סימן שכ"ה
מראה מקומות סעיפים ד –ז
בסעיפים אלו מתבאר דין גוי העושה מלאכה בשבת עבור עצמו [דאם עושה עבור הישראל אסור לישראל להנות ממנו הגם שעשה על דעת עצמו בלא שישראל ביקש ממנו וכפי שיתבאר להלן בעז"ה], האם יכול הישראל להנות מהתוצרת שעשה הגוי.
ויש לדון מצד כמה ענינים, ובכל אופן יש לדון האם יש אחד מהדברים דלהלן:
1. מתוך שישתמש הישראל, שמא יעשה הישראל בעצמו.
2. שמא יאמר לגוי לעשות עבורו בפעם הבאה.
3. מוקצה.
4. נולד.
וכעת נכתוב את הסוגיות והראשונים העוסקים בענין זה, וקודם נכתוב בענין החששות שיעשה כן גם הישראל, והחשש שמא יאמר לגוי לעשות עבורו:
א. עיין גמ' ביצה ג. בדין ביצה שנולדה ביו"ט שאסורה משום גזירת פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש. ומתבאר שדבר הנעשה בשבת אף שנעשה ממילא אסור להנות ממנו דיש חשש שמא יעשה בעצמו את המלאכה.
ב. עיין משנה ביצה כד. – סוף כד: , ומתבאר בסוגיה שפירות שהיו מחוברין בשבת וקצצן הגוי – אסורים משום מוקצה, ועיין רש"י כד: ד"ה 'אם יש מאותו המין' בדין מיגו דאתקצאי.
ג. עיין תוס' ביצה ג. ד"ה 'גזירה', שהאריך מדוע צריך ב' טעמים, גם חשש שמא יעשה בעצמו וגם חשש מוקצה, והעולה מדבריו שהחשש שמא יעשה הישראל קיים רק בדברים שקל לעשותם, אך בדבר שצריך טירחא יזכור הישראל ולא יעשה. ולפ"ז מותר להנות מפת שעשה הגוי.
ד. עיין שבת קכב. במשנה, ובתוס' שם ד"ה 'משתמש', ומתבאר גדר אחר מתי חוששים שיעשה הישראל, והיינו במידי דאכילה חוששים ובמידי דלאו אכילה אין חוששים. ולפ"ז אסור להנות מפת שעשה הגוי.
ה. עיין מרדכי שם אות ת"ג, שכתב הדברים בהרחבה.
ו. בב"י ס"ה הביא בשם ספר התרומה גדר אחר מתי חוששים שמא יעשה הישראל, וכתב שבדברים שלא נראה שעושה מלאכה חוששים, אך בדברים שידוע שהוא מלאכה – לא חששו שמא יעשה הישראל. ולפ"ז מותר להנות מפת שעשה הגוי. ועיין ט"ז סק"ד.
ז. עיין ר"ן שבת מו. מדפי הרי"ף ד"ה 'ומיהו' שהביא בשם הרמב"ן גדר אחר מתי חוששים שיעשה הישראל.
ח. ולענין הטעם לאסור משום החשש שמא ירבה הנכרי בשבילו, כבר הזכירו התוס' ביצה ג. וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א תש"ט לאסור מטעם זה . ועיין ב"י ס"ה שכתב שטעם זה שייך דוקא כשמכירו כאשר הגוי העושה מעצמו, אך כאשר יש חשש שיאמר לו הישראל לעשות אסור אף באין מכירו.
וכעת נכתוב החשש לענין מוקצה ונולד:
א. כמתבאר לעיל, בסוגיה ביצה כד. מבואר שבע"ח שניצודו ביו"ט הוי מוקצה וכן פירות מחוברים שנלקטו בשבת ויו"ט הוי מוקצה. וכן נקט המשנ"ב סקכ"א לעיקר הטעם לאסור בדגים ופירות, ולא מצד כל הטעמים דלעיל.
ב. ולענין פת שנאפית נחלקו הראשונים האם היא מוקצה היות והיתה קודם קמח או חיטים. עיין תוס' ע"ז סו: ד"ה 'אמר רבא' במש"כ 'ומכאן יש להתיר וכו' '.
ג. ודעת הרא"ש שאף אם נסבור שהקמח לא חזי לכוס, מ"מ אינו מוקצה משום שהוי גמרו בידי אדם. ועיין ב"י מה שהקשה על דבריו, ועיין ב"ח מש"כ על דברי הב"י. ויל"ע על דברי הב"ח, דרש"י ביצה כד: ביאר שפירות מחוברין מוקצים אף לר"ש במיגו דאתקצאי משום שהוי דחיא בידים עיי"ש, ולדעת הב"ח הוי מוקצה בידי שמים. ויש ליישב. ועיין ערוך השולחן סעיפים ז- י, דרך אחרת לבאר מחלוקת הרא"ש ור"ת האם שייכא כאן הסברא של 'גמרו בידי אדם'.
ד. טעם נוסף כתבו לאסור מצד נולד, והיה נראה לפרש שהרא"ש שמתיר ס"ל שלאו נולד הוא משום שכבר היו החיטים בעולם ומה שנעשה תוצר חדש אינו נולד. אמנם במשנ"ב סקי"ז נראה שסברת 'גמרו בידי אדם' מתירה גם איסור נולד.

סיכום סעיפים ד – טז, בענין הנאה ממעשה נכרי בשבת
סעיפים אלו עוסקים בענין האם מותר להנות ממעשה הגוי שנעשה בשבת. ויש בזה ב' אופנים:
א. עשה הגוי מלאכה לעצמו. ב. עשה הגוי מלאכה עבור ישראל.
עשה הגוי מלאכה עבור עצמו:
א. במשנה שבת קכב. מבואר שנכרי שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לעצמו לירד בו מהספינה או מילא מים לבהמתו- מותר לישראל להנות ממעשה הגוי. ובגמ' שם מבואר שבב' האופנים הראשונים שהדליק נר ועשה כבש מותר לישראל להנות בכל גוונא היות ועשה הנכרי לעצמו ונר לאחד נר למאה ואין חשש שמא ירבה הנכרי עבור הישראל. ובאופן שמילא מים עבור בהמתו יש חשש שמא ירבה עבור הישראל ולכן מותר רק באופן שאין הנכרי מכירו. ומתבאר מסוגיה זו שנכרי שעשה מלאכה לעצמו מותר לישראל להנות ממנה מיד.
ב. והגמ' ריש ביצה [ג.] דנה מדוע ביצה שנולדה ביו"ט אסורה, וביארה גזרה אטו פירות הנושרין, שכפי שאסור לאכול פירות שנשרו בשבת מאליהם שמא יעלה ויתלוש כמו"כ גזרו על ביצה שנולדה ביו"ט דדמי לאותה גזירה. והקשו הראשונים מדוע שלא נחוש בנכרי שהדליק נר לעצמו שיהיה אסור לישראל להנות ממנו גזירה שמא יעשה בעצמו, דלא גרע נכרי שעשה ממה שנעשה בעצמו, ואם במה שנעשה מעצמו חוששים שמא יעשה הישראל מלאכה כאשר יהנה מהדבר כמו"כ נחוש בנכרי שעשה עבור עצמו. ותירצו הראשונים כמה תירוצים לשאלה זו ויש נפק"מ בדבריהם: 1. התוס' שבת קכב. תי' שדוקא בפירות חוששים לכך היות והם מידי דאכילה ולהוט אחריהם ובקל יכול לתולשם, מה שאין כן הדלקת הנר. 2. המרדכי [רמז ת"ג] כתב כדברי התוס' אלא שחלקם לב' טעמים, א. גזרו רק בפירות משום שקל לתולשם. ב. גזרו רק בפירות כי הם דברי אכילה. 3. הרמב"ן תי' [הובא בר"ן מו. שם] שבדבר שנעשה מאיליו גזרו אך דבר שנעשה ע"י נכרי לא גזרו שיעשה בעצמו, ועוד כתב שלא שכיחא נכרי גבן ולכן לא גזרו על אופן זה. 4. ספר התרומה כתב, שגזרו רק בדברים שלא נראה לאדם שעובר איסור כגון לקיטת פירות, אבל בדברים שאיסורם ידוע כגון הדלקת הנר לא גזרו.
והנפק"מ בתירוצים אלו, בדין פת שאפה הגוי לעצמו האם מותר לישראל לאכול ממנו בשבת, שלטעם שבמידי דאכילה גוזרים, ה"ה נגזור בפת שאסורה, ולשאר הטעמים מותר לאכול הפת. ונמצינו למדים, שאף שהדין בנכרי שעשה עבור עצמו שמותר לישראל להנות ממנו, עדיין יש לדון תמיד האם שייך לאסור מצד הגזרה של פירות הנושרין שמא יעשה כן הישראל בעצמו.
ג. עוד יש לדון האם יש איסור מוקצה במה שעשה הגוי, דאפשר שאף שמעשה הגוי עצמו מותר לישראל להנות ממנו, אך הדבר עצמו הינו מוקצה, כגון נכרי שתלש פירות מן המחובר לעצמו והביאם לישראל- אף שמצד מעשה הגוי מותר בהנאה, סו"ס פירות אלו מוקצים הם ואסורים בהנאה, וכפי שכתב רש"י ביצה כד: שנכרי שהביא פירות לישראל שנקצצו בשבת אסורים משום מוקצה דמדלא לקטינהו – אקצינהו, ואף לר"ש הוי מוקצה דחשיב כדחיא בידים, עיי"ש. וכמו"כ דנו הראשונים לענין פת שאפה הגוי לעצמו, דאם היה מער"ש חיטים שחזו לכוס – לא הוי מוקצה, אך אם היה קמח בער"ש ולא חזי לכוס- הפת מוקצה. ועוד דנו הראשונים אף אם היה חיטים מער"ש יש לאסור מצד 'נולד' שנעשה דבר חדש לגמרי [וכבר הארכנו בסי' ש"ח ס"ו בדינים אלו]. שדעת ר"ת לחוש למוקצה, ובספר התרומה כתב שיש לחוש גם לנולד. ודעת הרא"ש שאין לחוש לנולד וכן אין לחוש למוקצה משום שהוי 'גמרו בידי אדם' דביד הגוי לאפות בשבת וקיי"ל בכל גמרו בידי אדם אין דין מוקצה כמבואר ביצה כז. שקדרות רותחות בין השמשות אינם מוקצה וכן מבואר סי' ש"י ס"ה.
הרחבה בדין מוקצה בגוי, בדין נולד בגוי ובדין 'גמרו בידי אדם' בגוי [כשעשה הגוי לעצמו]
ד. ויש להרחיב במה שחששו למוקצה בגוי. דהנה בירושלמי פ"ג דביצה מבואר ש'אין הכן לגוי', דהיינו שאין מוקצה אצל גוי. וניתן לבאר דין זה בב' אופנים. האופן הראשון, שבדברים שצריך הכנה וזימון אצל הישראל- אין צריך זימון אצל גוי דאצל הישראל שייך שאם לא מייחד מער"ש הרי מקצהו מדעתו ואצל הגוי היות ואין לו דיני שבת, חסרון הזימון לא גורם להקצאה. וכן מבואר בשו"ע סי' תצ"ז סט"ו שנכרי שהביא דורון לישראל מהשובכות שיש לו בעיר אע"פ שלא זימן את היונים מותרים לישראל ואינם מוקצה משום שאין הכן לגוי. אמנם דברים שהם מוקצה מחמת גופם שאינם ראויים לכלום אע"פ שהם של הנכרי אע"פ שנהיו ראויים באמצע השבת- חל עליהם דין מוקצה דהיות והיו ביה"ש מוקצה מחמת גופם אף שהיו בבעלות הגוי סו"ס אף אצלו לא היו ראויים כלל וגם הוא הקצם מדעתו ולכן בזה יש מיגו דאתקצאי אף בגוי. ואופן שני, שאף בדברים שהם מוקצה מחת גופם היות והיו של הגוי ביה"ש לא חל עליהם שם מוקצה כי אין הגוי שייך כלל בסוגיית המוקצה ואין הקצאתו הקצאה, ולכן גם בדברים אלו אם נהיו ראויים באמצע השבת- לא חל עליהם דין מוקצה.
ובדבר זה נחלקו הרמ"א סי' ש"י ס"ב והבית מאיר [הובא במשנ"ב שם]. שכתב הרמ"א שאף בגרוגרות וצימוקין שלא היו ראויים מער"ש ונהיו ראויים בשבת, אם היו של הגוי אין בהם דין מוקצה והיינו כאופן הראשון שכתבנו. והבית מאיר פליג עליה משום שוודאי הדבר שבדבר שאינו ראוי מחמת עצמו אף אצל הגוי יש מוקצה. והמשנ"ב שם הביא דעת הגר"ז שדחק בדברי הרמ"א שסובר כדעת הבית מאיר עיי"ש.
ומצאנו מחלוקת זו כבר בדברי הראשונים. דהנה בגמ' ביצה כד: מבואר שנכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו מחובר אסורים לערב בכדי שיעשו. ופרש"י שהטעם לאסור משום מוקצה דמחובר, ואע"פ שהיה שייך לגוי מ"מ אסור 'שלא תחלוק בין של נכרי לשל ישראל', ומבואר בדברי רש"י שמעיקר הדין היה להתיר בגוי משום שאין מוקצה לגוי ואף בדבר מחובר ומ"מ משום גזרה אין להתיר בשל גוי. ובבעה"מ שם כתב שאם אין במינו מחובר ומילא תולים שהביא הגוי מהתלוש מותר, ולא חוששים לשאר דיני מוקצה שיכולים להיות בתלוש משום ש'אין הכן לגוי'. והשיג עליו הראב"ד שם, שאם סובר סברא זו אף בהביא הגוי מהמחובר יש להתיר משום שאין הכן לגוי . ומבואר שנחלקו הראשונים בענין זה, שדעת בעה"מ כדעת הבית מאיר ולכן חילק בין מוקצה של מחובר לשאר המוקצה, ואילו דעת הראב"ד כדעת הרמ"א ואם ס"ל האי סברא – אין לחלק בדיני המוקצה [ואפשר שאף דעת רש"י כן מצד הסברא אלא שסובר שיש גזרה שלא פלוג]. וכן עיין ברמב"ן במלחמותיו שכתב שטעם האיסור בנכרי שהביא דורון משום גזרה שמא יעלה ויתלוש ולא משום מוקצה משום דאין הכן לגוי ולכן אף מחובר לא הוי מוקצה בגוי, וזהו כהבנת פשיטות דברי הרמ"א. ועיין בבהגר"א סי' שכ"ה ס"ד שהביא ראיה נגד דברי הרמ"א מסוגיה זו, וכוונתו אליבא דרש"י ובעה"מ וכנ"ל.
עוד הביא הגר"א שם ראיה נגד דברי הרמ"א מדעת הראשונים הסוברים שפת שאפה הגוי הוי מוקצה, ולדעת הרמ"א יש לתמוה מדוע הוי מוקצה הרי אין הכן לגוי. ומילא לדעת הבית מאיר ניחא היות והחיטים והקמח לא היו ראויים ביה"ש לכן יש עליהם שם מוקצה.
והנה, בגמ' ביצה שם מבואר שנכרי שהביא פירות מחוץ תחום לישראל זה מותרים לישראל אחר והיינו שאין בהם דין מוקצה. ובשו"ת הרשב"א [ד, מז] ביאר הטעם משום שאין הכן לגוי ולכן אם הביא הגוי פירות של ישראל אסורים משום מוקצה כי הקצה אותם הבעלים מדעתו- וזה דין השו"ע סי' תצ"ז סט"ו שהובא לעיל. ויש לדון היאך נחשבים פירות אלו, האם הם כמו מוקצה מחמת גופו או שמא היות ורק משום איסור א"א ללוקחם נחשב שרק חסר להם הזמנה, ויש לפלפל בזה .
ה. והעולה מכל הנ"ל, שכאשר נכרי עושה מלאכה עבור עצמו ויש בה איסור מוקצה, לדעת הרמ"א אין לחוש לאיסור מוקצה [אא"כ הוא מחובר או שלא ניצוד שבזה מודה הרמ"א שיש מוקצה בגוי אף שדעת הרמב"ן שאף בזה אין מוקצה בגוי], ולדעת הבית מאיר יש מוקצה בגוי באופנים שלא היה ראוי ביה"ש. ולכן לדעת הרמ"א פת שאפאה הגוי תהיה מותרת ולדעת הבית מאיר יש לאסור. וכמבואר בבהגר"א שדין פת שאפה הגוי תלויה בזה.
ו. אלא שכתב הרא"ש סברא נוספת לומר שבפת שאפה הגוי לא יהיה בה מוקצה, משום שגמרו בידי אדם, דהיינו שהיות והנכרי בידו לאפות הפת, לא הוי מוקצה. ונראה שזוהי סברא נוספת להתיר הפת. דהיינו אף לדעת הבית מאיר שלא אמרינן 'אין הכן בגוי' בדבר שאינו ראוי מצד עצמו דסו"ס גם לגוי עצמו הוא מוקצה, מ"מ באופן שבידו של הגוי לתקן הדבר – חשיב גמרו בידי אדם ולא הוי מוקצה, וסברתו בצידו, דאף אם נאמר שמוקצה מחמת גופו כגרוגרות וצימוקין הוי מוקצה אצל הגוי כי סו"ס מקצה גם הוא מדעתו, בדבר שיכול הגוי לתקן אימתי שירצה- לא מקצה מדעתו, וכפי שאין הישראל מקצה מדעתו דבר שיכול לתקן ואע"פ שיכול לתקנו רק באמצע השבת .
ויש להקשות שאם קיימא סברא זו אף בדברים שאינם ראויים מצד עצמם וכנ"ל, מדוע נכרי שקצץ פירות בשבת הוי מוקצה בשבת, הרי סו"ס הוי גמרו בידי אדם. ומילא לדעת רש"י יש לבאר שלא חילקו בין ישראל לגוי לענין שאין הכן לגוי, ה"נ לא תחלק לענין הסברא של גמרו בידי אדם שלא נאמר בגוי, אלא שאם סוברים אנו כרש"י אף בפת לא נאמר את ההיתר של 'גמרו בידי אדם' דלא נחלק בין ישראל לגוי. וקושיה זו הקשה הב"י לדעת הרא"ש, וכתב לתרץ שהיות ופירות פעמים נגמרים בידי שמים כגון שנושרים מאליהם- לא שייכא למימר בהם 'גמרו בידי אדם'. וכבר הקשה הב"ח על תי' שאדרבה בדבר שיכול להגמר בין ע"י אדם ובין ע"י שמים ק"ו שלא יהיה מוקצה, ולכן תי' הב"ח באופן אחר, שגמרו בידי אדם נאמר רק בסוגי המוקצה שנגרמו ע"י מעשה האדם כגון קדרות רותחות ביה"ש וכדו', בהם אומרים הואיל והאדם הגורם להקצאה יכול אף לגרום להסרת ההקצאה אם זה בידיו, אך פירות המחוברים שהקצאתם נעשית בידי שמים א"א להתיר הקצאתם ע"י גמרו בידי אדם. עכת"ד . והחזו"א [מד, ח] כתב לבאר החילוק וז"ל: 'ומיהו בנקצר היום אסור דמחובר אינו בכלל תשמישי האדם ואין דעתו עליהם ולא מהני בזה גמרו בידי אדם' עכ"ל .
ז. הזכרנו לעיל דבר נוסף דנו הראשונים בפת שאפה הגוי לעצמו בשבת, שהיות והפת היא דבר חדש – היא 'נולד'. ומדברי המג"א סק"י נראה שלדעת הרא"ש שסברת 'גמרו בידי אדם' מתירה איסור מוקצה, ה"ה תתיר איסור נולד. ולר"ת אינה מתירה איסור נולד. ולפ"ז ביאר במג"א דברי השו"ע סי' תקפ"ו סכ"ב שאם נכרי עשה שופר ביו"ט מותר לתקוע בו. ותמה המג"א שם [סקכ"ה] מדוע לא אמרינן שהשופר אסור משום 'נולד' ומוקצה הוא. ותי' שאיירי בקרן של נכרי וממילא הוי גמרו בידי אדם ומותר לטלטלו. והיינו שהשווה המג"א דין קמח שעשה ממנו פת לדין קרן שעשה ממנו שופר, שבב' המקרים הדבר לא ראוי לכלום והוי כמוקצה מחמת גופו ובכל זאת היות והוא של נכרי ויכול הנכרי לגמרו- גם בזה אמרינן הסברא ש'גמרו בידי אדם' לדעת הרא"ש. והחזו"א [מד, י] האריך לחלוק על דבריו ותורף דבריו, שבדבר שהוא נולד גמור אין להתירו משום הסברא ש'גמרו בידי אדם', דכל כוונת הרא"ש רק בדברים שמיועדים להיות מוכנים כגון קמח שעתידים לעשות ממנו פת, אמרינן הואיל וראוי להיות ראוי בשבת ע"י מעשה הגוי לא חשיב נולד, ונחשב כאילו הדבר העשוי כבר פה [ודמיון לדבר כפי המבואר בגמ' שבת קכא: שנהרות הנובעין הרי הם כרגלי כל אדם משום שהם עתידים לבוא], אך דבר שהוא נולד גמור כגון נכרי שחקק קב בבקעת בשבת ועשאו כלי, אף לדעת הרא"ש הוי מוקצה . ולפ"ז כתב לבאר דין השו"ע לענין שופר כפי שהביא שם המשנ"ב, שלא הוי נולד כי הקרן כבר קיימת בעולם.
ח. ובמה שכתבנו יתבארו סעיפים ד' ה' בסימן זה. שבתחילה דן השו"ע בדין אפה הגוי פת לעצמו והביא דעת ר"ת לאסור מדין מוקצה או נולד או משום החשש שמא יעשה הישראל בעצמו וכפי שחוששים במידי דאכילה שמא יעלה ויתלוש [- עיין משנ"ב סקט"ז] ודעת הרא"ש להתיר וכתב להתיר רק במקום צורך או מצוה. ובסעיף ה' עוסק בלקיטת פירות ע"י הגוי שבזה ודאי אסור בשבת משום מוקצה וכנ"ל. והט"ז שם רצה לומר שהטעם לאסור משום שבדבר שהוא מידי דאכילה אדם להוט או שבקל יכול לתלוש אך כתב המשנ"ב שאין צריך לכל זה ופשוט לאסור משום מוקצה. והיות שאסור משום מוקצה אין צד לאסור במוצ"ש אלא מותר מיד דבמוצ"ש פוקע דין המוקצה.
חשש שמא ירבה בגוי שעשה לעצמו כאשר מכיר את הישראל
ט. עד כה עסקנו בגוי שעשה עבור עצמו והאם יש איסור מוקצה או חשש שמא יעשה הישראל בעצמו. ובגמ' שבת קכב. מתבאר שישנו חשש נוסף- שמא ירבה הגוי בשביל הישראל, ובזה עוסקים סעיפים י – יב. ונרחיב בזה בעז"ה.
כבר הבאנו בפתח הדברים את הסוגיה בשבת קכב. שחילקה בין נכרי שהדליק הנר או עשה כבש לעצמו שבזה אין חשש שמא ירבה, לבין משקה מים לבהמתו שבזה חוששים שמא ירבה. והיות וחוששים לזה מותר לישראל להשקות המים לבהמתו רק באופן שאין הגוי מכירו ובזה אין חשש שירבה עבורו.
עוד מבואר בגמ' שם שנחלקו אביי ורבא בטעם שר"ג ירד בכבש שעשה הנכרי עבור עצמו ולא חשש שמא עשה זאת עבור ר"ג, לדעת אביי איירי שלא בפני ר"ג ולכן תולים שנעשה עבור הגוי, ולדעת רבא היות ואין חשש שמא ירבה בשבילו מותר אף בפניו. ונמצא שלדעת אביי אם עושה הנכרי את המלאכה בפני הישראל – אסור לישראל להנות ממנה כי תולים שנעשה גם עבורו, ומותר רק כשנעשה שלא בפניו, ולא נפסקה הלכה כאביי .
ובדעת רבא נחלקו הראשונים האם מודה לדברי אביי ובא להוסיף על דבריו או שחולק עליו לגמרי. דעת הר"ן והמ"מ, שרבא מוסיף על דברי אביי, ולכן אם עשה הנכרי שלא בפני הגוי מותר לישראל להנות הגם שהנכרי מכירו כי לא חוששים שירבה היות ועושה רק עבור עצמו, וכאשר עושה המלאכה בפני הישראל אז תלוי אם מכירו או לאו, שאם מכירו אסור להנות דחוששים שמא ירבה ואם אינו מכירו שרי, דהחשש שמא ירבה היינו שמא ירבה בעשיה שעושה כעת ולכן אסור רק כשעושה בפניו. ואילו דעת הרי"ף שרבא פליג על אביי ולכן אם מכירו אסור אף שלא בפניו כי חוששים אנו אף בזה שמא ירבה בשבילו, ואם אינו מכירו מותר אף בפניו. וביאר בב"י שאף אם איננו חוששים שמא ירבה בשבילו כעת שהרי לא עשה עבור הישראל אלא עבור עצמו מ"מ חוששים שמא ירבה לשבת הבאה- וזהו הרחבת האיסור של 'שמא ירבה בשבילו'.
ולדינא דעת המג"א להקל כר"ן ומ"מ שאסור רק באופן שמכירו ועושה בפניו, והביא את דעת הב"י שמחמיר כשמכירו בכל אופן הגם כשלא בפניו ובמשנ"ב סקס"ו פסק כוותיה אם לא במקום הצורך. ודעת הט"ז שאף הב"י אסר רק באופן שיודע הגוי שצריך הישראל לכך, דאל"כ אף לדעת הב"י יש להתיר. ובבאור הלכה האריך לפסוק כדעת הב"י אך כתב היות והט"ז ביארו באופן שצריך שידע הגוי שצריך הישראל לכך – אין נפק"מ לדינא בכל זה, ואסר במכירו אף שלא בפניו כשיודע שצריך לכך הישראל וק"ו במכירו ובפניו.
י. סיכום דיני עשה הגוי מלאכה לעצמו: עשה גוי מלאכה לעצמו מותר לישראל להנות מאותה מלאכה ובתנאי שאין את החסרונות הבאים-
1. שלא היה הדבר מוקצה מחמת גופו אצל הגוי, ואם היה מוקצה מחמת גופו מותר רק בשעת הדחק כאשר הוא גמרו בידי אדם.
2. שאין הדבר 'נולד', ואם הוא נולד מותר רק בשעת הדחק כאשר הוא גמרו בידי אדם.
3. שאינו דבר אכילה שהכין הגוי, ואם הוא דבר אכילה אין להתיר לכתחילה כנראה בפשטות המשנ"ב סקט"ז שחש לדעה זו.
4. בדברים שיכול להרבות, צריך שלא יכיר הגוי את הישראל. ואם מכירו ועושה בפניו אסור. וכן אם מכירו ועושה שלא בפניו ויודע שצריך לו הישראל אסור. אך אם מכירו ולא יודע שצריך הישראל מותר.

עשה הגוי מלאכה עבור הישראל
טעמי איסור ההנאה והנפק"מ בין הטעמים
א. כאשר עשה הגוי מלאכה עבור הישראל – אסור לישראל גם במוצ"ש עד בכדי שיעשו. ומקור הדין בגמ' ביצה כד: 'נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסורים לערב בכדי שיעשו'. וכן מבואר במשנה קכב. שאם הדליק הנר או עשה הכבש עבור הישראל אסור לישראל בכדי שיעשו [ובמשנה קנא. מבואר שיש אופנים שאסור לישראל עולמית, שאם עשה לו ארון וחפר לו קבר לא יקבר בו עולמית, ויתבאר לקמן בעז"ה]. ונחלקו הראשונים בטעם האיסור ויש בזה כמה נפק"מ. דעת רש"י משום שאסור להנות ממעשה שבת, ואע"פ שפסקנו בישראל שעשה מלאכה בשבת בשוגג מותר לישראל אחר [לדעת ר"מ] מ"מ בגוי חמיר טפי וגזרו בו יותר ורק בישראל הקלו משום שהוא מילתא דלא שכיחא [רא"ש ביצה פ"ג, ב.], ודעת ר"ת שטעם האיסור משום החשש שמא יאמר לנכרי לעשות כן בפעם אחרת ולכן אסרו את ההנאה עד בכדי שיעשו. וג' נפק"מ כתב הרא"ש בין רש"י לר"ת. 1. זמן בכדי שיעשו לרש"י הוא רק זמן עשיית האיסור ע"י הגוי ואילו לר"ת הוא גם זמן ההליכה של הנכרי לעשיית האיסור, שהרי נהנה הישראל גם מזמן ההליכה. 2. שני ימים טובים של גליות לדעת רש"י במוצאי יו"ט הראשון ימתין בכדי שיעשו ומותר היות וממ"נ אחד מהם חול, ואילו לר"ת יש לאסור עד מוצאי יו"ט השני דאל"כ יאמר לנכרי ביו"ט הראשון כדי שיהנה ביו"ט השני. 3. לדעת רש"י אסור אף לישראל אחר שלא נעשית המלאכה עבורו דסו"ס נהנה מאיסור. ולדעת ר"ת יש להתיר לישראל אחר כי אין חשש שיאמר לנכרי דלא עשה הנכרי עבורו. ובזה תוס' שבת קכב. חולק וסובר שאף ר"ת יאסור לאחרים. כמו"כ בסוף הסימן הביא הב"י דעת הראב"ד שגוי שחפר קבר עבור הישראל מותר לישראל אחר למוצ"ש מיד וחלק עליו המ"מ דאף לר"ת יש לאסור לכל ישראל משום שלא חילקו בין ישראל זה לישראל אחר.
ב. וכאשר עושה הגוי מלאכה דרבנן, מתבאר בסוגיה בביצה שם, שאם נכרי הביא מחוץ לתחום עבור הישראל מותר לישראל אחר, ופרש"י שם שבדרבנן הקלו ולא אסרו לישראל אחר. וא"כ אם עשה הגוי מלאכה דרבנן עבור עצמו יש להתיר לכל ישראל כי כולם הם בגדר 'ישראל אחר'. ומתבאר בראשונים שלישראל אחר מותר מיד אף בשבת עצמה, ולמי שנעשה עבורו נחלקו הראשונים האם מותר למוצ"ש מיד דלא החמירו באיסורי דרבנן להמתין בכדי שיעשו, או שאף בזה הצריכו בכדי שיעשו.
ולדינא, פסק השו"ע ס"ו שנכרי שעשה עבור ישראל אסור בכדי שיעשו וכפשטות הסוגיה בביצה, ובמשנ"ב סקכ"ח פסק שאסור בין לו ובין לאחר שלא נעשה עבורו וכתב זאת בין ע"פ טעם של רש"י ובין ע"פ טעם דר"ת [ודלא כדעת הרא"ש בדעתו] וכן מתבאר במשנ"ב סקע"ה, אמנם עיין במשנ"ב סי' תקט"ו סק"ט שכתב להקל [ע"פ הרמ"א שם] כדעת הרא"ש.
ובעשה איסור דרבנן פסק השו"ע שמותר לישראל אחר מיד, והביא בסעיף ח' ב' הדעות האם למי שנעשה עבורו אסור עד בכדי שיעשו או שמותר מיד, ופסק המשנ"ב סקמ"ב להחמיר בזה.
מה מוגדר 'הנאה' שאסור לישראל להנות ממעשה הגוי
ג. והנה, עסקנו עד כה באיסור להנות ממעשה הנכרי כשעשה עבורו, ויש עלינו לבאר מה מוגדרת הנאה ומה הדין כשאין ההנאה ממעשה הגוי. ונקדים ונבאר האם יש איסור אמירה לנכרי כאשר אין הנאה ממעשה הנכרי: הסתפקה הגמ' ב"מ צ. האם יכול לומר לנכרי 'חסום פרתי ודוש בה', וביארו התוס' שם בפירוש הראשון שאיירי באופן שאומר לנכרי לדוש בתבואה של הישראל כי אומר לו לדוש בתבואה של הנכרי היות ואין לו הנאה כלל מעשה הנכרי מותר לומר לנכרי. ודעת ר"י שם לחלוק וס"ל שאף באומר חסום פרתי ודוש בתבואתך אסור היות ויש איסור אמירה לנכרי גם במקום שאין לו הנאה ממעשה הנכרי, ולכן כתב ר"י שאסור לומר לנכרי הילך בשר זה ובשל אותו לצורכך משום שהבשר של ישראל והוא הגורם לו לעשות מלאכה ואסורה האמירה הגם שאין הנאה לישראל מכך וכן פסק השו"ע סי' ש"ז סכ"א [וכתב הרעק"א לבאר דין השו"ע היות ואמירה לגוי אסורה משום שליחות לכן יש לאסור גם כשאין הנאה לישראל]. והמג"א שם כתב לבאר דעת השו"ע אף לסוברים שמותר לומר לנכרי כשאין הנאה לישראל משום שכשנותן לנכרי בשר לאכול נהנה גם הישראל מכך. וכתב המשנ"ב שם שהעיקר כדעת הראשונים שיש איסור אמירה גם כשאין ההנאה [והוסיף שאף דעת המג"א כן אלא שרצה לבאר דברי השו"ע לכו"ע], וכן מתבאר במשנ"ב שם סקע"ו שמותר לומר לגוי להוסיף עוד נר רק בדרך רמז משום שאין הנאה- אך אמירה להדיא לא התיר אע"פ שאין הנאה.
ומאידך, הביא הב"י ריש סי' ש"ז דעת הראבי"ה שמותר לומר לנכרי להוציא מרשות לרשות כאשר יכול הישראל לטלטל בהיתר ע"י שיעשה מחיצה של אנשים, והביאו הט"ז שם סק"ד ומג"א סקי"ב דבריו להלכה. וטעם הראבי"ה שלא נחשב דבר זה הנאה לישראל כי יכול לעשות בהיתר. ולכאורה דברי הראבי"ה אתי שפיר רק כדעת התוס' שאין איסור אמירה כשאין הנאה לישראל ולדעת השו"ע אינם להלכה. וא"כ יש להבין מדוע פסקו הט"ז ומג"א כראבי"ה ולא כתבו שהשו"ע פליג עליהם.
אלא שנראה פשוט שהיתר הראבי"ה משום שיכול הגוי לעשות בהיתר אין זה נחשב כלל לאמירה לגוי האסורה ומש"ה התיר הראבי"ה, ובאמת פשוט שאף הראבי"ה מודה שיש איסור אמירה לנכרי שיעשה ודאי איסור אף כשאין לו הנאה וכפי שפסק השו"ע הנ"ל, רק באופן של הראבי"ה לא אומר לגוי לעשות איסור כי יש לו אופן של היתר. ועוד מתבאר בראבי"ה שכפי שאין איסור אמירה בזה אין גם איסור הנאה מזה דלא נחשב הנאה כשיכול לעשות בעצמו בהיתר.
ד. ובענין זה, עוד מצאנו בסוגיה שבת קכב. מחלוקת ר"י ור"ת בבאור המשנה שם בנכרי שמילא מים עבור בהמת הישראל אסור לישראל להנות, האם דין זה נאמר דוקא בבהמה או גם באדם, דדעת ר"ת שאם מילא מים עבור הישראל יכול הישראל להנות מהמים משום שהיה יכול לרדת בעצמו לבור ולשתות וממילא לא נחשב שנהנה מהגוי. ואילו דעת ר"י שאף לאדם אסור כי סו"ס נהנה ממעשה הגוי, והשו"ע פסק לדינא כדעת ר"י בסי' שכ"ה ס"י וכן כתב המשנ"ב שם והיקל רק במקום הצורך כדעת ר"ת. וכתבו הפוסקים שדעת ר"ת להתיר רק בדיעבד ואף ר"ת לא מתיר אמירה לנכרי שימלא מים עבור הישראל דאע"פ שאין הנאה יש איסור אמירה – ושונה זה מהמקרה שכתב הראבי"ה משום שאין אופן שיעשה הגוי בהיתר כאשר אומר לו שיביא לו מים דודאי יעשה הגוי הוצאה מרשות לרשות, ולכן תמה המג"א סקכ"ה על הרמ"א סעיף י' שהביא דעת ר"ת וכתב שמותר אף לומר לגוי, ומנלן לרמ"א להתיר אמירה לגוי בזה. עכ"פ מתבאר בדברי ר"ת שכאשר יכול הישראל לעשות באופן המותר אף שהגוי עושה באופן האסור – לא נחשב להנאה ממעשה הגוי, ובדבר זה נראה שדעתו כדעת הראבי"ה, ואפשר שזוהי כוונת הגר"א שהשווה השיטות והיינו לענין שלא נחשב הנאה אך המעיין בבהגר"א יראה שהשווה בין ר"ת לראבי"ה אף לענין אמירה שכפי שהותרה האמירה לגוי במקרה של הראבי"ה כן יש להתיר האמירה לגוי במקרה של ר"ת, וצ"ע כעת שהרי מקרים חלוקים הם כנ"ל.
ולדינא פסק הרמ"א שאין למחות ביד המקילין לומר לגוי במקרה שעסק בו ר"ת אך היקל רק באופן שהוא שבות דשבות במקום צורך קצת כגון שרוצה להביא שכר דרך כרמלית באופן שהיה יכול הישראל להגיע לשם בעצמו [דלהביא אוכל חם מותר לכתחילה לעשות כן דהוי שבות דשבות במקום מצוה וכמבואר בסי' ש"ז ס"ה].
ועדיין צריך תלמוד, מדוע פסקו האחרונים את דין הראבי"ה לכתחילה, ואילו הכא בדברי ר"ת השו"ע לא פסק כוותיה וגם המשנ"ב נקט לעיקר כדעת ר"י. ולפי דברינו לעיל הרי הראבי"ה ור"ת קיימא בחד שיטתא ושניהם סוברים שלא נחשב הנאה ממעשה הנכרי כאשר יכול הישראל לעשות בהיתר. ואפשר שאין ר"ת והראבי"ה מודים זל"ז, דר"ת התיר אפי' באופן שלא יכול הישראל לעשות מה שעשה הנכרי אלא רק יכול גם להגיע למים בעצמו אך לא יוכל להביאם לביתו ומש"ה התירו בזה רק בדיעבד דסו"ס יש בזה קצת הנאה לישראל. ואילו הראבי"ה איירי באופן שיוכל הישראל להנות בדיוק כפי שמהנהו הגוי שהרי יוכל להביא מחיצה של אנשים ולעשות אותה הוצאה שעושה הגוי ומש"ה התירו בזה לכתחילה, וכפי שמצאנו בסי' רע"ו מג"א סקי"א שהביא דעת ר"ת להתיר לגוי אמירה שיטלטל הנר משום שגם הישראל יכול לטלטלו באופן המותר, והיינו שתהיה לישראל בדיוק אותה הנאה כפי שיכול הוא לעשות [ואפשר שלזה כיון הפמ"ג סי' ש"ז [א"א יב] שכתב שהרמ"א בסי' שכ"ה איירי שאין לו אנשים שיעשו המחיצה, וכוונתו שלכן אין אפשרות שיהנה הישראל כמו שהיה עושה הגוי].
העולה מכל הנ"ל:
• דעת השו"ע שיש איסור אמירה לגוי אף כשאין הנאה כלל כמבואר סי' ש"ז סכ"א, וכן פסק המשנ"ב שם.
• דעת הראבי"ה שאין איסור אמירה לגוי כשיכול הישראל לעשות בהיתר, ובפשטות משום שיכול הגוי לעשות בהיתר וממילא לא אמר לגוי לעשות איסור וגם לא נחשב שנהנה הישראל מאיסור.
• הרמ"א סי' שכ"ה ס"י הביא דעת ר"ת שכאשר הישראל יכול לאכול מה שהביא לו הגוי הגם שאין הגוי יכול לעשות בהיתר – גם מותר לישראל להנות מכך, ובזה לא פוסקים כר"ת אלא רק במקום הצורך.
• עוד כתב הרמ"א שאין למחות ביד המקילים כר"ת ומתירים אף אמירה לגוי באופן זה, וע"ז חלקו עליו האחרונים היות ואומר לגוי שיעשה איסור ולא מצאנו שר"ת היקל בזה, והגר"א כתב שר"ת כדעת הראבי"ה והערנו על הדברים.
• היתר ר"ת נאמר באופן שיוכל הישראל להנות בדיוק מאותו מים שהביא הגוי ולא שיכול לשתות ממים אחרים שיש לו, כן פסק המג"א סקכ"ד דלא כעולת שבת.
מלאכה בפרהסיא לצורך הישראל
ה. ובאופן שעושה הנכרי מלאכה בפרהסיה יש לאסור לעולמים כמבואר במשנה קנא. ונרחיב בדבר: מבואר במשנה שם וז"ל: "נכרי שהביא חלילין בשבת - לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. עשו לו ארון וחפרו לו קבר - יקבר בו ישראל. ואם בשביל ישראל - לא יקבר בו עולמית". ופרש"י שם במשנה שאם הביאו את החלילין עבור ישראל מסוים אסורים לעולמית, וכפי שאסור בקבר שחפרו עבור ישראל. ונראה טעמו של רש"י שבמת החמירו טפי משום שגנאי הוא למת שנעשה עבורו. עוד מובא בגמ' שם שהקשתה על דין חפר לו קבר שמופיע במשנה "אמאי? הכא נמי ימתין בכדי שיעשו! - אמר עולא: בעומד באסרטיא. תינח קבר, ארון מאי איכא למימר? - אמר רבי אבהו: במוטל על קברו". ונחלקו הראשונים בבאור מימרא זו, לדעת רש"י הקשתה הגמ' על הדין הראשון מדוע שיהיה מותר מיד כאשר נעשה הקבר עבור הגוי ולא אומרים שיאסר בכדי שיעשו היות וספק אם נעשה עבור הישראל או עבור הגוי ותי' הגמ' שעומד בסרטיא והוא מקום ידוע לקברי גויים. והרי"ף והרמב"ם ביארו הקושיית הגמ' על הסיפא, מדוע כשנעשה עבור ישראל לא יקבר עולמית ולא אמרינן בכדי שיעשו ככל מעשה הגוי עבור ישראל, ותי' הגמ' שנעשה בסרטיא והוא פרהסיא ולכן אסור עולמית. ולשיטתם מתחדש שכאשר עושה הגוי מלאכה בפרהסיא עבור הישראל – אסור עולמית. אלא שכתב הר"ן שאף לשיטתם יש לאסור רק במת ולא בשאר הדברים כי החמירו רק במת מפני שגנאי הוא לא.
ולדינא, הביא השו"ע הדין שמלאכת פרהסיא אסורה לעולם, וכתב הט"ז שכוונתו ע"פ הר"ן שאסור רק במת ואילו המג"א ביארו שאסור בכל המלאכות, והביא המשנ"ב סקע"ד ב' הדעות והכריע להקל במקום הצורך כדעת הר"ן, ולכן מלאכה בפרהסיא שלא לצורך המת אפשר להקל בעת הצורך. וע"ע מה שכתבנו סי' רנ"ב בעניני קציצה בגוי והרחבנו עוד בדין מלאכת פרהסיא בגוי.
בכדי שיעשו
ו. ובדין בכדי שיעשו, שהמוזכר לעיל שיש להמתין שיעור הזמן שלקח לנכרי לעשות את המלאכה ולהביאה לישראל, כתב המג"א שאם יש לנכרי סוס ולכן לוקח לו להגיע מהר יותר – יש לחשב כפי שהגיע הנכרי והביאו המשנ"ב סקל"ט. ויש לעיין מה הדין באופן שיש לישראל סוס ויכול הוא לעשות מהר את המלאכה אם מחשבים לפי מה שיקח לישראל לעשות מלאכה זו או לפי מה שלוקח לנכרי. ונראה להוכיח כן מדברי הב"י שהביא המשנ"ב סקע"ח שאם הביא הגוי ממקום רחוק ויכול היה להביא ממקום קרוב- יש לחשב ממקום הרחוק כי אזלינן בתר מה שעשה הנכרי בפועל, וא"כ אפשר שה"ה בנידון דידן אף שיש לחלק בין המקרים.
עוד ראיתי שהסתפק באורחות שבת האם הדין נאמר בדוקא כאשר מביא הגוי בשבת וע"ז גוזרים בכדי שיעשו, או אפשר אף באופן שהמלאכה לוקחת ג' ימים ועשה הגוי את המלאכה משבת עד יום ב' שכאשר מביא ביום ב' את המלאכה שעשה יש להמתין יום אחד בכדי שיעשו כנגד השבת, ונשאר בצ"ע.
ובאופן שנעשתה המלאכה בכמה שבועות ובתוך הזמן יש כמה שבתות- יש להמתין בכדי שיעשו עד שיעבור זמן של כל השבתות ביחד, ולדוגמא, אם נכרי עשה מלאכה במשך שנה, יש לאסור בכדי שיעשה כחמישים יום שהם ימי שבתות השנה. ודבר זה למדתי מדברי האג"מ ח"ג סי ל"ה בתוך הדברים, עיי"ש היטב.
דין הספקות
ז. במשנה שהבאנו לעיל קנא. מבואר שאם הביא חלילין בשבת יש לאוסרם אא"כ באו ממקום קרוב, ונחלקו רב ושמואל בגמ' שם מאי ממקום קרוב, ונחלקו רש"י והרי"ף בבאור המחלוקת. דעת רש"י: רב סובר שמותר כאשר ודאי לא עשה הנכרי מלאכה ודעת שמואל מותר אף כשיש ספק אם הגיע הנכרי ממקום קרוב או לא. ונמצא לשיטתו שהיות והלכה כשמואל, אם יש ספק אם עשה הנכרי מלאכה עבור ישראל או עבור עצמו וכן אם יש ספק אם נעשתה המלאכה בשבת או בחול- מותר לישראל להנות ממנה מיד [ורק בסוגיה לענין חלילין מותר רק למוצ"ש משום שאין משתמשים בחלילין בשבת]. ואילו דעת הרי"ף ששמואל אסר בספק והתיר רק בודאי נעשה עבור הנכרי, ולשיטתו אף בספקות הנ"ל יש לאסור בשבת ואף במוצ"ש יש לאסור עד בכדי שיעשו. והטעם שכתב הרי"ף לאסור מספק אף שהוא ספק דרבנן [דכל מעשה הגוי אסור מדרבנן] כתבו הראשונים משום שהוי דשיל"מ שיכול להנות במוצ"ש אחר בכדי שיעשו. ולדעת רש"י שהתיר הספק כתב הגר"ז [עיין שעה"צ לה] שבדבר שעיקרו משום גזרה לא החמרנו בדין דשיל"מ.
ח. ולעומת זאת, מבואר בגמ' ביצה כד: שספק מוכן אסור, דהיינו גוי שהביא דורון לישראל וספק אם לקטו ביו"ט או לא- היות והוא ספק מוקצה הרי יש לאוסרו. ולדעת הרי"ף אתי שפיר דיש לאסור ככל ספק משום דשיל"מ וכנ"ל. וברשב"א שם כתב לבאר מדוע החמירו במוקצה וז"ל: "ודוקא בהכין שאפשר שהוכן ע"י מלאכה דאורייתא כצידה ולקיטה הא בספק הכין דרבנן כתחומין לא, והיינו גוי שהביא דורון לישראל בשאין במינו במחובר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר", ומבואר שלא ס"ל טעם של דשיל"מ בספק מוקצה. ובאמת ב' הטעמים כתובים במ"מ על הרמב"ם. ועיין שעה"צ סי' תצ"ז סק"י שהביא נפק"מ בין ב' הטעמים בדבר המתקלקל שאין לאסור מצד דשיל"מ שהרי לא יהיה מותר למוצ"ש כי יתקלקל, ומצד טעם הרשב"א יש לאסור .
והנה, בגמ' שם מבואר שנכרי שהביא דורון אם יש במינו מחובר אסורים בכדי שיעשו. ולדעת הרי"ף אפשר להעמיד סוגיה זו אף בספק, אמנם לדעת רש"י יש להעמידה דוקא באופן שודאי נעשה בשבת דאל"כ יהיה מותר למוצ"ש מדי. ובאמת כתב הר"ן [סה. בדפי הרי"ף] בשם הר' יונה שהיות ויש במינו מחובר ודאי הדבר שנעשה בשבת [ויש להוסיף שגם נעשה עבור הישראל והראיה שהביא דורון, דאל"כ עדיין אין סיבה לאסור בכדי שיעשו], והסמ"ג כתב גם שאיירי שודאי נעשה בשבת עבור הישראל מצד מה שהביא דורון, דגוי המביא דורון מביא בדוקא דבר טוב שקצץ בשבת. ונמצא לפ"ז שהאופן שבו יהיה ספק ע"פ רש"י לכו"ע זה כשנכרי הביא לא הביא דורון ויש במינו מחובר אך נראים הפירות קצת כמושים ולכן יש ספק אולי נעשה בער"ש- כן נראה כוונת הבאור הלכה ס"ז.
ועולה מכל הנ"ל שכאשר יש ספק האם נלקט בשבת או לא שהוא ספק מוקצה- ודאי שיש לאסור בשבת עצמה שהרי ספק מוקצה אסור, אך למוצ"ש יהיה מותר מיד שהרי לא אוסרים מטעם מוקצה בכדי שיעשו, וכן מבואר בסעיף ה'. אך כאשר הספק האם נלקט עבור הישראל או לאו, או שוודאי נלקט עבורו והשאלה האם בשבת או לאו- בשבת עצמה יש לאסור מדין ספק מוקצה, ובמוצ"ש יש לאסור רק לרי"ף בכדי שיעשו ולרש"י יהיה מותר מיד והביא השו"ע בס"ז את ב' הדעות, אך בסעיף ט' כתב להחמיר כדעת הרי"ף אף בספק דרבנן כגון ספק אם הובא מחוץ לתחום, וכן בסעיף ט"ז בספק אם הביא חלילין ממקום קרוב שזהו עיקר דינא של שמואל לדעת הרי"ף. אמם כתב המשנ"ב סקמ"ח שבספק עשה איסור דרבנן אין להחמיר במוצ"ש בכדי שיעשו ודי לנו אם נחמיר לאסור בשבת עצמה, שהרי לרש"י אף בשבת עצמה יש להתיר משום שאין בהבאה מחוץ לתחום איסור של מוקצה. ועוד כתב המשנ"ב סקל"ג שאפשר להקל כדעת רש"י ולהתיר אף בספק ליקטן במוצ"ש מיד רק במקום הצורך- והיינו רק באופן שספק הוא בין איבא דהר"ן ובין אליבא דהסמ"ג בדעת רש"י וכנ"ל.