מראה מקומות סימן ש"ט
סעיף א
עיין היטב סוגיה ריש פרק נוטל, ועיין תוס' קמא: ד"ה 'אי הכי', ותוס' קמב. ד"ה 'ונישדינהו'. ואין דברי התוס' עולים בקנה אחד זה עם זה. ועיין מג"א שפסק לעיקר כתוס' קמא:, ועיין רעק"א בגמ' שם שהעיר על זאת.
סעיף ד
בב"י הביא מחלוקת הראשונים האם דין בסיס נאמר כשדעתו שיהיה שם כל השבת או מספיק שיהיה מונח בין השמשות אף שאין דעתו שיהיה כל השבת. ויש להבחין בין דין בסיס לדבר האסור, שהבסיס עצמו נהיה מוקצה לבין דין ביטול כלי מהיכנו שאין הבסיס נהיה מוקצה ולכן יש אפשרות לנער המוקצה מהכלי. ויש לברר מתי נאמר דין 'בסיס' ומתי נאמר דין 'ביטול כלי מהיכנו'.
א. עיין גמ' שבת קנד: ובעה"מ שם, שמבוארת שיטתו [בתי' א'] שאין בסיס באמצע שבת אלא רק כשהיה מונח בין השמשות. ועוד מבואר בדעתו שאין ביטל כלי מהיכנו אא"כ מניח בשבת ע"ד שיהיה המוקצה עליו כל השבת ולא רק לשעה.
ב. עיין ר"ן שם שהביא דברי בעה"מ וכתב רק את תי' השני שם, והביא אח"כ דברי הרשב"א שפליג בדין ביטול כלי מהיכנו שיש אף לשעה אחת ורק במקום הפסד לא גזרו.
ג. עיין תוס' שבת מד: ד"ה 'יש', שנראה שחולק על דעת בעה"מ וס"ל שיש בסיס אף במה שהונח עליו בשבת עצמה. וע"ע רשב"א שבת קמג. ד"ה 'הא דמטלטלי' שנראה שסובר כדעת התוס' הנ"ל.
ד. עיין תוס' ריש ביצה ד"ה 'ובית הלל', ועיין רעק"א שבת קנד: שביאר שב' תי' התוס' הראשונים נחלקו במחלוקת בעה"מ ותוס' הנ"ל. ועיי"ש מה שהקשה על דעת התוס'. וכן עיין רעק"א מד: על תוס' שם. ולכאורה לדעת התוס' הנ"ל דין בסיס ודין ביטול כלי מהיכנו אחד הם.
ה. עיין מג"א סי' ש"ח סק"נ שהביא גם מחלוקת הראשונים הנ"ל. וע"ע מג"א סקנ"ב.
ו. עיין ב"י סי' רס"ה אות ג' כיצד ביאר בדעת הר"ן, ועיין מג"א שם סק"ב מה שהקשה על דברי הב"י. ועיין משנ"ב שם. ולדינא הכריעו שבסיס נאמר רק כשהיה מונח ביה"ש. ודין ביטול כלי מהיכנו נאמר רק באופן שלא היה יכול לנער המוקצה לשעה אחת, וכן הוא בתוס' מג. ד"ה 'בעודן' עיי"ש.
ז. עיין סי' רס"ו ס"ט ומג"א שם סקי"ד ומשנ"ב שם.
ח. עיין ט"ז סק"א שהבין שכל הדין המבואר בגמ' שבת מז. שנר שמן ופתילה נעשים בסיס לשלהבת היינו רק לדעת רש"י אך לדעת בעה"ת ור"ת היות ואין הנר ישאר שם כל השבת באיסורו- אין על הנר דין בסיס. והקשה על מנהגינו.
ט. עיין רשב"א ריש ביצה ד"ה 'ובית הלל אומרים' שהקשה את קושיית הט"ז ומה שתירץ, ונראה שהן הן דברי התוספת שבת שהביא הבאור הלכה סי' רע"ט ד"ה 'אפילו'.
י. עיין חזו"א סי' מ"ח סק"ח שהביא את מחלוקת בעה"מ ותוס' דלעיל, וכתב שאף לדעת בעה"מ שאין בסיס באמצע שבת מ"מ אסור לטלטל הכלי שיש עליו מוקצה אלא צריך לנערו, וכתב שם שלדעת מג"א סי' ש"ח סקנ"ב דעת בעה"מ שמותר אף לטלטל. ועיי"ש כיצד ישב את הסוגיה שבת מד: בענין מיטה שיש עליה מעות לדעת בעה"מ.
סימן ש"ט- דין בסיס
סעיף א
במשנה ריש פרק נוטל מבואר שנוטל אדם את בנו והאבן בידו, ובגמ' מבואר שאיירי בתינוק שיש לו געגועין על אביו. ותינוק הנוטל דינר אסור לקחתו אף שיש לו געגועין דחוששים שמא כשיפול הדינר מיד התינוק יקח אביו את הדינר בידו אך באבן לא חוששים שמא ירימה אביו.
וישנם כמה ביאורים איזה טלטול נחשב מה שלוקח אדם את בנו והאבן בידו: התוס' שם קמא: ביארו שטלטול זה חשיב כטלטול גמור ובכל זאת הותר במקום שיש געגועין על אביו [וכשאין געגועין יש לאסור כטלטול מוקצה ממש], ומ"מ חששו בדינר כשיפול מידו ויקח האב את הדינר עצמו ביד דסו"ס אינו דומה טלטול ביד ממש לטלטול תינוק שמחזיק דינר ואם התירו כשאביו מחזיקו בידו לא התירו להחזיק ממש ביד את המוקצה.
והתוס' קמב. [ד"ה 'ונשדינהו'] כתבו שטלטול תינוק עם האבן בידו דומה לטלטול כלכלה של פירות עם אבן שהדין נותן שצריך לנער האבן כשיכול, אלא שהכא לא יכול לנער האבן כי התינוק רוצה האבן ויבכה אם ינערה. והיות שכך מעיקר הדין האבן בטלה לגבי התינוק כמו שבטלה לגבי הפירות ומותר לטלטל התינוק כי לא נחשב כלל שמטלטל מוקצה, אלא שאיירי שלא צריך כ"כ לטלטל התינוק [אף שיש לו געגועין כמבואר בסוגיה], עכת"ד. ומתבאר בדבריהם שאם צריך להתינוק לא חשיב כלל טלטול מוקצה ולא כמו שכתב בתוס' קמא: וכבר העיר זאת הרעק"א שם.
והחזו"א [מז, ב] ביאר באופן אחר, שטלטול אבן שנמצאת ביד תינוק נחשבת כטלטול מהצד שהרי לא נוגע במוקצה עצמו, ומ"מ אסור לטלטל התינוק אא"כ יש לו געגועין משום שמטלטל האבן לצורכה ולא לצורך מקומה וקיי"ל שטלטול מהצד לצורך המוקצה עצמו – אסור. ובדינר גם צריך להיות מותר כשיש לו געגועין אך חוששים שמא יקח הדינר עצמו כשיפול מיד התינוק.
סעיף ד
א. בטור וב"י בסעיף זה מובאת מחלוקת הראשונים מתי חל על הבסיס לדבר האסור שם מוקצה דפשוט שדין בסיס קיים רק כאשר מניח בכוונה את המוקצה על הבסיס ולא כששוכח כמבואר בגמ' קמב: אלא הנידון הוא לכמה זמן דעתו להניח את המוקצה על הבסיס- לדעת רש"י צריך שדעתו להניח כל בין השמשות ותו לא, ולדעת ר"ת וסייעתו צריך שדעתו שיהיה מונח המוקצה כל השבת כולה. והנה, ידוע שר"ש ור"י נחלקו בדין מיגו דאתקצאי וקיי"ל כר"י שיש מיגו דאתקצאי במוקצה מחמת איסור כמבואר בגמ' קנו. ולכן נר שהדליקו בו באותו שבת הגם שעתיד להכבות בשבת – נעשה מוקצה לכל השבת מדין מיגו דאתקצאי [ולר"ש נעשה מוקצה רק בזמן שהנר דולק ולא אחר שכבה], ויש לדעת שאין קשר בין דין 'מיגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולא יומא' למחלוקת זו, שהרי אף ר"ת מודה שאם היה דעתו שיהיה המוקצה על בסיס כל השבת ולבסוף ירד המוקצה באמצע השבת יש על הבסיס דין מוקצה דמיגו דאצקאי ביה"ש אתקצאי לכולא יומא, אלא שסובר ר"ת שכאשר אין דעתו שיהיה המוקצה על הבסיס כל השבת, אין על הבסיס שם מוקצה אלא נשאר בהיתרו דאינו מתבטל למוקצה שעליו באופן זה.
ורש"י לשיטתו מבאר הגמ' נא. 'טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל אינו נוטל ומחזיר' שהיות וכיסוי הקדרה הוא דבר שאינו ניטל הרי נעשה בסיס לקדרה ולא לא יטול את הקדרה כי גם היא מוקצה הגם שכאשר הניח הכיסוי היה בדעתו להורידו במהלך השבת. ור"ת נייד מפרש"י לשיטתו, ולכן מפרש באופן אחר, שהכיסוי מכסה כל הקדרה ולא יכול להגיע לקדרה בלא לטלטל המוקצה.
כמו"כ רש"י לשיטתו מבאר בגמ' מד: לענין מוכני בזמן שיש עליה מעות שהיא מוקצה אף לר' שמעון כי נעשית בסיס למעות כל זמן שהמעות עליה אף לר"ש.
ויש להקשות מב' סוגיות הש"ס לשיטת ר"ת: א. בגמ' שבת מז. מבואר לדעת ר"ש שנר קטן כל זמן שדולק הרי הוא מוקצה אע"פ שאין איסור בטלטול מצד כיבוי דאין פס"ר שיתכבה ור"ש מתיר, אלא הטעם לאסור ד'הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור [השלהבת]'. ומבואר שנעשה הנר בסיס אע"פ שלא היה דעתו שיהיה המוקצה כל השבת שהרי איירי בנר קטן שעתיד להכבות בשבת. וקושיה זו מפורשת ברשב"א דף נא. לדעת ר"ת, וכן הרשב"א בביצה ב., והיא היא קושיית הט"ז סי' ש"ט סק"א .
ב. עוד יש להקשות לר"ת מהגמ' מג. שמותר לכפות את הסל לפני האפרוחים בשבת ואין בזה ביטול כלי מהיכנו כי בידו להפריחם, אבל אם כפה הסל לפני האפרוחים ביה"ש אע"פ שירדו האפרוחים בשבת אסור לטלטלו מיגו דאתקצאי וכו'. ולר"ת קשה מדוע נעשה הסל בסיס דבפשטות לא היו האפרוחים אמורים להיות עליו כל השבת ומדוע אסור לטלטלו.
וכתב הבית מאיר [סימן שט] לבאר דעת ר"ת, שבאופן שהמוקצה יהיה על הבסיס כל זמן שהוא קיים ואין בדעתו להוריד את המוקצה כל זמן שהוא קיים, אף שלא יהיה המוקצה כל השבת מודה ר"ת שנעשה הבסיס מוקצה, דמקצהו לגמרי לתשמיש המוקצה. ולכן נר נעשה בסיס לשלהבת אף לדעת ר"ת כי כל זמן שהשלהבת דולקת לא מתכוין להסירה מהנר ומקצהו להיות בסיס לה כל זמן שהיא קיימת. אלא שלדעת ר"ש נעשית בסיס רק בזמן שהיא דולקת ואח"כ פקע ממנה דין בסיס ולדידן קיי"ל כר' יהודה במוקצה מחמת איסור ולכן אמרינן מיגו דאתקצאי ויהיה הנר אסור לכל השבת בטלטול, וא"כ דין השו"ע סי' רע"ט אתי שפיר גם לדעת ר"ת. ועיין היטב בבאור הלכה סי' רע"ט ד"ה 'אפילו' מה שהביא בשם התו"ש ונראה שהן הן הדברים .
אך עדיין דבריו לא מיישבים את דין בסיס בסל לפני האפרוחים שהרי האפרוחים יורדים מהסל ונשאר המוקצה בעולם כשאינו על הבסיס. ומה שצריך לדחוק ולומר שכוונתו בהשמת הסל לפני האפרוחים שיהיו שם האפרוחים כל השבת או שלא אכפת ליה שיהיו שם כל השבת או כל הזמן הנצרך להם ולכן הסל בסיס לר"ת.
ב. עד כה עסקנו בדין בסיס שנעשה ביה"ש ובמחלוקת הראשונים האם מספיק שיהיה בדעתו שיהיה בין השמשות לבד או שיהיה בדעתו כל השבת. ויש לדון עוד האם יש מציאות שכלי יהיה בסיס באמצע שבת כגון שבאמצע השבת הונח עליו מוקצה- האם נעשה בסיס לדבר האסור או לא.
ומצאנו בדבר מחלוקת ראשונים ונרחיב בעז"ה: בגמ' שבת קנד: מבואר שחמור שיש ע"ג מוקצה ונכנסה שבת ורוצה להסיר המוקצה מעל החמור, יתיר את השקים והם נופלים. ואם יש בהם כלי זכוכית שירא שישברו, אם הם קטנים יביא כרים וכסתות ויפיל עליהם ויכול לנערם מעל הכרים כי קטנים הם ואין בדבר ביטול כלי מהיכנו, ע"כ הסוגיה שם. ונחלקו הראשונים בבאור הסוגיה. דעת בעה"מ שם שאין הכרים נעשים בסיס לדבר האסור מתרי טעמי. א. אין בסיס נעשה באמצע שבת. ב. היות ודעתו לשומטם מיד אינם נעשים בסיס. וכמו"כ אין ביטול כלי מהיכנו כי רק באופן שדעתו שיהיה המוקצה על הכלי כל השבת יש ביטול כלי מהיכנו ובדבר זה שווה דין ביטול כלי מהיכנו לדין בסיס , ומה שהתירה הגמ' רק בהפס"מ משום שחששה לדעת ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אך בהפס"מ התירו. עכת"ד. והנה, בטעם הראשון מבוארת דעת שאין בסיס באמצע שבת, ובטעם השני נראה שהתכוין לדעת ר"ת שבסיס נעשה רק כשכוונתו שיהיה מונח כל השבת ולא חלק ממנה או שהתכוין לבאר מדוע אין בזה ביטול כלי מהיכנו וע"ז כתב היות שאין דעתו שיהיו שם כל השבת, דלשיטתו ביטול כלי מהיכנו נאמר רק כשכוונתו שיהיה כל השבת.
אמנם התוס' שבת מד: ד"ה 'יש' כתב לבאר דין הגמ' 'מיטה שלא יחדה למעות והניח עליה מעות אסור לטלטלה כל זמן שהמעות עליה' היינו שהניח עליה מעות בשבת כי אם הניח בער"ש אסור לטלטלה אף בזמן שאין עליה מעות דמיגו דאתקצאי. והטעם שאסור לטלטלה כשהניח עליה מעות בשבת משום שנעשית המיטה בסיס למעות. הרי מבוארת דעת התוס' שאף באמצע השבת נעשה הבסיס למוקצה- בסיס לדבר האסור.
והנה, התוס' ריש ביצה הקשו איך מותר לנער את הטבלא שהניח עליה עצמות בשבת ומדוע שלא תעשה הטבלא בסיס לעצמות. ותירצו התוס' ג' תירוצים וז"ל: "ויש לומר דלפירוש רבינו תם ניחא דפירש במסכת שבת דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום אי נמי כיון דהוו שם אוכלין הוה ליה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדמוכח פרק נוטל (שם דף קמב.) ועוד דאין זה מניח בכוונה דהא אינו חושש היכן יפלו". עכ"ל. וביאר המג"א [שח, סק"נ] שהתי' הראשון סובר כבעה"מ שאין מוקצה באמצע שבת . והתי' השני סובר כתוס' שבת שיש בסיס באמצע שבת ולכן תירץ שיש גם דבר המותר ולכן לא נעשה בסיס. הרי שנחלקו ב' תי' תוס' במחלוקת הראשונים הנ"ל. והתי' השלישי בתוס' סובר כדעת השואל בתרומה"ד סי' קצ"ג, ויתבאר לקמן בעז"ה.
[ובמאמר המוסגר- העולה מדברי התוס' שבת מד: שדין בסיס לדבר האסור ודין ביטול כלי מהיכנו אחד הם, דהכלי בטל מהיכנו משום שנעשה בסיס ואין לו אפשרות טלטול כלל ואין לך ביטול כלי מהיכנו גדול מזה. דאילו לדעת בעה"מ אין קשר בין הדינים דביטול כלי מהיכנו נעשה רק באמצע השבת שמניח מוקצה על הכלי ובזה ודאי שלא נעשה הכלי בסיס דאין בסיס באמצע שבת, וא"כ פשוט שבכל ביטול כלי מהיכנו עדיין יכול לטלטל הכלי בטלטול מהצד משום שאין הבסיס מוקצה ויכול לטלטל את המוקצה שעליו ע"י הבסיס ככל טלטול מהצד, וא"כ יש לעיין מה שייך ביטול כלי מהיכנו הרי תמיד יכול להוריד המוקצה ע"י טלטול מהצד ולא ביטל שום כלי מתשמישו ולא חיברו בקרקע ולא סתרו.
וצריך לומר לדעתו, שהמציאות שכיום לא יוכל להשתמש בכלי כהרגלו עד שיפנה המוקצה מעליו ע"י טלטול מהצד- נחשב גם לביטול כלי מהיכנו, ויש להוסיף עוד שהרי דעת בעה"מ שביטול כלי מהיכנו לשעה לא חשיב ביטול כלי ורק כאשר כוונתו להניח המוקצה כל השבת חשיב ביטול כלי, והיינו כפי שכתבנו שהיות ודעתו שיהיה המוקצה שם כל השבת אף שיוכל לנער המוקצה בטלטול מהצד חשיב ביטול כלי מהיכנו כי הוא מצידו מתכוין לבטל הכלי לכל השבת. ורק כאשר מראש שם את הכלי תחת המוקצה כדי להסיר המוקצה מעליו אין בזה ביטול כלי כלל שכל הנחת המוקצה היא כדי להורידו וכמבואר בסוגיה קנד: לענין כרים קטנים שמניח עליהם קרני דאומנא וכנ"ל . וכן מתבאר בדין 'כופין את הסל לפני האפרוחים' שאין בזה ביטול כלי מהיכנו כי בידו להפריחם כל רגע כמבואר בתוס' שם. אמנם דעת הרשב"א שיש מציאות של ביטול כלי מהיכנו גם לשעה ולא רק כשדעתו שיהיה שם כל השבת , וגם לדעתו יש לבאר שהיות ובזמן השימוש של הכלי עבור המוקצה לא יכול הכלי לשמש לצורכו עד שינער בטלטול מהצד – חשיב ביטול כלי מהיכנו].
ויש לבאר כיצד יפרנס בעה"מ סוגיה דשבת מד: שמשם הוכיחו התוס' שיש בסיס באמצע השבת. ובחזו"א [מח, ח] כתב שיפרש שאין מטלטלים המיטה כל זמן שהמעות עליה טלטול רגיל, אך מותר לטלטלה בטלטול מהצד כי לא נעשית המיטה בסיס.
כמו"כ יש לבאר כיצד יפרנס התוס' את הסוגיה קנד: שמבואר להדיא שאין בסיס באמצע שבת שהרי מותר לטלטל הכרים שהמוקצה עליהם. ובאמת כתב המג"א סי' רס"ה סק"ב שאם מניח מוקצה על הבסיס באמצע השבת ודעתו להסירו בשבת- ודאי שלא נעשה הבסיס מוקצה שהרי ממ"נ יש לבאר הסוגיה בשבת כפי ב' תי' בעה"מ, ובאופן זה אין את ב' תירוציו של בעה"מ וממילא לא נעשה בסיס, ולכן תמה המג"א על הב"י שהביא בשם הגהות אשר"י שמותר לתת כלי תחת נר שעוה בשבת כדי שיטפטף השעוה ע"ג משום שבידו להסיר השעוה מיד. וכתב ע"ז הב"י שדברים אלו רק לדעת ר"ת וסייעתו שאין בסיס אא"כ דעתו לכל השבת, כי אליבא דרש"י יהיה על הכלי דין בסיס. ותמה המג"א שהיות ונעשה בסיס בשבת עצמה ודעתו לנער לכו"ע אין דין בסיס לדבר האסור דכן מוכח מהסוגיה שבת קנד: כנ"ל, ומצד ביטול כלי מהיכנו שהרשב"א אסר אף לשעה אחת מ"מ התיר במקום הפסד וגם כאן מקום הפסד הוא כדי שלא תהיה דלקה, ומדוע תלה זאת הב"י במחלוקת ראשונים. וכן תמה הרעק"א [שבת קנד:] על תוס' איך יפרנס הסוגיה, וכתב בדוחק שהיות ויכול להניח על הכרים בשבת גם דבר היתר ואז הבסיס יהיה לאיסור והיתר ויוכל לטלטלו- לכן לא נעשים הכרים לבסיס.
ולהלכה, פסק המג"א סי' ש"ח סק"נ כדעת בעה"מ שאין בסיס באמצע שבת, וכן פסק הבאור הלכה סי' ש"י ס"ז ד"ה 'מיטה'. אלא שמצאנו בסי' ש"ט סקי"ח שהביא המשנ"ב בשם המג"א שקינה של תרנגולת שהולידה עליה ביצה בשבת- נעשית הקינה בסיס לדבר האסור, והיא גמ' ערוכה שבת מה: וקשה הרי אין בסיס באמצע שבת ומדוע הקינה תהיה בסיס. ובחזו"א שם העיר זאת וכתב לבאר, שכאשר הבסיס מיוחד למוקצה זה מודה בעה"מ שיש בסיס באמצע שבת שהרי זה כל יחודו של בסיס זה. ורק כאשר מניח מוקצה על בסיס שאין זו מטרת הבסיס ויחודו, סובר בעה"מ שאין בסיס באמצע שבת. וע"ע בט"ז ובמשנ"ב ס"ס ש"י שנראה שנקטו להחמיר שיש בסיס באמצע שבת, וצ"ב.
בטעם דין בסיס, והדינים העולים מכך
בפשטות, הטעם שגזרו חז"ל שבסיס למוקצה יהיה לו דין המוקצה, משום שהגדרת הבסיס היא שאין לו שימוש אחר מבלעדי לשמש את המוקצה שיהיה עליו ונטפל הבסיס למוקצה ונחשב כחלק ממנו ולכן גם הוא מוקצה. ולכן לדוגמא שולחן שמונח עליו מוקצה נחשב לבסיס כי כל מהות השולחן שיניחו עליו דברים, והיות וכן הוא- נעשה טפל למוקצה ויש לו דין המוקצה. אבל דבר שיש לו שימוש עצמי ולא כל מטרתו להיות בסיס למוקצה- לא יחול עליו דין 'בסיס לדבר האסור'. ולפי הגדרה זו, ננסה לבאר כמה מדיני המוקצה:
א. דעת ר"ת, שרק אם כוונתו שיהיה המוקצה על הבסיס לכל השבת- נעשה בסיס לדבר האסור, וטעמו יש לבאר, שרק כך מוכח שנעשה הבסיס טפל למוקצה ומשמש אותו. ולפ"ז יש לבאר דברי הבית מאיר והתו"ש [הובא בבאור הלכה סי' רע"ט ס"ב] בדעת ר"ת שנר נעשה בסיס הגם שאין השלהבת תדלק כל השבת, משום שכל זמן שהשלהבת ישנה בעולם תהיה על הנר ולכן נעשה הנר טפל לה- בכל שימושו של הנר הוא להיות בסיס לשלהבת והראיה שכל זמן שהיא קיימת- בסיס הוא לה.
ב. דעת רש"י שנעשה בסיס גם אם כוונתו שיהיה רק ביה"ש, וביאר רש"י במשנה את הדין שאם טמן בגיזי צמר יכול לנער את הכיסוי והם נופלות ולא נעשה הכיסוי בסיס משום "דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות הקדרה" עכ"ל. ובבאור דבריו מצאנו ב' ביאורים: 1. הבית מאיר פירש [כך נראה כוונתו] שהיות וכיסוי הקדרה יש לו שימוש לכסות את הקדרה ממילא לא נעשה בסיס לגיזים, דיש לו שימוש אחר מעבר למה שהגיזים יהיו עליו ולא נעשה טפל להם. 2. הב"י פירש, שאין הגיזים הונחו ע"ג הקדרה אלא רק כדי להטמין בה הקדרה ומה שנמצא שמונחים עליה- אין זה מטרתם ולא רצונו בזה. ועיין שעה"צ אות כ"ד שנראה שנקט את שני הטעמים ולפ"ז ביאר מדוע המניח פמוטות על המפה שעל הלחם לא נעשית המפה בסיס, משום שיש למפה תשמיש אחר, וגם הנר תשמישו להאיר ולא להיות ע"ג המפה- והיינו כב' הפירושים הנ"ל. ועיין שו"ע סי' רנ"ט ס"א שפסק שלא נעשים הגיזים בסיס ובמשנ"ב שם סק"ט ביאר ע"פ המג"א כטעם הב"י עיי"ש [ומזה נראה שהעיקר כדעת רש"י שיש דין בסיס גם כשלא יהיה מונח לכל השבת, ולכן צריך להגיע להסברים מדוע הכיסוי לא יהיה בסיס לגיזים].
ג. פסק הרמ"א סי' שי"א ס"ח שאין באוכלין דין בסיס, וביאר המג"א שם משום שהאוכלין יש להם שימוש עצמאי שהם אוכל ולא שייך שיתבטלו למוקצה שעליהם. והן הן הדברים הנ"ל. והנה, מקור דין הרמ"א נובע מקושיית הראשונים על הגמ' שבת קכג. 'פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים נוטל בכוש ובכרכר והן ננערות מעליהם' ומבואר שלא נעשית הפגה בסיס לתבן המוקצה וקשה מדוע שלא תעשה בסיס. ותי' בתוס' שם, שאיירי שאין דעתו שתהיה שם כל השבת וממילא לדעת ר"ת אין בסיס במה שלא יהיה כל השבת. והרא"ש בתשובה הביא תי' זה, והוסיף לתרץ שכוונתו לסלקה משם דאל"כ תתקלקל. ויש להבין תי' זה של הרא"ש, דאין לומר שכוונתו לדעת ר"ת, שזה כבר תי' בתירוץ קמא, ולכן נראה בד"מ שהבין ברא"ש שסובר ככלבו שאין בסיס באוכלין וכפשנ"ת. אמנם יש לדעת שהט"ז בתחילה למד בכוונת הרא"ש, שאף בדבר שכוונתו שיהיה המוקצה על הבסיס כל השבת- אם דעתו להסיר משם ביום מן הימים את המוקצה, אין דין בסיס כי סו"ס לא נעשה הבסיס חלק ממנו. והקשה ע"ז הט"ז שא"כ נפל בבירא כל דין בסיס, דיצא שרק באופן שכוונתו שיהיה המוקצה על הבסיס לעולם יחשב לבסיס, וזה לא שמענו. ולכן ביאר הט"ז בדעת הרא"ש, שכוונת הרא"ש לר"ת ומה שהוסיף בתי' זה על התי' הראשון, שאע"פ שאין לו כוונה להדיא להוריד את המוקצה מהבסיס באמצע השבת, מ"מ היות והפגה היא אוכל מסתמא כוונתו לאכול בשבת ולכן לא תהיה בסיס- כך נראה לי בבאור דברי הט"ז.
ד. בתרומה"ד סי' קצ"ג דן השואל להתיר בסיס כשהניח באקראי ותרומה"ד חלק עליו ופסק המג"א כדעת השואל. ונראה סברתו שכאשר מניח בלא כוונה ודאי שאין הבסיס נעשה טפל למוקצה דאין זה מהותו של הבסיס באופן זה לשמש למוקצה שהרי רק במקרה הניח ע"ג את המוקצה- ולכן לא נעשה בסיס.
ה. ומה שיש לעיין, דמבואר בסעיף ב, שדלעת ששואבים בה המים והיות וקלה היא שם בה אבן כדי שיוכל לשאוב, אם האבן קשורה לה נעשית חלק מהכלי ומותר, אך אם אינה קשורה אסור לטלטל הדלעת כי נעשית בסיס לאבן, ומקור הדין מדברי רש"י שבת קכה. . וקשה מדוע נעשית הדלעת בסיס, הרי פשוט הדבר שאין הדלעת משמשת את האבן אלא האבן משמשת את הדלעת ומה שונה דין זה מדין גיזי צמר על כיסוי הקדרה שביאר רש"י מט. שלא נעשה בסיס וכנ"ל. וכן הקשה הרש"ש שם קושיה זו ולא תירץ. וראיתי במאירי שם שגם הקשה כן, ותירץ שהיות ואין האבן משמשת כעת לדלעת, מניח אותה בתוך הדלעת כדי לשמור על האבן וממילא נעשית הדלעת בסיס לאבן ככל כלי שנעשה בסיס למה שמונח בתוכו.
ו. בסימן ש"י ס"ח מובא במשנ"ב דין מגירה, וכתב שאם היא מגירה שיש בה בדר"כ מעות המגירה עצמה מוקצה וממילא השולחן בסיס למגירה. ולא הבנתי כעת מדוע נחשב השולחן לבסיס של המגירה הרי עיקר מטרת השולחן להניח דברים ע"ג ודומה לדין כיסוי הקדרה שיש לו תשמיש עצמאי שלכן לא נעשה בסיס לגיזים, ויל"ע.