סימן רע"ט
סעיף א- נר שהדליקו בו, טעמי האיסור לטלטלו והנפק"מ ביניהם.
א. נחלקו במשנה שבת מד. בנר שהדליקו בו בשבת. דעת ר' יהודה שאף אחר שכבה אסור לטלטלו ודעת ר"ש שאסור לטלטלו רק בזמן שדולק. ומצאנו ג' טעמים לאסור נר שהדליקו בו בשבת, 1. בגמ' מו: מבואר שאין איסור בטלטול עצמו מצד כיבוי הנר דאינו פס"ר שיתכבה ודבר שאין מתכוין שרי. אלא סיבת האיסור משום השלהבת שהיא מוקצה , והנר שמן ופתילה נעשים בסיס לדבר האסור. ואכתי לר"ש אחר שהנר כבה מסתלק המוקצה ואין מיגו דאתקצאי ולכן מותר בטלטול אך לר' יהודה אסור מדין מיגו דאתקצאי. 2. בגמ' מה. מבואר שיש לאסור משום שהוקצה למצוותו דיש מצוה להדליק נר בשבת. 3. בגמ' קנז. מבואר משום מוקצה מחמת איסור, והיינו שאסור להסתפק מהשמן שבנר בשעה שדולק משום איסור כיבוי ולכן גם אחר שכבה הנר יש על השמן דין מוקצה משום 'מיגו דאתקצאי' לדעת ר' יהודה, וטעם זה הביא הר"ן כ: בדפי הרי"ף [ובמשנ"ב סק"א כתב כוונת הגמ' באומרה מוקצה מחמת איסור – לאיסור בסיס עיי"ש].
ב. והנה, לפי הטעם הראשון אין לאסור טלטול הנר ביו"ט אחר שכבה הנר משום שלא נעשה בסיס לאיסור מעולם שהרי השלהבת הותרה בטלטול ביו"ט. וכן לפי הטעם השני אין לאסור טלטול נר שכבה ביו"ט, אך יש איסור להסתפק ביו"ט מהשמן שבנר משום כיבוי ואחר שכבה הנר מותר לטלטל השמן שהרי עדיין יוכל להדליק בו, ורק באופן שדלק בשבת נעשה השמן מוקצה מחמת גופו אחר ההדלקה דאין לו שום שימוש כעת, שהרי ביה"ש לא היה לו שום שימוש חוץ מהדלקה כי היה אסור ליטול שמן מהנר משום כיבויו. והטעם השני מצד עצמו לא מספיק לאסור, דלטעם זה אין איסור לטלטל הנר כל זמן שהוא דולק, דנאסר רק הסתפקות מהשמן אך לא טלטולו ואע"פ שאחר שכבה הנר אסור גם לטלטל השמן כי אין לו שום שימוש ונעשה מוקצה מחמת גופו כמבואר בגר"ז ובמשנ"ב סק"ג, מ"מ כל זמן שהנר דולק לא נאסר טלטולו ולכן נצרך הטעם שהשמן והנר הוי בסיס לדבר האסור ואסור בטלטול גם שהנר דולק.
ג. ואכתי צריך לטעם שהוקצה למצוותו בנר שעוה ביו"ט שאין איסור לחתוך את נר השעוה מצד הטעם השני דאינו נחשב כיבוי [כמבואר בתוס' ביצה כב. שדוקא להסתפק מהשמן מכחיש את אורו בזמן שמסתפק אך לחתוך נר שעוה ולא מכחיש אורו והוי רק גרם כיבוי שמותר ביו"ט] אך אין לעשות זאת מטעם שהוקצה למצוותו. וטעם השלישי מצד עצמו מועיל רק בנר שמיוחד למצוה אך בנר שאינו של מצוה צריך את הטעם השני. כמו"כ גם לטעם שהוקצה למצוותו לא נאסר בטלטול דאין הטלטול מבטל המצוה, וצריך להגיע לטעם הראשון מצד בסיס לשלהבת כדי לאסור טלטול. וכתב הפמ"ג שלטעם הראשון יוכל להתנות מער"ש על מותר השמן אם ישאר לדעת התשב"ץ [המובא בב"י ס"ד] שמועיל תנאי במוקצה מחמת בסיס, אך לטעם השני לא יועיל התנאי בזה כי השמן מוקצה מחמת איסור ובזה לא מועיל תנאי. ע"כ ביאור הטעמים והנפק"מ ביניהם.
ד. וכעת נעיר כמה הערות בענינים הנ"ל: מבואר בגמ' שבת מד. שר"ש פליג על מיגו דאתקצאי ולכן בנר קטן שכבה מותר לטלטל מותר השמן ורק בכוס וקערה ועששית שהם גדולים ואדם מקצה דעתו מהם לכל השבת מודה ר"ש שהם מוקצה אף אחר שכבה הנר. והקשה הרש"ש מדוע השמן הנותר בנר קטן מותר לר"ש הרי ודאי לא ציפה שיכבה הנר וממילא הקצה את כל השמן שבנר ויהיה עליו גם מיגו דאתקצאי, ומילא הכלי עצמו אינו מוקצה כי ציפה שיכבה הנר ויוכל להשתמש בכלי אך על השמן הנותר קשיא. וכתב שם לבאר, שכאשר שם שמן בכוס וכו' כוונתו שיהיה דלוק לכל השבת ולכן מקצה דעתו ממנו. אך כאשר שם שמן בכמות קטנה לא צריך את כל השמן שידלק אלא רק לצורך סעודתו וכדו' ומה שנשאר אח"כ יושב ומצפה אימתי יכבה ומה שהניח שמן בכמות זאת משום שלא יכל לצמצם. עכת"ד. והנה הרעק"א העיר על לשון השו"ע מדוע כתב בתחילה דין הנר שהוא מוקצה ואח"כ כתב שגם השמן שנותר הוא מוקצה, הרי הדין הפשוט יותר שהשמן הוא המוקצה עיי"ש. .... לא גמור
סעיף ד- תנאי במוקצה
סעיף זה עוסק בענין האם מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור, דקיי"ל שאע"פ שנגמר האיסור בשבת אמרינן מיגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ולכן נר שכבה בשבת אסור מושם מיגו דאתקצאי כמבואר בסעיף א'. ויש לדון האם מועיל תנאי מער"ש שמתנה שאחר שיכבה הנר יטלטלו. ויש להבחין שפשוט שלא מועיל תנאי במוקצה כאשר המוקצה עדיין קיים וכל הנידון אם התנאי מועיל רק באופן שסיבת המוקצה אינה קיימת ויש רק מיגו דאתקצאי.
א. עיין סוגיה ביצה ל: מהמשנה עד סוף העמוד. והעולה משם לפרש"י, שתנאי מועיל במוקצה מחמת מצוה רק כשאומר 'איני בודל כל ביה"ש', ותנאי מועיל במוקצה מחמת איסור [כגון סוכה דעלמא שנפלה].
ב. עיין גירסת הרי"ף בסוגיה שם, והר"ן על הרי"ף שם. והעולה מדבריו שאין ראיה מסוגיה דהתם שתנאי מועיל במוקצה מחמת איסור, דסוכה שמועיל בה תנאי יש לפרש בסוכה דמצוה שאמר עליה 'איני בודל כל ביה"ש'.
ג. עיין תוס' שם ד"ה 'ואמר' שמבואר שלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור כלל, ואף שלא גורס כגירסת הרי"ף, מ"מ יש לפרש תנאי שמועיל בסוכה כדעת הרי"ף וכ"כ מהרש"א ומהר"ם שם.
ד. עיין תוס' שבת מד. ד"ה 'שבנר' שסובר שמועיל תנאי במוקצה מחמת איסור כגון סוכה שנפלה, אלא שמעמיד זאת שמועיל תנאי רק בסוכה רעועה. ומ"מ ס"ל שלא מועיל תנאי במוקצה מחמת איסור בנר עיי"ש.
ה. עיין ר"ן שבת כא. בדפי הרי"ף שהביא דעת הרמב"ן שמהני תנאי גם בנר, ונראה שמהני תנאי גם בנר גדול וכמו"כ יועיל תנאי גם בסוכה בריאה שנפלה וכ"כ הב"י סי' תקי"ח ס"ח בדעתו, וכן הוא להדיא ברמב"ן שבת מה. בסופו עיי"ש. וא"כ יש ג' שיטות בראשונים בדין תנאי במוקצה מחמת איסור. 1. דעת תוס' ביצה שלא מהני כלל. 2. דעת תוס' שבת שמהני בסוכה רעועה. 3. דעת הר"ן והרמב"ן שמהני אף בסוכה בריאה.
ו. עיין ב"י סעיף ד'. ויבואר לפי האמור לעיל מחלוקת הריב"ש והרמב"ן.
ז. עיין שו"ע ס"ד, ומבואר בדעת השו"ע שיש תנאי במוקצה מחמת איסור ולא מתבאר האם מועיל דוקא בנר קטן שמקביל לסוכה רעועה, או אף בנר גדול. ועיין מג"א מש"כ בשם המ"מ. ובדעת הרמ"א שסובר שאין תנאי אפשר לבאר ב' אופנים, או שסובר כדעת התוס' בביצה [וכן נראה מדברי הבאור הלכה סי' תקי"ח שלמד בדעתו] או שסובר כדעת התוס' שבת מד. שרק בנר אין מועיל תנאי כי דחיא בידים כמבואר שם, וכ"כ המג"א סק"ז.
ח. עיין שו"ע סי' תקי"ח ס"ח שלא דיבר כלל מענין תנאי במוקצה בסוכה שנפלה, ועיין מג"א שם סקי"ג ובאור הלכה שסיכם כל השיטות בקצרה וכפי שכתבנו לעיל.
ט. בענין קושיית המג"א הנ"ל והשעה"צ סי' תקי"ח סקע"ד, עיין חזו"א סי' מ"ט סק"ד.
ובהרחבה: הדבר פשוט שאין אדם יכול להתנות על מוקצה שלא יהיה מוקצה, כגון כלי שמל"א לא יוכל להתנות שאינו כלי שמל"א ושיהיה מותר לטלטלו משום שסו"ס כלי שמל"א הוא ולא יכול התנאי להכחיש המציאות. ונחלקו הראשונים האם מועיל תנאי במוקצה של מיגו דאתקצאי, דהיינו שסיבת המוקצה אינה קיימת ונשאר רק מיגו דאתקצאי – באם היות וסיבת המוקצה אינה בעולם יועיל תנאי שעושה מער"ש להשתמש בדבר, או דילמא שמיגו דאתקצאי נחשב כסיבת המוקצה בעולם ולכן לא יכול להתנות אף בזה. והנפק"מ המצויה היא תנאי במוקצה מחמת איסור ונגמר האיסור, כגון נר שכבה בשבת או סוכה שנפלה בשבת, שביה"ש חל מוקצה מחמת איסור כיבוי או סתירה, וכעת שנכבה הנר או שנפלה הסוכה אין כבר את סיבת האיסור בעולם ונשאר רק המיגו דאתקצאי.
עוד מצאנו לענין מוקצה מחמת מצוה, שיכול להתנות שלא תחול המצוה על הדבר וממילא לא יהיה מוקצה. אלא ששונה דין תנאי זה מדין התנאי במוקצה מחמת איסור, דבמצוה מתנה שלא תחול כלל המצוה ולא שתפסיק המצוה אחר שחלה- וזה יכול להתנות. אך במוקצה מחמת איסור התנאי הוא שאחר שכבר חל המוקצה יכול להפסיקו ע"י התנאי.
ושורש הענין מצאנו בסוגיה בגמ' ביצה ל: בברייתא שם: "תניא רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה, ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שאסורה, ואם התנה עליה - הכל לפי תנאו". וביארה הגמ' שם, שרבי שמעון מתיר ליטול עצים מהסוכה היינו בסוכה רעועה שנפלה בשבת, ור"ש לשיטתו שלית ליה מיגו דאתקצאי במוקצה מחמת איסור [ודוקא בסוכה רעועה שאדם יושב ומצפה אימתי תיפול סוכתו]. ומה שסיימה הברייתא שאם התנה הכל לפי תנאו, העמידה הגמ' לפי גירסת רש"י בסוכה דעלמא ולא בסוכה במצוה, שמועיל תנאי אף לר' יהודה כאשר מתנה שאם תיפול הסוכה יוכל להשתמש בעציה [דלר"ש אין צריך לתנאי וכנ"ל]. אבל בסוכה דמצוה לא מועיל תנאי כי לא יכול לבדול מהסוכה בין השמשות שהרי בע"כ הסוכה קיימת ועומדת ולא יוכל לסותרה וממילא יחול שם שמים על הסוכה במשך על ימי החג ולא יועיל תנאי להפקיע את הקדושה שכבר חלה. ורק כשמתנה שמראש לא תחול הקדושה בין השמשות מועיל התנאי, אך תנאי זה לא שייך בסוכה וכנ"ל ויהיה שייך רק בנוי סוכה שיוכל לומר 'איני בודל מהנוי כל ביה"ש' שבזה לא חל על הנוי כלל קדושה.
והעולה מסוגיה זו ע"פ שיטת רש"י, שאפשר לעשות תנאי גם במוקצה מחמת איסור ושונה הוא מהתנאי של מוקצה מחמת מצוה, שבמוקצה מחמת מצוה מתנה שבביה"ש לא תחול הקדושה ואילו במוקצה מחמת איסור מתנה שאחר שתפקע סיבת המוקצה ויהיה רק מיגו דאתקצאי – יועיל התנאי. ואנה"מ, שיועיל תנאי זה במוקצה מחמת מצוה לענין היום השמיני של סוכות שאסור רק מכח מיגו דאתקצאי.
ועדיין יש לסייג שמצאנו שמועיל התנאי רק בסוכה רעועה שאכן יושב ומצפה אימתי תיפול, אבל בסוכה בריאה אפשר שלא יועיל תנאי כי המציאות מתנגדת לתנאי. ועכ"פ לדעת רש"י אף בנר קטן שעתיד להכבות בשבת יועיל תנאי מער"ש לענין הסתפקות בשמן הנותר מהנר, וכן כתב המ"מ [פכ"ה ה"י] שמועיל תנאי בנר קטן והביאו המג"א.
אמנם גירסת הרי"ף בסוגיה שם, שכוונת הברייתא באומרה 'ואם התנה הכל פי תנאו' קיימא על סוכה דמצוה וגם בסוכה במצוה מועיל תנאי כשאומר 'איני בודל ממנה כל ביה"ש' דכוונתו שלא תיהיה סוכה זו סוכה במצוה ויכול להתנות כן [ודלא כרש"י]. ולשיטת הרי"ף, מצאנו רק תנאי שמועיל לענין מוקצה מחמת מצוה ומועיל רק באופן שמתנה שלא יחול כלל הקדושה, אך במוקצה מחמת איסור שחל המוקצה וכעת יש מיגו דאתקצאי, אין לנו מקור מהש"ס שמועיל בו תנאי ואפשר שלא יועיל.
ובאמת בתוס' שם כתב שלא מועיל כלל תנאי במוקצה מחמת איסור, וכתבו מהר"ם ומהרש"א שם שתוס' סובר כהרי"ף במסקנת הגמ' [אף שגרס כרש"י] וממילא אין לו מקור לדין תנאי במוקצה מחמת איסור ולכן סובר מסברא שלא מהני.
אמנם הרמב"ן והר"ן שם סוברים כהרי"ף בגירסת הגמ', ובכל זאת כתבו שמועיל תנאי במוקצה מחמת איסור. והוכיח כן הרמב"ן מהירושלמי שכתב שאף שלדעת ר"ש בכוס וקערה ועששית שהם גדולים יש מיגו דאתקצאי ואף שכבו באמצע השבת אסורים לכל השבת- אם התנה עליהם מועיל התנאי. ומבואר בדברי הירושלמי שמועיל תנאי אף במוקצה מחמת איסור שכעת פקע האיסור ויש מיגו דאתקצאי לחוד, ויתרה מזו מוכח מהירושלמי שמועיל תנאי אף בסוכה בריאה שהרי כוס וקערה ועששית לסוכה בראיה דמיא שאין הנר עתיד לכבות כפי שאין הסוכה עתידה ליפול ובכל זאת מהני תנאי, וכן כתב להדיא הרמב"ן שבת מה. בסופו עיי"ש.
והתוס' במסכת שבת מד. [ד"ה 'בנר'] כתבו שתנאי מועיל בסוכה רעועה וכדעת רש"י, אך הוסיפו שתנאי לא מועיל בנר אף שעתיד להכבות, וטעמם שבנר הואיל ומדליקו בער"ש דחיא בידים ובזה לא מועיל התנאי.
ובתשב"ץ שהביא הב"י מבואר, שתנאי מועיל דוקא במוקצה מחמת בסיס, דהואיל והוא עצמו אינו מוקצה ורק מחמת שהוא בסיס נעשה מוקצה, כאשר מתנה ממילא כוונתו להראות שאינו מסתכל על הבסיס בתור חלק מהמוקצה אלא בתור דבר המותר ולכן מועיל בו תנאי. ולפ"ז יצא שתנאי לא יועיל בסוכה שנפלה כי היא מוקצה מחמת עצמה, ורק בנר הכבה מועיל תנאי כי נאסר מפני שהוא בסיס כמבואר בס"א. ולסיכום: 1. דעת הרמב"ן שמועיל תנאי במוקצה מחמת איסור כשפקע האיסור ויש כעת מיגו דאתקצאי. ומהני גם בסוכה בריאה. וכן דעת התשב"ץ, אלא שנראה בדעתו שתנאי ועיל רק בנר שאסור משום בסיס ולא בסוכה שנפלה שאיסורה איסור עצמי. 2. דעת רש"י בפשטות ועוד ראשונים שמועיל תנאי רק בסוכה רעועה. 3. דעת תוס' שבת שמועיל תנאי בסוכה רעועה אבל בנר לא מועיל אף שעתיד להכבות כי דחיא בידים. 4. דעת התוס' בביצה שלא מהני תנאי כלל. ודעת הרי"ף לא ברירא מה סובר בענין תנאי זה. כמו"כ כו"ע מודו שתנאי מועיל במקום מצוה כשאומר 'איני בודל כל ביה"ש' אלא שלדעת רש"י בסוכה א"א לבדול ולדעת הרי"ף גם בסוכה אפשר לבדול.
ולדינא פסק השו"ע כאן שמועיל תנאי בנר, והמג"א ביארו שמועיל תנאי דוקא בנר קטן כמו שמועיל תנאי רק בסוכה רעועה. והרמ"א כתב שלא מהני תנאי, וניתן לבארו שדוקא בנר לא מהני תנאי כי דחיא בידים וכ"כ המג"א סק"ז. וניתן לבארו שלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור כלל וכפי דעת התוס' ביצה ל: וכן כתב הבאור הלכה סי' תקי"ח ס"ח. ולענין סוכה שנפלה אי מהני בה תנאי לא כתבו השו"ע והרמ"א מזה מאומה בסי' תקי"ח, אך הב"י שם כתב לדעת הרמב"ם שלא מהני תנאי כלל עיי"ש ולפ"ז סותר למש"כ בשו"ע כאן שמהני תנאי באיסור. וכתב המג"א לבאר דוקא בנר פסק השו"ע להקל משום שאדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו אך בסוכה פחות יושב ומצפה כי לא בטוח שיקרה שתפול, וכוונת דבריו שבנר פסק השו"ע להקל כדעות שמועיל תנאי מצד סברא זו.
ולפי מה שכתבנו תמוהים דברי הגר"א שכתב שדעת השו"ע הוא כדעת הרי"ף, והרי הרי"ף קאי רק על מוקצה מחמת מצוה ואין לנו ראיה מה דעת הרי"ף במוקצה מחמת איסור, ומה ראה הגר"א בדעת הרי"ף. ואפשר שכוונתו לצין שהכא איירי גם בנר מצוה וא"כ צריך להתנות גם שאינו בודל מהנר כל ביה"ש חוץ מהתנאי שמתנה קודם ביה"ש שרוצה להשתמש אחר שיכבה הנר. אך בלשון המשנ"ב איך שהביא דברי הגר"א נראה שהבין שדעת הרי"ף היא היא המקור לשו"ע, וצ"ב.
סעיף ה
מתבאר ב' אופנים שיחשב מוקצה לחצי שבת, או שהדליק לחיה ולחוה בשבת, או שהדליק להם בער"ש ולא היה מוקצה ביה"ש משום שהותר בטלטול. ועיין פמ"ג שכתב נפק"מ בין המקרים, שאם הדליק מער"ש ונשאר שמן- השמן מוקצה הואיל ובין השמשות היה מוקצה מחמת איסור כיבוי והותר רק בטלטול וכאשר כבה נאסר גם בטלטול [וכמבואר במשנ"ב סק"ג], ולעומת זאת אם הדליק בשבת ונשאר שמן- אין על השמן דין מיגו דאתקצאי כי לא היה איסור בין השמשות. [ואגב כן נכתוב מה שכתב הפמ"ג סוף הסי', שמיגו דאתקצאי בין השמשות נאמר בדוקא על בין השמשות, אבל אם קיבל ע"ע תוספת שבת קודם בין השמשות וכבה הנר קודם ביה"ש- אין איסור מצד מיגו דאתקצאי בתוספת שבת איתקצאי לכולי יומא, עיי"ש].
סעיף ו- מוקצה מחמת מיאוס
א. פשטות הסוגיה שבת מד. שנחלקו ר"י ור"ש האם יש מוקצה מחמת מיאוס, היינו שנחלקו האם דבר שהוא מאוס נחשב למוקצה, ולקמן יתבאר שנחלקו הראשונים בענין זה.
ב. עיין סוגיה ביצה כח: בדין שפוד שצלו בו בשר, שמבואר שהשפוד מוקצה אחר הצליה והתיר רבינא לטלטלו רק באופן שמזיק עיי"ש. ודנו הראשונים מדוע אסור לטלטל השפוד הרי רבינא ושמואל לית להו מוקצה. ועיי"ש בתוס' ד"ה 'רבינא' ומהר"ם שם.
ג. ודעת רש"י שהשפוד מוקצה מחמת מיאוס, ולשיטתו יש להבין מדוע הוי מוקצה הרי קיי"ל שמוקצה מחמת מיאוס מותר כמבואר בגמ' שבת קנז. ויתירה מכך שהוי סתירה בדעת רבינא עצמו.
ד. עיין היטב ברשב"א שם מה שיישב על כל הנ"ל, והעולה מדבריו שלדעת ר' יהודה מוקצה מחמת מיאוס מותר בטלטול לצורך גופו ומקומו, ולפ"ז יצא שלדעת ר' שמעון מוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטל אפי' מחמה לצל.
ה. עיין שו"ת הרשב"א ח"א תר"ו. ולפי מה שכתב במסכת ביצה כח: יש לבאר כוונתו רק לדעת ר' יהודה שיש לו מוקצה [וכן פוסקים ביו"ט] אך לרבי שמעון אין מוקצה כלל וכנ"ל.
ו. עיין רמב"ם פכ"ה הי"א, ומבואר מדבריו שמקוצה מחמת מיאוס מותר לטלטל רק לצורך גו"מ, והיינו לדעת ר"ש שכן פוסקים בהלכות שבת. ולפ"ז מה שכתב השו"ע סי' ש"י ס"א שאין מוקצה מחמת מיאוס, היינו שמותר לטלטל לצורך גו"מ בלבד, וכבר דן בזה הפמ"ג משב"ז שם ריש הסימן עיי"ש וכן הביאו הבאור הלכה עיי"ש.
ז. עיין שו"ע כאן ומג"א סקי"ב. ובפשטות נראה כוונת המג"א שהתיר לטלטל הנר רק לגו"מ משום שהנר חשיב כלי שמל"א. אך מצד דין מוקצה מחמת מיאוס היה מותר לטלטלו אף מחמה לצל ולא רק לצורך גו"מ. ולפ"ז דברי המג"א אתי שפיר לדעת הרשב"א שמוקצה מחמת מיאוס מותר לטלטל אף מחמה לצל.
ח. עיין ר"ן ביצה טו: מדפי הרי"ף שביאר מחלוקת ר"ש ור"י לענין מוקצה מחמת מיאוס שנחלקו לשיטתם בענין מיגו דאתקצאי ביה"ש, ולפ"ז כתב לבאר שמוקצה מחמת מיאוס בשפוד היות ונעשה מוקצה בשבת עצמה לא קשור לדין מיגו דאתקצאי ובו כו"ע מודו כשהוא מאוס ולא חזי כלל חשיב כאילו אין לו תורת כלי, עיי"ש. ונראה מדבריו ששפוד אסור בטלטול אף לצורך גו"מ [אא"כ חושב שרוצה להשתמש בו ואז בטל המוקצה שבו], וכן כל מוקצה מחמת מיאוס שטרם חשב עליו להשתמש איתו.
ט. עיין רעק"א כאן מש"כ על דברי הר"ן בארוכה.
י. בענין מה שכתב הבאור הלכה בשם הא"ר שלא מספיק הזמנה כדי שיחשב לכלי שמל"א אלא צריך גם מעשה, עיין פמ"ג א"א י"ד אות ב' שכתב להסתפק בנר שכל צורתו מוכחת עליו שהוא נר והוא כל