בשר בחלב
סימן פ"ז |
סעיף א-יא |
באיזה בשר נוהג דין בשר בחלב והיאך נקרא בשול
סעיף א
כתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה. והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין. (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה) (טור וארוך כלל ל):
סעיף ב
"גדי" לאו דוקא, דהוא הדין שור שה ועז. ולא שנא בחלב אֵם, לא שנא בחלב אחרת, אלא שדבר הכתוב בהוה:
סעיף ג
אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה; אבל בשר טהורה בחלב טמאה, או בשר טמאה בחלב טהורה -- מותרים בבישול ובהנאה. ובשר חיה ועוף -- אפילו בחלב טהורה -- מותר בבישול ובהנאה, ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן. אבל דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן:
הגה: ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם (ד"ע):
סעיף ד
אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין. ואם נפל לתוך התבשיל -- בטל ואין צריך שיעור:
הגה: ונראה לפי זה דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה (ד"ע). ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש:
סעיף ה
ביצים הנמצאים בעופות, אם הם גמורות דהיינו שיש להם חלבון וחלמון -- אף על פי שהיא מעורה בגידים -- הרי זה גמורה ומותר לאכלה בחלב. אבל אם אין לה אלא חלמון -- אסור לבשלם בחלב. אבל אם אכלם בפני עצמם מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב:
סעיף ו
המעושן והמבושל בחמי טבריה אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבישל דם בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב:
הגה: וחלב זכר לא מיקרי חלב כלל ואם נפל לתוך קדירה של בשר אינו אוסר אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים המאכל כמו חלב עצמה ואפילו בבישול יש לאסור לכתחלה (כן משמע בארוך כלל ל"א):
יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדירה של גוי לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב (הגהת מרדכי פרק כל הצלמים):
עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה דאסורים בהנאה (מהרי"ו):
עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אין לשמש בו דעושין אותה מאפר שעל הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב (מהרי"ל) ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדרות של התנורים שבבית החורף משום דנתזים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדרות שמבשלים בתנורים (מהרי"ו) ובדיעבד אין לחוש בכל זה ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא והמיקל לא הפסיד:
סעיף ז
המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים פטור וכן האוכלם פטור:
סעיף ח
יש מי שאומר דנסיובי דחלבא (פירוש חלב המתמצת מקפאון הגבינה) אינם בכלל מי חלב ואסור מן התורה אלא מי חלב היינו אחר שעושים הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב:
סעיף ט
חלב הנמצא בקיבה אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה (טור בשם רי"ף ורמב"ם) ויש מי שאוסר (תוס' ורא"ש ור"ת ורשב"א ור"ן). (וכן נוהגין):
סעיף י
חלב הנמצא בקיבה (לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה (ארוך כלל י"ח בשם רבי שמחה והג"ה אשיר"י) אבל בדיעבד אין לחוש) שנמלח בקיבתה או שעמד בו יום אחד אסור להעמיד בו:
הגה: ואם העמיד בו אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ששים בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה ואם היה ששים בחלב הכל מותר ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ששים בחלב נגד הקיבה (לדעת ר"ת) ואם היה הקיבה צלול מתחילה ונקרש יש לו דין צלול (בית יוסף בשם רשב"א ובשם הפוסקים) ויש מקילין בזה (ש"ד ובית יוסף בשם המרדכי) ובמקום הפסד יש להקל:
עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר (ב"י בשם שבלי לקט):
סעיף יא
אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה אוסר בכל שהוא:
הגה: משום דדבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטיל (כ"כ ב"י לדעת הרשב"א ור"ן) ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר רק האסור אבל אם היה שם גם כן מעמיד היתר הוי זה וזה גורם ומותר אם איכא ששים נגד האסור (ממשמעות המרדכי):
סעיף א
בשר עוף בחלב האם אסור מהתורה לרבנן, עיין תוס' קיג. במשנה ורא"ש סי' נא.
בשר עוף בחלב האם מותר בהנאה, עיין ב"ח בדעת הרמב"ם ונו"כ בשו"ע. ובבישול אף שמותר מעיקר הדין, ט"ז סק"ה אוסר משום מראית עין.
מדוע הרמ"א כתב שבשר עוף בחלב מותר בהנאה הרי כבר כתב השו"ע דין זה לקמן סעיף ג'. עיין פמ"ג משב"ז א' שהקשה כן.
גדרי הבישול: בשבת מצינו בישול של מאכל בן דורסאי ובישול גמור. ויש לדון האם גם בב"ח גדרי הבישול דומים לגדרי מבשל בשבת. עיין גמ' קח: במחלוקת רב ולוי בבא מיורה גדולה וברש"י שם שמשמע שצריך בישול גמור. ועיין פמ"ג בפתיחה ד"ה 'וכמה יבשל'. וע"ע פמ"ג משב"ז א' ד"ה 'ומעושן' שכתב שאין הכרח שיהיה קשר בין דיני בישול בשבת לדיני בישול בב"ח.
עוד מצינו לענין צליה בב"ח אי חשיב כבישול, עיין רעק"א א' בשם הפר"ח מה שהוכיח מהר"ן שאין בצליה איסור בב"ח מדאורייתא, אף שלענין שבת חייב אף על צליה וחשיב כבישול. ודעת הפר"ח עצמו שהגדרים שוים ולכן גם בב"ח יהיה חייב על צליה וטיגון ומעושן, והביא בבהגר"א יג' את דבריו. וע"ע בהגר"א אות א' שכתב שכל שע"י האור דרך בישול מקרי. וחכמ"א כתב שטיגון וצליה מדאורייתא.
בישול של כילוי. כתב שו"ת חת"ס צב', שלענין שבת בישול של כילוי פטור, ואילו לענין בב"ח חייב והובא בקצרה בפת"ש ועיין בחת"ס שם טעמו של דבר. וע"ע שערי תשובה סי' תרע"ג א' בשם השבות יעקב שדן בזה.
בישול אחר בישול. בשבת פטור במאכל יבש, ובב"ח עיין רבינו גרשום בבאור מחלוקת רב ולוי קח:, ועיין פמ"ג שפ"ד ב' שכתב שאף באופנים שבשבת פטור משום בישול אחר בישול- בב"ח יהיה חייב. [וע"ע ש"ך יח' ופמ"ג שם]. וניתן לבאר ע"פ סברת החת"ס בתשובה שם, שבב"ח אין צריך בישול עם תועלת ובשבת צריך שתהיה תועלת, וממילא בב"ח חייב על בישול אחר בישול ובשבת פטור כשאין תועלת בבישול השני. אמנם מצד שני בשו"ת שער אפרים סימן לח' כתב שחמאה שהתבשלה בקדרת בשר בת יומא, מותר להדליק ממנה נר חנוכה דמצוות לאו להנות ניתנו ואין חסרון שנהנה מבב"ח. ובאליהו זוטא תרע"ג הקשה עליו, שמ"מ יאסר מדין בישול בב"ח שהרי כשהנר דולק נעשית החמאה דבר לח וקיי"ל בהלכות בישול [שיח' טו'] שיש בישול אחר בישול בדבר לח לענין שבת. וצריך לבאר בסברת השער אפרים, שאיסור בישול בב"ח הוא ליצור תערובת של טעם בשר בחלב, אך אחר שנוצר- שוב אין בזה בישול בב"ח. ועיין פמ"ג סי' קה משב"ז ססק"ב [ולכאורה סותר את הפמ"ג כאן, ויל"ע].
עיין ברעק"א אות א' בשם מהרש"ל, שבשר חם שנגע בגבינה חמה בלא רוטב אסור רק מדרבנן. ולענין שבת מצינו שחייב בזה משום בישול בשבת [כמבואר שו"ע שי"ח יט' ונו"כ שם]. ויש לדון בזה.
סעיף ג
בשר נבלה בחלב אם מותר בהנאה, מקורו בגמ' קיג: בדברי שמואל הוחולקים עליו. עיין דגמ"ר. וע"ע בשו"ת חת"ס צב' [הובא בקצרה בפת"ש]. וע"ע בפתיחה לפמ"ג ד"ה 'ולענין חלב בחלב'. וכן יל"ע האם החלב שלא היה אסור – יאסר כיום מדין בב"ח, עיין בחת"ס שם שעמד בזה, ועוד אחרונים.
בדברי הרמ"א עיין לקמן.
מבואר בשו"ע שבשר בהמה טמאה עם חלב טהורה או הפוך- אין איסור בב"ח. ומקורו מהמשנה קיג. והיינו שלא נאמר איסור בב"ח באופנים אלו אלא רק בבהמות הכשרות.
ולענין מבשל בשר נבלה או חלב בחלב, מצינו בגמ' קיג: דעת שמואל שחייבים עליהם משום בב"ח וטעמו או משום שסובר שאיסור חל על איסור וממילא איסור בב"ח יחול על איסור נבלה. או משום שיש לו פסוקים שמרבים דבר זה ['גדי' ג"פ]. ורבי אמי ורבי אסי נחלקו בדין זה בהמשך הסוגיה, וביארה הגמ' מחלוקתם בכמה אופנים. או שבבישול לכו"ע חייבים משום בב"ח דאין איסור לבשל נבלה וממילא חל רק איסור בב"ח, ונחלקו לענין אכילה, או עוד אפשריות עיי"ש בגמ'.
והמתבאר מכ"ז, שאף לדידן שפוסקים שאין איסור חל על איסור, אם בשל בשר נבלה בחלב יהיה חייב משום בישול בב"ח ולא יהיה חייב משום אכילה [כי ע"ז יש כבר איסור נבלה ואין אחע"א]. ולדעת שמואל חייב על הכל כי סובר שאיסור חל על איסור [או גזה"כ].
והנה כידוע, בג' אופנים אפשר שיחול איסור על איסור. א. איסור כולל , היינו שכולל עוד דברים נוספים עם האיסור הקיים, כגון חלב של בהמה שכעת הקדיש אותה ונטמאת, שהיות וחל על הבשר שהוא דבר נוסף איסור אכילה של קדשים טמאים, יחול גם על החלב איסור זה. ב. איסור מוסיף, והיינו שמוסיף בחומרת האיסור עוד דברים, כגון חלב של בהמה שהיה אסור עד כה באכילה ועכשיו הקדיש בהמה זו ונוסף איסור גם בהנאה- יתחייב אף באכילה משום מעילה מדין איסור מוסיף. ג. איסור בב"א, כגון שבהמה שהתנבלה ביו"כ שחל עליה ב' איסורים משום שחלים הם בב"א. או הוציא ביו"כ שחל בשבת חייב ב' משום שחלו בב"א.
ופשוט שלענין בשול נבלה בחלב אין קשר לא' מג' האופנים הנ"ל משום שאין איסור לבשל נבלה וממילא יהיה רק איסור בב"ח. ולא שייך לומר הואיל וחל עליה איסור בישול בב"ח יהיה איסור מוסיף ויחול עליה גם איסור אכילה בב"ח, כי מעשה הבישול הוא מעשה עצמאי שנאסר בו רק משום בב"ח.
והקשו התוס' קא. ד"ה 'כולל' היות ויש בב"ח איסור הנאה שאינו קיים בנבלה, מנלן ששמואל סובר שאיסור חל על איסור, אפשר שיסבור שאין אחע"א ובכ"ז יתחייב בנבלה משום בב"ח משום איסור מוסיף, שהיות והתווסף איסור הנאה יחול גם שאר איסורי בב"ח. ותי' התוס' שאיסור הנאה לא נחשב לאיסור מוסיף אלא חומרא בעלמא הוא. אמנם הרשב"א [קיג., תוה"ב בית ג' ש"ד פה.] סובר שאיסור הנאה הינו איסור מוסיף ולכן אף לדידן שקיי"ל אין איסור חל על איסור – כשבישל נבלה בחלב יתחייב בב"ח משום איסור מוסיף. וראייתו, מכך שהלכה כר"ע שבשר עוף וחיה בחלב מותר. ור"ע ממעט חיה ועוף מלא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ, ובגמ' קטז. מבואר שר"ע לא נצרך ללמוד מהפסוקים אלו לרבות חלב ומתה כפי שמרבה שמואל מפני שסובר שאיסור חל על איסור. והקשה הרשב"א היות ואנו פוסקים שאין אחע"א ממילא נצרכים לדרוש מהפסוקים גדי בחלב אמו לרבות חלב ומתה כפי שדרש שמואל, ומנין נלמד למעט בשר עוף וחיה. וביאר הרשב"א שאיננו צריכים לרבות חלב ומתה היות ובב"ח הוי איסור מוסיף.
ולכאורה יצא מדברי הרשב"א שיחול על מבשל בשר נבלה בחלב, שיחול גם איסור אכילה וגם איסור הנאה, דהיות וחל איסור הנאה ממילא יחול איסור אכילה ככל איסור מוסיף וכפי הדוגמא שהבנו לעיל מדברי הרמב"ם. אלא שלא מצאתי מי שמעיר בכך וכולם כתבו [עיין פמ"ג בפתיחה] שע"פ הרשב"א יהיה איסור הנאה ולא כתבו שיהיה גם איסור אכילה מדין בב"ח. ואולי משום שמ"מ אסור משום אכילת נבלה לכן לא כתבו שיהיה אסור גם באכילה אלא הדגישו שיהיה אסור בהנאה.
והרמב"ם פ"ט ממאכ"א ה"ו כתב שלוקה על בישולו ולא כתב מה הדין לענין הנאתו. ובפיה"מ למסכת כריתות פ"ג ד' כתב שלא חייב על הנאתו, וטעמו משום שבאיסור בב"ח ההנאה קשורה לאיסור אכילה, וכל שאין איסור אכילה של בב"ח [כי אסור כבר מצד נבלה] - לא יהיה איסור הנאה . ויש להוסיף בבאור דבריו, שאיסור מוסיף יחול רק כאשר קודם חל ההוספה ואח"כ יחול גם האיסור שאינו ההוספה, כגון בחלב של בהמה שהקדישה, שקדום חל על החלב איסור הנאה מצד ההקדש, ואח"כ יחול איסור אכילה גם מצד ההקדש מדין איסור מוסיף. אבל כאן בב"ח היות ולא יכול לחול איסור הנאה לחוד ולו גם לרגע אחד כי לא חל על האכילה- שוב לא כלל איסור לא על ההנאה ולא על האכילה. וע"ז גופא חולק הרשב"א הנ"ל וסובר שאין קשר בין איסור ההנאה לאכילה, ולכן היות וחל על ההנאה איסור בב"ח – יחול גם איסור אכילה מדין איסור מוסיף.
אלא שיש להעיר במה שכתב הרמב"ם בנקודה הנפלאה ש'אין בו פסוק האוסר אכילתו ופסוק האוסר ליהנות בו', והרי סוגיה ערוכה בגמ' חולין קטו: שג"פ כתיב 'לא תבשל וכו' אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה. ואיך כלל הרמב"ם בפסוק אחד את כולם ולכן תלה שתלויים הם זב"ז?
וביאור הענין ע"פ המבואר ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קפז וז"ל שם: "ובכאן ראוי לי שארמוז על שורש גדול שלא קדם לי זכרו. וזה שאמרו ית' לא תבשל גדי בחלב אמו נכפל בתורה שלשה פעמים (משפטי' כג, ס"פ תשא, ראה יד). ואמרו מלמדי הפירוש שכל לאו מהם הוא לעניין, אמרו (מכיל' משפטי' חולין קטו: וש"נ) חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בשול. ולמקשה שיקשה ויאמר לאי זה דבר מנית איסור אכילתו ואיסור בשולו שתי מצות ולא תמנ' איסור הנאתו מצו' שלישי', הנה ידע המקש' שאיסור הנאה אין ראוי שיימנה מצוה בפני עצמה מפני שהוא ואיסור אכילה ענין אחד. שהאכילה מין ממיני ההנאה. ואמרו ית' בדבר שהוא לא ייאכל אמנם הוא דמיון מדמיוני ההנאה. והכוונה שהוא לא יהנה בו לא באכילה ולא בזולתו. והוא אמרם ע"ה (פסחי' כא ב וש"נ) כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה, שביאר היתר התועלת בה והוא אמרו (ראה יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכו'. ולפי השרש הזה אין ראוי שיימנה איסור אכיל' ואיסור הנאה שתי מצות ". עכ"ל. והיינו, אף שכתוב ג"פ במנין המצוות אחד הם מטעם זה גופא, אלא שנצרך לכתוב ג"פ כי לא הייתי יודע בלי זה איסור בכל אחד מהם. ויש להוסיף, שלמרות שכתב הרמב"ם שאיסור האכילה נובע מאיסור ההנאה כי האכילה הינה אחת מההנאות וא"כ היאך אומר ב'נקודה הנפלאה' שההנאה קשורה באכילה ואם אין איסור אכילה אין איסור הנאה. אפשר לומר, שהיות וסו"ס התורה אסרה בלשון אכילה וע"ז לוקים [ובפשטות האחרונים לא לוקה ע"פ הרמב"ם על איסור הנאה בב"ח] לכן ההנאה קשורה לאיסור האכילה.
אלא שעדיין יש להקשות, שאף אם כלפי הנבלה הוי אין איסור חל על איסור אבל כלפי החלב לא הוי אין איסור חל על איסור ובזה מדוע שלא יחול איסור בב"ח מצד החלב שבו וממילא יחול גם על הנבלה איסור בב"ח מדין איסור כולל, שהרי כולל האיסור החדש של בב"ח עוד דברים שלא נאסרו מקודם. ועיין בחת"ס בתשובה (צב) שכתב שהיות והגמ' קח: אמרה 'גדי אסרה תורה ולא חלב' אף שחזרה בה, מ"מ נשאר הדבר שעיקר איסור בב"ח הוא הגדי וכל זמן שאין הגדי נאסר אין החלב נאסר.
ולפ"ד יש לדון בחלב טריפה בבשר כשרה שיחול איסור בב"ח כי כעת הבשר הוא הכשר ובו לא שייך אין איסור חל על איסור.
והנה, נחלקו התוס' והרמב"ן בסוגיית נ"ט בר נ"ט בגדר היתר זה. דעת התוס', שכאשר הטעם נקלש בפעם השניה כגון דגים שעלו בקערה- שוב אין טעם זה נאסר, אף שלא יוצא מהחתיכה אלא נשאר שם. ומש"ה כתבו התוס' שבשר שלמים שבישל אותם בסיר שיהיה נותר מחר- לא נעשה נותר משום שקיבל טעם שני בהיתר. הרי שהיתר של נ"ט בר נ"ט הינו כאשר הטעם נמצא במקום השני שהגיע איליו. ואילו דעת הרמב"ן שרק כאשר יוצא הטעם מהדגים לכותח- רק אז נעשה נ"ט בר נ"ט וכל זמן שנשאר בדגים עדיין אינו נחשב לטעם קלוש. וביאר בזאת הרמב"ן מדוע כשמבשל חלב בכלי של בשר נאסר החלב ולא אמרינן נ"ט בר נ"ט. דהיות כשטעם הבשר מגיע לחלב הוא רק במקום השני עדיין אין את ההיתר של נ"ט בר נ"ט. אלא שהקשה הרמב"ן על עצמו מדוע דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח, דאנה"מ שטעם הבשר היוצא מהדגים הוא נ"ט בר נ"ט. אבל טעם הכותח הנכנס לדגים פוגש בתוך הדגים טעם שעדיין אינו נ"ט בר נ"ט ויאסור את הדגים. וביאר הרמב"ן, שהיות שאין הבשר אוסר את החלב כך גם א"א שהחלב יאסור את הבשר כי בב"ח נאמר האיסור רק כששניהם נותנים טעם זב"ז ואוסרים זה את זה.
וכתב ר' אלחנן (קובץ הערות לב, ב), שדעת החת"ס כדעת הרמב"ן , שרק כאשר גם הבשר וגם החלב נאסרים ישנו איסור בב"ח. אלא שאכתי יש להבחין חילוק בין הדברים. שדברי הרמב"ן נאמרו כאשר אין טעם במציאות לאסור את הבשר אלא רק את החלב. אמנם בנידון דידן יש טעם של בב"ח גמור אלא שרק מצד האיסורים תלויים הם זב"ז.
וברעק"א (חולין קיג:) גם הקשה קושיה זו, [שיחול האיסור על החלב וממילא יחול על הנבלה מדין איסור כולל]. ותי' שרק כאשר האיסור כולל גורם שסיבת האיסור היא אחת- אמרינן איסור כולל. כגון במקרה שהבאנו לעיל שחל על הבשר איסור טומאה וממילא יחול גם על החלב איסור זה. אבל כאן על החלב חל איסור מצד הבשר ועל הבשר חל איסור מצד החלב- אין זה איסור כולל . עכת"ד. והחידוש בדבריו שלמרות שמצד האיסור הכל שם אחד של בב"ח. מ"מ מסתכלים על המציאות שלכל אחד נכנס סיבת איסור אחר מהשני.
ומה שיוצא מדבריו שעל החלב באמת יחול איסור בב"ח ורק על הבשר לא יחול כי אין כאן 'איסור כולל'. ולפ"ז נר של חלב שנעשה עם חמאה שדנו הפוסקים אם מותר בהנאה, לרעק"א ודאי יהיה אסור בהנאה מצד החמאה אף שאין איסור מצד החלב.
ובחזו"א (כב, א) כתב לתרץ בתחילה כדברי רעק"א, ואח"כ כתב לתרץ עוד שמהות איסור בב"ח הוא הטעם החדש של האיסור שנוצר בעקבות התערבות הבב"ח. ולכן כאשר הבשר לא נאסר מבב"ח כי כלפיו אין איסור חל על איסור- אף החלב לא יכול להאסר כי אין כאן התערבות חדשה של ב' טעמים האסורים מדין בב"ח כי הבשר כבר אסור, ולכן לפ"ז אף על החלב לא יעבור.
רמ"א סעיף ג- סעיף ד, מראית עין
יסוד דין מראית עין הוא שהעושה עושה מעשה היתר, אך הרואה חושב שעושה מעשה איסור של תורה. וכאשר הרואה חושב שעושה איסור דרבנן עיין גמ' שבת סד: 'אמר רב יהודה אמר רב כל מקום וכו'. ומשמע בפשיטות שיש מראית עין גם באיסורי דרבנן. ולענין האם אסור בחדרי חדרים כשאין רואה, עיין תוס' שם, ותוס' כתובות ס. ד"ה 'ממעכן' שמבואר שאין איסור בבזה בחדרי חדרים.
שו"ת הרשב"א ח"ג רנז מחדש שבחלב טמאה ובשר טהורה אף שבסוגיה משמע שאין איסור בב"ח, מ"מ אסור לבשל משום מראית עין. אלא שהד"מ והש"ך לא ראו דבריו בפנים ולכן הקשה הד"מ מדוע לשיטתו אין איסור בחלב טמאה. והש"ך כתב בתי' הראשון שבאמת כוונתו של הרשב"א לאסור אף בחלב טמאה, ובתי' השני כתב שאין איסור בבשול במראית עין ורק איסור אכילה וזה לא שייך בטמאה. ובט"ז כתב סברא אחרת מדוע בטמאה אין מראית עין משום שלא גזרו חז"ל מראית עין על דבר האסור אלא רק על דבר המותר. והן תי' הט"ז והן תי' הש"ך השני נובע מכך שלא ראו שהרשב"א באמת אוסר חלב טמאה משום מראית העין.
טור ס"ס סו' לענין דם דגים. וד"מ שם שהכריע שיש מראית עין רק כשהרואה יחשוב שעובר על איסור תורה ולא כשיחשוב שעובר על איסור דרבנן דבזה לא גזרו. וחלק בזה על מהרש"ל. וכן פסק כאן שיש איסור מראית עין בב"ח רק כשנראה לרואה שעובר על איסור תורה. וש"ך סק"ו חולק וסובר שאף בדרבנן יש מראית עין, והוא קושיה על דברי הרמ"א.
וישנם כמה ביאורים הדעת הרמ"א: פת"ש מבאר דעת רמ"א שמודה שבאיסור דרבנן יש חשש מראית עין אלא שכאן איירי רמ"א כעין חדרי חדרים שבזה באיסור דרבנן אין חשש כמבואר בתוס' כתובות הנ"ל. ועיין מש"כ בנחלת צבי באורך. וכ"כ פמ"ג שפ"ד ססק"ו.
בפלתי סק"ז כתב שיש חילוק בין חלב שקדים לחלב אשה, שחלב שקדים אינו חלב כלל אלא מיץ הפרי בעלמא ולכן בזה לא גזרו. ועיי"ש איך שביאר בזה כוונת רמ"א.
בשו"ת אגרות משה ח"ג סי' נ' ד"ה 'ומצד רפואה' ביאר דברי הרמ"א שרק באיסורי שבת יש חשש מראית עין בדרבנן ולא בשאר דברים עיי"ש טעמו, וע"ע מה שתמה על הפת"ש.
נידון למעשה: תחליפי חלב, האם מותר לשתותם בארוחה בשרית. יש לדון לדעת רמ"א, ולדעת הש"ך. ועוד יש לדון מצד דברי הפלתי הנ"ל. וע"ע פלתי סק"ח סברא נוספת, שכל דבר היתר שאין דרך לכונסו בכלי גזרו בו משום מראית עין. אך דבר שדרך לכונסו אין לגזור דהרואה לא יחוש שהוא איסור אלא היתר עיי"ש. וכן יש לדון מצד דברי הפת"ש.
לבשל עוף בחלב, חידש הט"ז סק"ה שהרואה לא ישים לב שזה עוף ויחשוב שזה בשר ולכן חושב שעובר איסור תורה ויש בזה מראית עין גם לדעת הרמ"א. אמנם כאשר הוא גם חלב שקדים, לא חוששים לב' טעיות ולכן בזה התיר רמ"א משום מראית עין. ולפ"ז מה שאסר הרמ"א חלב שקדים בבשר בהמה יש לבאר שהינו רק בדרך בישול כי בל"ז הוי תרי דרבנן ולא חוששים לב' טעויות. [ועיין משב"ז שנראה קצת מדבריו שע"פ הט"ז יש לאסור גם בתרי דרבנן].
סעיף ו
מעושן: מקור הדין ירושלמי פ"ו דנדרים שמסתפק בהאי דינא. והרמב"ם פ"ט ממאכ"א הכריע שאין לוקין. וכתב המ"מ כוונת הרמב"ם שהוי ספיקא דאורייתא ולכן אין מלקות. ועיין פר"ח שסובר שחייב מעיקר הדין ולא מצד הספק. ובחכמ"א כתב שמעושן וחמי טבריא מדרבנן.
חלב בהמה מתה: בש"ך הכריע שאין הבדל בין חלב נבלה לחלב שחוטה. ועיין פמ"ג שחולק.
דם בחלב: בש"ך מבואר שיש איסור מדרבנן של בב"ח גם על הדם. ועיין ברעק"א שהקשה למה גזרו רבנן איסור בזה. [וכפי שכתב הש"ך עצמו על חלב טמאה או בשר טמאה שאין צורך לגזור משום בב"ח ולכן אין בהם איסור של בב"ח].
ברמ"א התחדשו ד' דינים שכתב עליהם שהם חומרא ואמנם המיקל לכתחילה לא הפסיד.
א. לא לחתות תחת הקדרה של נכרי שמא ימצא מבשל בב"ח. [ועיין שו"ת חת"ס צב', שכתב שמעיקר הדין אין בעיה בחיתוי זה כי יש כמה ספקות עיי"ש]. ויש בזה ג' חידושים. 1. יש בישול אחר בישול בב"ח, עיין גיליון מהרש"א ופמ"ג. 2. גם בבלוע בתוך הקדרה יש איסור בב"ח. אלא שחידוש זה נכון רק אם מבשל בקדרה מאכל פרווה, כי אם מבשל בה כעת בשר או חלב. נאסר התבשיל ולא בבליעה. ועיין היטב בש"ך יח' שהוסיף שגם מאכל פרווה אסור לבשל. וע"ע בפתיחה לפמ"ג ד"ה 'טעם' מה שכתב בענין זה . 3. עיין רעק"א אות יד חידוש נוסף. 4. עיין פת"ש אות ח' הביא בשם חמודי דניאל שהבין כוונת רמ"א לאסור לכתחילה אף שהכלי אינו בן יומו.
ב. אין לערב מים שהדיח בהם כלי חלב עם מים שהדיח כלי בשר. ויש לבאר שיש במים שומן של בשר וחלב כי אם הכלי היה נקי- הוי נ"ט בר נ"ט דהיתר. ועיין רעק"א טו', ומנחת יעקב כלל פה אות יט'. עוד יש לעיין מה שאסר הרמ"א ליתן לפני בהמתו מים אלו, והרי לא נהנה מבב"ח בעצם מה שנותן מים לפני בהמתו. ועיין פמ"ג בפתיחה ד"ה 'ודע', ובש"ך סק"כ וחוו"ד שם.
ג. אין להשתמש בכלי המשמש לחפיפת הראש כי שמים בו אפר שהאפר מעורב עם בב"ח. ויל"ע הרי האפר כבר פגום ומנלן שיהיה איסור בב"ח בדבר הפגום. ועיין שו"ע צ"ה ד' ובט"ז שם סקט"ו. וע"ע שו"ת צמח צדק [הקדמון] צא', שביאר כוונת הרמ"א כאן שאף שהדבר פגום אסור לכתחילה לעשות כן. ועיין פמ"ג בפתיחה בקטע האחרון מה שחילק בענין בב"ח הפגומים וכ"כ בפלתי כאן וביאר כוונת רמ"א שחוששים שמא נעשה בב"ח קודם שהתערב באפר וממילא יאסר אף אחר שנפגם, וחומרא היא משום שרק חוששים לכך [ודלא כצמח צדק] עיי"ש. ובש"ך ביאר מדוע אין איסור משום הנאה מבב"ח. ומצד בישול אין איסור כפי שביאר בפלתי הנ"ל שהיות והדבר פגום אין בו איסור בישול הגם שהוא נאסר באכילה כנ"ל.
ד. לא להשתמש בקדרות הקבועות בתנורי בית החורף. ויש לעיין מדוע אין בזה חשש של בישול בב"ח בבלוע בכלי וכפי המבואר באות א'. ואפשר כיון שהוי בישול של כילוי לא גזרו בזה, ולחת"ס שאסר אף בישול של כילוי יל"ע בזה.
א. יש להבחין בנקודה חשובה בסי' זה. הנה, נחלקו המהרש"ל והטוש"ע, האם בדבר שאסור רק מדרבנן יש איסור בבישול והנאה. שדעת מהרש"ל שיש איסור ודעת טוש"ע שאין איסור וכן פסק רמ"א. ולעומת זאת אנו מוצאים בסעיף ו' שגם השו"ע וגם הרמ"א פסקו שאין לבשל מי חלב עם בשר, למרות שמי חלב ודאי הוי דרבנן כמבואר בסעיף ח. וא"כ מדוע שיהיה איסור דרבנן על הבישול.
והדבר מתבאר ע"פ דברי הרעק"א כאן בשם תפלה למשה, שרק בשר עוף מותר בהנאה ובישול משום שאין לו סרך דאורייתא, אבל בבהמה היות ויש סרך דאורייתא יש לאסור בבשול הגם שאין איסור כעת כגון במבשל במי חלב.
וכן מצאנו בסעיף ז' שגידים ועצמות ושליא וכו' אין בהם איסור בב"ח מהתורה, ובכ"ז אסור לאוכלם כמבואר בשו"ע. וכתבו החכמ"א וערוה"ש שאסור גם לבשלם ואע"פ שכל דבר שאסור מדרבנן אינו אסור בבישול, מ"מ קיימת גם כאן סברת התפארת למשה שהוזכר לעיל.
ב. כתב הרמ"א שיש להזהר שלא לבשל בכלי שעושים בו סבון מהאפר שע"ג הכירה כי מעורב שם בשר בחלב. ויש להבין בדבריו, שמשמע שאין בעיה להכין את הסבון הגם שלוקח מהאפר של בב"ח. וכל הבעיה היא להשתמש בכלי זה אח"כ. ומדוע של תהיה בעיה בהכנת הסבון עצמו משום בישול בב"ח ומשום הנאה מבב"ח. והנה לענין הנאה כבר הקשה הש"ך קושיה זו בסקי"ט ועיי"ש מש"כ. אלא לענין בישול אכתי יש להבין.
ויש בזה ב' באורים. דעת הפלתי, שלבשל לכתחילה בב"ח עם דבר פגום- אין איסור בדבר כי מעולם לא נוצר בב"ח באיסור. אמנם לבשל בב"ח ואח"כ הם נפגמים- בזה נשאר האיסור של בב"ח ואסור לאוכלם [ולכן כתב הרמב"ם שמי שמערב בב"ח עם דבר מר עדיין חייב עליו, כי היות שכבר נעשה בב"ח יהיה אסור בכל אופן]. ולפ"ז מבאר שכאן החשש שמא הבב"ח התערבו טרם נפגמו כי אם התערבו אח"כ שוב אין איסור בב"ח. והיות שזה רק חשש כתב רמ"א שהוי חומרא. והיות שכן מובן מדוע אין איסור בישול בסבון זה, דכאשר מבשל כבר התערבו עם האפר ולכן לא יהיה בזה איסור בישול כי כבר פגום. אמנם הטעם שמכניס האפר לכלי הוא טעם של בב"ח האסור כי נאסר קודם שהתערב באפר ולכן אסור לבשל אוכל בלי זה ולאוכלו אח"כ.
אמנם על יסוד הפלתי יש החולקים, עיין חוו"ד סי' קג, וסוברים שכל דבר פגום בב"ח אין איסור בב"ח. בין שנפגם מיד כשנוצר בב"ח ובין שנפגם אחר שכבר נוצר בב"ח לפני כן . וא"כ במקרה דנן שכתב הרמ"א, אין הכוונה שהחשש משום שהתערב בב"ח על הכירה טרם שנכנס בו האפר, כי אין הבדל בין נכנס בו האפר מיד בין נכנס אח"כ. אלא הבאור בדברי הרמ"א יש לבאר ע"פ הצמח צדק (הקדמון) סי' צא, ונקדים הקדמה אחת.
בשו"ע סי' צה ס"ד פסק שמותר להדיח כלי בשר וחלב בתוך אותו כלי ואע"פ שיש עליהם שומן, והוא שישים בתוך המים שמדיח איתם אפר שיפגום את המים. ובפשטות לשון השו"ע נראה שמותר אף לכתחילה לעשות כן [וכן נראה שלמד הש"ך שם עיי"ש]. והקשה הט"ז שם, מה שונה דין זה מדין הרמ"א כאן שאסר הרמ"א להשתמש בכלי ששמו בו סבון עם אפר לכתחילה. וכתב ע"ז בשו"ת צמח צדק לתרץ, שאף כוונת השו"ע בסי' צה להתיר רק בדיעבד ולכתחילה אסור לעשות כן. מפני שיש איסור לעשות נטל"פ לכתחילה [ועיין בבדה"ש שכתב בבאור דבריו שהיינו כמו דין 'אין מבטלין איסור לכתחילה' עיי"ש שהאריך בזה בבאורים] ולכן אין להשתמש בכלי זה של הסבון. ואעפ"כ אין איסור בבישול הסבון עצמו משום שאין בדין נטל"פ איסור בישול ורק איסור אכילה .
ודע, שנקוה"כ תי' בסי' צ"ה על קושיית הט"ז, שרק בשומן שע"ג בכלים שמעט הוא- אמרינן שאפר פוגמו. אבל בסי' פז שאיירי בב"ח ממש ולא רק במעט שומן- אין האפר פוגמו. אלא שלפ"ז איני מבין כעת מדוע הרמ"א כתב דין זה רק בתור חומרא ולא מעיקר הדין, דכל הצד לבאר שמותר מעיקר הדין הוא מכח הפגימה של האפר. ואפשר לבאר לפי דברי הפלתי הנ"ל.
ג. דבר נוסף שיש לעיין, במקרה האחרון ברמ"א שאין להשתמש בכלים שמניחים בתנורי בית החורף וכו'. המקרה בפשטותו, ששמו בתנורי בית החורף מים בתוך כלי לאידוי וכדומה, ולא ישתמש בכלים אלו היות ונבלע בהם בחוץ בב"ח, שפעם נוטף שם חלב ופעם בשר.
ויל"ע מדוע שלא יהיה באופן זה איסור מצד בישול הבב"ח הבלוע בכלי. והנה, למתבאר בתחילת הרמ"א שאין לחתות האש תחת קדרה של גוי כי בלוע שם בב"ח, כתב הפמ"ג שהיינו כשבלוע בשר ומבשל בקדרה חלב ואז נחשב לבישול אחר בישול גם בבליעות ויעבור על בישול בב"ח. אבל אם בלוע בכל בב"ח ומבשל בקדרה דבר פרווה- לא עובר על בישול בב"ח מצד הבליעות עיי"ש. אלא שחולק בזה על הש"ך כי הש"ך ביאר שאף שמבשל בכלי מאכל פרווה- עובר על בישול בב"ח מצד הבלע, ועיין כרתי. וא"כ לשיטת הש"ך יל"ע מדוע חשש הרמ"א במקרה האחרון רק שלא ישתמש בכלי ששמים בתנורי בית החורף, ולא חשש לבישול הבלוע בכלים אלו. ואפשר לומר שהיות והבישול הזה הוא בישול של כילוי שהרי אין כוונתו לשתות המים כי בלא"ה אסורים וכל המטרה רק שיתאדו וכדו'- בזה אין איסור בישול כי הוי בישול ללא תועלת. ואין זה כדברי החת"ס בתשובה צב' שכתב להדיא שבב"ח יש בישול גם של כילוי עיי"ש. וכתבתי לעורר.
סעיף ז
מבואר ששליא, עור, גידים, עצמות, אין בהם איסור אכילה של בב"ח, וכתב הש"ך שיש איסור דרבנן. ובפשטות אין איסור בישול כפי שכתב שו"ע ס"ג שבכל מקום שאסור רק מדרבנן אין איסור בישול והנאה. ועיין חכמת אדם כלל מ' אות ו' שאסר גם בבישול וכ"כ עוד אחרונים. וביאור הענין כתב בדה"ש לבאר ע"פ דברי התפילה למשה שהובא ברעק"א אות יא', שבבשר בהמה יש להחמיר טפי כי עיקרו איסור תורה ולכן אסר שם מי חלב בבישול עם בשר בהמה. וה"ה בעניננו.
עצמות- יש להבחין ג' סוגי עצמות. 1. קשים. 2. רכים. 3. עם מוח. ועיין פמ"ג שפ"ד כב' והעולה מדבריו שעם מח הוי איסור תורה. וגם קשים בלי מח יש איסור דרבנן. אמנם בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' לה סק"ה סובר שאין בעצמות הקשים איסור כלל [וביאר דברי הרמב"ם שיש איסור בעצמות היינו בעצמות הרכין עיי"ש]. ומכח מחלוקת זו נחלקו לענין חומר הנקרא 'זלטין' שעשוי מאבקה של עצמות של בהמה טמאה, אם מותר להשתמש בו או לא [עוד כתב האחיעזר להתיר מצד דברי הרמ"א בסעיף י' שאם הקבה הוקשתה כעץ אין בה דין קיבה וה"ה בענין הזלטין עיי"ש]. וע"ע שו"ת אג"מ יור"ד ח"ב סי' לב שאסר השימוש בזלטין. והרבה האריכו בזה האחרונים וכתבתי רק עיקרי הדברים.
סעיף ט
הקדמה: העמדת הגבינות יכולות להעשות ע"י ב' אפשריות. 1. מעמידים בעור הקיבה של הבהמה, ובזה עוסק סעיף יא'. 2. העמדה בחלב שנמצא בתוך עור הקיבה שנקרא בפוסקים 'העמדה בקיבה' ובזה עוסק סעיף ט', י'.
ג' שיטות בדין הקיבה. דעת הרי"ף שחלב הקיבה נחשב כפרש בעלמא בין קרוש ובין צלול. דעת ר"ת, שהקרוש כפרש אבל הצלול הרי הוא כחלב. דעת רש"י, שגם הקרוש דינו כחלב. והשו"ע פסק כרי"ף ורמ"א כר"ת. והש"ך וחכמ"א פסקו כרש"י ובהפס"מ פסקו כר"ת. וכל זה לענין הקיבה עצמה, ולענין להעמיד בה, לרש"י אסור בכל ענין ולר"ת אסור בצלול ולרי"ף שרי להעמיד בכל אופן, ולכתחילה פסק השו"ע שאין להעמיד בחלב זה, ואם העמיד בו פסק הרמ"א שאם הוא צלול אסור ואם הוא קרוש מותר. ובב"י נקט שהקיבה הינה פרש אך מעבירה טעם שמקבלת, ולכן אם מעמיד בקיבה עובר טעם הבשר דרכה לחלב והוי נ"ט בר נ"ט. ובד"מ הבין שהיות והקיבה הינה פרש אף הטעם שמקבלת פגום הוא ולכן מותר להעמיד בה. ונפק"מ ביניהם אם העמיד את הקיבה בעור של נבלה, שלדעת הב"י אסור להעמיד בה כי הוי נ"ט בר נ"ט של איסור, ולד"מ שרי כי הנבלה נפגמה בקיבה. וכ"כ הש"ך סקל"א.
ש"ך סקכ"ה, עיין שפ"ד שביאר כוונת הש"ך במה שאסר בחלב קרוש מצד מראית עין ושלח לעיין בסק"ז, שלמעשה אין איסור מראית עין כי בבישול אין איסור מראית עין ובאכילה אח"כ לא ניכר כלל החלב שהעמידו בו.
סעיף י
להעמיד לכתחילה בחלב צלול ויש פי ס' בגבינה כנגד החלב, הרעק"א וחת"ס נראה שנקטו שיש בזה משום ביטול איסור לכתחילה. ובערוך השולחן כתב שאין איסור בזה משום שאין כוונתו לבטל איסור אלא להעמיד הגבינה. ועיין בדה"ש שפסק להחמיר בזה.
בדברי הרמ"א שאם יבשה הקיבה כעץ מותר להעמיד בה. עיין נוב"י מהדו"ק כו' [בתחילת התשובה] שכתב הטעם משום שלא נאסרה כלל הקיבה כאשר היא עץ בעלמא ואין כלל איסור בב"ח. ואילו בשפ"ד סי' ק"ג סק"ב כתב הטעם משום שהוא עץ אינו מעביר הטעם אבל הוא עצמו אסור. ונפק"מ אם נימוחה הקבה לתבשיל, שלנוב"י בפשטות אין איסור ולפמ"ג אסור . וכן יצא נפק"מ ביניהם, שע"פ הפמ"ג איירי שהקיבה לא נמצאת כ"ד שעות כי אז הוי כבישה. ואילו לנוב"י אף שנמצאת כ"ד שעות. ועיין רעק"א שהתיר להעמיד בקיבה כזו לכתחילה ודלא כפמ"ג, וכן החת"ס המובא בפת"ש חולק על הפמ"ג דלדעת הפמ"ג אין להעמיד כן לכתחילה כי יש כאן איסור.
מבואר בשו"ע שקיבה הינה פרש בעלמא בין חלב צלול ובין חלב קרוש דעת הרי"ף. ואילו הרמ"א פסק כדעת ר"ת שרק חלב קרוש הוא פרש. וש"ך הביא לכתחילה להחמיר כרש"י שגם הקרוש אינו פרש אלא חלב ממש.
ומ"מ החמירו להעמיד לכתחילה בקבה שקיבלה טעם מעור הקבה הגם שהיא פרש. ובדיעבד מותר וכפי שכתב ר' שמשון המובא במרדכי. ויש לדון בכוונתו שהוי כנ"ט בר נ"ט. שבב"י נראה שלמד שהפרש מקליש את הטעם ולכן הוי נ"ט בר נ"ט ובד"מ נראה שהפרש מבטל טעם הבשר ולכן הוי יותר טוב מנ"ט בר נ"ט. ואפשר שהנפק"מ ביניהם תהיה במעמיד קבה בעור נבלה ואח"כ רוצה להשתמש בפרש להעמדה, שלדעת הב"י יהיה אסור ולדעת הד"מ יהיה מותר כי אין כאן כלל טעם נבלה.
ויעוין ברמב"ן בסוגיית נ"ט בר נ"ט שהביא דעה שנ"ט בר נ"ט מותר הכוונה שטעם הראשון כשיוצא מהיכן שנמצא נחשב לטעם שני. ולכן דגים שהתבשלו עם בשר ביחד בקדרה, הוי הדגים טעם ראשון, וכעת כשרוצה לאוכלם עם חלב כשיצא הטעם מהדגים הוי טעם שני ומותר. והביאו ראיות לשיטתם עיי"ש. וכתב הרמב"ן שאלו דעת המתירין שהביא רש"י בסוגיית קיבה (קטז:), וכוונתו, שודאי המתירין סוברים שהקבה הינה פרש ולכן היא עצמה לא נאסרה. אלא שאין צריך לומר שהטעם נקלש בה טפי מכל דבר אחר אלא היא ככל דבר אחר ולכן הוי כשיוצא הטעם מהפרש ונכנס לחלב שמעמיד אותו הוי נ"ט בר נ"ט הרגיל.
ולפ"ז אין צריך להגיע לדברי הד"מ ואף לא לדברי הב"י שהפרש גרוע יותר מנ"ט בר נ"ט אלא שניתן לבאר כפשוטו. ומ"מ הצריכו הד"מ וב"י לבאר כפי שביארו משום שלא קיי"ל כהך דעה בסוגיית נ"ט בר נ"ט ולכן ביארו ביאור שיתאים גם לשיטתינו בהלכה בסוגיית נ"ט בר נ"ט.
סעיף יא
בדין מעמיד, כתב בתוס' רי"ד ע"ז לה. שמעמיד אסור לא מפני שנותן טעם אלא משום שגורם שהדבר יהיה נעמד ונקפה ע"י. וכן נראה מדברי הפלתי סקי"ח שכתב שהעמדה היא פחות מ24 שעות ואין עדיין דין כבוש ולא נפלט שום טעם מהקיבה ובכ"ז אוסרת מדין מעמיד. אמנם יש שכתבו [יד יהודה], שהקבה אוסרת משום חריפותה שפולטת משהו לתוך החלב, ולא רק מפני שמעמידה בלי שום טעם . ויש לציין שהן ע"פ דברי הפלתי והן ע"פ דברי היד יהודה שלא איירי בכבישה של העור בחלב 24 שעות, מתורצת קושיית הרעק"א באות יח. ועיין רעק"א עמ"ס חולין קטז: שכתב דלא כפלתי, אלא שהעמדה היא ע"י כבישה כמה ימים. וממילא לשיטתו הקשה שפיר.
ג' שיטות בדין מעמיד: דעת ר"ת- אין חילוק בין מעמיד בעור נבלה או בכשרה משום בב"ח, שבשניהם מעמיד בנ"ט. ויש להקשות ע"ד א"כ מדוע אסרו גבינות עכו"ם משום שמעמדים בעור קיבת נבלה, שיבוא קפילא ויטעום אם יש טעם הקיבה [ומזה הוכיחו הראשונים שבקיבת נבלה נאסר אפי' באלף]. ויש לבאר כוונתו ע"פ דעת הראב"ד שהובא בר"ן (ע"ז יג: בדפי הרי"ף) שבדברי העכו"ם גזרו תמיד אף שאין נ"ט [אך לא משום שמעמיד אסור בלא נ"ט]. ועיין דגמ"ר כאן שהוכיח שכן דעת רש"י, וש"ך סקל"ה הביא שכן פסק מהרש"ל. ובאג"מ יור"ד ח"ב לב כתב להקל כדעת המהרש"ל אחרי שכבר העמידו, עיי"ש.
דעת ר' שמשון בר' אברהם- שמעמיד לא בטל כלל גם בב"ח. ובחת"ס [שו"ת פא] חשש לדעה זו לכתחילה.
דעת הרמב"ם ורשב"א והיא דעת השו"ע לחלק בין מעמיד של בב"ח למעמיד של נבלה.