע חברו לצורך בהמה ופס"ר שמיפה את הקרקע אך לא ניחא ליה בכך, היות והיה יכול להשיג עצים לצורך בהמתו באופן המותר, אין אומרים שמתעסק בעיקר במלאכת האיסור, וכן במזלף אישים ע"ג המזבח אפשר היה לו לזלף בטיפות דקות שלא יגרם כיבוי לאש. אבל לחתוך ראש התרנגול אין אופן לעשות באופן המותר ולכן בזה אף הערוך יודה לאסור.
ג. הראשונים שנחלקו על הערוך וסוברים שפס"ר דלא ניחא ליה אסור. יודו שבאיסורי שבת כל פס"ר שלא ניחא ליה יהיה אסור רק מדרבנן, דכיון שאין מתכוין למלאכת האיסור שהרי לא נח לו בה ממילא יהיה מלאכה שאין צריך לגופה, כחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, שלא ניחא ליה בגומא הנוצרת אלא רק צריך את העפר וה"נ אין צריך את פעולת האיסור שעושה אלא רק את ההיתר שבדבר. ולכן במסוכרייא דנזייתא אע"פ שפס"ר הוא, היות ואין רוצה שילכו המשקים לאיבוד הוי מלאכה שאצל"ג. אמנם בשאר איסורי תורה שאין פטור מלאכה שאצל"ג- יהיה חייב מהתורה אף שלא ניחא ליה, ולכן המזלף אישים ע"ג המזבח ומכבה את אש המערכה חייב מהתורה [כמבואר במשנ"ב כאן].
ובדעת הערוך מתבאר שיש הבדל בין פס"ר דלא ניחא ליה למלאכה שאצל"ג, שהרי ודאי מודה שחופר גומא וא"צ אלא לעפרה יש איסור של מלאכה שאצל"ג ולא אמרינן פס"ר שלא ניחא ליה. ואילו לחולקים על הערוך, פס"ר דלא ניחא ליה ומלאכה שאצל"ג אחד הם כמבואר בתוס' שבת קג. וא"כ יש לעיין מה ההבדל ע"פ הערוך בין מלאכה שאצל"ג לפס"ר דלא ניחא ליה. ומצאנו ברש"ש בתוס' בכתובות ו. שבתחילה רצה לבאר שמלאכה שאלצ"ג היינו שלא אכפת לו אם תעשה מלאכת האיסור ואילו פס"ר דלא ניחא ליה היינו שלא נח כלל במלאכת האיסור. אלא שדחה זאת שהרי הערוך מביא ראיה לדבריו מכך שמותר למעט עינבי הדס ביו"ט משום שלא ניחא ליה, וא"א לומר שרוצה שלא יהיה הושענא כשרה אלא רק שלא אכפת ליה, ובכל זאת סובר הערוך שנחשב לפס"ר דלא ניחא ליה ומותר. וכן ממה שהקשו התוס' על הערוך ממפיס מורסא מדוע שלא נתיר מדין פס"ר דלא ניחא ליה, והרי ודאי שבמפיס מורסא לא אכפת לו שעושה פתח. ובהכרח שההבדל ביניהם הוא אחר. וכתב לבאר שם, שמלאכה שאצל"ג הוא מכוון לפעולת האיסור אך לא לתוצאה ואילו בפס"ר דלא ניחא ליה אינו מכוון לפעולת האיסור, ולא הרחיב בדבר זה לבאר הענין.
ובספר נתיבות שלום סימן ג' ראיתי שכתב בזה ע"פ מה שהתבאר לעיל, שחופר גומא מתעסק כולו במלאכת האיסור דאין אפשרות של הוצאת עפר בלא עשיית גומא ולכן מודה בזה הערוך שאין היתר בזה מצד דלא ניחא ליה ויש לדון רק מצד מלאכה שאצל"ג. אמנם ביפוי הקרקע ע"י תלישת העולשין, היות ויפוי קיים רק ע"י השרשה של העולשין, ואילו ליקוט העולשין לצורך בהמתו וכו' שייך גם בלא השרשתם – לא נחשב למתעסק במלאכת האיסור לגמרי ולכן דן הערוך מצד פס"ר דלא ניחא ליה, והן הן הדברים.
נמצינו למדים, שלדעת התוס' כל אופני פס"ר דלא ניחא סיבת הפטור תהיה משום מלאכה שאצל"ג. ולדעת הערוך נצטרך לדון בכל פעם האם נחשב למלאכה שאצל"ג שפטור אבל אסור היות ומתכוין לעשות את פעולת האיסור, או שיחשב פס"ר דלא ניחא ליה שמותר לכתחילה. וכן לדידן שאין פוסקים כדעת הערוך לכתחילה אבל אפשר לצרפו וכפי שמבואר בט"ז בסעיף זה, תהיה נפק"מ אימתי יש לצרפו. ודוגמא לדבר מש"כ המשנ"ב ריש סי' שט"ז שאם סוגר את הבית בימי החורף מפני הצינה ויש ציפור בבית שפס"ר שצדה מותר מפני שהוי אין במינו ניצוד ודבר שאין מתכוין במקום צער- מותר עיי"ש. ויש לבאר כוונתו שמצרפים בזה דעת הערוך היות ואין כוונתו כלל למלאכת האיסור ולשיטת הערוך מותר משום שלא ניחא ליה, ולכן אנו מצרפים שיטתו לקולא. ואילו לדעת התוס' אף אופן זה יחשב למלאכה שאצל"ג.
ד. ולפי כל זה דבר פשוט שכל דברי הערוך נאמרו כשלא מתכוין לעשות את המלאכה בפעולה שעושה, ולכן בדין מסוכרייא דנזייתא נחשב שאין מתכוין משום שכל כוונתו רק להדק את הברזא ולא לסחוט את הבגד. אך באופן שסוחט בגד ולא רוצה את מה שנסחט מהבגד, לסוברים שאף במשקה ההולך לאיבוד יש דין מפרק, גם לדעת הערוך יחשב למלאכה שאצל"ג ולא לפס"ר דלא ניחא ליה. ובבאור הלכה כתב, שאם ספוג הבגד במים ויש בסחיטה זו גם ליבון- יהיה חייב כי ניחא ליה בליבונו. והגם שאין עיקר כוונתו לליבון אלא להידוק הבגד, סו"ס יש לומר הואיל ויש לו ניחותא מליבון זה – חשיב ניחא ליה, וכפי שכתבנו לעיל בשם הרשב"א שכל שיש לו ניחותא קטנה חשיב ניחא ליה.
ומה שצריך תלמוד, שבתוס' כתובות ו. הקשה לסוברים שפס"ר דלא ניחא ליה אסור, מדוע מותר לסחוט כבשים ושלקות לצורך גופן ותי' שההיתר מדין אוכלא דאפרת עיי"ש. וקושייתו צ"ע, דהיות ומתכוין לסחוט את הכבשים והשלקות איך אפשר לדונו כ'אין מתכוין' הרי הוא מתכוין ודאי לסחוט את הכבשים. וצ"ע כעת.
שו"ר שהקשה הרעק"א על דברי התוס' שהקשו לערוך מדוע מפיס מורסא מותר רק משום צערא, הא לדידיה יש להתיר משום פס"ר דלא ניחא ליה. וקשה מה שייכא לדין פס"ר, הלא מכוין לעשות להוצאת המורסא אלא שלא מתכוין לעשות פתח יפה, ובזה גם הערוך מודה לאיסור כי הוי מלאכה שאצל"ג, ונשאר הרעק"א בצע"ג. וקושיתינו היא כקושיית הרעק"א ובאמת יש להבין מדוע לא הקשה הרעק"א גם על כבשים ושלקות.
ה. כעת נדון ע"פ מה שכתבנו היאך נפסק להלכה בענין משקין ההולכים לאיבוד, האם כר"ת שאין בזה מלאכה כלל או כראשונים שיש בזה מלאכה אלא שאין בזה חיוב משום שהוי מלאכה שאצל"ג או פס"ר דלא ניחא ליה. והנה, כתב הבאור הלכה סי' שט"ז ס"ח, שלדעת הרמב"ם שחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, אם הוציא דם כדי להחליש הבהמה ונשפך הדם לארץ הוי מלאכה שאצל"ג. עכ"ד. ויש לדון שאם סוברים אנו שכאשר הולך לאיבוד אין לו שם מלאכה כלל היה לו לכתוב שמותר אף לדעת הרמב"ם, וממה שכתב שהוי מלאכה שאצל"ג מבואר שלמד בדעת הרמב"ם שהמלאכה עצמה אף שהולך לאיבוד, ומ"מ הוי מלאכה שאצל"ג ולא פס"ר דלא ניחא ליה, כי מטרתו להוציא דם ומתעסק באיסור עצמו.
והחזו"א סי' נ"ה סק"ה הביא את לשון הרמב"ם פכ"א הי"ג שכתב 'כבשין ושלקות שסחטן אם לרכך גופן מותר ואם להוציא מימיהן אסור', ודייק לשון הרמב"ם שבין לגופן ובין למימיהן התכוון לסחוט את המים אלא החלוקה היא למה התכוין לסחוט האם לגופן או למימיהן. וכתב ב' הבנות בטעם שהתיר הרמב"ם כבשים לגופן, 1. היות והולך לאיבוד אין בזה מלאכה כלל, וכדעת ר"ת. 2. היות ולא מחשיבם כמשקה הוי כאוכלא דאפרת [וכפי שכתבנו בהקדמה לסעיף זה]. והוסיף החזו"א, שלביאור הראשון יש להקשות מהרמב"ם שאסר לחבול הגם שהולך לאיבוד ומדוע אסר והרי אין זה מלאכה כלל, ותי' שאיירי שכדי להשקיט את יצרו היה צריך לראות את הדם היוצא מחברו וממילא נחשב שצריך את הדם היוצא ולא חשיב כהולך לאיבוד. ולאפשרות השניה שכתב אתי שפיר הרמב"ם טפי שבאמת סובר שאף שהולך לאיבוד הוי מלאכה, וכפשנ"ת.
עוד יש לדון לפ"ז האם מותר לסחוט זיתים וענבים לגופן, ובמג"א סק"ט כתב לאסור מדרבנן ולא אתפרש טעמו האם משום גזירה בעלמא אטו יסחוט למימיהן [וכן נראה קצת בפמ"ג שם] או שאסור משום שעיקר ההלכה כסוברים שמשקה ההולך לאיבוד יש בו שם מלאכה ורק פטור מדין מלאכה שאצל"ג.
ובעצם דבר זה שנוי במחלוקת מג"א וט"ז בסעיף זה, שדעת הט"ז לבאר דברי השו"ע שיש להתיר כשיש ברזא משום שמסתמך על דעת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה שרי, עם הסוברים שאין בזה משום פס"ר כאשר מחזיק עם הברזא, ואילו דעת המג"א סקכ"ג לבאר כוונת השו"ע להתיר משום שמסתמך על דעות הראשונים שכאשר הולך לאיבוד אין בזה מלאכה כלל עיי"ש.
עוד יש לדון לענין חולב שהולך לאיבוד האם יש בזה היתר. ומצאנו במשנ"ב סי' ש"ל סקל"ב שכתב שאשה יכולה להוציא החלב שלה כשהולך לאיבוד במקום צער, וצירף דעת המתירים שהולך לאיבוד עם הטעם שהוי מלאכה שאצל"ג במקום צער. ובחזו"א סי' נ"ו סק"ד הרחיב בענין זה וסיכום דבריו כך הוא: עדיף לחלוב ע"י גוי כי בזה יוצא ידי כל חשש כמבואר בסי' ש"ה ס"כ שהתירו לחלוב בהמה ע"י גוי דהתירו שבות בצערא דבע"ח. ואם אין גוי ורוצה לחלוב שילך לאיבוד, כתב החזו"א שיש בזה כמה שבותים. 1. כל סוחט שהולך לאיבוד אף לסוברים שיש בזה מלאכה, סו"ס הוי מלאכה שאצל"ג כפשנ"ת. 2. דעת הרמב"ן ועוד ראשונים שכל חליבה בשבת איסורה מדרבנן, והגם שיש ראשונים רבים הסוברים שיש איסור תורה בזה, מ"מ יש לצרף דעת הרמב"ן. והיות ויש שבות דשבות היה מקום להתיר במקום הפסד ממון וה"נ יש הפסד ממון של הבהמה שמתקלקלת עי"ז שלא חולבים אותה. ומ"מ לא רצה החזו"א להתיר משום זה, דאין לנו לדמות השבותים זל"ז ומה שמצינו שהתירו משום הפסד ממון היינו רק באמירה לנכרי כמבואר סי' ש"ז ס"ה או בצינור שעלו בו קשקשים בסי' של"ו ס"ט שאין זה מלאכה גמורה אלא תיקון בעלמא. אבל בלא זה לא התירו משום הפסד ממון וכדמוכח בסי' ש"א סל"ג שהתירו להוציאו כיס עם מעות כלאח"י משום הפסד ממון רק משום שבהול על ממונו ויבוא לידי איסור תורה, הא לאו הכי- לא היו מתירים. ולכן למסקנה הסתמך החזו"א להתיר בהסתמך על הפוסקים הסוברים שאין מלאכה כלל בסוחט ההולך לאיבוד, עכת"ד. ומשמע שבלא צירוף לא פסק כוותיה.
ו. ובדין חליבה בשבת, הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא: בגמ' שבת קמד: מבואר דעת רב חסדא שחולב אדם עז לתוך הקדרה ביו"ט ואינו חושש. וכתבו הראשונים שהיתר רק ביו"ט משום שהבהמה אוכל והוי אוכלא דאפרת שאין בזה משום מפרק ולא משום בורר אך בשבת אסור לחלוב ויש בזה משום מפרק. והרמב"ם פ"י הלכה ח' כתב שאם חולב לתוך כלי ריק הוי מפרק ואם חולב לתוך האוכל פטור אבל אסור. וצ"ע מדוע פטור אבל אסור ולא אסור מהתורה, הרי הבהמה בשבת נחשבת לפסולת ויש בזה משום בורר, ועוד שיש בזה משום מפרק שהרי מפריד אוכל מפסולת. ודין זה דומה לדין סחיטת הבוסר לתוך אוכל שאסר ר"ת כמבואר הכא בס"ה וכי יחלוק הרמב"ם על דין סחיטת בוסר? ועיין במשנ"ב סי' ש"ה ס"כ שהביא דברי הרמב"ם האלו וצ"ב. ועיין שעה"צ סי' תק"ה אות א' שהביא דעת הגר"א והרעק"א לבאר שאסור לחלוב ביו"ט מבהמה שעומדת לאכילה [שאז אינו נחשב לאוכלא דאפרת] אף לתוך אוכל מדין מפרק וכפי שכתבנו, וצ"ב בכל זה.
שו"ר באג"ט [דש, סקי"ז אות נה] שהקשה על הרמב"ם כפי שהקשנו לעיל ותי' בשם חכ"א, שהיות ואפשר לשחוט את הבהמה ע"י שנים ממילא מהתורה אינה נחשבת לפסולת דשניים שעשאוה פטורים מהתורה, ולכן כתב הרמב"ם שפטור אבל אסור עיי"ש. ודבריו מחודשים, ויתירה מכך, דבריו מבארים רק מדוע אין איסור בורר, אך עדיין יקשה מדוע אין איסור מפרק.
[1] ועיין מה שכתבנו בסי' שי"ט על סעיף ו', אופנים נוספים בבאור החילוק בין דש לבורר.
[2] ובבאור הלכה ס"ד ד"ה 'הבא לאוכל' כתב שאם סוחט ענבים לתוך משקה יש בזה איסור תורה. ומתבאר שיש חלוקה בין ענבים לתותים ורימונים בדין זה, ופשוט.
[3] ועיין בט"ז סוף הסימן שכתב שמותר לסחוט השאלטי"ן משום שהולך לאיבוד. ועיין ברעק"א שם שהעיר עליו ששם הטעם ככל כבשים שמותר לסחוט לגופן ואין הטעם משום ר"ת, שהרי כו"ע מודו לדין כבשים ושלקות שמותר לסחוט לגופם.