סימן רע"ו- הנאה ממעשה הגוי
סימן זה עוסק בעיקר בדיני הנאה ממעשה הגוי, האופנים המותרים והאסורים. ויש בזה כמה ענפים שכל אחד מתחלק לכמה פרקים. א. עבור מי נעשתה ההנאה [עבור הגוי עבור הישראל, עבור שניהם]. ב. סוגי ההנאה. ג. היה יכול לעשות בהיתר. ונרחיב בעז"ה בדינים אלו:
עבור מי נעשתה ההנאה
א. מבואר במשנה שבת קכב. שגוי שעשה נר או כבש או מילא מים עבור עצמו- מותר לישראל להנות ממעשהו. אך אם עשה עבור הישראל אסור לישראל להנות. וכבר הארכנו בסי' שכ"ה בטעמי הראשונים מדוע יש איסור להנות ממעשה הגוי שנעשה עבור הישראל והנפק"מ בין הטעמים, עיי"ש.
וכמו"כ הארכנו שם באופן שעושה עבור עצמו ומותרת ההנאה לישראל, שישנם אופנים בהם ההנאה אסורה כגון שיש חשש שמא ירבה הגוי בשביל ישראל.
ב. ובסי' זה מתבאר הדין בעשה לצורכו ולצורך ישראל, ויש בזה ג' אופנים: 1. מחצה גוים ומחצה ישראל. 2. עשה להדיא עבור ישראל וגוי. 3. עשה להדיא עבור ישראל ועבור עצמו.
והנה, מתבאר בגמ' קכב. שאם עשה הגוי בעיר שרובה נכרים- נחשב שעשה עבורם ומותר לישראל להנות כדין עשה הגוי עבור עצמו. ואם יש רוב ישראל- נחשב שעשה עבורם ואסור להנות כדין עשה עבור הישראל. ואם יש מחצה על מחצה אסור לישראל להנות, ובטעם הדבר כתב רש"י קנא. משום שנחשב שעשה ודאי עבור הישראל וודאי עבור הגוי, והיות ועשה גם ודאי עבור הישראל- יש לאסור את ההנאה. ואילו רש"י קכב. כתב הטעם משום שמסופקים אם עשה עבור הגוי או עבור הישראל ואוסרים מספק .
ולפי זה, פשוט שגם באופן שעשה הגוי עבור גוי וישראל להדיא יש לאסור, שהרי זה נחשב כמחצה על מחצה שעשה עבור שניהם שכו"ע מודו שיש לאסור, והלכה פסוקה היא בשו"ע סי' שכ"ה ס"ו עיי"ש.
ומה שנותר לדון באופן שעשה הגוי עבור עצמו ועבור הישראל, האם בגלל שעשה עבור עצמו חשיב טפי שעשה רק עבורו ולכן יהיה מותר להנות אף כשהתכוין גם לישראל או דלמא גם כשעשה עבור עצמו נחשב למחצה על מחצה שאסור לישראל להנות.
ג. ונראה שבדבר זה נחלקו הבבלי והירושלמי, וקודם נבאר דברי הירושלמי כפי שהביא הב"י, ויש בזה ב' גרסאות, גירסת הספרים וגירסת ספר התרומה, וקודם נבאר גירסת התרומה: שמואל היה בבית הגוי [אך היות והשכיר לו הגוי את החדר חשיב כבית הישראל] וכבה הנר, ובא הגוי והדליק את הנר ובתחילה שמואל החזיר פניו ולא רצה להנות מהנר ואח"כ ראה שהגוי קורא לאור הנר והבין שעשה זאת עבור עצמו- החזיר שמואל פניו חזרה. אמר ר' יעקב, הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל מותר, אמר ר' יונה לעולם לצרכו ולצורך ישראל אסור אלא שאין מטריחין את האדם לצאת מביתו. אמר ר' אלעזר אם משום שאין מטריחין למה הפך שמואל פניו. ע"כ.
ובאור הענין שהבין ר' יעקב ממסקנת שמואל שהיות ועשה הגוי גם עבור עצמו מותר להנות ממעשיו, ודחה ר' יונה שבאמת אסור אלא שסבר שמואל שאין מטריחין את האדם לצאת מביתו כאשר הגוי הדליק שלא ברצונו, ובאמת עדיין יש אסור הנאה, ומה ששמואל החזיר בתחילה פניו אף שאין מטריחין לצאת מביתו משום מידת חסידות וזוהי כוונת ר' אלעזר. ויוצא מכך שמידת חסידות ישנה רק כאשר עשה הגוי רק עבור הישראל אך אם עשה גם עבור עצמו אין מידת חסידות ולכן שמואל הפעם השניה החזיר פניו שוב כי היה גם עבור הגוי.
וגירסת הספרים בירושלמי שאמר רבי יעקב הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור, והיינו ההוכחה מתחילת מעשהו של שמואל שהחזיר פניו למרות שהבין שעשה הגוי עבור שניהם [ומה ששמואל החזיר פניו בשנית כי הבין שעשה הגוי רק עבור עצמו], ובא ר' יונה ומחזק את דברי ר' יעקב ומבאר שהטעם ששמואל לא יצא לגמרי מהבית משום שאין מטריחין את האדם לצאת, ומה שבכל זאת החזיר פניו מידת חסידות היא וכפי שביאר ר' אלעזר.
והעולה מב' גירסאות אלו להלכה, שכאשר עושה הגוי גם עבור עצמו וגם עבור הישראל- אסור לישראל להנות משום שנחשב כמחצה על מחצה. ואף כשעושה הגוי רק עבור הישראל אין צריך הישראל לצאת החוצה משום שאין מטריחין אותו לצאת, אך עדיין אסור לו להנות מהנר והראיה ששמואל החזיר את פניו ולא רצה להנות.

ובגמ' שבת קכב: מובא המעשה דשמואל, ובפשטות ניתן לבאר ששמואל לבסוף החזיר פניו בשנית משום שנעשה עבור הישראל ועבור עצמו ולכן שמואל החזיר פניו כדי להנות מהנר, ודלא כמבואר בירושלמי. והרשב"א שם ביאר אף בירושלמי כן, שר' אלעזר נחלק על ר' יונה והקשה שאם כר' יונה והטעם ששמואל החזיר פניו בשנית משום שאין מטריחין , א"כ מדוע החזיר פניו בראשונה, וע"כ ששמואל סובר שלצורכו ולצורך ישראל מותר.

ולהלכה, אין הדבר מפורש בשו"ע דמדבריו בסי' שכ"ה ס"ו אין ראיה דשם איירי שעשה גוי עבור גוי אחר וישראל, אבל כאשר עשה עבור עצמו ועבור הישראל אין ראיה. ועיין במג"א שהוכיח מסי' תקט"ו ס"ו ברמ"א שיש לאסור בזה וכדעת הירושלמי. ובנשמ"א ס"ל להתיר כי העיקר שעושה עבור עצמו . והוכיח שכן דעת השו"ע ממה שכתב ס"ג שהיות ועיקר ההליכה היתה עבור ישראל יש לאסור, ומשמע שאם נעשה בשווה עבור עצמו ועבור הישראל, מותר. ופסק הבאור הלכה שאין למחות כמי שעושה כנשמ"א.
ד. ולענין הדין המבואר שאין מטריחין לצאת מביתו, ועדיין יש איסור להנות. מבואר במשנ"ב סקי"ג שהאיסור להנות הוא רק בדברים שלא יכול לעשות לאור הנר כגון לקרוא אבל דברים שיכול לעשות גם בלא נר מותר לו להשאר בבית ולהנות וע"ז גופא נאמר הדין שאין מטריחין לצאת [דפשוט הדבר שלא הטריחו גם באופן שיש לו הנאה דאל"כ מה החידוש בענין זה שאין מטריחין וכי למה שיטריחהו כשאין לו הנאה, אלא ודאי אף שיש הנאה אין מטריחין לצאת ודוקא בהנאה מדברים שיכול לעשותם בלא נר, דמאי הוה ליה למיעבד במה שהדליק הנכרי נר בביתו]. ונראה עוד להוסיף שההגדרה היא, באופן שנמצא בביתו ועשה לו הגוי הנאה בבית, אף שכעת נהנה ממעשה הגוי אין מטריחין אותו לצאת כי בכל אופן תכנן להיות בביתו. דוגמא לדבר, כשיש יום חם בחוץ והדליק הנכרי את המזגן אף שנהנה מאוד מהמזגן ונחשב הדבר להנאה חדשה- מותר לו להנות מהמזגן כי בכל אופן תכנן להיות בביתו ומאי הוי ליה למיעבד. ורק סוגי הנאות שלא תכנן להנות מהם כי לא היו בידו- אסור לו להנות מהם כגון לקרוא לאור הנר שהדליק הנכרי. והגדרה זו נכונה גם באופן שנמצא בבית הגוי ותכנן להשאר שם והדליק הגוי את המזגן דאין הבדל בענין זה ביאם נמצא בביתו שלא הטריחו אותו לצאת לבין נמצא בבית הגוי- ובדברים אלו יובנו דברי הבאור הלכה ריש הסי' עיי"ש היטב ודו"ק.
אמנם אף הנאה זו אסורה באופן שמצוה לגוי, כי סו"ס נהנה ממעשה הגוי ואסרו כל הנאה. ויש אופן שמצינו שאין איסור להנות ממעשה הגוי והוא בתוספת אורה כשהיה דלוק כבר נר בהיתר ובא הנכרי והוסיף עד נר- שאין תוספת אורה מוגדרת הנאה כי יכולתי לקרוא גם בנר אחד.
ולסיכום:
• נעשה עבור הישראל לבד אסור לו להנות. ואם נעשה בביתו אין מטריחין אותו לצאת מביתו. ובאופן שנמצא בבית והביא הגוי את ההנאה לבית ונהנה ממנה ממילא בעצם היותו בבית- מותר לו להנות ממנה כי בכל אופן נמצא שם.
• נעשה עבור ישראל ועבור הגוי, אסור לו להנות – וזהו דין מחצה על מחצה שאסור להנות.
• נעשה עבור רוב הגוים מותר להנות כשלא עשה עבור ישראל ידוע.
• נעשה עבור רוב גוים וישראל ידוע, אסור להנות.
• נעשה עבורו ויש רוב ישראל, מותר להנות היות ותולים שנעשה עבור עצמו.
• נעשה עבורו ועבור ישראל, לדעת המג"א אסור להנות ולדעת הנשמ"א מותר ולהלכה אין מוחין ביד המיקל.

סוגי ההנאה
היות והרחבנו בענין זה בסי' שכ"ה, נכתוב כאן בקיצור נמרץ ונוסיף מה שלא התבאר שם, ושני המקומות גם יחד נמצאו מלמדים, עיין עליו.
א. קיי"ל שאסור להנות ממעשה שעושה הנכרי עבור הישראל כמבואר במשנה שבת קכב. 'נכרי שהלדיק את הנר אסור להשתמש לאורו', ואין הבדל בין אם עשה הנכרי איסור דאורייתא או דרבנן לענין הנאה בשבת עצמה, אלא שיש ראשונים הסוברים שבמלאכה דרבנן א"צ להמתין בכדי שיעשו ואין הלכה כן כמבואר סי' שכ"ה ס"ח. וע"ע שעה"צ סי' רנ"ג אות צ"ו. וכל זה בהנאה שגופו נהנה כגון הדלקת הנר.
ב. אמנם כאשר ההנאה היא רק 'תוספת הנאה' אין איסור להנות ממעשה הנכרי, וכמו שמבואר בסי' רע"ו ס"ד שנכרי שהדליק נר נוסף מותר להשתמש לאורו, וכן מבואר במשנ"ב סי' ש"ז סקע"ו. וכן מצינו לענין נכרי החזיר תבשיל ע"ג האש בשבת, שאם הוא מבושל כ"צ ומצטמק ויפה לו מותר להנות ממעשיו משום שהוא רק תוספת הנאה דכבר היה מבושל קודם לכן וכמבואר ברמ"א סי' רנ"ג ס"א ובמשנ"ב סקל"ד [ולעומת זאת ישראל שעשה תוספת הנאה אסור להנות ממנה ולכן ישראל שהחזיר באופן זה אסור להנות אא"כ החזיר ומצטמק ורע לו שאז אין הנאה כלל וכמבואר במשנ"ב שם סקל"ה]. ואף באופן שציוה הישראל לנכרי לעשות לו מלאכה של תוספת הנאה הגם שאסור לומר משום 'אמירה לנכרי'- אחר שעשה הנכרי מותר להנות ממעשיו כמבואר במשנ"ב סי' רע"ו סק"כ וסי' רנ"ג סקצ"ז.
ג. וכאשר נחלקו הפוסקים ועשה הנכרי מלאכה שלפי הדעות המתירות – עשה מלאכת היתר, אף שפוסקים לדינא כדעות האוסרות, יש להתיר הנאה ממעשה הנכרי בזה. ומצינו כמה אופנים בדבר זה:
בסי' שי"ד ס"ז הביא השו"ע להתיר לגוי לשבור הפותחת של התיבה משום שנחלקו הראשונים אם יש בנין וסתירה בכלים או לא, ואף שפוסקים להחמיר בזה מ"מ בגוי יש להקל. אמנם במשנ"ב שם כתב להקל רק במקום הצורך עיי"ש. ומאידך מצינו בסי' רנ"ג סקצ"ה שהתיר המשנ"ב להנות ממעשה הגוי כאשר סמך לתנור לח שנצטנן וחיממו, דאע"פ שנפסק שיש בזה משום מבשל, אך היות ויש ראשונים הפוסקים שאין בזה משום בישול כמבואר סי' שי"ח סט"ו יש להקל בהנאה במעשה הגוי, ויתירה מכך הביא בבאור הלכה שם דברי הברכ"י להתיר אף לומר לכתחילה לנכרי להחזיר לכירה בכה"ג במקום הצורך משום שבות דשבות במקום המצוה והחזרה היא שבות ומקום מצוה הוא לאכול אוכל חם בסעודת שבת וכמבואר במשנ"ב סי' שכ"ה סק"ס [כן נראה לי ביאור דבריו] עיי"ש. וכמו"כ יעוין עוד במשנ"ב סי' ש"ב סק"ו שהתיר לומר לנכרי לנער האבק מעל הבגד משום שיש לסמוך לע הראשונים שהאיסור רק בניעור מהטל ולא מהאבק.
וכפי הנראה הגדר בזה, שאם יש דעת שלא נפקה להלכה כלל, אין לסמוך עליה לענין מחלוקת הפוסקים ולכן בסי' שי"ד היות ועיקר ההלכה שיש בנין וסתירה בכלים לא רצה המשנ"ב להסתמך על דעה זו להתיר בגוי. אמנם לענין בישול לח שהצטנן, היות ומעיקר הדין פסק הרמ"א כשיטה זו שאין בזה משום בישול, אע"פ שהחמיר להתיר רק בלא נצטנן לגמרי, מ"מ מעיקר הדין שרי, ולכן התיר ההנאה בנכרי ויתירה מזו כתב בבאור הלכה סי' שי"ח ס"ד שיש להתיר אף הנאה ממעשה הישראל באופן זה עיי"ש. וכן לענין ניעור בגד מאבק, עיקר דעת השו"ע להתיר בזה אף בישראל ולכן היקל בזה המשנ"ב כשעושה הנכרי.
ד. וכאשר יש אפשרות לנכרי לעשות המלאכה באופן המותר ועשה באופן האסור, הבאנו בסי' שכ"ה שדעת הראבי"ה להתיר אף האמירה. וכאשר יש אפשרות לישראל להנות ממה שעשה הנכרי בצורה אחרת רק באופן המותר כגון שיכול ללכת לשתות מים מהבור והנכרי הביא לו המים לביתו, נחלקו בדבר ר"ת ור"י, ופסק הרמ"א סי' שכ"ה ס"י כדעת ר"ת במקום הצורך, ועיי"ש שהארכנו הרבה בגדרי הדברים.
ובמקרה שעוסק הרמ"א סי' רע"ו ס"ג, יש לציין שדומה לאופן של הראבי"ה דיכול הישראל לעשות טלטול מהצד ובזה יהיה לו אותה ההנאה שעשה הנכרי, ולכן בזה התירו לכתחילה .