דין חינוך לקטן וספיה לקטן והמסתעף- סימן שמ"ג
הקדמה:
מצאנו בדין הקטן שיש מצוה לחנכו ולרוב הפוסקים הוי מדרבנן, וכפי שמתבאר בש"ס כמה פעמים 'קטן היודע להתעטף אביו קונה לו ציצית וכו' . ויש להבחין בדין חינוך בין מצוות עשה למצוות ל"ת וכשיתבאר בעז"ה. וכן במצוות ל"ת, יש חילוק בין אם הקטן עושה בעצמו את האיסור, לבין אם הגדול סופה לו בידים [שבזה יש איסור תורה ואינו קשור לדין חינוך הרגיל]. וכן יש לברר גיל החיוב שמוטל על אביו לחנכו וצורת קיום המצוות שצריך לחנכו.
ובפשטות דין חינוך למצוות ל"ת הוא רק מגיל שהקטן מבין מה שאומרים לו, אלא שמצינו בדבר מחלוקת בגמ'. וכעת נרחיב בכל ענינים אלו בעז"ה.
- א. בגמ' ביבמות קיג: מובאת מחלוקת בין ר' פדת לריו"ח האם קטן האוכל נבלות בי"ד מצווין להפרישו או לא. דעת ר' פדת שאינם מצווים, ולכן התיר לקטן וקטנה לקחת את מפתחות בית הכנסת ולטלטלם הגם שעברו על טלטול ברה"ר, ולדעת ריו"ח צריך להפריש קטן שעובר על איסור תורה, ובאיסור דרבנן מודה שאין צריך להפריש.
והנה, הדבר ברור שבפשטות מחלוקתם באופן שאין הקטן הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך בפשטות גם לדעת ר' פדת אין להתיר להם לעבור איסור שהרי מצווה הוא בחינוכם [ולקמן יתבאר אופנים אחרים בזה] וא"כ יש להבין דעת ריו"ח שיש חיוב להפריש קטן הגם שאינו בר חיובא כלל.
- ב. עוד יש להבין, שמבואר בסוגיה ביבמות שם שנלמד מג' פסוקים באיסורי דם, שרצים וטומאת כהנים שאין לספות לקטן איסור בידים ולמרות שהקטן הוא בן יומו, ומדוע אסרה תורה לעשות כן, הרי אינו בר חיובא כלל ואף שניתן לומר בפשיטות שהיא גזה"כ, עדיין יש לעיין אם יש בזה טעמא. ובתרומה"ד בפסקים סימן ס"ב כתב הטעם שאם יתרגל הקטן לאכול איסור, גם כשיגדיל לא יסור מכך, ולכן יש לחנכו ולא לאספות לו איסור בידים[1].
ויתירה מזו, שמכך שנצרך ללמוד מפסוקים לאסור ספיה לקטן מוכח שבל"ז היה מותר ספות לקטן ואין בזה איסור של לפני עוור לא תתן מכשול משום שאין מצווה כלל ובכ"ז יש דין ספיה.
ועוד, שבגמ' בנידה סא: מבואר שלמ"ד מצוות אין בטילות לע"ל אין לקבור מת עם תכריכי כלאיים משום לפנ"ע, למרות שכאשר יקום לתחיה יהיה אנוס ולא יענש על מה שלובש כלאים, מ"מ אין דין לפנ"ע קשור לדין העונש אלא למציאות שנגרם לו לעבור על רצון ה', ובקטן אין אפי' לפנ"ע א"כ אין לו שום ציווי וחוזרת השאלה מדוע ריו"ח סובר שיש להפרישו מאיסור וכן מודע יש איסור לספות לקטן.
- ג. דבר נוסף, הביא המג"א סי' שמ"ג בשם הרוקח, שאשה כהנת מעוברת יכולה להכנס לבית טמא ולא אומרים שיש ספיה לעובר שנטמא משום שיש ס"ס, ספק שמא נפל וספק שמא בת. ואילולי זה היה אסור דהיינו יש ספיה לקטן אפי' בעובר, וזה דבר מופלג מאוד בחומרתו [ועיי"ש במג"א שחלק עליו כי איו טומאה בלועה, ועיין במשנ"ב היאך הסברי את דברי הרוקח באופן אחר, עכ"פ המג"א הבין את דברי הרוקח כפי שכתבנו].
- ד. ובאור הענין מצאנו בקובץ הערות לגר"א וסרמן הי"ד, סי' ע"ה. דהנה במשנה בסנהדרין נד. מבואר ב' טעמים מדוע הבא על בהמה הורגים את הבהמה. היות ונגרם תקלה ע"י לאדם יש להורגה. 2. יש קלון לאדם כל זמן שהיא בחיים שיאמרו עליה 'בהמה זו בא עליה איש פלוני'. והנפק"מ מבואר שם לענין עכו"ם, שתקלה איכא משום שמצווה על הבהמה, וקלון ליכא דלא מתבייש בזה. ובגמ' שם נה: מבואר שאם קטן בא על בהמה יש לו גם תקלה וגם קלון, ומ"מ לא הורגים את הקטן כי חס רחמנא עליה.
ומבואר בסוגיה זו, שלמרות שאין הקטן מוזהר שהרי חס רחמנא עליה, ולמרות שאין לפנ"ע בקטן כנתבאר לעיל, מ"מ יש 'תקלה' בקטן. והביאור, שאף שקטן אינו מצווה כלל כנ"ל, מ"מ הוא נמצא ב'סיבת החיוב' שכל מה שפטרו רחמנא כי חס עליה ולכן אינו בכלל הציווי אך עדיין היותו יהודי גם הוא נכלל בסיבת החיוב אלא שכעת לא מחויב.
ולפ"ז יש לבאר מחלוקת ר' פדת וריו"ח, שנחלקו מדוע בי"ד מצווים להפרישו מי שעובר על איסור, האם משום שהוא מוזהר לכן יש להפרישו וממילא קטן אינו בכלל האזהרה ואין להפרישו [-ר' פדת], או משום שכל מי שנמצא בסיבת החיוב יש להפרישו [-ר' יוחנן]. עכת"ד הקובץ הערות[2].
ונראה פשוט שאין הסיבה לריו"ח להפרישו מדין 'חינוך' שהרי עדיין לא הגיע לחינוך, אלא דין הוא שלא לגרום לקטן לעבור איסור משום שיש לו סיבת האיסור[3].
- ה. ויש לדון לפ"ז גם לענין ספיה לקטן, דאפשר שטעמא דקרא משום שקטן נמצא בסיבת החיוב ולכן אסרה תורה לספות לו איסורים. ועדיין צריך תלמוד דין הרוקח שאסר אפי' ספיה לעובר.
- ו. דרך אחרת מצינו במשכנות יעקב אהע"ז סי' מ"ד, שחקר האם יש חיוב לקטן לעשות מצוות מצד עצמו אלא שאינו בר עונשין, או דילמא אין לו חיוב כלל. ועיי"ש שרצה להוכיח מסוגיה דסנהדרין הנ"ל שמכך שיש תקלה ע"י קטן מוכח שיש עליו חיוב אלא שאינו בר עונשין ואילו מסוגיה דיבמות שקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו מוכח שאין לו חיוב דאם הוא בר חיובא מדוע שלא יפרישו אותו, ורצה לבאר שם שמחלוקת ר' פדת וריו"ח תליא בחקירה זו. ועיין עוד קה"י יבמות סי' ל"א שהאריך בזה.
דין חינוך לקטן:
- א. בלשון הגמ' שהוזכר לעיל נאמר 'קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו'. ואפשר שכל זה בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע לחינוך בי"ד כן מצווים להפרישו. וא"כ נמצא שדין חינוך לא נאמר רק על אביו של הקטן אלא על כל אדם. ובאמת כן מבואר בתוס' שבת קכא. על דברי הגמ' שם שקטן שבא לכבות אין שומעין לו, והקשתה הגמ' מדוע יש למונעו מכך הרי 'קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו', ותי' הגמ' שעושה על דעת אביו. וכתבו התוס' שם שאיירי בקטן שלא הגיע לחינוך ולכן אין בי"ד מצווים להפרישו כי בקטן שהגיע לחינוך כולם מצווים להפרישו.
אמנם דעת הרמב"ם שדין חינוך מוטל רק על אביו ולא על כל אדם, ומה שהגמ' אמרה 'אין בי"ד וכו' הכוונה שבי"ד מחוייבים לגעור באב שיחנך את בנו אבל לא לחנך את הקטן עצמו, עיין ב"י סימן שמג.
והרשב"א ביבמות שם הוקשה לו סוגיה בנידה מו: שהקשתה למ"ד שנדרי קטנה דאו', כיצד בעלה מיפר לה הרי נישואי קטנה רק דרבנן. ותי' הגמ' שממ"נ מיפר לה, אם הנדר דרבנן אתי דרבנן ומיפר דרבנן ואי דאו', גם אם לא יפר אין בכך איסור שהרי קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווים להפרישו. ע"כ. וקשה, הרי איירי בקטנה שהגיעה לחינוך שהרי היא בגיל של מופלא סמוך לאיש, ומדוע אין דין חינוך להפרישה מאיסור [ולדעת הרמב"ם ל"ק דיש לבאר שהיות ואין לה אב אין דין חינוך מוטל על בי"ד]. ותי' הרשב"א שדין חינוך נאמר רק במצות עשה ולא במצוות לא תעשה.
נמצינו למדים ג' שיטות בראשונים בענין זה: 1. דעת תוס'- דין חינוך נאמר בין על האב ובין על אחרים. 2. דעת הרמב"ם- דין חינוך נאמר רק על האב, ובי"ד מצווים לגעור באב. 3. דעת הרשב"א- חינוך מוטל בין על אביו ובין על אחרים אלא שדין חינוך נאמר רק על מצות עשה ולא מצוות ל"ת.
- ב. ובתרומה"ד [צד] דן האם יתום מאב חייבים לחנכו במצוות סוכה, וכתב לתלות הדבר במחלוקת הראשונים הנ"ל, שלדעת הרמב"ם ודעימיה אין חיוב לחנכו, ולדעת הרשב"א יש חובה לחנכו אף לאחרים. ומעשה דהילני המלכה יתפרש, או שעשתה לרווחא דמילתא או שהיה להם אב עיי"ש. וזהו גם הנידון האם דין חינוך מוטל גם על האם.
ולדינא פסק השו"ע כדעת הרמב"ם והרמ"א הביא את דעת התוס', ובמשנ"ב הכריע כדעת הח"א, שבאיסורי תורה יש להחמיר כדעת התוס' שאף אחרים מצווים לחנכו, ואילו באיסורי דרבנן יש לפסוק כרמב"ם שרק אביו מחוייב לחנכו.
- ג. ומהו גיל חינוך? במצוות עשה כל מצוה לפי חריפות שכלו של הקטן וכפי שלמדנו 'קטן היודע להתעטף, אביו קונה לו ציצית וכו'. ובמצוות ל"ת כתבו הפוסקים כאשר מבין כשאומרים לו שהדבר אסור. ויש לבאר שהכוונה שיודע שאוסר מצד מצוות הבורא, כי אם מבין סתם מה אסור ומה מותר ואינו מבין שהבורא אסר, לא שייך בזה חינוך דאין זה חינוך לחנך סתם שהדבר אסור.
- ד. ויל"ע, האם כשמחנך את הקטן יש לחנכו עם כל פרטי המצוות, או שמא יש לחנכו למצוה בכלולתה בלא פרטיה. כגון קטן שנקרע ציציתו ואינה כשרה, האם יכול עדיין אביו להלבישו כי הקטן מצידו אינו מבין וחושב שהיא מצוה גמורה, או שמא צריך לחנכו למצוה בשלימותה כדינה.
ומצאנו בבאור הלכה סי' תרנ"ז, שכתב בפשיטות מסברא שיש לקנות לקטן ד' מינים כשרים כי רק בזה מקיים מצות חינוך, וא"כ מבואר שיש לקיים המצוה כהלכתה.
ולמתבונן, זוהי סוגיה ערוכה בריש סוכה, שנחלקו ר"י וחכמים סוכה למעלה מכ' אמה, ור"י רצה להוכיח שיטתו מהילני המלכה שעשה סוכה למעלה מעשרים למרות שבניה ישבו שם, וחכמים דחו שהיתה סוכה קטנה או שהיתה גדולה ועין שולטת עיי"ש. הרי מוכח שכאשר רוצים לקיים מצוות חינוך אצל הקטנים צריך לקיים בסוכה כשרה ע"פ דין. שו"ר שכתב הריטב"א כן להדיא בסוגיה שם.
ומאידך, כתבו התוס' בפסחים פח. שאף שצריך לאכול הפסח למנוייו ואין הקטן נמנה על הפסח, אין איסור ספיה לקטן כאשר מביא לו לאכול מהפסח משום שעושה לצורך מצוה ואין איסור ספיה לקטן כאשר מחנך למצוה הגם שלא מקיים המצוה כהלכתה. ומוכח מדברי התוס' שדין חינוך למצוה מתקיים אף כשאין המצוה כהלכתה.
ושמא יש לחלק בין דיני המצוה שבזה אין צריך שיהיו כל הדינים של המצוה, לבין החפץ שבו המצוה מתקיימת שצריך שיהיה חפץ גמור של מצוה עם כל הדינים. ולפ"ז בציצית של הקטן יש להקפיד שתהיה כשרה מעיקר הדין כדי לקיים מצות חינוך. ויש לעיין עוד במשנ"ב סי' תרנ"ח ובשעה"צ שם. וע"ע קה"י סוכה סי' כח שכתב לבאר הסתירה בין סי' תרנ"ז לסי' תרנ"ח בדרך אחר עיי"ש דבר נחמד.
והעירוני, שבשטמ"ק על הגיליון בגמ' ערכין ב: מובא בשם רש"י בכת"י על הגמ' 'קטן היודע להתעטף וכו' ' שהיינו קטן שידוע את דיני העיטוף באיזה צד וכו', וא"כ מבואר שצריך גם לקיים את פרטי הדין לא רק בחפצא של המצוה אלא גם בצורתה. ועיי"ש בחידושי הגרי"ז שעמד בזה. ושמא יש לחלק דהואיל ואפשר אפשר ויש לפלפל בזה.
[1] ועין היטב בריטב"א נידה סא: שכתב גם כדברים אלו.
[2] ועוד הוסיף לבאר שם לשיטתו מדוע קטן ששחט שחיטתו כשרה משום שהוא 'בר זביחה' ואילו גוי אינו בר זביחה, ולמרות שגם קטן יכול לאכול נבלות כמו גוי, מ"מ היות ויש לו את סיבת החיוב לכן הוא נחשב לבר זביחה.
[3] ועיין בקה"י ברכות סי' כד שכתב כעין הדברים של ר' אלחנן, וביאר לפ"ז מדוע לדעת רש"י בברכות מח. מי שמחוייב במצוות דרבנן יכול להוציא את המחוייב דאו', ולכן קטן שאכל כדי שביעה יכול להוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה. והקשה עליו הרעק"א הרי אשה אע"פ שמחוייבת מדרבנן לא מוציאה את הגדול כמבואר בגמ' ברכות כ:, ותי' ע"ז בקה"י שקטן הינו בתורת החיוב ולכן יכול להוציא מה שא"כ אשה, עיי"ש האריך בזה.