מראה מקומות סימן שט"ו סעיף א
שיטת רש"י בכמה מקומות שדין עשיית אהל הינה רק באהל עם גג ולא במחיצה, עיין בסוגיות דלהלן עם פרש"י:
1. גמרא עירובין צג: 'אתמר כותל שבין שתי חצרות' - משנה צד.
2. גמ' עירובין קב. 'שלח ליה רמי בר יחזקאל' – משנה קב: , עיין בבאור רש"י בדין הוילון. וכעין זה רש"י שבת קלח.
3. גמ' סוכה טז: 'דכי אתא רב דימי וכו'.
4. גמ' שבת קכה: 'פקק החלון וכו'.
שיטת תוס' בכל מקום שאף במחיצה יש דין אהל אם היא מחיצה המתרת:
5. עיין תוס' שבת קכה: ותוס' סוכה טז:
6. עיין רא"ש שבת פרק י"ז סימן ח'.
7. עיין ר"ן שבת מט. בדפי הרי"ף בבאור שיטת רש"י. ובמהרש"ל שם ביאר באופן אחר.
8. עיין פני יהושע סוכה שם, בבאור דעת רש"י, ומתבאר לפי דבריו הגדרת אהל, ומדוע עשיית אהל הינה תולדה של בונה, ולא אב מלאכה של בונה. ובאבן האזל פרק י' הלכה יז כתב גדר אחר בבאור הדין שאהל חשיב תולדה וז"ל בקצרה: "אך לפי"ז ניחא שפיר דעיקר אב מלאכה דבונה הוא בונה בנין שע"כ יש בו שני הענינים א' שהוא עושה אהל קבוע, ב' שהוא מקבץ חלק אל חלק, ונמצא דעושה אהל קבוע באמת אינו אלא תולדה דהיינו שהוא דומה לאב במקצתו, דהיינו עשיית האהל קבוע וכן המגבן את הגבינה הוא ג"כ תולדה דבונה היינו בתולדה השנית שהוא מקבץ חלק אל חלק" עכ"ל, עיי"ש שהאריך בזה רבות.
9. עיין אבני נזר סימן רכ"א באור אחר בדעת הר"ן ותוס', ולדבריו דעת השו"ע והרמ"א לפסוק כדעת או"ז עיי"ש.
10. עיין טוש"ע סעיף א' [יש ב"י גם בסוף הסימן השייך לסעיף א'].
באור הגמ' שבת קכה: [עיין אבני נזר סי' רכ"א]
1. בגמ' קכה: מבואר שר"א ורבנן מודים שאין עושים אהל עראי בתחילה בשבת ונחלקו לענין להוסיף עראי, שר"א אוסר וחכמים מתירים. ולדעת רש"י נראה בבאור הגמ' שמודים ר"א ורבנן באהל שהוא גג, ונחלקו במחיצה והיא עראי, בין שהיא תוספת או עושה מתחילתה [ואפי' מתרת]. וקצת דחוק בלשון הגמ' שפתחה באהל וסיימה במחיצה.
2. ובתוס' והר"ן נראה שנשמרו מזה, ולכן פירשו שאין עושין מחיצת עראי בתחילה בשום אופן, משום שאף זה יצירת מחיצה דמה לי אהל עראי ומה לי מחיצת עראי, ופי' הגמ' כפשוטו שאין עושין אהל עראי היינו מחיצת עראי. אבל הוספת מחיצת עראי נחלקו ר"א ורבנן. ולא עסקה סוגיה זו כלל בדין אהל אלא רק בדין מחיצה, ודין אהל מתבאר רק בגמ' עירובין קב. , ומחיצה המתרת אסורה הואיל ותמיד נחשבת למחיצה בתחילה שהרי לפני כן לא היה היתר וכעת יש היתר. ולכן דופן ג' בסוכות אף שהיא תוספת על שאר המחיצות בכ"ז נחשבת לתחילת מחיצה כי היא מחיצה המתרת ויצרה דבר חדש. וא"כ יצא לשיטתם שמחיצה המתרת שהיתה טפח מער"ש אין להוסיף לה בשבת כי עדיין לא התירה כלום מער"ש ורק כעת מתירה וחשיב שעשה את כל המחיצה בשבת. ועיין חזו"א סימן נ"ב סקי"ב שלמד בדעת תוס' שמתיר אף לעשות מחיצת עראי בתחילה.
3. ודעת מהר"ם להתיר תוספת על מחיצה המתרת, ובאמת טעמא בעי מדוע שיהיה מותר להוסיף שהרי כל זמן שעדיין אין המחיצה קיימת לגמרי לא מתירה כלום והשלמתה זוהי התרתה. ועיין משב"ז סק"א שהעיר כן. ועכ"פ לשיטתו יהיה מותר לעשות מחיצת עראי בתחילה כשאינה מתרת, ורק מתרת לעשותה בתחילה אסור. ולפ"ז הגמ' תתפרש כדעת רש"י.
4. נמצינו למדים: לעשות אהל עראי בתחילה אסור לכו"ע מדרבנן. לעשות מחיצת עראי בתחילה לדעת הר"ן ותוס' יש לאסור מדרבנן ולשאר ראשונים מותר וכן נפסק. לעשות מחיצה המתרת לכל הראשונים אסור ורק לדעת רש"י מותר. ולהוסיף על מחיצה המתרת לדעת הר"ן אסור ולדעת מהר"ם מותר וכן נפסק.
גדר מחיצת קבע ועראי
1. מבואר שעשיית מחיצת קבע היא איסור תורה, וכן משמע במשנה בעירובין ק. לענין דלת שבמוקצה, וכן מבואר במג"א ריש סי' שי"ג שפקק החלון אם הוא קבוע אסור מהתורה. וכן הוא דעת רש"י עירובין קב. לענין וילון קבוע עיי"ש. ויש להבין מהו גדר של קבע.
2. ומצאנו ג' הגדרות בענין זה: א. זמן. ב. חוזק. ג. חומר. ונבאר:
3. זמן- בבאור הלכה סי' שי"ג הביא שצריך שיהיה ל' יום כדי שיחשב לקבע, ופמ"ג א"א ריש סי' שט"ו כתב ששמונה ימים חשיב קבע.
חוזק- לענין וילון כתב רש"י עירובין שם, שאם קובע אותו חשיב מחיצת קבע. ולדעת ב"י כוונתו שהוילון יהיה קבוע מכל צד ואינו מתדלדל לכל צד, ורק בזה בתוספת שנעשה לזמן מרובה נחשב לבנין. אולם תרומה"ד למד ברש"י שאף שמתדלדל לכל צד חשיב קבע אם נמצא לזמן מרובה. ואם כן נחלקו בזה תרומה"ד וב"י. ועיין חזו"א סימן נ"ב סקי"ג.
חומר- בתוס' שבת צה. הקשה מדוע יש איסור לבנות ביו"ט, שיותר מדין הואיל והותרה לגבן לצורך יו"ט הותרה נמי שלא לצורך, ותי' שאסור לבנות משום עובדין דחול. ובפנ"י ביצה יב. תי' ע"ז שמגבן שהותר ביו"ט הוא רק לאכול מיד ובאמת לגבן כדי להצניע אסור ביו"ט מדין בנין וה"ה אסור בנין לזמן מרובה ואין ע"ז הואיל. ולפ"ד יוצא שמותר מהתורה לבנות בנין קבע לזמן מועט. אמנם בבאור הלכה ריש סי' שט"ו מבואר שבנין מלבנים אסור מהתורה אף לזמן מועט, דכל בנין העשוי מלבנים חשיב קבע. ועיין בלשונו שנראה שעיקר האיסור מה ששם אבנים זע"ז ולא רק החומר של האבנים.
גדר מחיצה המתרת
1. במג"א סק"ג כתב שמחיצה המתרת היינו שעושה רשות בפנ"ע ולכן צריך שתהיה עם כל דיני מחיצות, דהיינו שתהיה קשורה מכל צד ותהיה גבוה י' טפחים.
2. עוד מבואר בדבריו, שבזמן שעושה מחיצה המתרת אך אינו צריך להיתרה- אינה נחשבת מחיצה המתרת ולכן מחיצה שהיא גם כיסוי אין לה דין מחיצה המתרת. ובעצם אלו גם דברי הט"ז סי' תקי"ד, שמותר לעשות מחיצה ביו"ט לאור הנר כדי לשמש מיטתו היות ואפשר לכבות הנר, ומבואר אע"פ שכעת המחיצה מתרת הואיל ואין צריך להיתרה אינה נחשבת למתרת.
3. ויש לדון באופן שעושה מחיצה ברה"ר וכעת היא רה"י, אך אין לו צורך לטלטל כלום, האם נחשבת למחיצה המתרת כי סו"ס יצרה רשות בפנ"ע או משום שאין לו שימוש בזה אינה מתרת. ומזה נדון האם מותר לעשות מחיצה בפני הספרים אף שאין רצונו לשמש מיטתו.
4. ובמג"א ריש סי' שי"ג הביא דברי הר"י הלוי שאם עושה מחיצה לחוץ בפני הטומאה אף שאין לו כעת כלים שצריך להצילם – חשיב מחיצה המתרת. ומג"א שם פליג עליו כי סו"ס אינה מתירה כעת כלום. ואפשר שבזה תליא פלוגתתם. ויש לפלפל.
סעיפים ב –ז, יג
סעיפי אלו עוסקים באיזה אופנים האהל צריך למחיצות כדי שיחשב אהל, ובאיזה אופנים אף בלא מחיצות חשיב אהל, ונסכם השיטות בקצרה ומקורותיהם.
1. גמ' ביצה לב: מבואר שפוריא וחביתא וקדרה וכו' הרוצה לעשותם בשבת יעשה מלמעלה למטה, ואם עושה מלמטה למעלה חשיב אהל ואסור . והקשה התוס' שם, א"כ כיצד אנו עושים בשבת שולחנות ע"י ששמים הרגלים ואח"כ הדף של השולחן הרי שנינו שמלמטה למעלה אסור. ותי' בתוס' שלשולחן אין מחיצות ולכן אין לו דין אהל. ועוד מתבאר בתוס' שם, שאם המחיצות עשויות מער"ש מותר לתת האהל עליו. והעולה מתוס' שדין אהל תלוי האם יש לו מחיצות או לא, ואם יש לו מחיצות חשיב אהל הגם שאין לו שימוש לאויר שתחתיו, שהרי תוס' לא כתב מזה מידי [ולקמן יתבאר דעת הט"ז בהבנת תוס'], ודעה זו הובאה במשנ"ב סקי"ז. ולא מתבאר בתוס' כמה מחיצות צריך שיחשב לאהל, ובפשטות מכך שלא חילק נראה שאף ב' מחיצות וגג חשיב אהל, וכן מבואר בשעה"צ אות כא.
2. ובגמ' עירובין קב. מבואר בהנהו דיכרי שמותר להוסיף אהל לצל רק כשהיה טפח מער"ש אך אם עושה את כל האהל אסור וכן פסק השו"ע ס"ב. ובפשטות הסוגיה שם מבואר שאין צורך שיהיה מחיצות אלא אף בגג לחוד אסור. ויל"ע מה יענה על כך התוס' שהצריך מחיצות כדי שיהיה אהל. ובתוס' שבת לו: כתב על זה, שבסוגיה דעירובין חשיב אהל טפי ולכן הוי אהל אף בלא מחיצות, ולא ביאר דבריו.
3. ופשטות הדברים שיש ב' סוגי אהל, האחד, אהל שעושה להשתמש באויר שתחתיו כגון שעושה להגן מהחמה ומהגשם [וכן באופן שעושה חופה לכבוד, וכמבואר שעה"צ אות לה, ודעת התהל"ד שאם עושה חופה לכבוד אין לה דין אהל שנעשה לצל, ועיין מה שנכתוב בזה לקמיה בעז"ה בדין כסא טרסקל] ובזה יש איסור לעשות אהל אף בלא מחיצות כי זהו עיקר מהותו של אהל. והשני, אהל שעושה כדי להשתמש מעליו וממילא נוצר חלל מתחתיו ואין זה עיקר מטרתו כגון מיטה ושולחן שהאויר שנותר תחתיהם ממילא הוא ולא לשם כך יצרו אהל זה, ובאופן זה עוסק תוס' בביצה והצריך מחיצות ובזה מקבל שם אהל אף שאין לו שימוש באויר שתחתיו. ובאופן הראשון שכתבנו לכאורה צ"ע מדין כיסוי הכלים המובא לקמן סי"ג שכתבו התוס' שהאיסור הוא בכלי רחב, אך בכלי צר מותר היות ולא עושה מחיצות, וצ"ע הרי עושה את האהל כדי להשתמש באויר שתחתיו דהיינו שיגן כיסוי הכלי על האוכל בתוכו, ומדוע צריך שיהיה גם מחיצות כדי להתחייב, ובאמת בבהגר"א אות י"ד כתב להדיא שהטעם לאסור כיסוי הכלים משום שכוונתו לעשות צל [ואין צורך בעשיית המחיצות], ולפ"ד יצא שיש לאסור בכל כלי גם שאינו רחב ולא כדעת השו"ע, ולא ראיתי מי שפוסק כוותיה. שו"ר בערוה"ש סוף הסי', שכתב כדברי הגר"א ובכ"ז אסר רק בכלי רחב משום שכלי צר ככל אינו אוהל. ובחזו"א סי' נ"ב סק"ט [ד"ה וכ' המשנ"ב] ביאר מכח קושיה זו שההגדרה שצריך לאויר שתחתיו היא שהאדם משתמש מתחת הכיסוי כעין הגנת הדירה, עיי"ש. ויש לבאר כוונתו לאו דוקא דירה לאדם שהרי בגמ' עירובין קבץ מבואר שגם לבע"ח חשיב אוהל. אלא כוונתו דירה לבע"ח ולא לדברים דוממים, כן נראה.
4. וברשב"א שבת קלח. הביא דעת תוס' באופן אחר, שצריך שיהיה גם מחיצות וגם שימוש לאויר מתחת כדי שיחשב לאהל. ולפ"ז יש לבאר שהסיבה שחייב במיטה אם עושה אותה מלמטה למעלה משום משום שיש שימוש באויר שתחתיה לשים שם סנדלים. וכן לפ"ז יש להתיר לעשות שולחן אף שיש לו מחיצות משום שאין שימוש לאויר שתחתיו. וגם לשיטה זו יש לבאר שאם עושה אהל לצל וכדו' חייב אף בלא מחיצות וכסוגיה דעירובין. ורק באופן שאין עשיית האהל לאויר שתחתיו כמו מיטה וכו' צריך לעשות גם מחיצות. וזוהי הדעה השניה שהובאה במשנ"ב סקי"ז.
5. דעת הרשב"א עצמו כפי שנראה מדבריו שם, שאין חלוקה בב' סוגי האהלים דבכל האופנים שמשתמש באויר שתחתיו אין צריך מחיצות כלל ולכן גם במיטה היות ומשתמש באויר שתחתיה לסנדלים, אין צריך מחיצות. וראיית הרשב"א מדין גוד המבואר בגמ' שם, והוא שק שתולים אותו על יתדות וממלאים בו יין וע"י האויר שעובר תחתיו מצטנן היין, ומבואר שאם צריך את האויר שתחתיו אף בלא מחיצות חייב. וראיית הרשב"א מגוד קצ"ע, שהרי זה דומה לאהל שעושה לצל שעיקר העשייה בשביל האויר שתחתיו וה"נ עיקר העשיה של הגוד באופן זה הוא להשתמש באויר שתחתיו. אך עכ"פ פשוט שהרשב"א לא חילק בין סוגי האהלים שהרי השווה דין הגוד לדין המיטה. ודעה זו הביאה הבאור הלכה ס"ג ד"ה 'מיטות' וכתב שראוי לחוש לו לכתחילה.
ובבהגר"א הקשה על הרשב"א, איך התירה הגמ' לעשות מלמעלה למטה, הרי כאשר עושה למעלה כבר חייב מדין אהל שהרי אף בלא שום מחיצות אסור לעשות אהל וא"כ מהו היתר זה. ובחזו"א כתב לבאר דעת הרשב"א, שרק כאשר מעמיד אהל על עמודים בלא מחיצות ס"ל לרשב"א שאסור כי זהו יצירת אהל, אך כאשר מחזיק עדיין ביד את האהל – אין עליו שם אהל ולכן מותר לעשות מלמעלה למטה כאשר מחזיק האדם את האהל ביד ואז מניח עמודים מתחת [והוכיח כן מהסוגיה שבת מג: לענין מת המוטל בחמה עיי"ש, ועיין מה שכתבנו בזה בסי' שי"א ס"ו]. ולפ"ז יוצא שההיתר לעשות מחיצות מלמעלה למטה נאמר גם באהל העשוי לצל, שהרי הגמ' בשבת שם איירי באהל העשוי לצל ובכל זאת מותר כאשר מחזיק את האהל בידיו ורק אח"כ שם את המחיצות וכן הוא להדיא ברש"י בסוגיה שם.
6. דעת הט"ז, שלא נחלקו התוס' והרשב"א וכו"ע מודו שחיוב אהל הוא כאשר צריך להשתמש באויר שתחתיו. וחילק הט"ז ג' חלוקות, א. אהל שכל מטרתו לצל אסור אף בלא מחיצות כלל. ב. אהל שעיקרו לשימוש מעליו ויש חלל תחתיו כגון מיטה ומשתמשים בחלל שתחתיו, צריך ב' מחיצות כדי להחשיב את החלל שתחתיו. ג. אהל שאין לו כלל שימוש תחתיו צריך ד' מחיצות כדי להפוך את המקום שתחתיו למקום הראוי לשימוש ואסור אע"פ שלא משתמש בו. ודעה זו הביא המשנ"ב סקכ"ב.
7. ולהלכה, באופן שעושה אהל לצל או לשמש אויר שתחתיו אסור אף בלא מחיצות, כמבואר בסי' ש"א ס"מ שאין לחבוש כובע רחב משום אהל אע"פ שאין לו מחיצות וכן פסק המשנ"ב סק"כ ושעה"צ כה. ואם עיקרו לתשמיש מעליו ויש שימוש גם לאויר שתחתיו, יש לאסור עם יש לו ב' מחיצות וכדעת הט"ז כמבואר במשנ"ב סקכ"ב. ולכתחילה יש לחוש לדעת הרשב"א שאף בלא מחיצות כלל יש לאסור וכמבואר בבאור הלכה ד"ה 'מיטות'. ואם אין שום שמוש לאויר שתחתיו ויש לו רק ב' מחיצות יש להתיר כמבואר בשו"ע ס"ז, ואם יש לו ד' מחיצות נראה במשנ"ב סקכ"ב שנטה לאסור וכדעת הט"ז.
היתרים בדין עשיית אהל
8. כמה אופני היתר מצאנו בדיני אהל: א. מחיצות עשויות מער"ש. ב. כסא טרסקל. ג. חוט ומשיכה שכרוכין באהל, וכן טפח פרוס מבעו"י. ד. עשיית אהל מלמעלה למטה. ויש להרחיב בכל אחד מאופני ההיתר.
א. מחיצות מער"ש: בדין שהתבאר לעיל שאם נעשו המחיצות מער"ש מותר לעשות בשבת את האהל, כתבו התוס' בביצה שם, שאם הכלי רחב אע"פ שיש מחיצות מער"ש אין לכסות את הכלי בשבת וראייתם מהגמ' שבת קלח. שאין לכסות פרוונקא [בגד] על פי הגיגית והבינו התוס' שטעם האיסור משום אהל ולמרות שיש מחיצות מער"ש. והרשב"א והראב"ד ביארו שהאיסור בגמ' שם משום 'משמר' ולא משום אהל אך הטוש"ע סי"ג פסקו כתוס', ולפ"ז אין לכסות כלי רחב בשבת וכ"כ מג"א סק"ו שתיבה רחבה אין לכסותה בשבת. והט"ז סוף הסי' כתב שהאיסור רק אם מכסה במכסה שאינו המכסה הקבוע שלו, אך במכסה הקבוע מותר לכסות, ולא הביא המשנ"ב את דבריו כלל רק כתב בשעת הצורך לסמוך על דעת הרשב"א והראב"ד שאין כלל אהל בכיסוי הכלים. ועיין ט"ז סוף הסי' שכתב ביאור אחר מדוע לאסור כיסוי הכלי שע"פ החבית, דהיות ופשוט שכיסוי הכלי נחשב לשימוש מישני מה שמשתמש באויר שתחתיו, נמצא דכדי להתחייב צריך לעשות גם מחיצות וגם אהל [וכפי שכתב הט"ז בס"ג] והיות ואין שימוש לכלי המלא בלי הכיסוי שהרי א"א להשתמש בתוכו כי הוא מלא וכן השמוש בו כעת שהוא מלא אינו שימוש טוב כי אין לו כיסוי, וכאשר מכסה נחשב שיוצר גם כיסוי וגם מחיצות ביחד, אך כלי ריקן שיש שימוש למחיצות גם אם אין לו כיסוי- יש שימוש למחיצותיו ולכן כאשר מכסה עושה רק גג בלא מחיצות ואין איסור בעשיית הגג לבד. ולפ"ז כתב הט"ז שבפרוונקא אפומא דחביתא אסור אף בכלי שאינו רחב. ובחזו"א סי' נ"ב סק"י [ד"ה במשנ"ב סקכ"ב] ביאר, שכאשר הכלי רחב ושם גג על גביו נחשב שיוצר בב"א גם את המחיצות שע"י הגג מחבר המחיצות לחטיבה אחת, עיי"ש .
9. ובעצם ההיתר בדין מחיצות שמער"ש שמותר לכסות בשבת, פשוט הדבר שאין היתר זה נאמר על אהל העשוי לצל, שהרי באהל כזה החיוב הוא על האהל בלי מחיצות ואין המחיצות מעלות ומורידות מידי. אלא כל ההיתר נאמר באהל שעושהו להשתמש מעליו ויש גם שימוש למטה כגון מיטה וכדו' [וכן מבואר במשנ"ב, ובחזו"א נב, ב, בדין הרביעי], ויש להבין מה מועיל המחיצות מער"ש שלא יחשב לאהל בשבת, הרי המחיצות עצמם אינם יוצרים את האהל שהרי מותר לעשות מחיצות אלו בשבת ומדוע מתירות את עשיית הגג שהוא עיקר האהל. ויש לבאר היות וכל איסור עשיית האהל הוא מדרבנן ממילא כל שינוי שעושה בעשייתו לא גזרו רבנן עליו. עוד יש לעיין, שכתב השו"ע ס"ד שאין להסיר את האהל בשבת מדין סותר אע"פ שנשארות המחיצות בשבת, וטעם הדבר כי עיקר הבנין הוא עשיית הגג וממילא יש בסתירתו משום סותר, ומזה גופא מוכח שעיקר האהל הוא הגג בלא המחיצות ומדוע לענין בנין הגג אין חייבים על בנייתו מצד עצמו. איברא שבשעה"צ אות לא עמד בזה וכתב שמצינו שסתירה חמורה מבנין אך לא ביאר טעמו של דבר. שו"ר בשש"כ פרק כ"ד הערה י"ז שהקשה היאך אפשר שיתחייב משום סותר ולא משום בונה, ועוד, איך אפשר להוריד קדרה מע"ג הכירה הרי סותר את האהל וחמורה סתירה מבנין, עיי"ש מה שהאריך בזה. וע"ע שעה"צ אות מו.
10. ב. כסא טרסקל: היתר נוסף שמצאנו בדין אהל, אם האהל היה מוכן מער"ש והיה מקופל ובשבת רק פורס אותו, אף שהיה מקופל כולו ולא היה בו טפח- מותר לפרסו בשבת. ודין זה נלמד מהגמ' שבת קלח. בכסא טרסקל שמותר לפותחו ולסוגרו בשבת וכן פסק שו"ע ס"ה, ובמג"א הוסיף שהיתר זה נאמר גם בחופה ולא רק בכסא טרסקל, ומבואר בשעה"צ אות לה שחופה מוגדרת כאהל העשוי לצל ואף בזה מותר כאשר האהל כבר קיים ומקופל. וטעם ההיתר נראה, שכל דין אהל עראי אסור מדרבנן, וגזרו אטו יעשה אהל קבע. ועשיית האהל היינו לעשות מתחילתו ועד סופו, אך כאשר האהל קיים מצד עצמו ורק צריך לפורסו- לא גזרו בו חז"ל דאין בזה עשיית אהל רגילה. אמנם בנוב"י [תנינא ל'] הבין שהיתר כסא טרסקל משום שאין עשוי להשתמש באויר שתחתיו [ודייק כן מלשון רש"י עיי"ש בהרחבה] ולפ"ז ביאר כוונת המג"א שהתיר גם חופה מדין כסא טרסקל דחופה שעשויה לכבוד אינה כמו חופה שעשויה לצל ונחשבת שאינה עשויה לשימוש תחתיו, ולפ"ז ביאר לשיטתו מדוע אין במטריה בשבת היתר של כסא טרסקל דהיות ועשויה לצל אין היתר זה . אך לדעת המשנ"ב שהיתר של כסא טרסקל נאמר גם באופן שנעשה לצל יהיה מותר לפתוח מטריה בשבת מדין כסא טרסקל, וכ"כ החזו"א סי' נ"ב, ו. ומ"מ אסר החזו"א מטריה מדין עובדין דחול וכו' אך לא מצד איסור אהל.
11. ואכתי יש לדון לפ"ז, מדוע בסי' ש"א ס"מ אסרנו ללבוש כובע כשיש בגגו טפח משום שעשוי לצל, הרי הכובע כבר עשוי מער"ש ומדוע שלא יהיה לו היתר של כסא טרסקל שכל מה שעביד וקאי מער"ש אין בו דין אהל ואף בעשוי לצל כמבואר במשנ"ב. ויש לבאר, שרק בחופה וכסא טרסקל שמצד עצמם ראויים לעמוד כפי שהם עכשיו רק שעדיין אינם פרוסים- בזה מתירים, אך כובע שכל מהות האהל שבו הוא רק בזמן שנמצא על האדם ובלא זה עדיין אינו מוגדר אהל. שהרי פשוט הדבר שכל סדין שפורסו נחשב שעושה אהל בשבת הגם שכבר מוכן מער"ש, דסו"ס אין לו מהות של אהל כל זמן שלא מעמידים אותו, וה"נ כובע.
12. ג. חוט ומשיכה וטפח הפרוס מבעו"י: קודם יש להקדים בבאור סעיפים ח- יא, בדין כילה: בגמ' קלח. אמר אביי שכילה פטור אבל אסור. וכן בהמשך שם תני רמי בר יחזקאל שכילה אסור לפורסה בשבת, ובעמוד ב' שם מבואר שכילת חתנים מותר לפורסה והוא שאין בגגה טפח ואין בשיפועה טפח ולא נחית מפוריא טפח. ונחלקו רש"י והרי"ף בבאור סוגיה זו. דעת רש"י שכילה האסורה היא שיש בגגה טפח, וכיון שעשויה לזמן מועט חשיב עראי ולכן אסור רק מדרבנן [ואם עשויה לזמן מרובה חשיב אהל קבע שאסור מהתורה]. וכילת חתנים אין בגגה טפח כמבואר בגמ' ולכן מותר לעשותה בשבת. ודעת הרי"ף שכל הסוגיה איירי בכילה שאין בגגה טפח, כי כילה שיש בגגה טפח חשיבא אהל קבע, וההבדל בין כילת חתנים המותרת לבין כילה האסורה שכילת חתנים הדרך לפורקה ולנטותה וכילה שאיירי בה רמי בר יחזקאל אין דרכה בכך.
ולדעת הרי"ף יש להקשות, שאם סובר שכילה שאין בגגה טפח חשובה לאהל, מדוע מבואר בשו"ע ס"ב [והוא ש"ס ערוך בעירובין קב.] שרק כשיש טפח פרוס מער"ש מותר להוסיף על האהל בשבת, ולשיטת הרי"ף יספיק אף פחות מטפח שהרי שם אהל עליו. ועוד יש להקשות מדוע כשיש טפח מער"ש מותר להוסיף על האהל הרי חשיב אהל קבע ואין להוסיף על אהל קבע.
13. וקודם נבאר מחלוקת הראשונים ועפ"ז נתרץ קושיות הנ"ל. ובבאור מחלוקתם מצאנו כמה ביאורים בפוסקים- דעת הפמ"ג [משב"ז ח']: אין מחלוקת מהותית בין רש"י והרי"ף, ונחלקו בממציאות של כילה האם היא עשויה לזמן מרובה או לזמן מועט, דעת הרי"ף שעשויה לזמן מרובה ולכן כילה שהיא טפח הינה אהל קבע שאסור מהתורה וממילא כילה שהיא פחות מטפח אסורה מדין 'חצי שיעור אסור מהתורה'. ודעת רש"י שסתם כילה עשויה לזמן מועט וממילא כילה שיש בה טפח אסורה מדרבנן מדין 'אהל עראי' וכילה שהיא פחות מטפח אין בה דין 'חצי שיעור' דאין באיסורי דרבנן דין ח"ש.
והעולה מדבריו, שפחות מטפח אין שם אהל עליו לכו"ע, והצד לאסור רק מדין ח"ש . ולפ"ז מובן מדוע כשיש פחות מטפח מער"ש א"א להוסיף עליו דאינו נחשב אהל כלל. וכן מובן מדוע כשיש טפח אפשר להוסיף כמבואר בס"ב, דשם איירי באהל שהוא לזמן מועט ונחשב לאהל עראי ומותר להוסיף לו בשבת, ומה שכתב הרי"ף שכילה שהיא טפח אסורה מהתורה מדין אהל קבע היינו כשהיא עשויה לזמן מרובה.
והמשנ"ב סקל"ד, ביאר ע"פ המג"א מחלוקתם האם לאהל פחות מטפח יש שם אהל או שאין לו שום חשיבות. דעת רש"י שאהל פחות מטפח אין לו שם אהל ולכן מותר לעשות כילה פחות מטפח אפי' לקבע. ודעת הרי"ף שאף פחות מטפח הוי אהל אלא שנחשב לאהל עראי, ולכן לשיטתו אין לעשות אהל פחות מטפח בין עראי ובין קבע דאין עושים אהל עראי בתחילה בשבת.
ויש לדון לדעת הרי"ף האם אהל טפח נחשב אהל קבע בכל אופן, דפשטות לשון הרי"ף נראה שאהל פחות מטפח הוא אהל עראי ומדוייק שאהל טפח הוא אהל קבע וכ"כ הר"ן על הרי"ף שם עיי"ש. וכן דעת הנוב"י בבאור דעת הרי"ף שכל אהל טפח אף שעשוי לזמן קצר נחשב לאהל קבע בעצם מציאותו שהוא טפח [ולפ"ז כתב שמטריה חייב חטאת הגם שעושה אותה לזמן מועט]. ולביאור זה הקושיות שהקשנו לעיל עדיין צריכים ליישבם, שהיות ולדעת הרי"ף גם אהל פחות מטפח חשוב אהל עראי וממילא אהל של טפח חשיב אהל קבע, כיצד אפשר להוסיף על אהל העשוי טפח בשבת, וכן מדוע א"א להוסיף על אהל פחות מטפח.
ובנוב"י עצמו כתב ליישב, שרק כאשר עושה גם אהל וגם מחיצות ביחד – וכן הוא בכל אהל משופע שעושה גם אהל וגם מחיצות, חשיב אהל קבע כשעושה טפח. אך אם עושה רק גג בלא מחיצות אף אהל טפח לא חשיב אהל קבע, ולכן בס"ב פסק השו"ע שאם יש אהל עראי טפח אפשר להמשיכו בשבת, כי לא עושה המחיצות אלא רק הגג [וכתב שם שעיקר הסברא כבר כתובה בתוס' ביצה לב: שהבאנו לעיל]. ולפי דרכו יש לבאר דברי הרי"ף שמחייב באהל פחות מטפח בדין הכילה, היינו גם באופן שעושה גג ומחיצות ביחד אך אם עושה רק גג פחות מטפח לית לן בה. ומובן מדוע צריך שיהיה מער"ש גג טפח כדי שיוכל להוסיף עליו כי גם הרי"ף מודה שגג פחות מטפח אין עליו שם אהל כלל כל שלא עושה גם מחיצות עימו.
אלא שבמשנ"ב נראה שסובר אף לדעת הרי"ף, שאהל טפח יחשב קבע רק אם עושה להרבה זמן ואם לאו עדיין יחשב לאהל עראי [ומה שכתב הר"ן שע"פ הרי"ף אם עושה טפח חשיב לקבע ולא תועיל מתיחת החוטים- איירי באהל העשוי לקבע, וכ"כ החזו"א נב, ד. בדעתו], ולפי דרכו אין צריך להגיע לחידושו של הנוב"י אלא יש לבאר שהרי"ף סובר אף שעושה אהל לבד בלא מחיצות פחות מטפח נחשב לאהל והשו"ע בס"ב הסובר שמותר להוסיף על אהל איירי באהל עראי שהרי אף באהל טפח שייך שיהיה אהל עראי וכנ"ל. אלא שאכתי יש לעיין מדוע לא יועיל אהל פחות מטפח מער"ש להוסיף עליו בשבת, וצ"ב כעת. וכמו"כ יש לעיין שבשעה"צ אות ל"ט נראה שכן סמך על חידושו של הנוב"י לחלק בין עושה מחיצות ואהל ביחד לבין עושה אהל לחוד, וקשה לבאר שזוהי כוונת המשנ"ב בסקל"ד אחר שלא רמז מידי לחידוש זה וצריך היה לכותבו, דיוצא נפק"מ גדולה לדינא בין הפירושים. שלדעת הנוב"י מותר לעשות אהל פחות מטפח בשבת אם אין לו מחיצות, ולדעת המשנ"ב יש לאסור. וצ"ב בכל זה.
14. ועכ"פ, לכל אחד מהשיטות באופן שיש איסור לעשות כילה, מבואר בגמ' שאם כורך עליו חוט מבעו"י יכול לנטות את הכילה וכן יכול לפורקה, וטעם ההיתר של חוט זה מתבאר בראשונים שתמיד נחשב כמוסיף על האהל אף שאין טפח, דעצם המציאות של חוטים כעין אלו הינם מראים שכילה זו הינה אהל מוכן ורק מוסיף על האהל המוכן כבר וכמבואר כ"ז בשו"ע ס"י. ולדעת הרי"ף אין החוטים מתירים לפרוס מעל טפח כי אם כן הוי אהל קבע וכ"כ המג"א והביאו המשנ"ב סקל"ז. אמנם בבאור הלכה כתב שאם פורס חוטים ועושה טפח אסור רק מדרבנן ולא מדאורייתא כי עשיית החוטים נחית חד דרגה עיי"ש .
15. עשיית אהל מלמעלה למטה: כבר התבאר לעיל [סעיף 5] דין זה, ובקצרה- מותר לעשות אהל מלמעלה למטה שאין זה דרך אהל, ובחזו"א מתבאר שאף באהל העשוי לצל נאמר חידוש זה כאשר מחזיק את האהל בידים ואח"כ שם את המחיצות עיי"ש.
דין משמרת- סעיף ט
1. בגמ' ריש פרק תולין [קלז:] מבואר שיש איסור לתלות משמרת על הכלי בשבת, ופשטות הסוגיה איירי מצד דין אהל שדנה הגמ' שם שחשיב עשיית אהל לכתחילה. ובהמשך הגמ' שם אמר אביי שמשמרת פטור אבל אסור. ועוד מתבאר בגמ' שם [קלט:] שאם תלה משמרת ושם בה רימונים מותר, ולא עבר על משמר. ונחלקו הראשונים בטעם האיסור במשמרת.
2. דעת רש"י, שאסור לתלות משמרת מדין עובדין דחול [עיין רש"י קלח. ד"ה 'אלא', קלט: ד"ה 'מערים'] . והקשה עליו הרמב"ן שבסוגיה מוכח שהאיסור משום אהל, אלא שיקשה שאם האיסור משום אהל מדוע מותר לתלותה בשביל רימונים. וביאר הרמב"ן שכאשר תולה רימונים לא מותח את המשמרת אלא רק מניחה ואין בזה משום אהל, ורק כאשר מותחה יש בו משום אהל. והרשב"א הקשה על דבריו עיי"ש, והביא הרשב"א פירוש הר"ר יונה שאהל נחשב כאשר צריך את האויר שתחתיו וברימונים אין צורך לאויר שתחתיו. והוסיף הרשב"א, שאע"פ שתולה את המשמרת ורק אח"כ שם הכלי תחתיו אין זה נחשב 'מלמעלה למטה' שהתירה הגמ' בביתה לעשות אהל כזה, דהואיל וכן הדרך של המשמרת שקודם עושים למעלה ואח"כ למטה- חייב אף באופן זה.
3. וב' דברים למדים אנו מדעת הר"ר יונה, האחד שאף שצריך לאויר שתחתיו כל שאין עיקרו לאויר שתחתיו צריך גם מחיצות, וזהו כדעת התוס' שהביא הרשב"א שהוזכר לעיל, ולא כדעת הרשב"א גופיה שכל שצריך לאויר תחתיו אף לשימוש מישני אין צריך מחיצות כלל. והשני, שהיתר של מלמעלה למטה לא נאמר רק כאשר זהו שינוי בעשיית האהל. וכן נראה שפסק המשנ"ב לדינא בשעה"צ אות נו, שהביא דעת הקצש"ע להתיר להחזיר מגירה לשולחן ואין זה אהל כי חשב מלמעלה למטה, והוא עצמו כתב לאסור כדעת החיי"א משום שכך הדרך לבנותו ואסור אף מלמעלה למטה, והן הן דברי הר' יונה.
4. ויש להעיר כמה הערות בדין משמרת וכיסוי הכלים, דהנה כתב הבאור הלכה ס"ג [ד"ה מיטות] שדעת הרשב"א שכל אהל שיש שימוש לאויר שתחתיו אף אם השימוש הוא שימוש מישני ולא עיקרי חשיב אהל אף שאין לו מחיצות כלל ופסק כוותיה בבאור הלכה והיקל במקום הדחק. ולפ"ז מה שכתב הרשב"א בשם הר' יונה שצריך מחיצות היינו לדעת התוס', אך לדעת הרשב"א אין צריך לכל זה. ולפ"ז יש להעיר על המשנ"ב שכתב שאם אין כלי תחת המשמרת מותר ולא חשיב אהל, ומדוע לא חש לרשב"א שאף בלא מחיצות חשיב אהל. וצ"ב. עוד יש להעיר, שבדין כיסוי הכלים מבואר ברשב"א שהאיסור משום שדמי למשמר ולא משום אהל, ועיין בב"י סוף הסי' שהביא דבריו. ומה ההבדל בין משמרת שחשיב אהל לשיטתו לבין כיסוי הכלים שלא חשיב אהל. עוד יש להעיר שמבואר בשו"ע שאם מניח קצת מגולה מותר, ולא התבאר כמה הוא שיעור זה, האם צריך להשאיר דוקא טפח כמבואר בס"ב או אף פחות. וכן יש לעיין בשעה"צ אות נט אם היה פרוס מער"ש יכול לסגור כולו, איזה שיעור יש לקצת זה. וכן יש לעיין מדוע מועיל מה שהיה פרוס מער"ש הרי כאשר לא מכוסה כל הכלי לא חשוב אהל וא"כ מדוע כאשר פרוס קצת נחשב שמותר להוסיף על אהל זה.
ועל מה שכתב הט"ז שבכיסוי המיוחד לכלי אין איסור בדבר, כ"כ הגר"ז והוכיח כן ממגופה שעל החבית שמותר לסותרה ואין בה משום סתירת אהל כי מיוחדת היא לכך, והמשנ"ב לא הזכיר מזה כלום. ומביאים בשם הגרש"ז שאם יש בית אחיזה לכיסוי הכלי- מותר. ומסתבר שע"ז סומכים העולם כיום, שהרי לדעת המשנ"ב סקמ"ח אם הזיז הסיר ממקום למקום חשיב כעושה המחיצות בשבת ואיך מצינו ידינו ורגלינו בכיסוי כלים בשבת, וע"כ לסמוך על כל התירים הנ"ל.