מראה מקומות סימן צב
כדאי וראוי לחזור שוב על סוגיית 'טיפת חלב' משנה וגמ' חולין קח.
סעיף א
עיין פמ"ג משב"ז א' מה שהביא בשם תרומה"ד שיש חלוקה בין אוכל הבולע איסור לכלי הבולע איסור, שבכלי אמרינן שמקושר הוא עם כל מה שבקדרה.
סעיף ב
במחלוקת רש"י ור"י האם החתיכה כולה חוץ לרוטב או חציה ברוטב:
בדעת רש"י: עיין מרדכי אות תרצא, ועיין ד"מ (אות ב') ד' באורים בדעת רש"י. ותליא בדין 'אין הנאסר'. ועיין טוש"ע סי' ק"ה ס"ד שמבואר בדעת רש"י שנאסרה החתיכה שחציה ברוטב רק כדי נטילה. ועיין ש"ך וט"ז סק"ג מש"כ בזה.
עיין פמ"ג משב"ז סק"ב בתחילתו שכתב חומרא וקולא לדעת רש"י ור"י. וע"ע שם ד"ה 'ודע' שהעיר שמחלוקתם באפן שהיורה לא רותחת כי אם רותחת קיי"ל שמבלע בלע מפלט לא פליט וממילא אין החלב יוצא מהחתיכה. ועיין עוד מה שהקשה בשם רב אחד. וע"ע חוו"ד סק"ו שחולק וסובר שהכלל 'מבלע בלע וכו' איירי רק ברוטב שנמצא בתוך הקדרה אבל במה שנכנס מבחוץ כגון כאן בטיפת חלב שנופלת על חתיכה- לא נאמר כלל זה וממילא רש"י ור"י עסקו בכל האופנים.
דעת שו"ע במחלוקת זו: עיין ט"ז סק"ב שביאר בדעת השו"ע שסובר כרש"י ואליבא דהר"ן. ויל"ע איך יתיישב עם שיטתו לקמן סי' ק"ה סקי"ג שגם בב"ח אמרינן 'אין הנאסר יותר מהאוסר' וצריך טעם של בשר וחלב יחדיו כדי לאסור. וצריך לבאר בכוונת הט"ז שגם החלב יוצא ולא רק טעם הבשר. [ועיין בבדה"ש בביאורים עמוד קנב שהאריך בזה]. ודעת הש"ך סק"ד ששו"ע פסק כר"י. ומה שדייק הט"ז מלשון השו"ע, עיין נקוה"כ במה שתמה על דיוקו, ועיין פמ"ג במשב"ז.
דעת הרמ"א במחלוקת זו : עיין ט"ז שכתב שפסק כר"י ומ"מ החמיר לאסור החתיכה, והדבר קשה מדוע לאסור החתיכה. ועיין ש"ך שכתב שרמ"א מספקא ליה האם הלכה כרש"י או כר"י, ולכן אסר החתיכה והתיר הקדרה שיש ס' כנגד החלב ממ"נ. ועיין ש"ך סי' ק"ה סקי"ז מה שביאר בדברי הרמ"א כאן. ועיין חוו"ד כאן סק"ה שביאר כוונת הרמ"א ע"פ הש"ך שגם החלב כחוש וגם הבשר כחוש, ועדיין הקשה שהיות וכאן החתיכה חציה בתוך הרוטב, מדוע שהרוטב לא יעביר טעם הבשר [ואף שהבשר כחוש]. וע"ע חזו"א סי' ט"ז סק"ד שגם תמה בזה על הש"ך, והסיק שודאי דעת הרמ"א שצריך שהבשר והחלב יצאו ויאסרו ולא רק הבשר עצמו- ודלא כהבנת הש"ך בסי' ק"ה בדעת הרמ"א. וע"ע בהגר"א אות ט' שמתקן הגירסה ברמ"א.
שו"ע: וכן אם נפל לתוך המרק וכו'. עיין ט"ז סק"ו שביאר דברי השו"ע בב' אופנים- 1. נפל האיסור למרק. 2. נפל לחתיכה ולא נודעה איזוהי. ובאופן הראשון יוצא חידוש מדברי הט"ז, שהגם שנופל למרק אמרינן שנשאר בחלק העליון של הקדרה ולא מתערבב בכולו. וע"ע ט"ז אור"ח סי' תס"ז סקי"ח. וע"ע חיי"א (קפב, יט). אמנם הש"ך כאן סק"ח חולק וסובר שאם האיסור נפל למרק מתערבב בכולו ולכן ביאר שו"ע באופן אחר. וע"ע באור הלכה סי' תסז סי"ג ד"ה 'לבור' שהסכים לדינא עם הש"ך.
בדברי השו"ע הנ"ל יש להבחין בב' חידושים. א. שיש אופן שמותר לבטל איסור לכתחילה. ב. שלא אמרינן חנ"נ כשלא נודע לאיזו חתיכה נפלה. ולענין ביטול איסור לכתחילה. עיין ט"ז וש"ך שכאן שהיות ולא נודע להיכן נפל הכל נכלל בספק וממילא לא מבטל שום איסור דבין כה וכה הכל ספק. אלא שיעוין בש"ך סק"ח שביאר בדעת מהר"י בן חביב שאף שראה לאיזו חתיכה נפל – יכול לערב. ויל"ע היכן ראה הש"ך כן בדבריו, ועוד מדוע אין בזה ביטול איסור לכתחילה. עוד יש להבחין, שבמה שתירץ מהר"י בן חביב שאין כאן חסרון של ביטול איסור לכתחילה, אין צריך להגיע ליסוד השני שלא אמרינן חנ"נ בדבר שלא נודע. דלפי דבריו כאן מיירי שאחר שנפל החלב על הבשר טרם שנבלע בכל החתיכה, מערב את הקדרה. ואילו הש"ך שסובר שאין אומרים חנ"נ על איסור שלא נודע, מעמיד את השו"ע גם אחר שהתפשט החלב בכל החתיכה בכ"ז מותר לערב כי אין חנ"נ כשלא נודע להיכן נפל. ובדעת מהר"י בן חביב שאין בזה ביטל איסור לכתחילה כתב בדה,ש שניתן לבארו ע"פ דברי הרעק"א בשו"ת ר"ז שכאשר מערב בשר בחלב ויש ס' כנגד לא נוצר כלל איסור ואין בזה משום ביטול איסור לכתחילה. ולענין שאין דין חנ"נ כשלא נודע. עיין רשב"א תוה"ב שער ד כג. במקור הדין ובראיה מתוספתא דתרומות. וע"ע באו"ה כט, ה. שגם כתב יסוד זה וכן המ"מ המובא בש"ך. ועיין ש"ך סי' קי"א סקי"ז שהביא דברי הב"ח שדין זה נאמר רק לסוברים שלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים, כי סובר הב"ח שאם נעשה חנ"נ מה אכפת לן שלא נודע להיכן נפל. והש"ך שם חולק עליו, וכשיטתו כאן. ועיין פמ"ג שפ"ד סק"ח ד"ה 'ודע' שדן האם נאמר דין זה גם באיסורי תורה. וכן במשב"ז סק"ו ד"ה 'עוד' ועיי"ש שהסיק שמיירי בג' חתיכות ומדאורייתא חד בתרי בטיל ולכן הוי איסור דרבנן, והוא אוקימתא בשו"ע. אלא שצ"ע מדוע יש איסור דרבנן, דהרי מב"מ לא בטל חד בתרי משום החשש שמא יתן טעם כאשר יבשל ביחד, ואילו כאן לא שייך חשש זה שהרי אם יבשל עם כל החתיכות יהיה ס' כנגד הטעם, וצ"ב. ועיין חוו"ד סק"ו שכתב לבאר שהוי איסור דרבנן משום שנפל על חתיכה בלא רוטב והוי צלי ואינו בישול בב"ח ואינו דאו' וכדעת הר"ן ויש לציין לסיום דברי הש"ך שדעת הטור לחלוק על כ"ז במקום שאפר למיקם אטעמא כגון הכא שהוי מין באינו מינו.
סעיף ד
חנ"נ בשאר איסורים
נחלקו הפוסקים לדעת ר"ת שיש חנ"נ בשאר איסורים, האם דין זה מהתורה או מדרבנן. עיין ש"ך סקי"ב שכתב שדינו מדרבנן ועיין רעק"א עליו שהוכיח מתוס' שהוי דאורייתא. ובבאור הסברא שהוי דאורייתא, עיין פלתי, והובאו דבריו בקצרה ב'מטה יהונתן' [על הדף] בקטע הראשון.
הטעם שגזרו חנ"נ בשאר איסורים: ישנם ב' טעמים בראשונים. א. שלא יהיה תרתי דסתרי שהחתיכה אסורה [לדעת הרשב"א סי' ק"ו] והתערובת מותרת. ב. גזרה אטו בב"ח- ר"ן [ואתי שפיר לשיטתו שאפש"ל אסור אף שהכל נסחט מהחתיכה וממילא לא יכול לבאר כטעם א']. עיין פמ"ג משב"ז טו' שהאריך בזה . [עוד יש לציין שלדעת התוס' ק. שאומרים חנ"נ לח בלח גם בשאר איסורים אף בלא דרך בישול, בפשטות לא סובר כטעם א' משום שבאופן זה אין תרתי דסתרי, ודו"ק].
חנ"נ לח בלח
עיין ב"י שהביא טעם המרדכי מדוע לא אמרינן חנ"נ לח בלח, וכתב ע"ז הב"י שכסברא זו כתב הרשב"א והביא דבריו עיי"ש. ומשמע קצת שדבריהם חד הם. ועיין רעק"א על דברי הש"ך סקי"ד שכתב נפק"מ בין הטעמים, וא"כ אינם סברא אחת. [ולענין סברת הר"ן והרשב"א המובאת בב"י, וסברת האו"ז שהביא האגור המובא בב"י בסוף הסעיף, ביש"ש פ"ז סי' ס' נראה שסברא אחת היא].
ולענין לח בלח בב"ח. עיין רשב"א תוה"ב בית ד' ש"א ז: שהאריך בענין חנ"נ לח בלח והביא את ראיות הראשונים, ולבסוף הביא דעת הראב"ד שלא אומרים חנ"נ לח בלח, והקשה עליו מסוגיה קח: שחלב היוצא מחתיכת בשר נחשב חנ"נ הגם שהוא לח. וביאר הרשב"א שבב"ח אף הראב"ד מודה שלח בלח יש חנ"נ. ועיין מנח"י כלל פה אות לב שכתב שהראב"ד סובר שאף בב"ח לא אמרינן חנ"נ לח בלח ולא כפי שכתב הרשב"א בדעתו, ודחה הראיה מהגמ' קח: עיי"ש. ועיין ש"ך סקט"ו מה שהביא בשם ספר אפי רברבי שלח בלח בב"ח הוי חומרא, וחלק עליו מכח ראיית הרשב"א. וישנם ג' באורים בהבנת האפי רברבי. 1. ע"פ המנח"י הנ"ל. 2. עיין חוו"ד אות יא' איך שביאר כוונתו. 3. עיין פמ"ג שפ"ד טו' בסופו.
פסק הרמ"א שלח בלח בשאר איסורים יש להחמיר ובמקום הפסד מרובה –היקל. ועיין ט"ז סקט"ו מה שכתב בשם מהרש"ל להחמיר לח בלח דרך בישול. ועיין פמ"ג שם מה שכתב על דברי הט"ז. והועלה מדבריו שמהרש"ל סובר כדעת הר"ן בטעם גזרת איסור חנ"נ בשאר איסורים ולכן אוסר מעיקר הדין לח בלח דרך בישול. ועיין בים של שלמה פרק ז' סי' ס' שהוא מקור דברי מהרש"ל, ומבואר שם שכוונת מהרש"ל להחמיר דוקא כשיש רוטב שהתבשל עם חתיכת איסור, שמחמיר ברוטב מפני שאי אפשר לאסור החתיכות ולהתיר הרוטב [דמהרש"ל קאי על המעשה שנשאל ראב"ן שהובא במרדכי עיי"ש]. ומשמע בפשיטות שלח בלח דרך בשול מודה שאין חנ"נ ואין טעמו מטעם הר"ן עיי"ש. וכן העתיקו בחכמ"א כלל מד אות ט'. וצ"ע דברי הפמ"ג בהבנת דבריו. ועכ"פ ע"פ הפמ"ג יצא שדעת הרמ"א כדעת הראב"ד ולא כהר"ן ועיין בהגר"א אות כב שכתב שדעת הרמ"א כר"ן. ועיין בסיכום הארוך.
איסור דבוק
עיין הגהות אשר"י על המשנה צו: 'ירך שנתבשל' שיש מקור לאיסור דבוק מהש"ס. ולתוס' שם שתירץ באופן אחר, אין ראיה. ועיין ש"ך סי' ע"ה סק"ח שכתב שדין דבוק הינו חומרא בעלמא, כי אין הכרח שיש לו ראיה מהש"ס וכנ"ל.
וב' טעמים יש באיסור דבוק. עיין פמ"ג משב"ז יב, וכתב הנפק"מ ביניהם. ועיין חוו"ד אות ח' שכתב שלטעם שממהר להתפשט בו, היינו רק בדבוק בתולדה, ובט"ז ובפמ"ג נראה שאין צריך דבוק בתולדה אלא העיקר שיהיה מחובר מכל הצדדים בלא הפסק. ועיין פמ"ג משב"ז ב' שביאר דעת רש"י ע"פ הדין של איסור דבוק, ושם ניתן לבאר שהוי דבוק בתולדה כי החצי שחוץ לרוטב דבוק בתולדה לחצי השני שתוך הרוטב.
להלכה, נחלקו השו"ע והרמ"א האם יש דין דבוק. ובפשטות ניתן היה לומר שחולק השו"ע על דין דבוק היות וסובר שאין חנ"נ בשאר איסורים, וכל דין דבוק בנוי על הסוברים שיש חנ"נ בשאר איסורים וממילא נאסרת החתיכה שהאיסור דבוק עליה ונעשית חנ"נ ואח"כ תאסור אחרות, ולכן רק הרמ"א שהחמיר בחנ"נ בשאר איסורים סובר דין דבוק. אלא שיש עוד אופן להחמיר דין דבוק, ע"פ המתבאר בסי' ק"ו שחתיכה שנאסרה נשארת באיסורה גם לסוברים שאין חנ"נ בשאר איסורים, וממילא פעמים שייך דין דבוק שתאסר החתיכה כדי שלא תהיה מותרת אח"כ אף שלא תעשה חנ"נ. אלא שבסי' ק"ו ס"ב מבואר בדעת השו"ע שאף באופן זה אין דבוק, ויצא שהשו"ע חולק לגמרי על סברות של דין דבוק ואין לו דין דבוק גם באופן שאין צורך להגיע לחנ"נ כמתבאר. עיי"ש בפמ"ג שפ"ד סק"ז.
ע"ע ש"ך סי' צ"ו סק"ט שכתב חידוש בדין איסור דבוק, שלא נאמר כאשר אינו איסור עצמי אלא רק טעם הבלוע בו. וכבר הביא שם שמהר"ם מלובלין חולק ע"ז. ועיין רעק"א שם.
חתיכה נשארת באיסורה
נחלקו בשאר איסורים לדעת ר' אפרים שלא אמרינן חנ"נ האם חתיכה נשארת באיסורה. עיין טור סי' ק"ו מחלוקת רשב"א וטור. וכבר הקשו הש"ך והט"ז סתירה בין השו"ע כאן לסי' ק"ו. וכ"כ בהגר"א אות טז. והכרעה לדינא עיין חכמ"א כלל נא סעיף כד שכתב וז"ל: "ונראה לי דעיסה הנילושה מקמח ומי ביצים הוי גם כן לח בלח ונפקא מינה דבהפסד מרובה לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ואם כן אם יש ששים בין הכל דהיינו הקמח והרוטב והתבשיל הכל מצטרף לבטל הביצה שמצא בה טיפת דם או שנולדה ביום טוב ואפשר דלא אמרינן גם בזה אפשר לסוחטו אסור ובמקום הפסד מרובה או סעודת מצוה יש לסמוך על הפוסקים דאף אפשר לסוחטו לא אמרינן באיסור דרבנן. אך הגאון בעל חוות דעת אמר לי שדעתו לאסור אפשר לסוחטו ומי שלבו שלם ויודע להכריע יכריע" עכ"ל. וע"ע בחכמ"א כלל מד אות ח.
חנ"נ באיסור דרבנן
כתב הב"י ס"ס ג' בשם הגהות אשרי שלא אמרינן חנ"נ בחלב שנפל על עוף כי הוי איסור דרבנן. ועיין ט"ז סקי"א שהביא דעת הרשב"א לחלוק. וכבר כתב מזה בט"ז סי' צ' סק"ד שהיא מחלוקת רמב"ם ורשב"א . ועיין פמ"ג כאן שחלילה להתיר בזה כהרמב"ם.
סעיף ה
חנ"נ בכלים
סיכום בקצרה של שיטות הראשונים בענין חנ"נ בכלים:
דעת הרמב"ן והראב"ן, שאין אומרים כלל חנ"נ במה שבלוע בכלי, וראייתם מגמ' חולין צז. "קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנ"ט", ואם אמרינן שהבלוע בכלי נעשה חנ"נ הרי נכנס טעם החלב לקדרת הבשר ונעשה חנ"נ וכעת יוצא מהקדרה חנ"נ של חלב ולר' יהודה יהיה אסור מב"מ, ואף לדידן לא תועיל טעימת קפילא דהוי מב"מ. ועיין בהגר"א אות לד שכתב דחיה לראיה זו, דכנגד הרוטב לא אמרינן חנ"נ. אמנם אין דחיה זו תועיל לדעת מהר"ם שאף כנגד הרוטב נעשה חנ"נ.
דעת הרשב"א שהבלוע בכלי נעשה חנ"נ . והנפק"מ בינו לרמב"ן, באופן שתחב כף לבשר כמה פעמים ואח"כ תחבה לכזית חלב, דע"פ הרמב"ן מחשבים שבלוע בכף זו כזית איסור, דשאר הבשר הבלוע בה לא נעשה חנ"נ והכזית חלב נעשה חנ"נ משום שיצא מהכף טעם של בשר ונעשה חלב חנ"נ טרם נבלע בתוך הכף, ולרשב"א משערים בכל הכף. אמנם בכף חדשה שתחב אותה לכזית איסור לכו"ע משערים בכזית, עיין טוש"ע צח, ה .
דעת המרדכי ע"פ ביאור הט"ז סי' צ"ח סק"ח, שאף הכלי עצמו נעשה חנ"נ ולכן לשיטתו אם כף חדשה בלעה כזית איסור- משערים כנגד כל הכף משום שהכלי עצמו נהיה חנ"נ. אמנם דין זה נאמר רק בכלי חרס שאינו בהגעלה אך כלי מתכות שישנם בהגעלה אין הכלי עצמו נהיה חנ"נ, אמנם הבלוע בו נהיה חנ"נ גם בכלי מתכות כי את הבלוע לא יכול להכשיר שהרי כשמגעיל מאבד הבלוע מהעולם.
דעת המרדכי ע"פ ביאור הש"ך סי' צ"ח סקכ"א, שלעולם אין הכלי עצמו נעשה חנ"נ אלא רק הבלוע ולכן כלי חרס חדש לא יעשה חנ"נ. ואף המרדכי עוסק בחנ"נ בבלוע בכלי ובזה לשיטתו נעשה חנ"נ רק כלי חרס ולא כלי מתכות. וא"כ המרדכי בא להקל על דעת הרשב"א ולא להחמיר.
שו"ע סי' צח ס"ה הביא דעת הרשב"א ואח"כ הביא דעת הרמב"ן. והרמ"א כתב שהעיקר כדעת הרשב"א אך הביא דעת המרדכי וכפי ביאור הט"ז [כן מוכח ברמ"א שם וכן למד הגר"א שם]. והש"ך שם ביאר דברי המרדכי כנ"ל, וע"פ הקדמה זו יתבארו דברי הש"ך כאן סקכ"ב על נכון. וע"ע רמ"א סוף ס"ד שכתב שלא אמרינן חנ"נ בכלים, וביארו הגר"א סקכ"ה שלא אומרים שהכלי עצמו נעשה חנ"נ והיינו קדרה חדשה, ואם כן בא הרמ"א לשלול להלכה דעת המרדכי, ואין הרמ"א עוסק בחנ"נ הבלוע בכלי.
בדרכי משה כאן הבין שמסוגיית טיפת חלב על כלי מוכח שאמרינן חנ"נ בבלוע בכלים, ודיוק זה נכון הן לדעת הסמ"ק לענין נפלה חוץ לרוטב והן לדעת מהר"ם. אלא שהט"ז סי' צח סק"ח כתב שאין ראיה מטיפת חלב לענין חנ"נ בכלים וכבר תמה עליו בנקוה"כ שם. ועיין פמ"ג משב"ז שם, שביאר כוונת הט"ז.
ובשו"ע ס"ז שהקיל בער"ש, כתב הגר"א אות לד, שמסתמך על דעת ראב"ן ורמב"ן שאין כלל חנ"נ בבלוע בכלים. ובש"ך סק"ל וכן בט"ז סקכ"ג נראה שביארו ההיתר בסעיף ז שאין צריך לחכות עד שיצטנן עיי"ש. ועיין פמ"ג משב"ז צח סק"ח ד"ה 'דע'.
הרוצה לעמוד על עומק דברי הט"ז סקי"ט בבאור דברי הסמ"ק, יעיין חזו"א סי' יז אות א, ב, ה, ו. [ויש הבדל בין החזו"א לט"ז אבל בעיקר הסברא עיי"ש]. ואכתי יצטרכו דבריהם עיון מדברי או"ה שהצריך לסלק מיד את התבשיל מהקדרה אף כשנפלה הטיפה כנגד הרוטב. ולדינא מורים שגם אם נפל כנגד הרוטב הקדרה טעונה הגעלה ודלא כחזו"א והט"ז. ועיין בסיכום הארוך.
ש"ך סקכ"א, כתב שלא מועיל מה שינער מצד האחר שמא ינענע הקדרה. ויש להקשות שלדעת הסמ"ק שהקדרה נאסרת כשנופל מחוץ לרוטב ואפשר שנאסרת בכל העוגל דאיננו יודעים היכן מתפשטת, יהיה אסור לעשות כן מעיקר הדין ולא רק משום חשש שמא ינענע. ועיין מנח"י כלל נה סק"ח שעמד בזה.
ש"ך סקכ"ד, עיין מה שהקיל ע"פ מהרא"י וכן נראה בבאור הגר"א סוף אות כט שנקט לדינא. אמנם הפמ"ג מחמיר בזה.
עיין בהגר"א אות כט הביא דברי הפר"ח, שבקדרה מכוסה תמיד נחשב לנפל כנגד הרוטב.
ש"ך סקכ"ז, עיין רעק"א מה שהקשה עליו, ועיין פמ"ג משב"ז סק"ל מה שכתב בענין זה. ויש לדון ע"פ דבריהם, בקדרה שנאסרה כ"ק מאיסור שנפל עליה מבחוץ האם כאשר יבשל בישול שני יש לחוש שתכנס הטיפה לתוך התבשיל. שלפי דברי הש"ך יש לחוש לכך אך ע"פ דחיית הרעק"א אין לחוש לדבר זה. וע"ע חזו"א סי' י"ט שכתב בפשטות שמועילה הגעלה לכלי מבפנים גם לטיפה שנפלה בחוץ, הרי שסובר שמוציא הבישול שבפנים את הטיפה שבחוץ עיי"ש.
סיכום האופנים בהם יש לשער ס' פעמים ס' בטיפה שנפלה על קדרה מבחוץ: דוקא באופן שנפלה שלא כנגד הרוטב והקדרה ישנה דהיינו שהשתמשו בה באותו יום תוך מעל"ע לתבשיל בשר כמבואר בש"ך סקכ"ג, והקדרה מגולה כמבואר בבהגר"א כט, ולא בער"ש כמבואר בס"ז. [ולדעת הט"ז סקכ"ז יש להעמיד דוקא באופן שהקדרה ע"ג האש כי אחרת יש לזה דין נוגעים שנאסרת רק כ"ק].
סעיף ז
בדברי הרמ"א כשנשפך חלב על הכירה ונפסק הקילוח נחשב החלב לכלי שני ולכן הקדרה אסורה והתבשיל מותר, עיין פמ"ג משב"ז כ"ה שהביא דעת המנח"י שאם התחתון כלי שני לא אומרים 'תתאי גבר' כי סו"ס התתאי חם, ולפ"ז גם התבשיל יאסר ודלא כרמ"א. ועיין חוו"ד כ"ב שכתב אופן אחר ע"פ המהרש"ל למה התבשיל יאסר כשגם הקדירה חמה, ועוד כתב שם שאם הקדירה קרה ג"כ תאסר הקדירה עצמה עיי"ש.
באופן שהחלב אוסר את התבשיל [כגון שהקדירה נמצאת ע"ג האש] דנו הפוסקים כמה יש לשער כנגד החלב. דעת האג"מ (יור"ד א' מא') שיש לשער רק כנגד החלב שנבלע, כגון אם נשפך ליטר חלב וכעת נשאר חצי ליטר חלב מחוץ לקדרה- יש לשער שנבלע רק חצי ליטר ואין מחשבים כנגד כל הליטר כי שונה איסור דבר לח מאיסור גוש, עיי"ש ראיותיו. וע"ע בדה"ש עמ' קצו' ד"ה 'מה שנשפך'.
מבואר ברמ"א שחלב רותח שנפסק הקילוח ונופל על הקדרה דינו ככ"ש. ובסעיף ה' למדנו שטיפת חלב שנופלת על הקדירה מבחוץ יכולה לאסור את כל התבשיל כמבואר שם. ומדוע שלא תאסור רק כ"ק. ויש לזה כמה ביאורים. א. ע"פ הש"ך סקל"ו בתי' השני , תמיד הקדירה תחשב תתאי גבר ולכן היות והיא חמה תאסור הטיפה את כל התבשיל אף שהטיפה קרה. ב. ע"פ הט"ז סקכ"ז שנחשב לדין נוגעים, צריך להעמיד שגם הטיפה חמה וגם הקדירה חמה ואז יצא מדין נוגעים ותאסור הטיפה את הכל. אלא שגם הט"ז לא סמך על דבריו למעשה [נקודה זו עוררני הרב אפרים אנסבכר].
עוד מבואר ברמ"א שאם לא נפסק הקילוח נחשב החלב לכלי ראשון, ומקורו בתמה"ד. והמעיין בתשובה שם יראה בפשטות שאיירי דוקא שבכלי ראשון עדיין אצל האש. אמנם הפמ"ג [משב"ז כו' וסי' צ"ה שפ"ד יח'] הכריע שגם אם אינו על האש נחשב הקילוח לכלי ראשון, ועיי"ש איך דחה הראיה מלשון תרומה"ד.
בדין טיפה שנפלה על כיסוי הקדרה, ברמ"א מבואר שנחשב לנפלה כנגד הרוטב. ובט"ז הביא דעת מהרש"ל לחלוק, ועיין פר"ח סקכ"ג וסקל"ג שפסק כרמ"א דדברי מהרש"ל קשים להולמם, דאם אין הרוטב עולה עד הכיסוי מדוע הטיפה תאסור את הרוטב והוי כתרתי דסתרי. וכדברי הפר"ח פסק הגר"א אות כט. ולפ"ז יוצא לדינא קולא גדולה, שקדירה מכוסה אין הבדל בין אם נפלה הטיפה כנגד הרוטב או לא, וכל המדובר בסעיפים ה' ו' איירי רק בקדירה מגולה.
סעיף ח
חידוש סעיף זה שזיעה דינה כטיפה ממש ולכן גם זיעה של חלב אוסרת, וכן הוא בשו"ת הרא"ש. ויש ב' אופנים להעמיד סעיף זה. א. המחבת נמצאת בעומק הכירה והקדירה נמצאת על פתח הכירה, כך שאין מקום לזיעה להתפשט אלא למעלה, ודוקא בזיעה חמורה זו אוסרת המחבת את הקדירה, ועיין ברעק"א שהביא כן בשם שו"ת הב"ח. ב. גם באופן שהמחבת נמצאת באויר החדר ומעליה הקדירה- אוסרת בזיעה זו למרות שיש מקום לזיעה להתפשט לצדדים.וכן נראה מדברי תרומה"ד שכתב שמותר להעמיד את הבשר לייבש מעל קדירה של חלב כי אין הזיעה המגיעה לשם חמה. ומשמע שאם היתה חמה היתה אוסרת הגם שיש מקום לזיעה להתפשט לצדדים. וברמ"א פסק כדברי תרומה"ד שהרי הביא דבריו.
ולא הוזכר בשו"ע ורמ"א מה דין המחבת התחתונה. עיין דגמ"ר יא' שאסר גם המחבת. וטעמו שהזיעה נאסרת ואוסרתה. ועיין באמרי ברוך שכתב על דבריו, שדבריו נכונים רק באופן שפירש הב"ח סעיף זה. וע"ע מש"כ הפרי תואר סקט"ז בענין זה.
עוד מבואר ברמ"א שצריך לשער ס' כנגד החלב שבמחבת, ואין צריך לשער כנגד הטעם הבלוע במחבת. והטעם, עיין פמ"ג משב"ז כט' שכתב שהבלוע הוי נ"ט בר נ"ט, והחידוש בדבריו שלמרות שהחלב הוי אותו הדבר עצמו שנקלש. ועיין חוו"ד כו' שכתב טעם אחר דלא כפמ"ג.
כתב הרמ"א שאם הזיעה יד סולדת, אין נאסר ולכן תולים הבשר לייבש מעל הכירה. וכתב הפמ"ג בהנהגות הנשאל (ב, לו) שמ"מ הבשר בעי הדחה. ולפ"ז יש להזהר במלחיות שלנו לא לשפוך לתוך סיר כשיש זיעה ואף כשהזיעה אינה חמה כי יצטרך המלח הדחה וזה לא אפשר.
כתב רמ"א ששני קדרות הנוגעות זב"ז אין איסור כשאין רוטב ביניהם, אך לכתחילה יש להזהר בזה. ויש לדון לפ"ז בחצובות שלנו כיום שאם משתמשים בזה לחלב ובשר פעמים אפשר שיהיה רוטב חלב על החצובה וישים שם כלי בשר ונמצא אוסר הכלי והתבשיל. ועיין חכמ"א (עד, ד) שחשש לזה לכתחילה. ועיין אג"מ (יור"ד א, נט) שהתיר זאת לכתחילה ולא חשש לזה כי האש מלבן את החצובה, ומביאים שכן נהג הגרש"ז בביתו. ועיין שו"ת תשובות והנהגות (ב, שפז) שכתב לכתחילה לחוש לכך ולעשות ב' כיריים אחד לבשר ואחד לחלב .
סיים הרמ"א 'מיהו יש להזהר לכתחילה בכל זה'. ויש לברר האם מוסב על כל דברי הרמ"א או על חלקם. ועיין בשו"ת כתב סופר שהסיק שקאי על כל דבריו וז"ל: "אלא דממ"ש רמ"א סי' צ"ב ס"ח מיהא לכתחילה יש לזהר בכ"ז משמ' דקאי על כל מה שכ' שם אפי' מכוסה וכ"ש בכלי שנגע בכלי וקו"ח דזיעה במכוסה אינה אוסרת ומ"מ לכתחילה יש ליזהר כ"ש בכלי שנגע בכלי ויש לדחות דמשו"ה יש לזהר לכתחילה שמא לא יהי' מכוסה יפה וזיעה עולה בלי הפסק אבל להגיע קדירה ולקדירה לכתחילה אפי' ואפשר אפי' בב' קדירות יש לזהר דבאין מכוסה יש לחוש משום ניצוצות כמ"ש ובמכוסה יש לחוש שמא לא יהיה מכוסה כ"כ או תפול הכסוי וכ"ז בנגיעת וסמיכת קדירה לקדירה אצל האש אבל בהוראתו של הט"ז שהעמידו קדירו' חולבות במקום הפלאדין זאח"ז אפי' לכתחילה מותר כה"ג". עכ"ל. ועיין אג"מ (יור"ד א, י) שהביא בשם החכמ"א שדברי הרמ"א להחמיר קאי רק על מחבת מכוסה מתחת לקדירת בשר ולא על ב' קדרות הנוגעים זב"ז. ועיי"ש במש כתב בזה. ועכ"פ מבואר ברמ"א להזהר אף כשיש כיסוי שמא הכיסוי לא יכסה מספיק טוב וכו' כפי שביארוהו הפוסקים. וכתבו פוסקי זמנינו שגם בב' כיסויים יש לחוש לכתחילה ולא לסמוך ע"ז אלא באופן חד פעמי, ולכן לענין מיקרוגל וכדו', יש לייחד לבשר או לחלב ובאופן חד פעמי בשעת הדחק יש להתיר להשתמש למין השני ע"י' ב' כיסויים.
סעיף ט
מבואר בתרומה"ד לחלק ג' חילוקים. א. עירוי שנפסק הקילוח שאינו ככ"ר. ב. עירוי שלא נפסק הקילוח וכן עירוי מחום האור עצמו כגון מנר [לא שעוה] שדינו ככ"ר. עירוי מנר שעוה שאינו כלום אך הצריך גרירא, ודינו שווה לעירוי שנפסק הקילוח.
והש"ך סי' ק"ה סק"ה סיכם השיטות בדין עירוי ואלו דבריו בקצרה: דעת הרשב"ם עירוי ככ"ש, ומ"מ מבליע או מפליט אך לא שניהם יחד. דעת ר"ת, שעירוי ככ"ר ומבשל כ"ק וכך גם מבליע כ"ק. ופוסקים כר"ת רק בעירוי שלא נפסק הקילוח אבל בנפסק פוסקים שמבליע או מפליט כ"ק. עכת"ד. והנה הש"ך כאן סקל"ח פסק שעירוי שנפסק הקילוח צריך רק גרירא ולא כ"ק וסתירה בדברי הש"ך. ועיין חוו"ד ופמ"ג מה שכתבו בזה.
דין מצקת
עיין תוס' ע"ז לג: ד"ה 'קינסא' בסופו, שהסתפק האם מצקת נחשב כ"ר גם לענין הגעלה. ובמהרי"ל שהובא בט"ז פסק שמועיל גם לענין הגעלה אם נשארה זמן רב בתוך הכ"ר. והט"ז הכריע שלענין הגעלה אינה ככ"ר אך לענין בישול הוי כ"ר. ועיין חוו"ד שהאריך הרבה והעלה שודאי אין למצקת דין כ"ר לענין הגעלה. ולדינא עיין משנ"ב סי' שי"ח סקפ"ז שהכריע שמצקת דין כ"ר. אמנם בסקמ"ה וסי' רנ"ג סקפ"ד הכריע להקל שדינה ככ"ש, והיינו היכן שיש לצרף עוד דעות לקולא יש להקל שדינה ככ"ש עיי"ש היטב. אלא שיש להוסיף, שהנה פסק המשנ"ב סי' תנב סק"כ לענין הגעלה שניתן להגעיל במצקת ששהתה זמן רב בתוך הכ"ר, וא"כ פסק גם להקל שדין מצקת ככ"ר, ואפשר שמה שהקיל בסי' שי"ח סקמ"ה היינו דוקא שלא שהתה הרבה זמן.
ועיין חזו"א (אור"ח קכב, ג) שדין מצקת ככ"ר רק כשנמצא הכ"ר ע"ג האש. אמנם במקום אחר (יור"ד לב) כתב שתמיד מצקת דינה ככ"ר אף כשאינו ע"ג האש. וע"ע שם איך שביאר ספק התוס' בע"ז.
הערות סימן צב
בענין מחלוקת רש"י ור"י בחתיכה הנמצאת חציה ברוטב וחציה חוץ לרוטב [סעיף ב]
א. משנה חולין קח. 'טיפת חלב שנפלה על חתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסור. ניער את הקדרה אם יש בה בנ"ט באותה קדרה אסור'. ומבואר ברישא של המשנה, שטיפה שנפלה על חתיכה רק היא נאסרת. וביארו התוס' שם, שהיינו שהחתיכה חוץ לרוטב ומונחת ע"ג חתיכה שתוך הרוטב. ולכן רק החתיכה נאסרת, כי החלב מפעפע בכל החתיכה אך אינו יוצא ממנה לשאר חתיכות משום שכלל נקוט בידינו 'אין הבלוע יוצא מחתיכה בלא רוטב' וממילא החלב שהוא בלוע בתוך החתיכה לא יוצא ממנה כי החתיכה כולה חוץ לרוטב. וכ"כ התוס' צו: ודף ק. בשם ר"י . ודייקו התוס' מדברי רש"י שסובר שאף שהחתיכה חציה ברוטב נאסרת רק היא ולא שאר החתיכות, והקשו עליו, שכיון שהחתיכה חציה ברוטב הרי הרוטב מעביר הטעם בכל הקדרה וגם את הבלוע, ומדוע שתאסר רק החתיכה. ולכן סוברים תוס' שבאופן זה שטיפה מתפשטת בכל הקדרה בשווה ואם יש בקדרה ס' כנגד הטיפה הכל מותר, ואם אין הכל אסור.
ב. והנה, פשוט לתוס' שחתיכה שכולה חוץ לרוטב לא תאסור השאר אף שטעם החתיכה עצמה כן יוצא לחתיכות האחרות היות וטעם החתיכה אינו 'בלוע' אלא היא בעצמה. ומ"מ לא אוסר שאר החתיכות. וטעם הדבר משום שתוס' סוברים ש'אין הנאסר יותר מהאוסר' וממילא צריך שיצא גם האיסור המקורי ולא רק טעם החתיכה שנאסרה, ואם האיסור המקורי לא יכול לצאת כי בלוע הוא ואין רוטב- אף החתיכה עצמה לא תאסור. וסוברים תוס', שאף בב"ח הדין כן ולכן אם לא יצא החלב מהחתיכה אף שיוצא טעם הבשר והבשר נאסר כבר מדין חנ"נ – אין טעם הבשר לחוד אוסר את השאר היות שאין החלב האוסר נמצא עימו. וזה גופא מה שהקשו לרש"י, שהיות והחתיכה חציה ברוטב גם החלב אמור לצאת וממילא אין סיבה שהחתיכה שחוץ לרוטב לא תאסור אחרות.
ג. ודעת הר"ן [מג. בדפי הרי"ף] שאין את הכלל ש'אין הנאסר יותר מהאוסר' ולשיטתו אף חתיכה שכולה חוץ לרוטב תאסור את החתיכות האחרות דהחתיכה עצמה שחוץ לרוטב נאסרה מכח הבל הקדרה שפישט הטעם בכולה [ולא משום שהחלב שמן] וכעת טעם החתיכה עצמה יאסור את שאר הקדרה, ואף שאין הבלוע יוצא ממנה- אוסרת החתיכה שנאסרה מצד עצמה. ולפ"ז כתב הר"ן שאף דעת רש"י כן [ולא סובר כדיוקי התוס' ברש"י שהחתיכה חציה ברוטב] ובאמת החתיכה שחוץ לרוטב נאסרת, ואח"כ אוסרת גם שאר הקדרה אם אין בה ס' כנגד החתיכה שחוץ לרוטב ואף שלא ניער וכיסה את הקדרה, דניעור וכיסוי מועיל שהרוטב יפשט הטעם בהכל, ואילו לר"ן אין צריך רוטב וכנ"ל. ומה שהגמ' אמרה שצריך ניעור וכיסוי ביאר הר"ן שזהו להו"א בגמ' שסברה אפשר לסוחטו מותר ואין דין חנ"נ. אך כעת אחר שיש דין חנ"נ לא אמרינן 'אין הנאסר' וכנ"ל.
ד. ובמרדכי אות תרצא ביאר בדעת רש"י כתוס' שנמצאת החתיכה חציה ברוטב, ולתרץ קושיית תוס' מדוע שהרוטב לא יעביר טעם החלב עצמו, כתב לבאר שהטיפה מתפשטת בשליש העליון של החתיכה, והשליש התחתון נמצא ברוטב, וממילא יש שליש חתיכה שאין בה טעם של חלב ואין בה רוטב, ולכן אין הרוטב שלמטה יכול לפשט טעם החלב כי אין בחלק זה של חתיכה טעם של חלב . ובד"מ אות ב' ביאר בסופו בדעת רש"י שכל החתיכה נאסרת ולא רק השליש העליון ובכל זאת צריך לומר שאין החלב יוצא מהחתיכה, כי כדי שהבלוע יצא צריך שהרוטב יקיף החתיכה מכל הכיוונים. וכן מבואר להדיא ברשב"א תוה"ב ח: בדעת רש"י, שאף שהחתיכה חציה ברוטב נאסרת כולה ולא אוסרת השאר עיי"ש. ונמצא לפ"ז שמחלוקת רש"י ור"י אינה קשורה למחלוקת האם אמרינן 'אין הנאסר' שלדעת ר"י פשוט שאומרים אין הנאסר ואף לדעת רש"י ולכן הקשה על רש"י וביאר כפי שביאר וכן למד המרדכי ברש"י. ואילו הר"ן ביאר בדעת רש"י כפי שיטתו שלא אומרים 'אין הנאסר'.
ה. והראב"ד פ"ט ממאכ"א ה"י [הובא בב"י] כתב שהטעם שצריך בגמ' ניער וכיסה משום שבלא רוטב לא יצא טעם החלב מהחתיכה ושוב לא תאסור את האחרות משום שסובר שאמרינן 'אין הנאסר' גם בב"ח וצריך שיצא טעם החלב עם הבשר כדי לאסור. אין ראיה לשיטתו באיזה אופן דיבר האם בחתיכה שחציה ברוטב או כולה חוץ לרוטב. דאפשר שדיבר על חתיכה שכולה חוץ לרוטב ומודה שאם היתה חציה ברוטב לא צריך ניער וכיסה וכדעת ר"י. או דיבר אף על חציה ברוטב.
ו. עוד כתב המרדכי שם לדעת ר"י, שיש מי שרצה ללמוד בדבריו שאף שסובר שבחתיכה שחציה ברוטב מתפשטת הטיפה בכל הקדרה, מ"מ החלק שנמצא חוץ ברוטב נאסר. ודחה המרדכי דבריהם, דהיות והטיפה מתפשטת בהכל אין החלק שחוץ לרוטב נאסר. ובד"מ העתיק דברי המרדכי שנאסרת חצי החתיכה אליבא דרש"י וכבר הקשה החזו"א (טז', א) שעירבב הרמ"א הדברים, ועוד שיקשה לפ"ז לשון המשנה שאמרה שכל החתיכה אסורה ולפי פירושו רק חצי חתיכה אסורה וצריכים לשער אח"כ כנגד חצי חתיכה . עוד כתב הד"מ ביאור ברש"י ע"פ הר"ן, ולכן כתב שחתיכה שחציה ברוטב נאסרת ואח"כ אוסרת שאר הקדרה. ויש להקשות ע"ד, שלדעת הר"ן בבאור דברי רש"י אין מדובר בחתיכה שחציה ברוטב כנ"ל, והרמ"א הרכיב דברי הר"ן על חתיכה שחציה ברוטב וכן הקשה החזו"א שם.
ז. וכעת יש לברר אין פסקו השו"ע והרמ"א במחלוקת זו. הנה, בשו"ע ס"ב העתיק לשון הרמב"ם ואין ראיה באיזה אופן איירי. אמנם הט"ז סק"ב כתב שדעת שו"ע כדעת רש"י וכפי שהבין הד"מ ע"פ הר"ן, ולכן העמיד שהשו"ע איירי בחתיכה שחציה ברוטב וחציה בחוץ, ונאסרה החתיכה תחילה, ואח"כ נאסרה גם שאר הקדרה אם אין בקדרה ס' כנגד החתיכה האסורה, ואין צריך ניער וכיסה כדי לאסור שאר הקדרה. עכת"ד. והנה, דבריו בלשון השו"ע קשים להולמם משום שהשו"ע אסר שאר קדרה רק אם ניער בסוף, ולשיטתו אין צריך ניעור כלל. וכבר הקשה עליו כן הנקוה"כ. ועיין פמ"ג משב"ז ב' וחוו"ד ב' מה שכתבו היאך דייק הט"ז כן משו"ע.
ח. ובעצם דברי הט"ז [שהם הם דברי הד"מ אליבא דהר"ן בדעת רש"י] שהחתיכה נאסרת תחילה ואח"כ אוסרת שאר הקדרה, לכאורה יל"ע, דהנה כתבו התוס' ק. שטיפת חלב שנפלה על חתיכה שכולה ברוטב שקיי"ל שמתפשט הטעם לכל הקדרה ולא נאסרת החתיכה עצמה, וטעם הדבר ביארו התוס' שלמרות שהחתיכה קיבלה את הטעם ראשונה ובה מתפשטת הטיפת חלב ראשונה ורק אח"כ מתפשטת לשאר הקדרה ובכל זאת משערים בכל הקדרה מיד, משום שכל דבר דרכו להתפשט והוא בדרך הולכתו- לא אוסר את החתיכה בה נופל בתחילה וה"נ הטיפה עתידה להתפשט בכל הקדרה ולכן לא אוסרת החתיכה עיי"ש בתוס'. וא"כ מדוע גם במקרה דנן לא נאמר שהיות והטיפה עתידה להתפשט בכל הקדרה כפי שאכן בהמשך אוסרת החתיכה את שאר הקדרה- לא תאסור את החתיכה עצמה וממילא ישארו בכל הקדרה רק כנגד החתיכה וכפי שכתבו התוס'. ויישוב לדבר זה ניתן לבאר ע"פ מש"כ הפמ"ג משב"ז ב' בבאור דעת רש"י, שהטיפת חלב אוסרת בתחילה רק חצי חתיכה שחוץ לרוטב כי שם מתפשטת, ואח"כ נאסרת חצי החתיכה השני מדין 'דבוק' שהיות ודבוקה היא בחצי הראשון נאסרת היא תחילה . ורק אח"כ נאסרת שאר הקדרה. וא"כ באיסור דבוק שממהר להתפשט יותר בחצי החתיכה לא נאמרת סברת תוס' דשונה התפשטות ה'דבוק' מהתפשטות שאר הקדרה. והבן.
ט. ויש לבאר עוד נקודה בדברי הט"ז. דהנה מה שכתב הט"ז בבאור דעת רש"י ע"פ הר"ן שחתיכה חציה ברוטב, אף שהקשנו לעיל שע"פ הר"ן אין צריך שתיהיה חציה ברוטב שהרי אין סובר דין 'אין הנאסר', מ"מ הט"ז לשיטתו בסי' ק"ה סקי"ג מחוייב היה לבאר כן בדעת רש"י, ונבאר הדברים: נחלקו הט"ז והש"ך סי' ק"ה [על שו"ע ס"ז] האם חנ"נ של בב"ח שנוגע בחתיכה אחרת אוסר אותה או לאו. דהנה קיי"ל שאין הבלוע יוצא בלא רוטב ולכן החלב לא יצא מחתיכה זו אם אין רוטב בין החתיכות, אבל טעם הבשר כן יוצא, והנידון האם טעם הבשר לבד אחר שכבר נעשה חנ"נ אוסר או לא. דעת הט"ז אינו אוסר ודעת הש"ך שאוסר. ולדעת הט"ז ביאר הש"ך שם, שאף הוא מודה שכאשר הבב"ח מעורבים הוי איסור עצמי [ולכן יש להם דין חהר"ל], אלא היות וכעת טעם הבשר נפרד מהחלב הוי כבגד כלאים שכאשר הסירו ממנו את חוט הצמר שוב אינו כלאים. והש"ך חולק וסובר שבב"ח לא נאמר דין 'אין הנאסר' ולכן הבשר יאסור אף בלי טעם חלב. ולפ"ז אתי שפיר דעת הט"ז כאן שמבאר שהחתיכה חציה ברוטב ורק כך יכולה לאסור שאר החתיכות משום שרק כשיוצא גם טעם החלב מחתיכה יכולה לאסור שאר הקדרה, וכדי שיצא טעם החלב הבלוע צריך רוטב, ולכן העמיד הט"ז באופן זה. ודעת הד"מ ברש"י ביארנו לעיל אות ד'. והש"ך למד בדעת שו"ע שפסק כדעת ר"י עיין ש"ך סק"ד.
י. ובדעת הרמ"א, הנה כתב הרמ"א ס"ב שבלא ניער וכיסה החתיכה נאסרה וצריך ס' בקדרה כנגד הטיפה. וכבר הקשו הפוסקים ע"ד, שאם סובר שהחתיכה נאסרה א"כ סובר כדעת רש"י ומדוע כתב שצריך לשאר גם בקדרה כנגד הטיפה [ע"פ דרכו בהבנת רש"י]. ועיין בהגר"א אות ט' שהגיה דברי הרמ"א שאין צריך לשער בקדרה כנגד הטיפה, ולפ"ד ניתן לבאר כוונת רמ"א כר"י ואיירי חוץ לרוטב, או כרש"י ואיירי תוך הרוטב ואין הכרע בדבריו. ועיין ט"ז שביאר כוונת רמ"א שפסק כר"י וגם לדעת ר"י יש לאסור החתיכה, וכבר תמהו ע"ד מנין לו. ובש"ך ביאר כוונת רמ"א שפסק לחומרא כרש"י ור"י. ועכ"פ כתב הש"ך שרמ"א איירי שחתיכה חציה ברוטב.
יא. והנה דברי הש"ך צ"ע טובא, דהיות וסובר שטעם הבשר לבד אוסר, מדוע הרמ"א לא אוסר שאר הקדרה הרי טעם הבשר יוצא מחתיכה וצריך לאסור שאר הקדרה. ויתירה מכך, שהכא איירי בחתיכה שחציה ברוטב וא"כ אף טעם החלב אמור לצאת ומדוע שלא יאסור מדין החלב שיוצא. ואף שנאמר שאין החלב יוצא אא"כ מוקף כולו רוטב, מ"מ יאסור מצד טעם הבשר. וקושיה זו הקשה הש"ך עצמו בסי' ק"ה על שיטתו. ועיי"ש מה שתי' ודבריו קשים להולמם וכפי שכבר הרבה להקשות החוו"ד סק"ה על דבריו. וביאר החוו"ד שיטת הש"ך בדעת הרמ"א כך: חלב הינו איסור כחוש [כרשב"א ולא כרא"ש] ומ"מ היות ואין אנו בקיאים אמרינן שהחלב אולי שמן ולכן טיפת חלב שנפלה על חתיכה אוסרת כולה. אך היות וקיי"ל שבבלוע אנו בקיאין בין כחוש לשמן, א"כ לענין שחלב יאסור שאר הקדרה תולים אנו בוודאיות שהחלב כחוש ולכן נמצא הוא רק בגגה של חתיכה ותו לא. וממילא החתיכה שנמצאת בתוך הרוטב אין בה חלב כלל ולכן לא אוסרת את שאר הקדרה. ומה שכתב הש"ך סק"ז שהחתיכה אוסרת כדי נטילה היינו מה שנגע בגגה של חתיכה שיש בה גם חלב וגם בשר. ומעמיד כל דברי הש"ך בבשר כחוש דאחרת הבשר עצמו מעביר טעם של עצמו שהוא גם אסור ואין הוא נחשב לבלוע, עיי"ש באורך.
יב. ולדינא, לדעת הט"ז ישנה סתירה בין הרמ"א ס"ד שאוסר בב"ח אף בלא ניער וכיסה שאר הקדרה, ובסעיף ב' מתיר. והעיקר כרמ"א ס"ד, עיין פמ"ג משב"ז יד. ודעת הש"ך שאין סתירה בדברי רמ"א כי בסעיף ד' איירי רמ"א בניער וכיסה ולכן אוסר שאר הקדרה, עיין פמ"ג שפ"ד סקי"ג.
יג. עוד יש להעיר במחלוקת רש"י ור"י. דהנה מבואר בגמ' חולין קח: הכלל שמבלע בלע מפלט לא פלט, דהיינו חתיכה [וכן כלי] פולטים מיידית את הטעם שלהם אבל את הטעם שבלעו מבחוץ לא פולטים אא"כ נחה היורה מרתיחה כמבואר בתוס' שם בשם ר"ת. ולפ"ז יש לדון בכל חתיכה שחציה ברוטב וחציה חוץ לרוטב, שלדעת ר"י אמרינן שהטיפה מתפשטת בכל היורה יקשה איך יכולה להתפשט הרי החתיכה לא מפליטה טעם חיצוני שבלעה אא"כ תנוח מרתיחה, ועד שתנוח נמצא החלב בה רק בה והחתיכה בינתיים תאסר גם לדעת ר"י וא"כ באיזה אופן איירי מחלוקת רש"י ור"י שלדעת ר"י הטיפה מתפשטת מיד בכל הקדרה? ועיין משב"ז ב' שהעיר הערה זו בשם רב אחד עיי"ש.
ובחוו"ד סק"ו כתב לבאר, שהכלל 'מבלע בלע וכו' ' נאמר רק על הרוטב שנמצא בתוך הקדרה אבל מה שנכנס מבחוץ לא נאמר עליו כלל זה, ולכן חתיכת בשר שחציה ברוטב ונפל עליה חלב מבחוץ – לא עליה נאמר כלל זה וע"ז סובר ר"י שהחלב מתפשט בכל הקדרה. ויש להוסיף, שדבר זה לכאורה מוכח, שהרי בסעיף ה' מבואר שטיפת חלב שנפלה על קדרה כנגד הרוטב, אמרינן שהטיפה נכנסה לתוך התבשיל והתבטלה, ולכאורה יקשה, הרי הקדרה מבלע בלע ומפלט לא פלט. אלא ע"כ היות שהחלב הוא חיצוני שהרי נופל העל הקדרה מבחוץ – לא נאמר עליו כלל זה.
ביאור דעת הרמ"א בדין חנ"נ בשאר איסורים
א. כתב הרמ"א ס"ד, שפוסקים כדעת ר"ת שחוששים לחנ"נ בשאר איסורים. אלא שכתב מעיקר הדין להקל בלח בלח, ולבסוף סיים להחמיר גם לח בלח אם לא בהפסד מרובה. ומצאנו כמה ביאורים בפסק הרמ"א: הנה הט"ז סקט"ו הביא דעת מהרש"ל לחוש לחנ"נ לח בלח כאשר מבשל, אך צונן בצונן פסק להתיר לח בלח אפי' שלא במקום הפסד מרובה, וכתב עליו הט"ז שחלוק על הרמ"א שהרי לרמ"א התיר רק בהפסד מרובה.
ונקדים ונאמר, שישנם ג' שיטות בראשונים לענין חנ"נ לח בלח. דעת התוס' חולין ק. שאומרים חנ"נ בשאר איסורים גם לח בלח. דעת הראב"ד שלא אומרים כלל חנ"נ לח בלח. ודעת הר"ן שאם בישל את התערובת יש חנ"נ גם לח בלח מדרבנן גזירה אטו בב"ח שיש חנ"נ לח בלח דרך בשול. אך אם לא בשל אין חנ"נ לח בלח.
ודעת מהרש"ל [כפי הבנת הפמ"ג] לפסוק כר"ן ולכן בדרך בישול לח בלח פסק שיש חנ"נ, ואם לאו- אין חנ"נ גם בלא הפסד מרובה.
ודעת הרמ"א מעיקר הדין לפסוק שאין חנ"נ לח בלח כלל, וכדעת הראב"ד. אלא שהחמיר רמ"א במקום שאין הפסד מרובה שיש חנ"נ גם לח בלח, והבין הפמ"ג כוונתו שמחמיר כדעת התוס' [אף שלא כתב כן להדיא הפמ"ג כן נראה כוונתו] שיש חנ"נ לח בלח גם בלא דרך בישול. וא"כ יוצא שהרמ"א ומהרש"ל חולקים מחלוקת עקרונית מתי אומרים חנ"נ בלח וחלוקים הם מהקצה אל הקצה [ולכן הקשה על הט"ז שנראה מדבריו שאין כ"כ מחלוקת ביניהם].
ובבאור הגר"א ביאר כוונת רמ"א, שפסק מעיקר הדין כראב"ד וכנ"ל. אלא שהחמיר במקום שאין הפסד מרובה כהר"ן. וא"כ מודה הרמ"א שאין חנ"נ לח בלח בלא בישול וכדעת מהרש"ל, ופסק את הר"ן רק באופן שאין הפסד מרובה, ומיקל יותר ממהרש"ל שפסק בכל האופנים כר"ן. ואין דברי הגר"א עולים עם דברי הט"ז, וכמו"כ לא עם דברי הפמ"ג.
ב. ולענין בב"ח החמיר רמ"א אף לח בלח. והביא הש"ך סקט"ו בשם אפי רברבי שהוי רק חומרא והקשה עליו שהרי גמרא ארוכה היא כמבואר ברשב"א. וכתב הפמ"ג שכוונת אפי רברבי שחומרא היא כשאין דרך בישול אלא כבוש. ויש להדגיש שאין חנ"נ בב"ח לח בלח צונן בצונן בלא בישול או כבישה או מליחה – כי אין כלל איסור בב"ח בכה"ג אלא רק איסור דרבנן לאוכלם ביחד אך ודאי לא דין 'חנ"נ'. ויצא דבר מעניין, שבשאר איסורים פסק רמ"א לח בלח להחמיר אם לא בהפסד מרובה, ואילו בב"ח בכבישה [שזה מקביל ללח בלח בשאר איסורים] הוי חומרא ע"פ האפי רברבי ואין זה עיקר הדין. וע"ע חוו"ד ומנח"י אופנים אחרים בבאור דעת האפי רברבי.
בענין מחלוקת הט"ז והש"ך ב'תרי משהו' [סעיף ד]
א. גמ' חולין דף ק. : "דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא - אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקי רב אמורא עליה ודרש: כיון שנתן טעם בחתיכה - חתיכה עצמה נעשת נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה. אמר ליה רב ספרא לאביי: מכדי, רב כמאן אמרה לשמעתיה - כרבי יהודה, דאמר מין במינו - לא בטיל, מאי איריא כי נתן טעם? אפילו כי לא נתן טעם נמי! אמר ליה: הכא במאי עסקינן - בשקדם וסלקו. רבא אמר: אפילו תימא - לא קדם וסלקו, הוי מין ומינו ודבר אחר, וכל מין ומינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאין מינו - רבה עליו ומבטלו". ע"כ. והקשו הראשונים, היות שרב מדבר בדעת ר' יהודה הסובר שמב"מ לא בטיל, מדוע צריך בתחילה שחתיכת האיסור תתן טעם בחתיכה השניה, ואח"כ דנים על החתיכה השניה שהיא חנ"נ ואוסרת גם את שאר הקדרה. הרי אף אם לא תתן טעם בחתיכה השניה אלא רק משהו- תאסר החתיכה השניה מדין מב"מ, ותיהיה חנ"נ ותוכל לאסור אחרים. וכתבו התוס' בשם ר' אפרים, שמכאן ראיה שלא אומרים חנ"נ בשאר איסורים, וכדי שהחתיכה שקיבלה טעם תוכל לאסור אחרים, צריך שתקבל טעם ממש ולא רק משהו. ואילו ר"ת סובר שאף שאומרים חנ"נ בשאר איסורים, מ"מ אף שהחתיכה נאסרת כשמקבלת טעם משהו, עדיין אינה נהיית חנ"נ, ורק אם קבלה טעם ממש נעשית חנ"נ ורק אז תוכל לאסור אחרים. ויש להבין מה שורש מחלוקתם.
ב. ובר"ן בסוגיה שם הקשה קושיה נוספת. מדוע צריך להגיע לדין חנ"נ כדי שהחתיכה תאסור אחרים, הרי החתיכה נאסרת במשהו, ואותו משהו יאסור התערובת השניה, שהרי עוסקים אנו בדעת ר' יהודה שמב"מ אוסר במשהו, וא"כ שאותו משהו שנמצא בחתיכה זו יאסור חתיכה אחרת. ותירץ הר"ן וז"ל: "ול"נ דכל שלא נתן טעם בחתיכה אף על גב דמיתסר' לא חשיב איסורה למימר בה חתיכה עצמה נעשית נבלה וכל שאינה נעשית נבלה אינה אוסרת כל החתיכות כולן דאע"ג דא"ר יהודה מין במינו לא בטיל לא שמעינן ליה הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו". עכ"ל. ובפשטות נראה לבאר כוונתו, שר' יהודה אוסר מב"מ שלא בטל אפי' באלף, רק באופן שהאוסר הוא האיסור המקורי, אבל חתיכה שקיבלה טעם מהאיסור המקורי- עליה לא חידש ר' יהודה את הכלל שמב"מ לא בטיל, ולכן צריך שחתיכת האיסור תתן טעם בחתיכה השניה ולא רק משהו, ובזה תוכל לאסור את האחרים ג"כ מדין מב"מ. ודבר זה יהיה תלוי במחלוקת ר"ת ור' אפרים אימתי נחשבת החתיכה שקבלה טעם כמו האיסור המקורי שתוכל לאסור מצד מב"מ. דעת ר"ת שצריכה כל החתיכה להאסר ולכן צריך להגיע לדין חנ"נ כדי לומר שכל החתיכה שקיבלה טעם אסורה ואז תוכל לאסור מדין מב"מ. ואילו לר' אפרים אין צריך לחדש דין חנ"נ, אלא אף אם יש בה טעם ממשי, נחשבת כאיסור המקורי וגם בה חידש ר' יהודה את הכלל של מב"מ לא בטיל. [אין זה הסבר בבאור מחלוקתם, אלא דבר זה יוצא ממחלוקתם, ובהסבר מחלוקתם עיין לקמן].
ג. ואם זה הבאור בכוונת הר"ן, יצא לדינא שחתיכה שנאסרה במשהו אינה יכולה לאסור אחרים, ולכן אם נפלה לתערובת שניה אינה אוסרת עוד, כי לא עליה נאמר החידוש של מב"מ לא בטיל. וממילא אין נפק"מ באיזה איסור משהו מדובר, דבין על חמץ בפסח שאוסר משהו אפי' באינו מינו, ובין דשיל"מ שאוסר משהו רק מב"מ- אם נפלה חתיכה שקבלה מהם טעם משהו לתערובת אחרת, אינה אוסרת כלל תערובת השניה משום שעל איסור משהו לא חידש ר' יהודה את דינו. וכבאור זה בר"ן מבואר באליהו רבא סי' תמז ס"א. ומבאר כן את דרכו של הט"ז (סקט"ז) שלעולם תרי משהו לא אמרינן בין חמץ בפסח ובין דשיל"מ.
ד. אמנם הש"ך בנקוה"כ, רוח אחרת היתה עימו בבאור כוונת הר"ן, וביאר דבריו שדעת ר' יהודה לאסור מב"מ הינה רק כאשר המין האוסר הוא איסור גמור, אך כאשר במין האוסר מעורב היתר, אינו נחשב למין שיכול לאסור אחרים כי כעת הוא מין באינו מינו. ולכן כאשר חתיכת היתר קיבלה טעם מחתיכת איסור והיא אותו המין, במידה ויש בה רק משהו של הטעם מן האיסור נמצא שמעורב בה כיום איסור והיתר והיא נחשב למין באינו מינו, וממילא לא תוכל לאסור חתיכות אחרות שהם באותו המין, כי רק מין יכול לאסור את מינו שאפי' באלף לא יתבטל אך לא מין באינו מינו. עכת"ד. וכבר העירו האחרונים על דבריו שחידוש גדול הם להגדיר היתר ואיסור מעורבים בתור מין ואינו מינו, דלא מצאנו הגדרה זו אלא במינים שונים אך לא באיסור והיתר. עכ"פ ע"פ דרכו מחדש הש"ך חידוש לדינא, שמה שמבואר בסוגיין שחתיכה שקיבלה טעם משהו לא תאסור אחרים לר' יהודה במב"מ, היינו דוקא באיסורים שאם היו מתערבים באינם מינם היו בטלים בס', דכל הסברא שטעם משהו לא אוסר אחרים משום שהוא גם אינו מינו, ובאינו מינו הרי בטל בס'. אך בסוג איסורים שבין במינם ובין שאינם במינם לא בטלים באלף, כגון חמץ בפסח וע"ז- אף אם נתנו טעם משהו בחתיכה, ונפלה חתיכה זו לתערובת שניה, תאסור כל התערובת היות שגם מין באינו מינו אוסר באיסורים אלו. אך בדשיל"מ שאוסר רק מין במינו, וכן חמץ משעה שישית עד ליל טו' שאוסרים במשהו רק מין במינו- אמרינן בהם את הכלל 'תרי משהו לא אמרינן' כהט"ז. ולענין הלכה במחלוקת הט"ז והש"ך, עיין שעה"צ סי' תסז סקס"ז שנקט להקל בהפסד מרובה ושמחת יו"ט כהט"ז, שגם חמץ בפסח מקילים בתרי משהו .
ה. וכתב הפמ"ג (משב"ז טז), שדברי הש"ך נכונים רק לר"ת ולא לר' אפרים. היות שלר' אפרים מבואר בגמ' שאף שלא נעשית החתיכה חנ"נ מכל מקום אם קבלה טעם מחתיכת האיסור אוסרת האחרות מדין מב"מ, למרות שכיום מעורב בחתיכה שקבלה טעם איסור והיתר ביחד שהרי אינה חנ"נ. וא"כ לדעת הש"ך איך יכולה לאסור אחרות הרי היא עצמה מין ואינו מינו. וע"כ דברי הש"ך נכונים רק לדעת ר"ת שהחתיכה נעשית חנ"נ וממילא הכל נחשב למין של איסור.
ו. ובדעת הט"ז ביאר הפמ"ג [וכ"כ רעק"א סי' קו אות ג'] דרך אחרת. דהנה כתב הרשב"א בסוגיה שם, שלדעת ר' אפרים חתיכה שקבלה טעם במשהו אינה אוסרת את האחרות משום שאין טעם משהו יכול לצאת מחתיכה. והוסיף הפמ"ג שאף ר"ת יכול להסכים לסברא זו, ונחלקו בדין 'אין הנאסר'. שלדעת ר' אפרים הגם שאין האיסור משהו יוצא מהחתיכה, סו"ס הטעם של החתיכה עצמה יוצא ממנה ואם היא נעשית חנ"נ מה אכפת לן שאין האיסור המקורי יוצא- תאסור מצד הטעם שלה בעצמה, היות וסובר ר' אפרים שלא אמרינן 'אין הנאסר יותר מהאוסר' ואף כשאין האיסור המקורי יוצא נאסור מצד החתיכה שנאסרה ממנו. אמנם ר"ת סובר את דין 'אין הנאסר' ולכן צריך שיצא האיסור המקורי. ולכן במקום שהחתיכה קיבלה טעם משהו שאינו יוצא- אינה יכולה לאסור אחרים וממילא אין החתיכה נעשית חנ"נ. ועכ"פ כו"ע מודו שאין משהו הבלוע מחתיכה יוצא ממנה. ולכן יפה פסק הט"ז שחתיכה שקבלה טעם משהו ונפלה לתערובת אחרת אינה אוסרת אותה לא שנא חמץ בפסח או דשיל"מ, משום שבכל האיסורים אין המשהו יוצא מהחתיכה . ויוצא מדבריו גם ביאור במחלוקת ר"ת ור' אפרים.
ז. חידוש נוסף כתב הט"ז, שאף החתיכה שקיבלה טעם משהו שאינה נעשית חנ"נ כנ"ל, מ"מ בתערובת השניה צריך ס' כנגד כל החתיכה, ואם יש ס' כנגד החתיכה אז נאמר הכלל 'תרי משהו לא אמרינן'. וכבר הקשה בנקוה"כ על דבריו מנין לו דבר זה, ויתרה מכך, שאם סובר הוא שיש לשער כנגד כל החתיכה מדוע שלא תאסור בתערובת שניה. ועיין חזו"א סי' לד סק"ג שכתב לבאר דעת הט"ז, שהחתיכה נעשית חנ"נ מכח האיסור המעורב בה, אך כל זה רק כאשר האיסור בתוכה. והיות שהוא רק משהו וקלוש הוא, כאשר הוא מתערב בתערובת שניה ויוצא האיסור משהו מהחתיכה מקלש האיסור&