הלכות שבת
סימן ש"ח |
סעיף א-נב |
דברים מותרים והאסורים לטלטל בשבת
סעיף א
כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה ואזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים, כיוון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת, ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו.
הגה: ואפי' תחובים בנדן עם שאר סכינים, אסור לטלטלו (מהרי"ל).
והוא הדין לקורנס של בשמים שמקפידים עליו שלא יתלכלך.
הגה: וה"ה כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם (ב"י בשם מיימוני פ"ה והמגיד פכ"ז).
סעיף ב
כל כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו:
סעיף ג
כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו (ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק עיין לעיל סימן רע"ט) בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדם לחתוך בו דבלה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור:
הגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חלק י"ג והמגיד פרק כ"ה ותרומת הדשן סימן ס"ז וכל בו סוף דיני שבת) וכן מותר לטלטל דבר מוקצה על ידי נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ו):
סעיף ד
כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפילו אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלה. כתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל:
הגה: ותפלין אין לטלטלם כי אם לצורך (תרומת הדשן ועיין בבית יוסף). ושופר אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו (הגהות אשירי סוף פרק במה מדליקין):
סעיף ה
יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל על ידי ככר או תינוק:
סעיף ו
כל הכלים שנשברו אפילו בשבת מותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה לא:
הגה: ואם נשברו במקום שיכולים להזיק כגון זכוכית שנשברה על השלחן או במקום שהולכין מותר לטלטל השברים כדי לפנותן שלא יוזקו בהם (כל בו והגהות מרדכי ובית יוסף בשם ארחות חיים):
סעיף ז
חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפילו במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי:
הגה: ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלו אף על פי שהם עשירים דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסימן (ר"ן פרק במה אשה):
ודוקא חתיכת חרס משום דאתיא משברי כלי אבל דבר שאין בו שייכות כלי כגון צרורות או אבנים אף על פי שראויים לכסות בהם כלי אסור לטלטלם:
הגה: וכל דבר שאינו כלי כלל אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כל שכן לצורך מקומו (מרדכי פרק קמא דיום טוב):
סעיף ח
כל הכלים הנטלים בשבת דלתותיהן שנתפרקו מהם נטלים בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשבת:
סעיף ט
דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה מהם ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע ושל לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר דכיון דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה:
סעיף י
כסוי בור ודות אין נטלים אלא אם כן יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי ושל כלים אפילו הם מחוברים בטיט יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה והוא שתקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך או שנשתמש בהם מבעוד יום וכסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי צריכות בית אחיזה:
סעיף יא
מחט שלמה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ ניטל חודה או חור שלה אסור וחדשה שלא ניקבה עדיין מותר:
סעיף יב
שירי מחצלאות מותר לטלטלם דחזי לכסות בהו טינופא ואם זרקן לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלם:
סעיף יג
שירי מטלניות שבלו אם יש בהם ג' אצבעות על ג' אצבעות מותר לטלטלן ואם לאו אסור ויש מתירין אפילו אין להם ג' על ג' ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה:
סעיף יד
מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס אף על פי שמלאכתו לאיסור כיון דשם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך מקומו:
סעיף טו
סנדל שנפסקה רצועה הפנימית עדיין תורת כלי עליו ומותר לטלטלו נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו ואם הוא בכרמלית מותר לכרוך עליו גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו ובחצר שהוא נשמר שם אסור:
סעיף טז
חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה ליבשו יכול לשמטו מעל הקנה אבל ליקח הקנה מתוכו אסור לפי שאינו כלי ואם תחבו בו כלי מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו לאיסור כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה אסור לטלטלה:
הגה: וכן ספסל ארוך שנשמט אחד מרגליה כל שכן שתים דאסור לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה אפילו נשברה מבעוד יום (תרומת הדשן סימן ע"א) אלא אם כן ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת (בית יוסף סוף סימן שי"ג) גם אסור להכניס הרגל לשם משום בנין (בית יוסף שם):
סעיף יז
לבנים שנשארו מהבנין מותר לטלטלם דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא (פירוש לסמוך ולשבת עליהן) עלייהו ואם סידרן זה על זה גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסור לטלטלם:
סעיף יח
קוץ המונח ברשות הרבים מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא משום דחיישינן שמא יוזקו בו רבים ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות:
סעיף יט
סולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גגו אסור לטלטלו אבל של שובך מותר לנטותו ממקום למקום אבל לא יוליכנו משובך לשובך כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד:
סעיף כ
חריות (פירוש ענפים) של דקל שקצצם לשריפה מוקצים הם ואסור לטלטלם ישב עליהם מעט מבעוד יום מותר לישב עליהם בשבת וכל שכן אם קשרן לישב עליהם או אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם אפילו בחול:
סעיף כא
אבל נדבך של אבנים אף על פי שחשב עליו מבעוד יום אסור לישב (עליהם) אלא אם כן למדום (פירוש סדרום):
הגה: ויש אומרים דדין אבנים כדין חריות וכן עיקר (מרדכי פרק במה טומנין והמגיד פרק כ"ה בשם הרי"ף וכן יש לפרש הרא"ש):
סעיף כב
אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת או לסגור בהן את הדלת או להכות בהן בברזא (פירוש הקנה שמשימים בחבית להוציא היין ממנו) אף על פי שחשב עליה מבעוד יום אסור אלא אם כן יחדה לכך לעולם אבל יחדה לשבת זה בלבד לא והני מילי בדבר שאין דרכה ליחדה לכך כגון הני דאמרן אבל בכל מידי דאורחיה בהכי כגון לפצוע בה אגוזים ביחוד לשבת אחת סגי ויש מי שאומר דלא שנא ויש אומרים שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום
(ועיין לעיל סימן רנ"ט דביחוד סגי):
סעיף כג
מותר לחתוך ענף מן הדקל מבעוד יום ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים כיון דלצורך חתכו עשאו כלי גמור:
סעיף כד
פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה אם חשב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה או שישב בהם שעה אחת מבעוד יום או שצבען בשמן דגלי דעתיה דלמכה קיימי או שכרכן במשיחה ליתנם על המכה בשבת תו לית בהו משום מוקצה ומשום רפואה נמי ליכא שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו (במכה) ויש אומרים דלא סגי במחשבה לחוד:
סעיף כה
עורות יבשים בין של אומן בין של בעל הבית מותר לטלטלן:
הגה: ויש אומרים דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהם אבל מבהמה דקה אסור אלא אם כן חשב לישב עליהם מבעוד יום (רש"י פרק במה טומנין):
סעיף כו
נסרים של בעל הבית מותר לטלטלן ושל אומן אסור אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר:
סעיף כז
עצמות שראויים לכלבים וקליפים שראוים למאכל בהמה ופרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השלחן אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים ואם יש פת על השלחן מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה שהם בטלים אגב הפת ואם היה צריך למקום השלחן אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה מותר להגביה ולטלטלם:
סעיף כח
חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה אפילו הם גדולים הרבה מותר לטלטלן:
סעיף כט
כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים מטלטלים אותו ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים אם יש לו מאותו מין חיה או עוף מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין ואם לאו אסור:
הגה: ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מערב שבת אם ראויים לכלבים דהא כלבים מצויים (בית יוסף דלא כהר"ן):
סעיף ל
גרעיני תמרים במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי:
סעיף לא
בשר חי אפילו תפל שאינו מלוח כלל מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא וכן אם היא תפוח (פירוש מסריח, רש"י) מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים:
סעיף לב
דג מלוח מותר לטלטלו ושאינו מלוח אסור מפני שאינו ראוי:
סעיף לג
קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאים בו מטלטלין אותו:
סעיף לד
כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם אם היו בחצר שיושבים בה מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא ואפילו בלא כלי ואם היו בחצר שאינו דר שם אסור להוציאם ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה מותר לכפות עליה כלי:
סעיף לה
אף על פי שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור להחזירם אלא אם כן נתן לתוכם מים:
סעיף לו
אין עושין גרף של רעי לכתחלה דהיינו להביא דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס ואם עבר ועשאו מותר להוציאו:
סעיף לז
במקום דאיכא פסידא מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם כדי להוציאו:
סעיף לח
מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו עפר ומיחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת כגון ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה אבל אם לא ייחד לו קרן זוית בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו:
הגה: ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול כי אין אותו עפר מוקצה (בית יוסף סימן שי"ח בשם שבולי לקט):
סעיף לט
אסור לטלטל בהמה חיה ועוף ואף על פי כן מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו ובעודם עליו אסור לטלטלו:
סעיף מ
כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר דהיינו שאוחז בצוארם ובצדדים ומוליכן אם צריכין הבעלי חיים לכך ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ דמוקצין הם ואסור לטלטלו חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס:
סעיף מא
האשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת:
סעיף מב
דבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו ובלבד שלא יהא מנענע אפילו מקצתו (וכבר נתבאר סעיף ג'):
סעיף מג
מותר לטלטל מוקצה על ידי נפיחה (וכבר נתבאר ריש סימן זה):
סעיף מד
כלי שנתרועע לא יטלו ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו:
סעיף מה
אסור לשחוק בשבת ויום טוב בכדור:
הגה: ויש מתירין ונהגו להקל (תוספות פרק קמא דביצה):
סעיף מו
אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי מפני שאסור בטלטול ועוד שהוא מוליד בחומו:
סעיף מז
יש אוסרים לטלטל בגד שעטנז ויש מתירים:
סעיף מח
מותר לטלטל מניפה בשבת להבריח הזבובים:
סעיף מט
מכבדות שמכבדים בהם הקרקע מותר לטלטלם:
סעיף נ
הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת וכן ספרי החכמות ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר:
סעיף נא
מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר יש להסתפק אם מותר לטלטלו
(וכבר פשט המנהג לאסור):
סעיף נב
מוקצה לעשירים הוי מוקצה ואפילו עניים אין מטלטלין:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
מראה מקומות סימן ש"ח
סעיפים א, ב- מוקצה מחמת חסרון כיס
א. עיקר ההגדרה של מוקצה מחמת חסרון כיס מתבאר ברש"י פרק כל הכלים קכג. באופן שמייחד מקום ומקפיד על הכלי. ועיין בלשונות הרא"ש שם, שבסי' א' כתב את ב' התנאים הנ"ל, ובסי' ד' כתב רק את התנאי שמייחד לו מקום. והנה, הדוגמאות המובאות בגמ' ובפוסקים הינם מוקצה מחמת חסרון כיס שהוא גם כלי שמלאכתו לאיסור, וכ"כ להדיא בתו"ש סי' ש"י סקי"ג, והטעם, דהיות ובהיתר יש לו שימוש ממילא לא מקצהו מדעתו. אך עיין חזו"א סי' מ"ג סקי"ז שהוכיח מהגמ' מו. שכתבה בהו"א שגם כילת חתנים היא מוקצה מחמת חסרון כיס שהרי אדם מייחד לה מקום, ולמרות שכילת חתנים אין מלאכתה לאיסור. ומוכח שכל דבר שמייחד לו מקום אף שאינו איסור- הוי מוקצה מחמת חסרון כיס [וראיתי שיש שביארו בחזו"א שאסר כל דבר שמשתמש במקומו מצד מוקצה מחמת גופו, אך בשש"כ כתב בחזו"א שאסור מצד ח"כ]. וכן יעויין עוד חזו"א סי' מ"א סקט"ז שכתב בבאור המוקצה של 'שלהבת' שמבואר בגמ' שהיא מוקצה וכל שאר הדברים [פתילה, שמן, נר] הם בסיס לה ולא ביארה הגמ' איזה סוג מוקצה היא. וכתב החזו"א שהיות ומייחדים לה מקום אע"פ שתשמישה להיתר [שהרי מותר להנות לאורה] חשובה כמוקצה מחמת חסרון כיס, והיינו לשיטתו בבאור מוקצה זה. ושוב העירוני שכן משמע במשנ"ב סק"ח שכתב שדברים כבדים שאדם חושש שיתקלקלו כשמזיזם הוי מוקצה מחמת ח"כ, ומשמע אף שאין החפץ הכבד כלי שמלאכתו לאיסור.
ונראה להוסיף בדעת החזו"א, שנראה פשוט שתכשיט אינו מוקצה מחמת ח"כ אף שיקר הוא וכאשר אין משתמשים בו מייחדים לו מקום. דנראה ההגדרה היא כאשר השימוש בכלי ההיתר הוא רק כשקובע לו מקום ולא מזיזו- בזה נחשב שמייחד לו מקום והוי מוקצה. אך כאשר אופן השימוש בכלי שמלאכתו להיתר הוא ע"י טלטולו ממקום למקום – לא שייך לדונו מקצה מחמת ח"כ משום דאין לו יחוד מקום, ומה שמייחד לו מקום כאשר מניחו- לא חשיב יחוד מקום. וע"ע שעה"צ סי' ש"י סקי"ט במה שכתב בשם הבית מאיר. וע"ע רעק"א ביצה ב: לענין סכין של שחיטה ביו"ט שאחר השחיטה הוא מוקצה מחמת ח"כ. ומה שכתב המג"א שנייר העומד לכתיבה חשיב מוקצה מחמת ח"כ אף שמייחד לו מקום רק כאשר מניחו ולא משתמש בו ואילו בזמן שימושו מטלטלו ממקום למקום, אפשר שכלי שמלאכתו לאיסור שאני, וכתבתי לעורר, ועיין לקמן מה שהרחבנו בזה.
ב. בהקדמת הב"י מתבאר שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטלו אף לצורך גו"מ, ויתרה מזו נראה מדבריו שאין שום היתר לטלטל מוקצה מחמת ח"כ ואף לא ע"י טלטול מהצד וטלטול בגופו. ועיין במרדכי אות שט"ו שהתיר לטלטל לצורך גו"מ. וע"ע בנזירות שמשון בתחילת הסימן שחולק על הב"י וסובר שמותר לטלטל לצורך מקומו כי לדעת רבא בגמ' אין קשר בין טלטול לצורך גופו ולצורך מקומו, ועיין מש"כ לקמן במחלוקת הרשב"א ובעה"מ ואפשר שהדברים תלויים זב"ז עיין לקמן מה שהארכנו בזה.
הצעה בהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס
בהקצאת האדם מוקצה מחמת ח"כ, ניתן לפרש ב' כוונות. א. היות והחפץ יקר לו מקצהו מכל טלטול. ב. היות והחפץ יקר לו מקצהו מכל שימוש.
ונראה שנחלקו בזה הב"י והנזירות שמשון. דכתב הב"י שמוקצה מחמת ח"כ אסור בין לצורך גופו וכ"ש לצורך מקומו. ואילו הנזירות שמשון ס"ל שמוקצה רק לצורך גופו אך יכול טלטל לצורך מקומו ואין כ"ש, דלדעת רבא בגמ' אין עדיפות על מקומו מאשר על גופו. ונראה דעת הב"י כאפשרות הראשונה, והיות וכן ודאי שמקצהו גם ממקומו דהיינו שלא יטלטלו כלל. ואילו הנזירות שמשון למד כאפשרות השניה, ולכן אף שמקצהו משימוש אחר שאינו מתאים לחפץ, עדיין לא מקצהו מהטלטול שלו. ומחלוקת זו היא מחלוקת בדעת בני אדם.
והנה נחלקו הרשב"א ובעה"מ [קנד:] בענין כלי שמלאכתו לאיסור ואין לו תשמיש היתר, שלדעת בעה"מ הוא מוקצה גם לצורך מקומו היות ומוקצה לצורך גופו, ולדעת הרשב"א מוקצה רק לצורך גופו. ופשוט הדבר שמוקצה של כלי שמל"א אין אדם מקצהו מטלטלו מפני שיקר הוא שהרי אינו יקר כלל, אלא שלמד בעה"מ היות ואין לו שימוש לגופו ממילא מקצהו גם מטלטולו דאין דעתו של האדם עליו. והרשב"א למד שאף שאין לו שום שימוש מ"מ לא מקצהו מטלטלו לצורך מקומו. ודברי הנזירות שמשון עולים רק לדעת הרשב"א אך לדעת בעה"מ אע"פ שהקצהו רק לצורך גופו ממילא נעשה מוקצה גם לצורך מקומו ואין מקום לדבריו של הנזירות שמשון. וזוהי כוונת הרעק"א סו"ס רס"ו בהשגתו על הנזירות שמשון עיי"ש.
ובריטב"א שם כתב כדעת הרשב"א שכלי שמלאכתו לאיסור שאין לו תשמיש היתר מותר לטלטלו לצורך מקומו, וסיים שם שמ"מ קרני דאומנא אסור לטלטלם משום שהוא מוקצה מחמת ח"כ 'וכל שהוא מוקצה מחמת ח"כ אסור לטלטלו אפי' לצורך מקומו דדוכתא מיחד ליה ולגמרי אקציה' עכ"ל. הרי מבואר להדיא שלמד בדין ח"כ כהבנת הב"י שמקצהו להדיא גם מטלטולו ולכן מייחד לו מקום.
וכן מפורש בבית מאיר שהובא בשעה"צ סי' ש"י אות יט, שענינו של ח"כ שמייחד לו מקום ולא מטלטלו ולכן כתב שם שכיס של מעות בלי מעות אינו מוקצה מחמת ח"כ כי לא מייחד לו מקום.
נמצינו למדים, שלפי ההגדרה הראשונה פשוט שאין לטלטל ח"כ לצורך מקומו. ולפי ההבנה השניה יש מחלוקת האם אפשר לטלטלו לצורך מקומו דתליא במחלוקת הרשב"א ובעה"מ לענין קרנא דאומנא. ולפ"ז יש לבאר ב' לשונות הרא"ש בריש פרק כל הכלים, שכתב לענין סיכי זירי ומזורי [סימן א] שכיון שקפיד עלייהו מייחד להו מקום. והיינו ההבנה הראשונה שכתבנו. ולענין סכין של מילה וכו' [סימן ד] כתב שמוקצה משום שמקפידין מלעשות בהן תשמיש אחר. והיינו האפשרות השניה, ולמד הרא"ש שגם באפשרות השניה אסור לטלטל ודלא כנזירות שמשון.
ואחר שהגדרנו שהמוקצה מחמת ח"כ, או מחמת שמקפיד לא להשתמש או מחמת שמקפיד שלא לטלטל, יש לדון באופן שלא מקפיד לגמרי על כך כגון בכלי שמלאכתו להיתר ויש בו ח"כ, האם היות ולא מקצהו לגמרי- אינו מוקצה בכלל, או שמא עדיין מקצהו מדעתו לכל מה שלא מיועד לו.
ונחלקו בענין זה קמאי ובתראי, ונרחיב קצת הדיבור. הגמ' שבת מה: סברה שמנורה היא מוקצה היות ומייחד לה מקום [והיינו מנורה שלא הדליק בה בשבת], והקשתה הגמ' א"כ גם כילת חתנים צריכה להיות מוקצה מחמת שמייחד לה מקום ואינו כן. ודחתה הגמ' שמנורה אסורה בטלטול משום שעסקינן במנורה של חוליות וחוששים שמא תשבר. והקשה הפנ"י מה ההו"א בגמ' שכילת חתנים תהיה מוקצה מחמת ח"כ הרי מלאכתה להיתר ואין שייך בה מוקצה זה. [והראש יוסף נחלק עליו וסובר שאף בכלי שמלאכתו להיתר שייך מוקצה זה]. וגם בתו"ש סי' ש"י סקי"ג כתב כדעת פנ"י. ונראה מדבריו שהקצאה מחמת ח"כ נוצרת משום שאין לו תשמיש להשתמש בו וכפי ההבנה השניה דלעיל ולכן באופן שהוא כלי שמלאכתו לאיסור שעיקר תשמישו הוא איסור, ושאר התשמישים מקצה אותם מחמת ח"כ – אין שימוש לכלי זה והוא מוקצה לגמרי. וכן דעת הש"ך יור"ד סי' רס"ו בנקוה"כ לענין סכין של מילה שיש לו ברית בשבת שאינו מוקצה, דהיות ויש לו שימוש לא מקצהו [וכן דעת הרמ"א שם, והט"ז שם והמג"א סי' של"א נחלקו עליהם דהיות והסכין יקר מצד עצמו מיד אחר הברית חוזר ונעשה מוקצה מחמת ח"כ].
אמנם החזו"א מג, יז. סובר שאף בכלי שמלאכתו להיתר יש מוקצה מחמת ח"כ והוכיח כן מדין כילת חתנים הנ"ל, וזהו תורף דבריו: בתוס' שם כתב שקושיית הגמ' שכפי שמנורה קובע לה מקום כך גם לכילת חתנים, וע"ז תירצה הגמ' שלא קובע להם כ"כ מקום. אך באמת דברים שקובע להם מקום לגמרי- הוי מוקצה מחמת ח"כ. והבין החזו"א כוונת תוס' שקביעות מקום של מנורה היינו קביעות תשמיש – שמשתמש בה לאיסור, והיות והיא כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל רק לצורך גופו ואין רגילות להשתמש בה לדברים אחרים כי יקרה היא וקובעים לה תשמיש קבוע, הרי היא מוקצה לגמרי וזהו דין מוקצה מחמת ח"כ [והיינו כהבנה השניה שכתבנו לעיל וכהבנת הרעק"א]. ומקשה החזו"א א"כ אינו דומה כילה למנורה כי כילה היא מלאכתו להיתר. ולכן ביאר החזו"א שענין קביעות מקום הוא שמשתמש במקומה ולא מזיז אותה, ולכן כילת חתנים קובעים לה מקום ומשתמשים במקומה וממילא אף כלי שמלאכתו להיתר שייך בו מוקצה מחמת ח"כ [ולפ"ז ביאר מדוע נקטו האחרונים ששעון קיר מוקצה הוא].
והעולה מדבריו, שרק לפי ההבנה הראשונה שכתבנו לעיל ניתן להבין שכלי מלאכתו להיתר יהיה מוקצה כי סו"ס מקצה לו מקום. אך ההבנה שמקצה מתשמיש שייך לאומרה רק בכלי שמלאכתו לאיסור. ויצא לפ"ד שלא כל כלי שמלאכתו להיתר יהיה בדין מוקצה מחמת ח"כ, אלא רק חפץ שלא מטלטלו [וכבר כתבנו לעיל שיש מי שהבין בדברי החזו"א שכוונתו לאסור כלי היתר שקובע לו מקום מצד מוקצה מחמת גופו, ואף שאפשר להעמיס זאת בדעת החזו"א, מ"מ השש"כ כתב שכוונת החזו"א לאסור מדין ח"כ]. ויש לדון שלפ"ד אף סכין של מילה כשיש ברית בשבת לא יהיה מוקצה מחמת ח"כ כי לא מייחד לו מקום ומשתמש בו. ומה שכתב המשנ"ב סק"ח לענין כלי כבד שלא מטלטלו כי ירא שישבר- אף להגדרת החזו"א יהיה זה מקצה מחמת ח"כ. ומ"מ נראה פשוט שחשיב מוקצה רק כשמקפיד על טלטלו מחמת יקרתו ולכן מייחד לו מקום חשיב מוקצה מחמת ח"כ, אך אם מייחד לו מקום מחמת כבדותו הדבר מפורש שאינו מוקצה. הן אמת שאף החזו"א יסכים שמוקצה מחמת ח"כ מוגדר גם בכלים שמלאכתם לאיסור ויקרים הם כמו סכין של שחיטה, ושתי ההגדרות אמת. ועכ"פ עולה לפי החזו"א שגביע כסף אינו מוקצה כלל, דהיות והוא היתר וגם לא מייחד לו מקום- אינו מוקצה.
והרעק"א בריש ביצה [ב:] כתב שסכין של שחיטה ביו"ט הוא מוקצה מחמת ח"כ דכאשר לא משתמש מקצהו, ומבואר בדבריו שכלי שמלאכתו להיתר ומטלטלו לתשמיש היתר גם נחשב למוקצה מחמת ח"כ, ואם כנים דברינו לעיל זהו תוספת על דברי חזו"א.
סעיף ג- כלי שמלאכתו לאיסור
ישנם כמה נושאים הנידונים בענין זה: א. כלי שמלאכתו לאיסור ואין לו שום תשמיש היתר. ב. כלי שמלאכתו לאיסור ורוב תשמישו לאיסור. ג. הגדרת כלי שמלאכתו לאיסור, האם גם באופן שתחילת שימושו באיסור אך שאר השימוש בו בהיתר גם נחשב לכלי שמלאכתו לאיסור [כגון מאוורר, שכדי להשתמש בו צריך פעולת איסור אך השימוש אח"כ אינו ע"י איסור]. ד. התחיל לטלטל בהיתר האם יכול להמשיך הטלטול. ונרחיב בעז"ה:
א. אין לו תשמיש היתר: נחלקו הראשונים בענין זה. מקור המחלוקת בבאור הגמ' קנד: במימרא דר"ה שאם היה בא בדרך ויש על חמורו קרנא דאומנא מזכוכית שלא יכול להטילם מהחמור לארץ, יביא כריות ויטילם ע"ג ואח"כ יתגלגלו לארץ ולא יהיה ביטול כלי מהיכנו ובתנאי שהמשאות שמוריד מהחמור הם קטנים כי גדולים לא יכול לגלגלם. וכתב בעה"מ שם שהיות ואין שום שימוש היתר לקרנא דאומנא אין להם היתר טלטול כלל אף לא לצורך גו"מ. אמנם הרשב"א הקשה מדוע אסור להפיל משאות גדולים, אע"פ שאין יכול לגלגלם יוכל לטלם בידו ככל כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לצורך גו"מ. ואע"פ שאין להם תשמיש היתר – שרי. ותי' הרשב"א שאנה"מ מותר אף במשאות גדולים אם רוצה ליטלם, והגמ' איירי שלא רוצה לטלם משם. ומבואר להדיא מחלוקת הראשונים בזה.
ועוד מצאנו בגמ' קכד. דעת ר' נחמיה שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. וכתב רש"י שלדעת רבא בבאור דברי ר' נחמיה מותר הן לצורך גופו של כלי הן לצורך מקומו כי גם מקומו חשיב צורך המיוחד של הכלי. והוסיף הרשב"א שם בדעתו וכתב שאף כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו אפשרות לטלטל לר' נחמיה לצורך גופו כי השימוש שלשמו הכלי ניטל- איסור הוא, עדיין יהיה מותר לטלטל לצורך מקומו. דהיתר של טלטול לצורך מקומו אינו קשור בטלטול לצורך גופו, וממילא גם כלי שמלאכתו לאיסור בלא שימוש היתר – יהיה מותר לטלטלו לצורך מקומו. עכת"ד. ודברי הרשב"א לשיטתו כמתבאר. איברא, שלפי ביאור התוס' בדף לו. בדעת ר' נחמיה אזדא ראיית הרשב"א, דהתוס' ס"ל שאף לר' נחמיה מותר לטלטל כלי שמל"א לצורך גופו כאשר זה שימוש שרגילים קצת לעשות עימו, וממילא כיון שיש היתר לצורך גופו יהיה גם היתר לצורך מקומו.
ויעוין עוד בתוס' לו. שכתב בחצוצרות יש מעט שימוש היתר ולכן לר"ש לא הוי מוקצה ולר' יהודה הוי מוקצה, ומשמע שאם אין כלל שימוש של היתר אסור אף לר' שמעון. ועיין רעק"א סוף כירה במה שהוכיח מהתוס' מז. שכתבו שפתילה מוקצה רק בגלל שהיא בסיס ולא מצד עצמה כי היא עצמה יש לה שם של כלי ולכן אינה מוקצה. והקשה הרעק"א הרי אין לפתילה שום שימוש היתר ולכן היה מן הדין שתהיה מוקצה מצד עצמה. ועיי"ש מה שנחלק על התוס' אך עכ"פ מתבאר בתוס' זה כדעת הרשב"א. ונמצינו למדים שתוס' לו. ס"ל כבעה"מ ותוס' מז. כרשב"א. ועיין מג"א סקי"ח שנראה שנקט לעיקר כתוס' מז.
וראיתי שהעירו על הרשב"א, מדין נכרי שהביא דורון לישראל שאסור בטלטול כי אין לו שום שימוש, ולדעת הרשב"א יש להתיר כמו כלי שאין לו שום שימוש. ושמא יש לחלק בין אוכל לבין כלים.
ולהלכה: הפמ"ג א"א י"ב כתב להדיא כדעת בעה"מ. וכן עיין חזו"א סי' מ"ד סקי"ג שכתב בפשיטות שכהיום נראה שפמוטות אסורים לגמרי בטלטול כי אין להם שום תשמיש היתר. וע"ע פמ"ג סי' ש"ז א"א סקכ"ד מה שכתב בענין טלטול גט, והביאו שעה"צ שם אות ע'. ובמג"א סקי"ח נראה להתיר, וכן בדין תפילין שפסקו הפוסקים שהם כלי שמלאכתו לאיסור ובכל זאת מותר לצורך שבת הגם שאין להם תשמיש היתר נראה שנקטו להקל אמנם במשנ"ב סקכ"ד כתב שיש לו שימוש לצורך גופו ששומרים עליו מהמזיקין. ואם פוסקים אנו לדינא כדעת הרז"ה יש לדון מה נקרא שימוש שניתן להחשיב לצורך גופו ומה לא יחשב שימוש לצורך גופו. והנה מצאנו לעינן מחט שניטל חררה או עוקצה שאדם זורקה לבין גורטאות ולא מחשבים את השימוש שיכול לעשות בה להוציא בה את הקוץ בתור שימוש, ולכאורה ניתן אולי ללמוד מכאן הגדרה שאם לא הייתי שומר את הכלי בשביל שימוש ההיתר שרוצה להשתמש בו בשבת- לא חשיב שימוש לצורך גופו ויש לפלפל בזה.
ב. רוב מלאכתו לאיסור: עיין פמ"ג ריש הסימן שכתב להוכיח מהרשב"א קכג. במש"כ לענין שום ומדוכה שדבר שרוב תשמישו לאיסור גם נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור אף שיש לו תשמיש היתר קבוע ומוגדר. ועיין באור הלכה מש"כ בזה.
ג. הגדרתו: עיין תוס' קכב: ד"ה 'רחת' שהקשה היאך רב יהודה סובר שקורנס לפצע בו אגוזים הוי מוקצה הרי סובר הוא שכלי של נר השמן אינו מוקצה, ותי' התוס' שיש לנר עוד שימושים חשובים של היתר אך קורנס אינו כן. ואילו הרשב"א כתב שנר אינו מלאכתו לאיסור כלל כי תשמישו ע"י היתר. עכת"ד. ומוכח שמה שהסתפקנו בתחילה נחלקו בזה הראשונים, שלתוס' חשיב כלי שמל"א ואילו לרשב"א חשיב היתר. ועיין ברעק"א סו"ס רע"ט שהביא מחלוקת ראשונים זו. והיה מקום לדון כלי חשמלי במחלוקת הרשב"א והתוס' לענין כלי של נר. שלרשב"א כל כלי חשמלי חשיב כלי שמלאכתו להיתר כי האיסור נעשה בתחילה וכעת לא נעשה האיסור, אך אפשר לחלק שנר הוא רק בסיס ולכן קורא לו הרשב"א כלי שמלאכתו להיתר אבל מכשיר חשמלי מהות השימוש בכלי נוצר ע"י איסור וכן נראה פשוט כוונת הרשב"א.
ד. התחיל בהיתר: מבואר בשו"ע שאם התחיל לטלטל בהיתר יוכל להמשיך לטלטל עד שיגיע למקום שרוצה להניח שם. ומקור הדין מבואר בתוס' ביצה ג: על הדין המבואר בגמ' לדעת ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ובכ"ז מותר לטלטל כלי כדי לכוף על הביצה שנולדה כדי שלא תשבר כאשר צריך למקומו של כלי, וכתבו התוס' שמכאן נראה שמותר לטלטל המוקצה כאשר התחיל לטלטלו שהרי גם את הכלי יכול לטלטל עבור הביצה אף שמצד מקום הכלי מספיק היה לטלטלו למקום קרוב יותר.
והרמ"א ס"ס רס"ו הביא דברי האגודה שה"ה מי שכח את כיסו עם המעות עליו, ילך לחדר ויתיר חגורו ויפול הכיס. ולא הצריך להתיר מיד במקום שנזכר אלא יוכל לילך לאן שצריך.
ובדברי הרמ"א מתבארים ב' חידושים בדין זה, 1. שהיתר זה נאמר גם במוקצה מחמת גופו שהרי מעות מוקצה מחמת גופו הוא ולא רק בכלי שמלאכתו לאיסור. 2. שהיתר זה נאמר אף באופן ששכח ולא רק באופן שהתחיל לטלטל בהיתר.
ובמג"א שם סקי"ט הקשה על הרמ"א מהגמ' לה: שמקום עשו לחזן הכנסת כדי שישים את השופר שתוקע בו מיד אחר שנכנסה שבת, ומדוע צריך לעשות כן ולא התירו לטלטל להיכן שרוצה היות וכבר המוקצה בידו, ותי' המג"א שאנה"מ יכול לעשות כן אלא שרצתה הגמ' שיעשה באופן המובחר. ומתבאר במג"א שסובר לדינא כהרמ"א וכן פסק בסי' ש"ח סק"ז. וכן פסק המג"א סי' של"א סק"ה שאף במוקצה מחמת ח"כ אם התחיל לטלטל יוכל להמשיך לטלטל ולכן פסק שסכין של מילה אחר המילה יוכל לטלטלו עד המקום שרוצה להניחו שם.
ובבהגר"א שם נחלק על הרמ"א דס"ל שרק באופן שהתחיל בהיתר מותר להמשיך לטלטל אך באופן שאיירי הרמ"א לא התחיל בהיתר ואסור.
ובאבן העוזר סי' רס"ו ביאר היתר זה רק בכלי שמלאכתו לאיסור משום שיש לו כבר היתר טלטול לצורך גו"מ לכן התירו עוד כאשר התחיל בהיתר, אך דבר שאין לו היתר כלל כגון מוקצה מחמת גופו או ח"כ- אף שהתחיל לטלטל עליו לזורקו מיד. וביאר דברי הרמ"א באופן שהכיס של המעות מותר לטלטלו לצורך מקומו וכגון ששכח המעות עליו עיי"ש. ובבהגר"א יור"ד סי' רס"ו סק"ג כתב כדבריו ולא כפי שכתב באור"ח [אף שיש הבדל ביניהם, דלדעת אבן העוזר אין ההיתר מצד כלי שמלאכתו לאיסור אלא משום שיש לו אפשרות טלטול, ובדעת הגר"א נראה שהיתר דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור]. ובמשנ"ב סקי"ד הביא לדינא דעת אבן העוזר ובהגר"א באור"ח. וע"ע בבאור הלכה ס"ס רס"ו.
ובענין סכין של מילה כיצד יעשה עימו אחר הברית יש להרחיב בשורשי הדין: בגמ' פרק כל הכלים מבואר שסכין של מילה הוא מוקצה מחמת ח"כ. והביא הב"י והד"מ יור"ד סי' רס"ו מחלוקת הראשונים באיזה אופן מדובר. דעת רי"ו שאף אחר הברית מותר לטלטל הסכין ואילו דעת מהרי"ל שיש לזרוק הסכין אחר הברית. וכוונת הרי"ו ע"פ ביאור הרמ"א שם, שרק באופן שאין ברית בשבת הסכין הוא מוקצה אך כשיש ברית בשבת הואיל ולא הוקצה בין השמשות שהרי דעתו היתה למול בשבת- אינו מוקצה לכל השבת כלל. ודעת הט"ז שם והמג"א סי' של"א סק"ה שאף שלא הוקצה בין השמשות מ"מ אחר הברית נהיה מוקצה דהסכין של מילה מוקצה מחמת ח"כ בעצמותו ולכן אחר הברית נעשה מוקצה גמור [ואינו קשור לדין 'אין מוקצה לחצי שבת' כי הכא נעשה מוקצה בחצי שבת] והביא הט"ז ראיה לדבריו מעלי שאסור לטלטלו אחר שקצב עליו בשר משום שהוא כעת נהיה מוקצה. ומ"מ פסקו שניהם שמותר לטלטל הסכין אחר הברית למקומו ונחלקו בטעם הדבר. לדעת הט"ז התירו סופו משום תחילתו, שאם לא יתיר להחזירו למקומו לא ימול בשבת. ולדעת המג"א הואיל והתחיל בהיתר יכול להמשיך ולטלטל וכפי שיטתו שאף במוקצה מחמת ח"כ יכול לטלטל כשהתחיל בהיתר. ובבהגר"א שם פסק כמהרי"ל שיש לזרוק הסכין משום שאין היתר 'התחיל בהיתר' נאמר אלא בכלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גו"מ [וכדעת אבן העוזר וצ"ב הסתירה בדבריו לאור"ח]. והש"ך בנקוה"כ שם כתב כדעת הרמ"א, וטעמו שלא דמי סכין של מילה לעלי שקצב עליו בשר, דהעלי הוא כלי שמלאכתו לאיסור ואילו הסכין של מילה כשיש ברית מלאכתו להיתר ולא שייך מוקצה מחמת ח"כ בדבר שמלאכתו להיתר. ומתבאר בדבריו שאין מוקצה מחמת ח"כ כשמלאכתו להיתר, ועיין מש"כ בזה לעיל. ובענין קושיית הט"ז והמג"א על הרמ"א ע"ע נוב"י יור"ד תנינא קסב במה שחילק בין דבר שאין לו שימוש כלל לכלי שיש לו שימוש אלא שיש לו ח"כ.
ועיין במשנ"ב סי' ש"י סקט"ו שפסק לדינא לכתחילה כדעת המג"א והט"ז ובדיעבד היקל כדעת הרמ"א והש"ך. עוד יש להוסיף דברי הגר"ז סי' ש"א בקו"א אות י' שאף המתירים לטלטל המוקצה כשהתחיל בהיתר אין לו לטלטל כל השבת אלא ילך מיד לחדרו ויניח המוקצה שם.
ובטעם ההיתר שהתחיל לטלטל בהיתר יכול להמשיך לטלטל, כתב הצל"ח ביצה ג: שאיסור שגזרו על מוקצה הוא לקיחתו ליד ולא טלטלו עיי"ש. ולפ"ז ביאר היטב דברי הרמ"א ס"ס רס"ו והציל אותו מהשגות האחרונים עליו. וע"ע באו"ש [שבת כד, יב] שכתב הטעם ע"פ דברי הראב"ד שאיסור מוקצה משום הוצאה, וממילא כאשר התחיל בהיתר אין בזה איסור הוצאה שהרי אין עקירה עיי"ש.
טלטולו לצורך גו"מ ויש לו אופן שא"צ טלטולו: במשנ"ב סקי"ב ושעה"צ יג כתב לאסור כשאין לו כלי היתר לתשמיש זה. ובשעה"צ למד כן מדין קנים ולפ"ז אף כלי שמלאכתו להיתר אין לטלטל כשיש לו אפשרות אחרת. אמנם לקמן סט"ז מבואר שמותר לטלטל הקנה של הבגד אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור ואע"פ שיכול לעשות באופן המותר. וכן במשנ"ב סקנ"ז הביא דברי הט"ז להתיר לטלטל הדפוס של הנעל אף ברפוי והביא שם הא"ר שהשיג עליו מכח זה.
והנה לענין כלי שמלאכתו להיתר במה שכתב שעה"צ, יש לתלות זאת במחלוקת הראשונים האם גורסים בגמ' רבא או רבה, דעיקר השאלה האם כשאין צריך נחשב לטלטול שלא לצורך כלל או שמא נחשב כטלטול מחמה לצל. ועיין רשב"א שם שס"ל שחשיב כחמה לצל. וא"כ בכלי שמלאכתו להיתר יהיה מותר לדידן, וכן הנידון לאסור זה רק בכלי שמלאכתו לאיסור. ולענין כלי שמל"א יש לדון מה הבדל בין סט"ז לדין המשנ"ב סקי"ב, ואפשר לומר שהואיל ובסט"ז צריך בכל אופן לטלטל אלא תלוי אם יעשה זאת ע"י טלטול מהצד או ממש בגופו- התירו דסו"ס ודאי יטלטל המוקצה מה שא"כ סקי"ב וכמדומני שכ"כ השש"כ.
סעיף ד- כלי שמלאכתו להיתר
בחת"ס שבת קכג. כתב להוכיח מסוגיית מחט שניטל חורה או עוקצה, שצריך ייחוד כלי כדי להחשב לכלי שמלאכתו להיתר, ואם לא נשאר באיסורו. וה"ה בכלי שמל"א שנשבר יצטרך יחוד כלי כדי להיות כלי שמלאכתו להיתר. ועיין פמ"ג משב"ז טז שדן בכלי שמל"א שנשבר האם יהיה לשברי כלים דין מיגו דאתקצאי או שמא היות וכעת היתר הם הרי הם מותרים. והנה לדעת חת"ס אין מה לדון דצריך עדיין יחוד כלי להיתר כדי שיחשב כלי שמלאכתו להיתר. ואולי יועיל היחוד גם בשבת עצמה אם אין מיגו דאתקצאי לשברי כלים, ויל"ע בזה. וע"ע באור הלכה ס"ס רע"ט שכתב שפמוט שעוד לא הדליקו בו מעולם נחשב עדיין לכלי שמלאכתו להיתר, ואין הדברים עולים בקנה אחד עם דברי החת"ס. וע"ע באור הלכה ריש סי' שי"ג שכתב שצריך יחוד כלי לפקק החלון כדי שלא יחשב מוקצה, ויל"ע בכ"ז.
סעיפים ו, ז- נולד
מצאנו ב' סוגי נולד: 1. דבר שלא היה בעולם ונולד בשבת. 2. דבר שהיה בעולם ונשתנה יעודו ושימושו. ובזה עצמו מצאנו ב' אופנים: א. שעושה מלאכה אחרת ממה שעשה בתחילה. ב. שעושה דבר אחר לגמרי ושימוש אחר לגמרי ממה שעשה בתחילה. ונרחיב בפרטי הדינים.
נולד שלא היה בעולם: הגמ' עירובין מו. בהו"א למדה שגשם היורד בשבת הוא נולד, והסיקה הגמ' שאין הגשם נולד כי המים כבר היו בעבים. וכתבו התוס' שם [ד"ה 'כ"ש'], שאף לר"ש שאין לו מוקצה, מודה בדבר שלא היה בעולם כלל ונולד בשבת יש בו מוקצה כי לא חשב עליו מער"ש ולכן אפר כירה שנעשה ביו"ט נולד הוא ומוקצה אף לר"ש. וכן פסק בשו"ע סי' תצ"ח סט"ו ועיי"ש במשנ"ב סקע"ז. ויש להעיר שהגמ' בריש ביצה סברה בהו"א שביצה שנולדה ביו"ט מוקצה גם לר"ש משום נולד שמודה בו ר"ש והתוס' שם כתבו את סברתם שכתבו בעירובין שהיות ולא היה בעולם כלל לפני כן הוי מוקצה אף לר"ש. ובכל זאת הגמ' דחתה זאת וסברה שאף ביצה שנולדה ביו"ט אינה מוקצה לר"ש ולפ"ז אין לחלק בין סוגי הנולד ובכל אופן שרי לר"ש. אך לדינא כן כתבו הפוסקים סברא זו וכפי שיובאו דוגמאות בהמשך.
נולד שהיה בעולם ורק השתנה יעודו: בגמ' שבת קכד: נחלקו התנאים בכלי שנשבר האם הוא מוקצה, דעת ר' יהודה שצריך שיעשה מעין מלאכתו הראשונה ואם לא -הוי נולד, ודעת ת"ק שאם עושה מלאכה אף שאינה מלאכתו הראשונה לא הוי נולד כי סו"ס כבר היה הכלי בעולם. ונחלקו הראשונים בבאור דעת ת"ק, הריטב"א והמאירי כתבו שת"ק סובר כר"ש שלית ליה מוקצה ולית ליה נולד. ואילו מדברי הרי"ף נראה שת"ק אתי שפיר גם לדעת ר' יהודה וסובר ששברי כלים שחזו למלאכה מוכנים ואינם נולד. ובשו"ע כאן פסק כת"ק, ונחלקו הט"ז והמג"א במחלוקת הראשונים דלעיל, שהמג"א סקי"ד כתב שמתירים משום שפוסקים כר"ש ולית לן מוקצה, וממילא מי שחושש שיש מוקצה בנולד ה"ה שיהיה אסור לטלטל שברי כלים שראויים למלאכה מסויימת. ואילו הט"ז סק"ה מבאר ששברי כלים אינם נולד אלא מוכנים ולכן אף למי שמחמיר נולד יש להקל בשברי כלים [ועיין באור הלכה וזוהי כוונתו].
עוד מצאנו מחלוקת בגמ' שם לענין להסיק בשברי כלים שנשברו בשבת, לר' יהודה אין מסיקין כי השברי כלים נולד הם. ולדעת ר"ש מותר להסיק בהם כי אינם נולד. ויצא לפ"ז שלדידן שפוסקים כר"ש יהיה הדין שמותר להסיק בשברי כלים וכנ"ל. אלא שפסק השו"ע סי' תק"א ס"ו שאין מסיקין בשברי כלים וכר' יהודה. והיא קושיית הט"ז כאן היאך מיישבים ב' הפסקים. והט"ז כתב לשיטתו, דהיות ות"ק שנחלק על ר' יהודה מודה שיש מוקצה אלא שסובר ששבר כלי נחשב למוכן ולא נולד כלל כי יש לו שימוש, אך כאשר עומד להסיק בשבר הכלי מודה ת"ק שהוי נולד כי הוא שימוש אחר לגמרי ממה שהיה הכלי עד כה. הן אמת שלר"ש מסיקין בשברי כלים כי אין לו דין נולד כלל, אך בזה לא קיי"ל כר"ש [ולכה"פ ביו"ט ודאי שמחמירים שיש מוקצה בזה, עיין פמ"ג] . ויצא לפ"ז שאם השתנה יעודו של הכלי לגמרי למשהו אחר אסור משום נולד אף לדידן.
להלכה: השו"ע סי' תצ"ה ס"ד פסק שאין מוקצה ונולד בשבת ויש מוקצה ונולד ביו"ט. ואילו הרמ"א שם פסק שאין מוקצה בין בשבת ובין ביו"ט אבל נולד יש גם בשבת וגם ביו"ט. ומעתה חובה עלינו לברר בכל מקרה האם יש בו 'נולד' שיהיה בו מוקצה לרוצה להחמיר את פסק הרמ"א, הגם שבמשנ"ב סי' תצ"ה סקי"ז כתב שפסקו האחרונים שאין לחוש לדעה זו רק לענין יו"ט ולא בשבת [דהיינו שבשבת אין איסור נולד].
והנה, בשברי כלים שראוי למלאכה אחרת כבר כתבנו שלדעת המג"א לר' יהודה הוי נולד ורק לר"ש לא הוי נולד, והיות ופסק הרמ"א [סי' תצ"ה] לפסוק בנולד כר"י יש להחמיר לשיטתו בשברי כלים שהם מוקצה. אך לדעת הט"ז ושאר אחרונים ת"ק נחלק על ר' יהודה לשיטתו וס"ל שאין בזה נולד כלל חשיב כמוכן ולכן אף לדעת הרמ"א אין להחמיר בשברי כלים שראויים למלאכה אחרת, וכן נקט לדינא הבאור הלכה בסעיף זה.
ובאופן שהשברי כלים אינם ראויים למלאכה כלל אלא למהות אחרת- אף לדעת הט"ז יש להחמיר שהוי נולד שבזה ת"ק לא מיקל שחשיב מוכן. ולכן בשברי כלים שעומדים כעת להסקה, אין מסיקין בהם כי הוי נולד שהוא שימוש אחר. וכן עצמות וקליפין שהיה עליהם בשר מער"ש וכעת חזיא לבהמה חשיב נולד ואסור ליש מחמירין שהביא הרמ"א, וכן מבואר בשעה"צ סי' ש"ח אות צג. ולדידן יש להחמיר כן רק ביו"ט.
ובאופן שהנולד טרם היה בעולם ורק כעת נוצר, אף לדעת השו"ע שפסק להקל במוקצה בשבת ואפי' בנולד- מחמיר באופן זה, וכפי שמבואר בשו"ע סי' תצ"ח סט"ו שאפר שנהיה מוכן ביו"ט אסור להשתמש בו, ועיי"ש במשנ"ב סקע"ז [ואף ששם הוא יו"ט ואסור לשו"ע בכל אופן, מ"מ האמת כפי שכתבנו וכפי שמתבאר שם]. ואופנים נוספים מצאנו לנולד חמור זה והם: 1. כתב הרמ"א סי' שי"ח ס"ב פרי שגדל והולך בשבת והיה חולה בער"ש שעבורו היה הפרי- הוי מוקצה אף לבריא דנולד הוא. 2. פסק המשנ"ב סי' ש"י סקל"ב על מים שנוטפים מהאילנות ביומי ניסן [מי הטל] הוי מוקצה דנולד גם לדידן. ובדוגמאות אלו יש להחמיר אף לדידן שאין נולד בשבת, מ"מ בנולד שלא היה בעולם חמיר טפי ואסור.
וגוי שהכין כלי בשבת, מבואר בבאור הלכה שחשיב נולד רק לדעת הרמ"א אך לשו"ע לא יהיה בזה איסור נולד דלא נחשב שלא היה כלל בעולם משום שהחומרים איתם יצר את הכלי היו בעולם. ולדינא פסק הרמ"א סי' רנ"ב ס"ד שאין בזה משום נולד, ויש לדון מדוע לא כתב הרמ"א לאסור מצד הדעות שהביא בסי' תצ"ה לחוש לנולד בשבת.
ובסי' שכ"ה ס"ד הביא השו"ע ב' דעות האם מותר לאכול שאפה הגוי בשבת, ונחלקו שם גם לענין נולד, וגם שם כתב המשנ"ב שאין זה נולד גמור שלא היה בעולם ולכן לשו"ע אין לחוש בזה לנולד ורק לדעת המחמירים בסי' תצ"ה שהביא הרמ"א יש לחוש לנולד, עיי"ש.
סעיף ח
סעיף זה עוסק בדלתות הכלים שנתפרקו מהם שמותר לטלטלם. והמג"א סקי"ט הביא את דברי הרמב"ם בדלתות הבית שנתפרקו שאסור לטלטלם בשבת. ונבאר ב' ענינים אלו.
דלתות הכלים: פשטות לשון רש"י קכב: נראה שאע"פ שהתפרקו הדלתות ואינם ראויים למלאכה כלל אינם מוקצה הואיל ועומדים להחזירם למקומם ולכן לא בטל מהם שם כלי, וכן הביא המשנ"ב סקל"ה בשם הפמ"ג. ויש לדון מה שונה דין זה מהדין המובא בסעיף ו' ששברי כלים שאינם ראויים למלאכה הם מוקצה. ואפשר לחלק בב' אופנים: 1. בדלתות הכלים הכלי עצמו עדיין שם כלי עליו ולכן הדלת של הכלי יש לה שם כלי אגב הכלי עצמו, מה שא"כ בשברי כלים כל הכלי התפרק ואיננו. 2. דלתות הכלים בקל יוכל להחזירם למקומם כי לא נשברו אלא נתפרקו ולכן אין על הדלת שם מוקצה. והנפק"מ בין ב' האופנים תהיה בכלי שהתפרק לגמרי אך יוכל להחזירו, שלאופן הראשון שם מוקצה עליו ולאופן השני אין שם מוקצה עליו.
ויש להוסיף שהמאירי פליג על רש"י וכתב לבאר שדלתות הכלים אף אחר שהתפרקו עדיין ראויים למלאכתן הראשונה ולכן אינם מוקצה, ולפי דרכו אינו דומה סעיף זה לסעיף ו' ופשוט. ובספר שש"כ כתב לדון בכפתור שנפל בשבת האם הוא מוקצה, ולדעת רש"י והמשנ"ב יש להתיר [ע"פ האופן הא' שכתבנו] ולדעת המאירי יש לאסור.
והנה, בסעיף טו מבואר שסנדל שנפסקה רצועתו החיצונה בחצר- מוקצה הוא ואסור לטלטלו. והקשה הרשב"א [שבת קיב.] מה שונה דין סנדל מדין שברי כלים שאם חזי למלאכה אינם מוקצים כמבואר בסעיף ו'. ותי' הרשב"א [והביאו הרעק"א בהגהות שם] שהיות ומטרת הסנדל השבור לתקנו, ואין לו שום רצון להשתמש בו כדי לכסות בו מנא ממילא הסנדל מוקצה, עכת"ד. ופשוט שיש לחלק בין סנדל קרוע שאין לו שם כלי ולכן כעת הוא מוקצה, לבין דלת שהתפרקה, וב' ההבנות שכתבנו לעיל בדין הדלת שהתפרקה נכונים לחלוקה בין דלת לבין סנדל, ודו"ק.
דלתות הבית: המג"א סקי"ט הביא דברי הרמב"ם שאסר לטלטלם. ונראה שאיירי אף באופן שיש לו שימוש בדלתות הבית גם כשהם מפורקות ולמד המג"א שאסורות בטלטול מדין מיגו דאתקצאי. והחידוש בדבריו שדלת נחשבת למוקצה כל זמן שהיא מחוברת הגם שמטלטלה. ועוד חידוש בדבריו שיש מיגו דאתקצאי גם בכלים. והרעק"א פליג וסובר שאין מיגו דאתקצאי בכלים לר"ש ולכן ביאר טעם האיסור היות ועתידים לחזור להתחבר לבית לא התבטל שמם מהם ולכן הם מוקצה וכן נקט החזו"א סי' מ"ג אות כא וראייתו שדלתות הבית אף שנשברו בחול הינם מוקצה וע"כ שאין הטעם משום מיגו דאתקצאי, וכפירוש זה נקט המשנ"ב סקל"ה [אע"פ שסובר כמג"א שיש מיגו דאתקצאי בכלים].
ובענין מיגו דאתקצאי בכלים שמוקצים מחמת ח"כ. עיין תוס' ביצה ב: ד"ה 'אין' שמתבאר בדבריו שאף במוקצה מחמת ח"כ יש מיגו דתקצאי. אמנם יעויין ברעק"א ריש הסימן שדן בדברי התוס' וכתב שכל זה כאשר חושב על המוקצה מחמת ח"כ שכעת אינו רוצה שיהיה מוקצה- בזה אמרינן מיגו דאתקצאי, אך כאשר עושה מעשה בפועל כגון שנשבר הכלי- בזה לא אמרינן מיגו דאתקצאי.
ובתהילה לדוד הסכים עם דין המג"א שמוקצה אך לא מטעמיה, אלא שס"ל שכל מוקצה מחמת ח"כ הוי דחיה בידים וקיי"ל שאם דחיה בידים אמרינן מיגו דאתקצאי ולכן פוסקים שנר הדלוק מערב שבת אף שהוא נר קטן וכבה הוקצה לכל השבת כי דחיה בידים, וה"נ במוקצה מחמת ח"כ. ובדברי הרעק"א נראה שפשוט לו שלא חשיב דחיה בידים מה שהוא מוקצה מחמת ח"כ.
ובחזו"א [שם] נקט שכלי שהיה בריא ולא עתיד להשבר- יש מיגו דאתקצאי גם לר"ש ורק בכלי רעוע שהיה עתיד להשבר אין מיגו דאתקצאי לר"ש. וכל זה דלא כמג"א סי' תק"א שכתב לדעת ר"ש שסתם כלי אדם יושב ומצפה אימתי ישבר דסוף הכלי לשבירה.
נמצינו למדים ג' שיטות בענין זה: דעת המג"א שיש בכלי שמוקצה מחמת ח"כ מיגו דאתקצאי, וכן דעת התלה"ד לדינא כמג"א וכתב הטעם משום שדחיה בידים וכן נראה שפסק המשנ"ב. דעת החזו"א שרק בכלי בריא יש מיגו דאתקצאי משום שאינו יושב ומצפה, אבל בכלי רעוע אין מיגו דאתקצאי. ודעת הרעק"א שאין בכלי זה דחיה בידים וגם יושב ומצפה ולכן אין בו כלל מיגו דאתקצאי [ועיין מה שהארכנו בדין מיגו דאתקצאי בסי' ש"י].
סעיף ט
בגמ' ריש פרק כל הכלים מתבאר , שדלתות הכלים נוטלים ולא מחזירים גזרה שמא יתקע. ונחלקו הראשונים האם שמא יתקע ויתחייב מצד מכה בפטיש או שיתחייב משום בונה ולמרות שאין בנין וסתירה בכלים אך כשעושה בדרך גבורה ואומנות יש בנין וסתירה. והביא המשנ"ב סקל"ז ב' השיטות. וליטול מותר ולפי הטעם שהגזרה שמא יעבור על מכה בפטיש אתי שפיר, דאין מכה בפטיש בסתירה אלא רק בבנין ולכן לא גזרו על הנטילה. ולפי הטעם שאסרו התקיעה משום בונה יש לדון למה לא חששו בנטילה שמא יעבור על סותר. ועיין בט"ז סי' שי"ד סק"ט שהביא מחלוקת הר"י מקינון ורבינו פרץ איך לבאר הגמ' שם. וע"פ ר"פ איירי שרק מניח את המכסה על הכלי ובכ"ז חששו שמא יתקע אבל ליטול אין בכך כלום. ואילו לר"י מקינון נראה שאיירי שמחבר את הציר אך לא את הבית ציר לכלי, וחששו שמא יתקע את הבית ציר ולכן אסרו, ובליטול לא גזרו. ועדיין קושיה ראשונה במקומה עומדת.
ובהמשך השו"ע שאיירי בדלת של לול של תרנגולין שהוי בנין וקרקע ולכן אסור, הדבר ברור שלא איירי שרק מניח את הדלת כי בזה אין איסור תורה וכפי שיתבאר בסעיף הבא, אלא איירי שמחבר הדלת ללול עם צירים ולכן אסור בין ליטול ובין להחזיר כי זה בנין וסתירה גמורה. אלא שא"כ יוצא שאין הרישא והסיפא דיברו באותו אופן, שבדלתות הכלים איירי שרק מניח את הדלת ואילו בדלתות הלול איירי שמחברם בצירים ולכן יש איסור תורה. ויל"ע בכל זה.
סעיף י
במשנה ובגמ' סוף פרק כל הכלים מובאת מחלוקת ת"ק ור' יוסי האם דלתות הכלים מותר לטלטלם כשאין להם בית אחיזה שלת"ק צריך בית אחיזה ולר"י אין צריך. אבל בדלתות בור ודות שהם מחוברים לקרקע – צריך בית אחיזה. ובגמ' שם מבואר שת"ק מודה בדלתות הכלים שאין צריך בית אחיזה ומספיק שיהיו מתוקנים לכך, ונחלקו בכלים שמחוברים לקרקע [ולמסקנת הר"ן היינו בחוברים לקרקע ושקועים בקרקע, דאם אינם שקועים אלא רק מחוברים בטיט דינם ככלי בעלמא], ובכיסוי בור ודות לכו"ע צריך בית אחיזה. וב' מהלכים מצאנו בבאור סוגיה זו:
א. הנידון בסוגיה בכיסוי בור ודות מצד מלאכת בונה [ואיירי שהכיסוי עצמו מתוקן לכך ולכן אין בו דין מוקצה], והיינו באופן שנמצא הכיסוי על הבור והדות ורוצה להסירו או באופן שרוצה להחזירו. והיות והכיסוי רק מונח על הבור ודות ולא מחובר איליו עם צירים – אין במקרה זה בונה דאורייתא אלא רק מיחזי כבונה [פמ"ג], וכאשר יש בית אחיזה נראה שהכיסוי עומד בפנ"ע ואין בזה מיחזי כבונה. והנידון בסוגיה בכיסוי הכלים שצריך שיתקנם הוא משום טלטול מוקצה דבהם לא שייך בונה כי אין בנין בכלים. ויצא קצת דוחק שבתחילה עסקה המשנה בדין בונה ואח"כ עסקה בדין מוקצה.
ב. הנידון בסוגיה משום מוקצה, ולמרות שהכיסוי מתוקן לכך עדיין שייך מוקצה וכפי שכתב הרמב"ם לענין דלתות הבית שהתפרקו שהיות ועתידים לחזור לבית מקצה מהם כל שימוש אחר וה"ה כיסוי בור ודות [ודעת רש"י שדלתות הבית שהתפרקו אסורים משום שאינם מוכנים ולפ"ז חייבים לבאר רק לפי האופן הראשון, דהיות והכיסוי מוכן לכך לא שייך לדונו מדין מוקצה, וכמבואר כ"ז בבאור הלכה], וממילא הנידון הוא אף באופן שאינם נמצאים על הבור ודות אלא מונחים על הקרקע האם מותר לטלטלם. וכאשר יש להם בית אחיזה מותר לטלטלם כי הבית אחיזה משווה להם שם כלי בפנ"ע ולא רק כלי שעתיד לחזור לכיסויו. כל זה דברי המג"א. ויל"ע, שהרי פשוט שבית אחיזה בדלתות הבית לא מועילים ועדיין נחשב למוקצה ומדוע הכא יועיל הבית אחיזה. ואפשר היות וכיסוי בור ודות לא מחובר אלא רק מונח לכן מועיל לו הבית אחיזה אך דלת שהיא מחוברת לא מועיל לה הבית אחיזה. ולדברי המג"א אתי שפיר שגם דלתות הכלים שצריך שיהיו מתוקנות לכך משום מוקצה וגם כיסוי בור ודות והכל מענין אחד.
עוד יש להקשות על סעיף זה, מדין פקק החלון המובא בשו"ע סי' שי"ג ס"א, שמתבאר שיכול בשבת להשים פקק לחלון כאשר חשב עליו מבעו"י ואין צריך בית אחיזה ומה ההבדל בין פקק החלון לבין כיסוי בור ודות הרי שניהם בבנין. וראיתי בספר 'מנחת פיתים' שהקשה כן, ותי' בתחילה שפקק החלון הוא מהצד ואילו כיסוי בור ודות הוא מלמעלה ולכן חשיב יותר בונה וצריך גם בית אחיזה, אמנם דחה זאת היות ובמג"א סי' שי"ג מבואר שפקק החלון קיים גם בארובה מלמעלה. ולכן חילק שכיסוי בור ודות מכסה את כל הבור והדות והכיסוי הוא כל הגג, ואילו בפקק החלון הוא רק חלק מהגג. ועיי"ש שנראה שנשאר לדינא גם בחילוק הראשון.
וכעת נדון לפ"ז בכיסויי פתחי הביוב הנמצאים בבתים, שסגורים ע"י לחץ בריצפה, האם מותר לפרקם בשבת. והנה, פשוט באופן שפותחים אותם אחת לחודש ויותר – אסור לפותחם בשבת מדים בונה וכמו שאסור לפתוח פקק החלון באופן זה. וכל הספק בכיסוי שדרך לפותחו יותר מפעם בחודש האם מותר. ולפי מה שכתבנו לעיל אפשר שדומה לכיסוי בור ודות כי מכסה את כל פתח הביוב ואין גג חוץ מכיסוי זה. ויתירה מזו, דדין כיסוי בור ודות איירי שרק מניחם ע"ג הבור, והכא שתוקע בחוזק אפשר שנחשב לבונה ויהיה אסור בכל אופן.
סעיפים כ – כו, יחוד מוקצה
בדין יחוד מוקצה ישנם ב' דרגות של מוקצה, מוקצה של חריות דקל, ומוקצה של נדבך אבנים. ושניהם מוקצה מחמת גופו שמועיל בהם היחוד. אלא שמחולקים הם בסוגי היחוד. וכל אחד מהם סוגיה בפנ"ע ונתחיל ונבאר הדברים לענין חריות ואח"כ נבאר דין נדבך אבנים בעז"ה, רק קודם נדגיש ונאמר שדין יחוד מוקצה נאמר במוקצה מחמת גופו שאין לו תשמיש והיחוד שלו הופך אותו לכלי, או לדבר הראוי לשימוש ועי"ז נפקע ממנו שם המוקצה [ולקמן יתבאר בעז"ה יחוד מוקצה בכלי שיש בו חסרון כיס].
גמ' שבת נ. מבואר ג' שיטות בענין חריות דקל שרוצה לשבת עליהם, דעת ת"ק שצריך לעשות מעשה בחריות עצמם כדי להפקיע מהם שם מוקצה ולכן יש עליו לקשור את החריות כדי שיוכל לטלטלם. ודעת רשב"ג שמספיק שחשב על החריות לשבת עליהם מער"ש. ודעת רב אסי [ויש כוותיה תנא בברייתא] שאם ישב על החריות בער"ש דהיינו השתמש בהם מער"ש מועיל להפקיע שם מוקצה.
ובגמ' שבת קכו. מובא מחלוקת התנאים לענין נגר הנגרר ופקק החלון באיזה אופן מותר לטלטלם בשבת. דעת רבי אליעזר שצריך שיהיו קשורים ותלויים, ודעת ר' יהודה שמספיק שיהיו קשורים, ודעת רשב"ג שמספיק שיהיו מתוקנים לכך, דהיינו שחשב עליהם מבעו"י לכך. והביאה הגמ' שם שרשב"ג לשיטתו בדין חריות שאם חשב עליהם מער"ש אינם מוקצה, ורבי יוחנן חולק על רשב"ג בזה וסובר שצריך שיהיה הקנה או הנגר בתיקון הכלי דהיינו שיש עליהם שם כלי בעצם [לרש"י שיהיו ראויים לעוד דברים ולר"ת שיהיו ראויים לנעילה שעבורה הם מיועדים].
ונחלקו הראשונים האם מחלוקת ר"א ר"י ורשב"ג הינה בדין בנין או בדין מוקצה. לדעת רש"י נחלקו בדין בנין ולדעת התוס' שם נחלקו בדין המוקצה. והעולה מדבריו, שר"א ור"י סוברים כת"ק דסוגיה דחריות, אלא שנחלקו איזה מעשה צריך לעשות כדי להפקיע מהנגר ומהפקק שם מוקצה, האם מספיק קשור או צריך גם תלוי, ואף ריו"ח חולק על רשב"ג שלא מועילה מחשבה שהרי מצריך שיהיה להם שם כלי, ונמצא שרשב"ג יחידאי בשיטתו . והסוגיה בשבת קכו: בענין כיסוי הכלים שפסק ריו"ח שצריך שהכיסוי יהיה מתוקן לכך, היינו לשיטתו, וכנ"ל.
והרי"ף פסק לענין חריות כרשב"ג שמועיל מה שחשב עליהם מבעו"י, ואף הוסיף שאפשר לישב עליהם מבעו"י וכרב אסי. ולענין פקק החלון פסק שצריך שיהיה מתוקן, ובפשטות נראה שפסק כרשב"ג שצריך שיחשוב עליו מבעו"י. ולענין נגר פסק שצריך שיהיה קשור וכדעת ר' יהודה, ולענין קנה פסק שצריך שיהיה עליו תורת כלי וכריו"ח. והנה, אם נאמר שכל הסוגיה עוסקת בעניני מוקצה נמצא שהרי"ף סתר משנתו. וישנם כמה ביאורים בראשונים בבאור דעת הרי"ף.
א. דעת הרא"ש: בענין מוקצה פסק הרי"ף כרשב"ג שמועיל מחשבה מער"ש כדי שלא יהיה מוקצה, ולכן לענין חריות ופקק החלון מספיק מחשבה מער"ש. ומה שפסק בנגר ובקנה שצריך קשור או תיקון כלי הוא מדין 'בונה' דחשש הרי"ף בכל דבר שמחובר לקרקע ל'בונה' ולכן הצריך קשור או מתוקן כ"א לחומרתו. ויצא לשיטתו שאף שהסוגיה עצמה הבינה שמחלוקת התנאים בענין מוקצה, הרי"ף חשש מדעתו לסוגית בונה, וכן הוא פשטות הסוגיה בעירובין שנחלקו התנאים בדין מוקצה. ועכ"פ יצא לדעת הרא"ש, שדין כיסוי הכלים שהצריך ריו"ח שיהיה להם תיקון כלי לדידן יש להחמיר כן רק בכיסוי כלים שמחוברים לקרקע שיש צד של בונה, אך בכיסוי הכלים שאינם כלי אין צריך שיהיו מתוקנים לכלי [אף שריו"ח עצמו איירי בכל האופנים]. ועיין עוד ברשב"א שהביא בשם הראב"ד כדברי הרא"ש ועיי"ש מה שהקשה עליו.
ב. דעת הרמב"ן: גם הסוגיה בשבת קכו. עוסקת בדיני מוקצה. ומחלוקת התנאים באופן שאין לנגר או לקנה שם כלי ונחלקו האם צריך קשירה או מחשבה וכנ"ל. וריו"ח נחלק על רשב"ג וסובר שמחשבה לא מועילה אלא צריך שיהיה תיקון כלי וכן דעתו בכל כיסוי הכלים. ורק בחריות פוסקים שמועילה ישיבה כרב אסי, כי חריות דרכם בישיבה ולכן מספיק מעשה מער"ש להפקיע שם מוקצה מהם. ובכל אופן אף בחריות לא מועילה מחשבה מער"ש כי אין הלכה כרשב"ג אף בזה .
ג. דעת הר"ן: הר"ן סוף פרק כל הכלים סובר כהרמב"ן, שכל הסוגיה עוסקת בדין מוקצה, אלא שלשיטתו מה ההשתמשות הופכת את החפץ לכלי ונלמד זאת מחריות, דחריות שישב עליהם אינו רק חריות אלא בנין אב לכל דבר וממילא פקק החלון שדרכו להשתמש בו קודם כדי לראות מידתו – אין צריך לקושרו אך נגר שאין משתמש בו קודם לכן צריך לקושרו. נמצא שלדעת הרמב"ן צריך לתקן הכלי כדי שלא יהיה מוקצה [חוץ מחריות] ולדעת הר"ן מספיק השתמשות כדי להחשיבו לכלי [כמו חריות].
ומה שיש להעיר, שהר"ן פרק במה טומנין פסק להדיא לענין פקורין וציפה שאף אם חשב עליהם אינם מוקצה וכרשב"ג, דביאר דרב אסי מיקל טפי מרשב"ג, ואם השתמשות מועילה ודאי שתועיל גם מחשבה וסותר משנתו במה שכתב סוף פרק כל הכלים שאין הלכה כרשב"ג. וכבר העיר מזה בחזו"א סי' מ"ב סק"ו, וכתב לתרץ שהיות ופקורין וציפה אין עליהם תורת כלי ואינם דומים לחריות שיש בהם מציאות של כלי כגון שקשרם, לכן רק בפקורין וציפה ס"ל להר"ן כרשב"ג שמועיל מחשבה כי לא שייך בהם תורת כלי.
ולסיכום בינתיים עולה, שרק לדעת הרא"ש פוסקים כרשב"ג שמועיל מחשבה כדי להוציא מידי מוקצה, אך לדעת שאר ראשונים אין הלכה כרשב"ג וצריך או להשתמש [ר"ן] מער"ש או לתקנו לצורך כלי [רמב"ן], ורק בדבר שאינו כלי ולא יהיה כלי כתב החזו"א שמודה הר"ן שמועילה מחשבה.
ובדעת הרמב"ם יש לעיין, דהנה פסק הרמב"ם פכ"ה הי"ג לענין כיסוי הכלים שצריך שיהיה להם תורת כלי כדי שלא יהיו מוקצה- הרי שפסק כריו"ח שפליג על רשב"ג והצריך דוקא תורת כלי ולא מספיק מחשבה. ואילו לענין חריות של דקל פסק הרמב"ם שם בהלכה כ"א שמועיל להם הן מחשבה והן שימוש מער"ש, הרי שפסק בענינם כרשב"ג. ואפשר שפסק הרמב"ם כדעת שמואל כפי שביארו הרמב"ן לעיל שמודה לענין חריות שמספיק ישיבה משום שמיועדים גם לישיבה וכמו סברת המ"מ שביאר החלוקה בין נדבך של אבנים שצריך מעשה לבין חריות שמספיק ישיבה. ולענין נגר וקנה פסק הרמב"ם פכ"ו ה"י שצריך שיהיה קשור או שיהיה לו תיקון כלי, והיינו לשיטתו שצריך תורת כלי כדי לטלטל וכריו"ח ולא פסק כדעת רשב"ג ולפ"ז גם בפקק החלון יסבור הרמב"ם שצריך תיקון הכלי ולא רק מחשבה והרא"ש היחיד שמצאנו שפסק בפקק החלון שמספיק מחשבה.
ופסקי השו"ע בענין זה צריכים תלמוד. דהנה פסק השו"ע בסי' שי"ג ס"א לענין פקק החלון שמספיק מחשבה, והיינו כדעת הרא"ש ואליבא דרשב"ג, וכן לענין חריות פסק בסי' ש"ח ס"כ שמחשבה מוציאה מידי מוקצה. ואילו בסי' ש"ח ס"י פסק לענין כיסוי הכלים שצריך שיהיו מתוקנים לכך כדי שלא יהיו מוקצה, והיינו כריו"ח. והדברים נראים כסותרים זא"ז שהרי איירי אף בכיסוי כלים שאין מחוברים לקרקע ואין בהם חשש בונה, ולדעת הרא"ש יש להתיר במחשבה בלבד ומדוע מצריך השו"ע שיהיה תיקון לכיסוי הכלים. ובמשנ"ב סקמ"ה הביא דעת התו"ש שבכיסוי הכלים א"צ בדוקא תיקון לכיסוי אלא אף מחשבה לצורך כיסוי הכלי מועילה כמו בחריות, ואפשר שכתב כן כדי לתרץ סתירת פסקי השו"ע.
והנה הבאור הלכה ריש סי' שי"ג כתב לענין פקק החלון שיש לכתחילה להצריך תיקון לפקק כי כן דעת הר"ן ועוד הרבה ראשונים. וכפי שביארנו כן דעת כל הראשונים חוץ מהרא"ש, שהרי כולם פוסקים שאין הלכה כרשב"ג ולכן לא מהני מחשבה וצריך או השתמשות או תיקון לפקק שיהיה כלי. ומה שלא הצריך לכתחילה לגבי חריות שגם צריך השתמשות או תיקון, דבזה אפשר לצרף דעת הרמב"ם שאף שלא פסק כרשב"ג מ"מ לענין חריות מודה שמספיק מחשבה וכפי שנתבאר לעיל.
עד כה עסקנו במוקצה הקל יותר שמועיל לו יחוד במחשבה וכדו' כגון חריות. וכעת נעסוק במוקצה דאבנים שנראה שחמור טפי ולא מועיל בו מחשבה.
הגמ' שבת קכה: מביאה מחלוקת בין רב אמי ורב אסי באבן שהניח ע"פ חבית מדעתו, שלדעת רב אמי הוי מוקצה וממילא החבית נהיית בסיס לדבר האסור, ולדעת רב אסי ע"י השימוש יש היתר לטלטל האבן. ועוד נחלקו שם בנדבך של אבנים שרוצה לשבת עליו בשבת, שלדעת רב אמי צריך לסדרם מער"ש [למדום] ולדעת רב אסי צריך לשפשף הטיט מעליהם מער"ש [שפשפום]. ונחלקו הראשונים בדעת רב אמי האם סידור האבנים מועיל שיוכל לטלטלם, או שמא א