סימן שכ"א
בענין תיקון האוכלים, סעיפים ב- ו
בסעיפים אלו מתבאר [ומקורם בגמ' קח:] ב' אופנים שחששו חז"ל לתיקוני אוכלים. 1. הכנת מי מלח. 2. מליחת ירקות. ולדעת רש"י החשש בשניהם משום שדומה לעיבוד אוכלים, ולמרות שאין איסור בעיבוד אוכלים אלא רק בעיבוד עורות כמבואר בגמ' עה: ובתוס' שם, מ"מ מדרבנן אסור. ולכן אין להכין מי מלח אף שבהכנה זו לא מעבד אוכלים מ"מ נראה שמתעתד להכין אוכלים ע"י מי מלח אלו. ומליחת ירקות אסורה כי מעשה זה עצמו דומה לעיבוד שהרי מעבד אוכלים שגורם המלח לאוכלים לשנות טעמם ולהקשותם.
ואילו לדעת הרמב"ם [שבת פכ"א] בשני אופנים אלו החשש שנראה ככובש כבשים [או שרוצה לכבוש במי מלח] ואין לכבוש בשבת משום שנראה כמבשל דכבוש כמבושל.
ובשו"ע ס"ב לענין איסור הכנת מי מלח כתב הטעם משום עיבוד אוכלים, ואילו בסעיף ג' שכתב דין מליחת הירקות כתב הטעם משום כובש כבשים כרמב"ם. ובמשב"ז סק"ג כתב שנקט כל מקום טעם המסתבר לו.
ובסעיף ד' שהביא דברי תרומה"ד שמותר לטבל חתיכה אחר חתיכה ולאוכלם אח"כ, כתב הב"ח שדבריו מתבארים רק לדעת הרמב"ם משום שאין דרך לכבוש חתיכה אחת אבל לדעת רש"י אין להתיר באופן זה.
ובסעיף ה' בפשטות היה נראה שאתי שפיר לדעת רש"י שהרי אין דרך לכבוש בשר וביצה, אלא שהמשנ"ב סקכ"א כתב שהמולח לזמן דמי 'לעיבוד וכבישה' – ומבואר שיש לחוש בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י.
ובשו"ת שבות יעקב [ח"ב סי' י"ב] כתב נפק"מ בין הטעמים במינים שאין רגילות לכבשם אך אם מולחים אותם המלח מקשה אותם ומתקנם, שלדעת הרמב"ם מותר למולחם דאינו נראה ככבישה אך לדעת רש"י יש לאסור כי דמי לעיבוד . ועיין במשנ"ב סקי"ג שהביא בשם הפמ"ג שירק שאין רגילים לכובשו מותר לתת עליו מלח- ולדברי השבות יעקב יהיה תלוי דין זה במחלוקת הרמב"ם ורש"י וכפשנ"ת.
ובדברי הרמב"ם שחשש לכבוש כמבושל לכאורה יש להקשות מדוע כבישה אסורה מדרבנן ובישול בחמה מותר ולא חששנו שנראה כמבשל אף שדומה יותר לפעולת בישול מאשר כבישה. ונראה שהחילוק ברור, שבישול בחמה מבואר ברש"י לט: שאין דרך בישול בכך, ואילו כבישה דרך לכבוש את האוכלים. שו"ר שעמד בזה אבן האזל [שבת כב, ח-י] ועיי"ש כתב כפי שכתבנו וכתב עוד דרך נוספת עיי"ש.
וכעת נבאר קצת את פרטי הדינים בסעיפים אלו.
בדין הכנת מי המלח מבואר בגמ' שם, שלדעת חכמים אם מכין קצת מותר כי אינו נראה שרוצה לעבד בהם אוכלים שאין דרך לעבד קצת אוכלים אלא נראה כוונתו שרוצה לתתם לתוך התבשיל. ונחלקו הפוסקים שמכין כמות מרובה כדי להשימה בהרבה תבשילים האם נחשב לכמות מועטת משום שסו"ס כוונתו לתת קצת בכל תבשיל [-מאמר מרדכי], או שהיות ומכין כמות מרובה סו"ס נראה שרוצה לעבד אוכלים במי מלח אלו [-אליה רבה]. ובבאור על המאמר מרדכי כתב שנראה שאף הוא התיר רק באופן שניכר שרוצה לתיתו לתוך התבשילים כי אחרת אין להתיר דהרי כל החשש שנראה כמעבד ומה תועיל כוונתו.
ונראה פשוט שאין איסור בעצם ההכנה של מי המלח מצד עצמו דההכנה עצמה אינה עיבוד אוכלים ולא דומה לזה. אלא כל האיסור מצד שחוששים שנראה שבא לעבד בהם אוכלים. ולפ"ז אין מקום לאסור להכין מי מלח מועטין לסעודה אחרת, דעצם ההכנה אינה איסור וכאשר הם מועטים אין מיחזי שרוצה לעבד בהם, וקשה על המג"א שכתב לאסור להכין מי מלח מועטים לסעודה אחרת, וזוהי כוונת הבאור הלכה במה שמקשה על דבריו.

ובדין מליחת הצנון, מבואר בגמ' שאסור למולחו ומותר לטבל. וביאר רש"י שמליחה היינו שמולח כמה ביחד. ובדין הטיבול שהתירה הגמ', ניתן לבאר ב' אופנים מה שונה טיבול ממליחה. 1. טיבול מטבל אחד אחד ולכן לא דמי לעיבוד או כבישה. 2. טיבול אוכל מיד אחר שמטבל ולכן לא דמי לעיבוד או כבישה. ובחלוקות אלו נראה שנחלקו הפוסקים. דדעת תרומה"ד שעיקר החלוקה היא שטיבול הוא אחד אחד, ולכן כתב להתיר כאשר מטבל אחד ולהשאירו במולחו אף זמן מרובה. ומעיקר הדין יש להתיר גם לטבל אחד ולהניח ולטבל שני ולהניח כי סו"ס כאשר טיבלם הרי טיבל אחד אחד, אלא שבזה לא התיר תרומה"ד לעשות כן לזמן מרובה אלא לאותה סעודה [והביא דעת הראשונים שהתירו לטבל אפי' הרבה ביחד כי צורת טיבול אין בה נראה כעיבוד וככבישה אך לא התיר כמותם]. והב"ח חלק על תרומה"ד היות והבין שעיקר החילוק הוא שטיבול הוא זמן מועט כי מיד אוכלו ומליחה היא להרבה זמן ולכן אסר לטבל אחד ולהניח ולטבל שני ולהניח. והט"ז למסקנה הבין שב' חילוקים אלו נכונים ולכן אסר לטבל אחד או למלוח אחד ולהשאירו זמן מרובה במלח כי סו"ס מעבדו, וכמו"כ בדין תרומה"ד התיר רק באופן שאוכלם מיד אחר שמטבל את כולם ולא ימתין עד סוף הסעודה, דצריך לאוכלם לפני שיוציא המלח את מרירות הצנון.
ולדינא פסק השו"ע כדעת תרומה"ד, וביארו המשנ"ב סק"כ כדעת הט"ז. ומ"מ למעשה אין לעשות כן לדידן דיש לחוש לדעת הב"ח.
ובכל מליחה אם מולח ואח"כ שם שמן אתי שפיר, ובזה שונה מעשיית מי מלח שאם הכין מי מלח לא מועיל מה שיתן בהם שמן אח"כ כמבואר בגמ' וכן פסק במשנ"ב סק"י. וטעמא בעי מה החילוק ביניהם .

בענין טוחן, סעיפים ז – יב
במלאכת טוחן יש לבאר כמה ענינים: א. האם חייב רק בטוחן עד כדי כתישה ונעשה קמח או גם כשחותך חייב משום טוחן, ואם כן באיזה גודל חתיכות עסקינן. ב. האם טוחן דוקא בגידו"ק או כל דבר. וכן האם חייב רק כשנצרך לטחינה ומשנה את המצב הקודם לדבר מסויים, או שבכל פעם שחותך הוי טוחן אף שלא השתנתה המציאות ע"י טחינה זו. ג. דין טחינה לאלתר. ד. מה הדין טחינה בשינוי והאם יש הבדל בסוגי השינויים. וכעת נרחיב בעז"ה.
א. בגמ' עד: מבואר 'האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן'. ונחלקו הראשונים בבאור ממירא זו. דעת ר"ח שחייב משום שכותש וטוחן עד שנהיה לקמח וכדו' ולכן חייב משום טוחן. וכן המשך הדוגמאות שהביאה הגמ' שם 'האי מאן דסלית סילתי' דהיינו שחותך עצים, איירי באופן שיוצא אבק דק ממה שחותך ולכן חייב משום טוחן. ולשיטתו לא מצאנו מלאכת טוחן כשחותך דבר לחתיכות קטנות אלא רק בכתישה וכדומה. אמנם רש"י ביאר שאיירי שחותך לחתיכות קטנות ולכן חייב משום טוחן, ויש לברר בדעתו, מה ההגדרה של טוחן דק דק שחייב לבין פחות מכך שפטור, שהרי דבר פשוט הוא שאם חותך ירק לב' חלקים לא חייב משום טוחן. והרמב"ם כתב שהחותך ירק חייב משום תולדה דטוחן והכותש חייב משום האב. וז"ל בפרק ח הלכה טו: "הטוחן כגרוגרת חייב, וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב, המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן" [ועיין לשון פיה"מ פ"ז מ"ב, ונראה שם אחרת ממה שכתב בהלכות עיי"ש] . ובהמשך הדברים יתבאר, שהחזו"א נקט שדין כתישה חמור טפי מדין חיתוך ולכן כתב שאף לדעת התוס' שמתיר לחתוך אוכלים יאסור לכותשם, וכן הרשב"א שהתיר טחינה לאלתר יאסור כתישה לאלתר ויתבאר לקמן בעז"ה.
ועכ"פ בפוסקים לא הוזכרה דעת ר"ח ולכן נקטינן שיש טוחן הן בחיתוך דק דק והן בטחינה. ובספר שש"כ כתב בשם הגרשז"א שהגדרת דק דק היא כאשר חתך בגודל שרצה לחתוך ושוב לא חסר חיתוך נוסף מעבר למה שחתך. ולפ"ז הדבר משתנה בין דבר לדבר שלחתוך עצים דק דק כדי לבערם אף אם כל חתיכת עץ תהיה גדולה אך ראויה כעת להבערה- עבר על טוחן. וכן לגבי חיתוך ירקות רק אם חתכם באופן שלא חסר עוד חיתוך אחר וגם אין צריך לטחון בשיניו – עבר על טוחן דאורייתא.
ב. ובמה שייך טחינה. בדוגמאות שהוזכרו בגמ' מובא רק דברים שהם גידו"ק, כגון סלק, עצים וכן רגבי אדמה שהם בעצמם קרקע. ובתרומה"ד סי' נ"ז כתב בדעת הראשונים שיש הסוברים שטחינה היא רק בגידו"ק וטעם הדבר כי בהם היא עיקר הטחינה שהרי טוחנים חיטים וכדו' ולכן המלאכה נאמרה בהם . ובתוס' עד: מבואר שטחינה יש רק בסלק ולא בשאר ירקות, ולא ביארו התוס' טעמם מה המיוחד בסלק. ועוד מצאנו בתוס' קיג. לענין קניבת ירק שכתב הטעם שאין בקניבת ירק משום טוחן דאורייתא, היות וחותך לחתיכות גדולות. ומבואר בדבריו שאם היה חתוך דק דק היה טוחן אף בשאר ירקות ולכאו' סותר את דבריו בדף עד: . ובדרישה כתב לבאר, שסובר תוס' שמלאכת טוחן שייכת בכל ירק שאי אפשר לאוכלו בלא החיתוך ובסלק א"א לאוכלו חי בלא חיתוך ולכן כתב תוס' שרק בסלק יש טוחן וכוונתו בסלק וכל הדומים לו, וגם הב"י מביא במסקנתו שדעת התוס' שרק בסלקא יש טוחן ובשאר הדברים אין טוחן. דהגדרת טוחן היא שעושה פעולת טחינה הנצרכת שמשנה את הדבר שאילולי הטחינה לא היה יכול להשתמש בירק.
וברמב"ם נראה כדעת התוס', שכתב שטוחן חייב כאשר טוחן ע"מ לבשל. וכתב ב"י בדעתו שאף שיכול לאכול הירק חי אך חותכו כדי לבשלו- חייב. ומשמע שאם חותך סתם פטור, והטעם יש לבאר שגם הרמב"ם מצריך שתהיה תועלת בטחינה שבלעדיה לא יכול לעשות כרצונו. אלא שנחלקו הרמב"ם והתוס' בגדר הדבר, שלדעת התוס' צריך דוקא טחינה שבלעדיה לא יכול לאכול כגון טחינת הסלק או טחינת חיטים שבלעדיה א"א שיהיה קמח. ודעת הרמב"ם שאע"פ שאפשר לאכול הירק בלא הטחינה וטוחן כדי שיוכל לבשל- גם נחשב שטוחן לצורך וחייב.
ונמצינו למדים שיש ב' שיטות מרכזיות בראשונים האם טוחן יש רק בגידו"ק, ואע"פ שלא משנה ממהות הפרי בטחינה אלא רק טוחנו חייב. או שמא חיוב טוחן הוא כשמשנה את מהות הפרי ע"י הטחינה, וכאשר משנה את מהות הדבר אפשר שיהיה חייב גם אם אינו גידו"ק.
ובתרומה"ד דן האם אפשר לחתוך בשר מבושל, והסיק שאין איסור בדבר היות שאינו גידו"ק וגם אפשר לאוכלו כשאינו חתוך ולא הועיל כלום בטחינתו. אך אם חותך בשר חי לעופות שלא יכולים לאוכלו בלא חיתוך- דן התרומה"ד לאסור משום שלדעת התוס' מועיל בטחינה זו אף שאינה גידו"ק. ונראה מדבריו שלדעת רש"י וסייעתו אין איסור אף באופן זה כי אינו גידו"ק.
ולהלכה, השו"ע פסק בסעיף ט' שאפשר לחתוך בשר מבושל, והיינו לכל הדעות וכנ"ל. ובסעיף י"ב פסק שאין לחתוך הירק דק דק, ובפשטות נראה שאיירי אף באופן שאפשר לאוכלו חי ואין הטחינה שינתה ממהותו. והטעם לחייב כי פסק כדעת רש"י שבכל גידו"ק יש טוחן בכל אופן וכן נראה גם דעת תרומה"ד וכנ"ל.
והרמ"א בס"ט כתב שאין לחתוך בשר לפני העופות דאין יכולים לאוכלו שלם, ומבואר שהחמיר כדעת התוס' שגם בדבר שאינו גידו"ק יש טוחן כאשר מועיל לשנות ממהות האוכל כגון הכא שהועיל שיוכלו העופות לאוכלו.
ויש לדון האם פסק הרמ"א כדעה זו לחומרא אך מודה שבגידו"ק יש טוחן אף שאינו משנה את מהות הירק. או שפסק כתוס' בין לחומרא ובין לקולא [וכדעת הרמב"ם וכנ"ל ועיין לקמן שהחזו"א ס"ל שלדעת הרמב"ם אכתי יהיה איסור דרבנן] ולפ"ז אין איסור לחתוך ירק ע"פ הרמ"א כשאפשר לאוכלו חי, ויחלוק על השו"ע בסי"ב. ובאמת, נחלקו בענין זה המג"א והבאור הלכה, שכתב המג"א על דברי הרמ"א סי"ב, שמותר לחתך ירקות למי שיכול ללועסם, ורק לזקנים שאינם יכולים ללעוס אסור לטחון כי להם מועילה הטחינה. ואילו הבאור הלכה חולק וביאר דברי הרמ"א שלאו דוקא לזקנים אסור לחתוך אלא לכל אדם משום טחינה בגידו"ק וכדעת השו"ע.
והחזו"א סי' נ"ז כתב שאין לצרף את דברי התוס' והרא"ש ולהקל לחתוך דק דק בירק הראוי לאכילה מאחר דכל הראשונים פליגי עליה, ואף הרמב"ם שכתב שחייב כאשר טוחן לצורך בישול מודה שיש איסור דרבנן גם בטוחן סתם, וא"כ נשאר דעת התוס' יחידאי בזה ואין להתיר כמותו. ועוד הוסיף שם, שאף התוס' מודה שאסור לכתוש ירק שראוי לאוכלו חי, וכל היתר התוס' נאמר רק על חתוך דק דק. וראייתו מהירושלמי שאסר לכתוש שום, הגם שמבואר בגמ' בברכות לח: ששום חי עדיף על שום כתוש, וא"כ שום נחשב לירק שראוי לאוכלו חי ובכל זאת מבואר בירושלמי שחייב על כתישתו, וע"כ שתוס' מודים שכתישה אסורה בכל אופן והתיר רק חתיכה. ובזה פליג החזו"א על המג"א שביאר בכוונת הרמ"א להתיר לחתוך ירק דק דק כשראוי למאכל [איברא שהחזו"א עצמו ביאר בכוונת המג"א שמתיר לחתוך דק דק לאלתר, דביאר דין הרמ"א שהתיר בזקנים דוקא לאלתר וע"ז כתב המג"א שאין להתיר בכתישה אלא בחותך, עיי"ש].
ג. דעת הרשב"א להתיר טוחן לאלתר, ובשלטי גיבורים הביא הראשונים שפליגי על הרשב"א וגם תרומה"ד נראה שחולק על הרשב"א שכתב להתיר לחתוך לחם לאלתר משום אין טוחן אחר טוחן ולא כתב שיש היתר מצד לאלתר. והרשב"א למד להתיר משום דומיא דבורר שהתירו לאלתר דהוי דרך אכילה ולכן אינה נחשבת למלאכה וה"ה בטוחן [ועיין מש"כ במלאכת בורר מחלוקת הראשונים האם היתר דלאלתר משום שעושה שינוי מהברירה או משום שהוי דרך אכילה]. וכבר כתב החזו"א שאין דומה טוחן לבורר, כי בורר הוי ממש דרך אכילה ואילו טוחן אינו כ"כ דרך אכילה. ולדינא נקט החזו"א שאף הרשב"א לא יתיר אלא כשחותך דק דק אבל כאשר כותש אסור אף לאלתר, וראייתו מהתוספתא שאסרה לכתוש הדבילה לצורך הזקנים אף שנראה שחותך אותם לפני הזקנים, ובהכרח משום שבכתישה אף הרשב"א יודה שאין היתר דלאתר.
ובב"י נראה שנקט בפשיטות כהרשב"א שמותר לאלתר, ובכ"ז לא סמך לכתחילה ע"ז ולכן כתב בהיתר לחתוך הסלט, שיחתוך חתיכות גדולות קצת לאלתר. ואילו המג"א סקט"ו סובר שיש להסתמך לכתחילה על דעת הרשב"א והתיר לחתוך ירק סמוך לסעודה דק דק לאלתר, והמשנ"ב כתב שאין למחות ביד המקילים כמג"א.
ולחתוך לאלתר בכלי המיוחד לכך, אוסר המשנ"ב, וטעמו כמו שאסרו לברור לאלתר בקנון ותמחוי כך אסור לטחון בכלי לאלתר. אך לחתוך בסכין רגילה מותר אף לאלתר, כי אין הסכין נחשבת ככלי המיוחד לחיתוך, ורק סכין המיוחדת לחיתוך ירקות יש לאסור.
ועוד נראה, שסכין המיוחדת לחיתוך ירקות יש לאסור גם כשלא חותך דק דק, שהרי נחשב זה לעובדין דחול ויש לאסור בכל גוונא וכפי שכתב המשנ"ב שאין לכתוש מלח במכתשת אפי' שכבר נטחן ואין טוחן אחר טוחן- והטעם לאיסור משום עובדין דחול. ומתבאר שלמרות שאין את גדרי מלאכת הטוחן יש לאסור להשתמש בכלי המיוחד לטחינה מצד 'עובדין דחול' ולכן יש לאסור גם לחתוך חתיכות גדולות בכלי זה כי סו"ס הוי עובדין דחול. ואפשר שכאשר חותך חתיכות גדולות לא הוי דומיא דטחינה כלל ולא שייך לומר 'עובדין דחול' על דבר שאינו דומה למלאכה, ויל"ע בזה. שו"ר באג"מ [ח"ד ע"ד] שמשמעות דבריו להתיר בזה כי אין על חתיכות גדולות שם טוחן כלל.
ד. בדין טחינה בשינוי, הדבר פשוט שכאשר עושה מלאכה בשינוי אחד אין איסור מהתורה, אלא שחז"ל אסרו כאשר עושה שינוי אחד דמחזי כמלאכה. ולענין טוחן נחלקו הב"י המג"א האם צריך לעשות ב' שינוים או שמספיק שיעשה שינוי גדול, שדעת הב"י והט"ז שצריך ב' שינויים בדוקא, ודעת המג"א שמספיק שינוי גדול והמשנ"ב פסק כב"י וט"ז.

בעניני לישה
הקדמה: עיין סוגיה שבת יח. , קנה: והעולה משם שנחלקו רבי ורבי יוסי ב"ר יהודה האם מלאת לש נעשית ע"י נתינת המים לתוך הקמח [-רבי] או ע"י עירוב וגיבול הקמח במים [-ריבר"י]. ועוד נחלקו אביי ורב יוסף האם ריבר"י מודה לרבי בדבר שלאו בר גיבול שבנתינת המים הוי גיבול וכל מחלוקתם רק בדבר בר גיבול [-אביי], או שריבר"י נחלק גם בדבר שלאו בר גבול שנתינת המים לאו זהו גיבולו [רב יוסף]. ולהלכה פסק הרמב"ם ריבר"י וכרב יוסף, והראב"ד ותוס' פסקו כריבר"י ואילבא דאביי, וספר התרומה פסק כרבי.
עוד מבואר בסוגיה שם שכאשר עושה שינוי בלישה מותר ללוש, ויש כמה סוגי שינויים כמבואר שם. וכעת נרחיב הדברים בעז"ה לכל אחד מהשיטות מה דין נתינת המים ומה דין הגיבול בדברים שאינם ברי גיבול ובדברים שהם ברי גיבול ובסוגי השינויים.
דעת הרמב"ם:
נתינת המים- היות וקיי"ל כריבר"י אין איסור בנתינת המים כי עדיין לא מגבל בנתינה זו ואין חלוקה בין דבר שבר גיבול ובין דבר שאינו בר גיבול דהלכתא כרב יוסף ואליבא דריבר"י.
והמקום שמצאנו להדיא שהתיר הרמב"ם נתינת המים זהו לענין נתינת מים במורסן לתרנגולין שהתיר הרמב"ם לתת מים במורסן בשבת, וכ"כ השו"ע שכ"ד ס"ג בתחילתו עיי"ש. והטעם שלא גזר הרמב"ם בזה שלא יתן המים אטו יבוא לידי גיבול, כתב הב"י שם שבכל מקום שעושה כן לצורך השבת לא אסרו לתת המים והיות וצריכים התרנגולין מורסן לשבת זו, לא גזרו על נתינת המים. והט"ז שם סק"א כתב לבאר היות ואף אם יגבל לא יעבור על איסור תורה לא גזר הרמב"ם אטו יגבל [ובאמת לשון הש"ס קנה: שלריבר"י בנתינת מים לקמח אינו חייב עד שיגבל, ומשמע שאיסור יש גם בנתינת המים לבד].
והנפק"מ ביניהם תהיה באופן שנותן מים לקמח שגיבולו מהתורה לתת לפני התרנגולין, שלב"י שרי הואיל וצורך שבת הוא, ולט"ז אסור גזרה אטו יגבל, עיין ט"ז שם ובאור הלכה ריש סי' שכ"ד שכ"כ. ועוד נפק"מ, במה שכתב המג"א והובא במשנ"ב סקנ"ז, שאין להשתין ע"ג עפר ולמרות שעפר בר גיבול, וע"פ הב"י מובן היטב משום שאין לו בזה צורך לשבת עצמה ולכן יש לגזור אטו יגבל. וגם לדעת הט"ז יש לאסור כי בדבר שבר גיבול חיובו מהתורה. אלא שאסר שם גם להשתין לאפר הגם שאינו בר גיבול ואין איסור תורה בגיבולו. ולב"י אתי שפיר כדלעיל, אבל לט"ז יש להתיר להשתין לאפר. ועיין שעה"צ שכתב להדיא שהותר נתינת המים לצורך מאכל אדם או בהמה אבל שלא לצורך לא התירו נתינת המים, והיינו כדעת הב"י.
גיבול דבר שאינו בר גיבול- הרמב"ם לומד שדבר שאינו בר גיבול לא שייך בו גיבול כלל ולכן מותר הן נתינת המים והן גיבולו כי אין גיבולו נחשב גיבול. כי רק גיבול שגורם הידבקות החלקים לאחד ולהופכו לגוש חשיב גיבול, אך אם אינו הופכו לגוש אין בזה מלאכת לש כלל לריבר"י. ולכן לא יהיה איסור תורה לעולם בדבר שאינו בר גיבול. אלא שמ"מ מצאנו שאסר הרמב"ם לגבל דבר שאינו בר גיבול, וכל פרט אסר מטעם אחר. ודברים שאינם ברי גיבול שמצאנו ע"פ הרמב"ם: קמח קלי, שתיתא, מורסן, אפר, ועיין לשון הרמב"ם שכתב טעם אחר לכל אחד.
סיכום לישה בקצרה:
הגדרת בר גיבול- דבר שע"י המים שמוספים לו ומגבלים ביחד ויוצא דבר אחד כגון קמח ומים שיוצא מהם בצק.
הגדרת לאו בר גיבול- שאין החומרים נהיים אחד אלא נשארים גושים נפרדים גם אחר הגיבול, כגון סלט גזר שלא נהייה גוף אחד.
נחלקו רבי וריבר"י בדברים שהם ברי גיבול האם נתינת המים זהו גיבולו [-רבי] או שלישתו זהו גיבולו [-ריבר"י]. ונמצא שלריבר"י מותר לתת מים בדבר שהוא בר גיבול מהתורה. ומ"מ גם לשיטתו אסור לתת מים מדרבנן. ויש אופנים הותרה נתינת המים, כגון שעושה לצורך מאכל בהמה או מאכל אדם כמבואר בשעה"צ אות ס"א ומקורו בב"י סי' שכ"ד ס"ג ועיין באור הלכה שם. וכאשר אין צורך כלל בנתינת המים אסור מדרבנן לתת מים כמבואר במשנ"ב סקנ"ז לענין שאין להשתין מים על אפר עיי"ש. ובדעת רבי, אף שנתינת המים היא גיבולו מ"מ אסור לגבל אח"כ משום שיש לישה אחר לישה כמבואר בבאור הלכה סי"ד. ונמצא לפ"ז שכו"ע מודו שאם שם מים בער"ש בדבר שבר גיבול- אסור לגבל בשבת.
ובדברים שהם אינם ברי גיבול נחלקו אביי ורב יוסף [שבת יח.] האם ריבר"י מודה לרבי שנתינת המים היא גיבולו [-אביי] או שגם בזה סובר ריבר"י שאין בנתינת המים גיבול [-רב יוסף]. ויצא לדעת רב יוסף שבדבר שלאו בר גיבול מותר הן לתת המים והן לערב כי אינו בר גיבול. ובפשטות שורש מחלוקתם בבאור המושג 'לאו בר גיבול' שלדעת אביי הכוונה שאינו צריך גיבול ולכן כבר נתינת המים תחשב לגיבול לכו"ע. ולדעת רב יוסף הכוונה שאין מה לגבל בו, ולכן יהיה מותר הן נתינת המים והן הגיבול בפועל. ולדינא נחלקו התוס' והרמב"ם, לדעת התוס' הלכה כריבר"י אליבא דאביי ולדעת הרמב"ם כרב יוסף. ונמצא שלדעת התוס' אין אופן להתיר נתינת המים בשבת בדברים שאינם ברי גיבול דאסור הן לרבי והן לריבר"י מהתורה. אמנם גם לדעת הרמב"ם אין לתת מים לתוך דבר שאינו בר גיבול מדרבנן, אא"כ יש צורך למאכל אדם או בהמה כמבואר בשעה"צ ס"א.
שינויים בלישה: מצאנו בגמ' [קמ. , קנו.] ד' אופני שינויים שהותרו בלישה. 1. קמח קלי מעט מעט. 2. שתיתא שהיא בלילה רכה יעשה שינוי בנתינת החומרים. 3. מורסן מערבו שתי וערב או שמנער כלי עצמו. 4. חרדל מערבו בנחת [ודעת תרומה"ד שמערבו ביד]. ולדעת הרמב"ם נאמרו השינויים בדברים שאינם ברי גיבול שהגיבול בהם מדרבנן ואתי שפיר שמועיל שינוי באיסור דרבנן. ולדעת התוס' קמח קלי ומורסן ודאי בר גיבול הוא דאל"כ אין לתת בו מים בשבת, וא"כ גיבולם הוי איסור תורה ובכל זאת הותרו שינויים של מעט מעט ועירבוב שתי וערב, הרי שמועילים השינויים באיסורי תורה. אלא שבשינוי מעט מעט הקשה הבאור הלכה סו"ס חצי שיעור אסור מהתורה, ותי' ע"ז שהותר רק באופן שהדברים ראויים לאכילה לפני הלישה ואז הוי רק תיקון אוכל בעלמא. ואילו החזו"א [נח, א] כתב שמותר גם כשאינו ראוי לאכילה ופי' מעט מעט היינו ששם כמות גדולה של מים וקמח ואח"כ לוקח לכלי אחר כמות קטנה ושם לש את הכמות הקטנה- וזהו שינוי גדול. והחידוש בדבר שלמרות שעושה את השינוי קודם המלאכה- חשיב שינוי ומותר. ושינוי שתי וערב שנאמר רק לענין מורסן כתב החזו"א שיש להתירו גם בשאר אופנים עיי"ש. ושינוי

שאלות
1. לדעת תרומה"ד מדוע כתב שבלילה רכה לא מהני שניוי בנתינת החומרים אליבא דריבר"י הרי סותר את סוגית הש"ס שמותר הבגמ' שכתבה ושויון משמע שהולך אליבא דכו"ע. ועוד בשתיתא לא כתוב שצריך שיוני חוץ מנתינת החומרים ולא מצאנו מי שפליג בזה. ועוד, שניכר בתחילת דברי תרומה"ד שיש ליש אחר לישה אליבא דרבי וכמו שהוכיח הבאור הלכה מהתוספתא, ואילו בסוף דבריו מבואר שבלילה רכה אליבא דרבי מספיק שינוי בנתינת החומרים ואין צריך שינוי בעירבוב אלא לריב"י. וע"כ יש לחלק בין בלילה רכה לבלילה עבה.
2. מה ההבנת בדעת הרשב"א שמויעל שנוי בנתינת החומרים לריב"י בלילה עבה . והאם כוונת המשנ"ב סקס"ח לדעת הרשב"א.
3. האם לרבי נתינת מים מער"ש מועילה לגמרי שלא יצטרכו יותר שינוי בדברים שאינם ברי גיבול או לא. ובבאור הלכה סי"ד נראה שאן בזה לישה ולכן מותר קיטמא אליבא דהרא"ש.
4. ניכר בכל המהלך ששיוני מועיל בלישה גם בדאור' לדעת התוס'. וכל מה שהפריע לבאור הלכה זה ששיוני מעט מעט הוא ח"ש שאסור מהתורה ושיוני של בכח או לא בכל הוא שינוי קטן.
הערות במלאכת לש
א. נחלקו רבי וריבר"י האם נתינת המים זהו גיבולו או שרק הלישה בפועל היא הגיבול, ולדעת הרמב"ם נחלקו הן בדבר שהוא בר גיבול והן בדבר שאינו בר גיבול דהיינו שגם בדבר שאינו בר גיבול לדעת רבי נתינת המים היא הגיבול ולדעת ריבר"י אינה הגיבול.