סימן שב- מלבן
סעיפים א, ה, ז.
בסימן זה מצאנו ב' סוגי ליבון. 1. ליבון בלא מים. סעיפים א- ז. 2. ליבון במים. סעיפים ט- יב. ונבאר בתחילה דין ליבון בלא מים, ואח"כ דין ליבון במים.
בגמ' שבת קמו. מבואר שאין לנער טלית חדשה שחורה כאשר מקפיד עליה שלא ללובשה בלא ניעור ואם ניער חייב חטאת. ובפשטות אין לנערה מצד מלאכת מלבן [והרמב"ם ביאר מצד 'מכה בפטיש'], ונחלקו הראשונים ממה אסור לנערה. דעת רש"י שאין לנערה מהאבק שעליה, ולדעת התוס' אין לנערה מהטל שעליה, אבל מהאבק מותר לנערה משום שמלאכת מלבן רק ע"י מים. ונראה שהכרח של רש"י לבאר שהסוגיה איירי לנער מהאבק דאם יש טל הרי יש מים ודין כיבוס במים הוא בכל הבגדים ומדוע אסרה הגמ' רק בבגד חדש ושחור וכו', ולכן נייד רש"י מפירוש התוס'. ובדעת התוס' י"ל שהיות ואין המים ספוגים בה אלא רק מעליה – אין זה נחשב לכיבוס במים ממש. והשו"ע ס"א כתב כדעת התוס' והרמ"א הביא את דעת רש"י, והחמיר המשנ"ב סק"ו כדעת הרמ"א והיקל לנקות מהאבק ע"י אינו יהודי. ובבאור הלכה ס"א ד"ה 'יש אומרים' , כתב שמפשטות לשון הרמ"א נראה שהתוס' חולק על רש"י לגמרי ולשיטתו אין איסור כלל בניעור בגד מעפר. וא"כ יוצא, שניקוי בגד בלא מים לשו"ע מותר ולרמ"א אסור.
אלא שמצאנו בסימן זה כמה אופנים של כיבוס בלא מים שאסורים לכו"ע, ונפרטם: 1. כתב השו"ע ס"ה שאסור לרכך סודר משום שמתכוון לצחצחו, וכן אסור לרכך בגד פשתן משום שריכוכן זהו ליבונם. ולמרות שאין מים בפעולה זו. 2. כתב השו"ע ס"ז שטיט שע"ג הבגד אסור לשפשפו מבחוץ אף שאין מים. ומותר לשפשפו מבפנים או ע"י ציפורן. ויש לבאר דינים אלו הן לדעת הרא"ש והן לדעת רש"י [האם יש בהם חיוב חטאת לרש"י או רק איסור דרבנן] .
וקודם נקדים הערה חשובה: דהנה מצינו בענין ניעור בגד שחייב רק באופן שמקפיד, ויל"ע היכן מצינו במלאכות שבת שתלויה מלאכה בהקפדת האדם, וכי אם אדם תולש שיער ולא מקפיד על הגזיזה יחשב שלא עבר על גוזז? ועוד, שמבואר בסעיף ט' שיש דעות הסוברות שכאשר שורה בגד נקי במים חייב משום מלבן הגם שודאי לא מקפיד על ניקיונו שהרי נקי הוא.
וניתן ליישב דבר זה בב' אופנים. א. ניעור אינה פעולת כיבוס מצד עצמה ולכן כאשר לא מקפיד אין משייכים את פעולתו למלבן, ורק כאשר מקפיד מגלה בדעתו שרוצה להחשיב פעולה זו למלבן. ב. פעולת ניעור אינה מלבנת את הבגד עצמו שהרי מלובן ועומד הוא אלא רק מורידה את האבק שנמצא עליו. ורק כאשר הבד עצמו מלוכלך ומלבינו- הוי מלבן. ונראה שלב' אופנים אלו רמז הבאור הלכה ס"א ד"ה 'יש אומרים' עיי"ש היטב. וכעת בדברינו לקמן ננקוט לעיקר את הצד השני ולפ"ז נבאר דברי הפוסקים בעז"ה.
דעת הרא"ש:
כסכוסי סודרא אסור מדרבנן משום שכוונתו לצחצח הבגד ועושה פעולה בבגד עצמו שמלבנו דהיינו הופכו ללבן יותר משהיה, וזוהי פעולת הליבון הגמורה כאשר עושה זאת עם מים, ולכן כאשר עושה זאת בלא מים מחזי כמלבן ואסור מדרבנן. אמנם ניעור בגד מאבק אין האבק נמצא בתוך הבגד אלא על הבגד וכאשר רק מסיר לכלוך שנמצא ע"ג הבגד ולא מלבן הבגד עצמו כי מעולם לא הושחר מראיתו שלו בעצמו – אין בזה מלבן כלל ומותר. ולכן יהיה מותר להסיר זרע פשתן שנמצא ע"ג הבגד אף שהבגד מתנקה לגמרי עי"ז, משום שנמצא על הבגד ולא בתוך הבגד וכפי שכתב הבה"ג שהובא בבאור הלכה ס"א.
ולפ"ז יש מקום להתיר גם בסעיף ז' שמסיר את הטיט מהבגד אף שמסירו לגמרי, משום שטיט שע"ג הבגד דומה לאבק שע"ג הבגד וכמו שמותר להסיר האבק לגמרי כך יהיה מותר להסיר הטיט לגמרי. ואפשר שזו כוונת הט"ז שם, שהתיר להסיר גם רושם הטיט לגמרי. אלא שבמשנ"ב סקל"ו ובבאור הלכה שם נקט שאף לדעת הרא"ש יש לאסור להסיר רושם הטיט לגמרי, משום שדימה פעולה זו לפעולה של צחצוח הבגד עצמו משום שרושם הטיט עצמו נבלע בבגד וכעת מלבן הבד עצמו של הבגד ולכן יהיה אסור אפי' להרא"ש כמו שאסור כסכוסי סודרא. כן נראה לבאר מחלוקתם. שו"ר שכבר עמד בזה בספר אורחות שבת פרק י"ג הערה כו.
דעת רש"י:
ניעור אבק אסור מהתורה כאשר מקפיד כי גם בלא מים יש מלבן כאשר מנקה הבגד לגמרי מכל לכלוך שעליו, בין אם נמצא בתוך הבגד ובין אם נמצא רק מעליו. אלא לכלוך אבק נחשב לכלוך רק בבגד חדש ונקי ושמקפיד עליו. ואנה", במידה ויש לכלוך על הבגד שנחשב לכלוך גמור יהיה חייב גם בשאר בגדים כי סו"ס מקפיד על לכלוך גמור, ולכן כתב הבאור הלכה ס"ז שלדעת רש"י אם מנקה טיט שע"ג בגדו לגמרי חייב חטאת בכל סוגי הבגדים משום שחשיב לכלוך גמור.
סעיפים ט- יב
בסעיפים אלו מתבאר עיקר דיני מלבן- דין שרייתו זהו כיבוסו ובאיזה בגדים נאמר, ודין שפשוף הבגד.
בגמ' בזבחים צד. מבואר דין כיבוס בבגד עור, והסיקה הגמ' שכיבוס בבגד עור שייך רק בעור רך וכאשר מכסכסו אבל כאשר שופך עליו מים אין בזה כיבוס כלל. ובעור הקשה נחלקו אחרים ורבנן האם יש בו כיבוס כאשר מכסכסו או לא. ובבאור הלכה ס"ט חידש, שיש בעור ג' דרגות. 1. שפיכת מים- מותרת כמבואר בגמ'. 2. כיבוס עור- אסור מדרבנן וכפי שדייק מלשון הראשונים. 3. כסכוס עור- אסור מהתורה בעור הרך, ובעור הקשה מחלוקת כמבואר בגמ' שם.
ולענין בגדי צמר או פשתים מבואר בגמ' שם מימרא דרבא ששרייתו זהו כיבוסו וכן אמר רבא שאם זרק סודר למים חייב. ובתוס' שבת קיא. הקשה מב' סוגיות שלכאורה סותרות דין זה. א. מבואר בגמ' בביצה שנדה יכולה להערים ולטבול בבגדיה כאשר הם טמאים ועי"ז מטהרת את בגדיה. ולא חוששים לשרייתו זהו כיבוסו. ב. עוד מבואר שמי שרוצה להקביל פני רבו הולך עד צווארו במים ואינו חושש לסחיטה, ומבואר שאין איסור במה שנשרו בגדיו במים. ועוד מבואר בסוגיות אלו שלא גוזרים איסור באופנים אלו דילמא אתי לידי סחיטה, ואילו בהרבה סוגיות מבואר שאין לגרום לבגד שמא ירטב- כדי שלא יבוא לידי סחיטה. וא"כ יש לבאר מדוע אין איסור שרייתו זהו כיבוסו ומדוע אין חשש שמא יסחוט.
ולענין חשש סחיטה ביאר בתוס' שהיות ועושים כן לצורך מצוה לא גזרו בזה חז"ל שמא יבוא לסחוט. ולענין האיסור של שרייתו זהו כיבוסו כתבו התוס' ב' תי' בשם ר"ת. א. רק כאשר יש לכלוך על הבגד יש איסור בשריית הבגד במים אך בבגד נקי אין איסור. וסוגיות הנ"ל עסקו בבגד נקי. ב. רק כאשר שם מים על הבגד דרך נקיון נחשב למלבן, אבל אם עושה כן דרך לכלוך – אין בו משום מלבן.
ולפי התי' השני כתבו התוס' שהתיר ר"ת לאשה שנטנפו בגדיה ממי רגלים של התינוק, שיכולה ליטול ידיה ולנגב בבגד[1] כדי לבטל את המי רגלים ואין בזה משום שרייתו זהו כיבוסו משום שהוי דרך לכלוך. עכת"ד התוס'.
והנה מב' תי' התוס' יוצא קולא וחומרא לכל אחד מהתי'. לתי' הראשון מותר לכבס בגד נקי ואילו בגד מלוכלך אסור אפי' אם עושה דרך לכלוך[2]. ולתי' השני אסור לכבס בגד נקי ומותר דרך לכלוך.
וישנה דעה נוספת והיא דעת היראים המובא בשבלי הלקט [הביאם בב"י] שאסור גם בגד נקי וגם דרך לכלוך, ורק באופן שמנקה עם מעט מים מותר ולא נחשב לשרייתו זהו כיבוסו. וביאר היראים לשיטתו את סוגיות הגמ' שהביא התוס' בדין נדה שמערמת וטובלת וכן ממי שהולך לקבל פני רבו שמבואר ששורה בגדיו בהרבה מים ואינו חושש, בבגדי עור שאין בהם משום כיבוס. אלא שא"כ קשה מה חידוש הגמ' שאין בהם חשש שיסחוט הרי לא שייך סחיטה בבגדי עור כמבואר בבאור הלכה ס"ט, וצ"ב כעת.
ועוד מתבאר בתוס' שלתי' הראשון אין היתר לנגב ידים בבגד עם מי הרגלים כי הבגד לא נקי. אמנם בב"י הביא דעת הריב"א שנראה מדבריו שמותר לשפוך מים ממש על הבגד עם מי הרגלים, והיה אפשר לבאר טעמו משום שסובר כתי' הראשון בתוס' שבגד נקי אין בו משום כיבוס ומי רגלים אינם נחשבים לכלוך ורק רוצה לטהר הבגד כי שתוכל לברך- ולכן התיר אפי' לשפוך מים עליו, אך בלשונו נראה שמתיר מצד שאין מתכוין לכבס, וצריך להבין היתר זה ויתבאר לקמן בעז"ה.
והנה, יש לעיין לתי' השני הסובר שבכל בגד נקי יש בו משום ליבון כאשר עושה זאת דרך ניקיון, איזה מלאכה הוא עושה הרי הבגד נקי ומה הועיל כיבוסו. וכן יש לדון בכל בגד נקי שמשפשפו האם עובר על ליבון דבר תורה כי עושה פעולת ליבון או שלא. והיה מקום לומר שנחלקו ב' תי' התוס' האם חייב במלבן על הפעולה לבד בלא התוצאה או שחייב רק אם יש גם תוצאה, שהתי' הראשון ס"ל שצריך שיהיה גם תוצאת נקיון ולכן בבגד נקי אין בו משום ליבון, ואילו התי' השני סובר שעיקר זה הפעולה ולא התוצאה ולכן בבגד נקי יש פעולת ליבון וחייב. אלא שדבר זה מוקשה דלא מצינו במלאכות שבת שחייב רק על פעולה אף שאין תוצאה. ועוד, שכתב המשנ"ב סקמ"ו שאף התי' הראשון של תוס' מודה שאם מכבס בגד נקי וכוונתו לכביסה – חייב. הרי שכו"ע מודו שאין צורך בתוצאה וא"כ במה נחלקו. עוד יש לעיין שנראה שאם סוחט הבגד חייב לכו"ע משום מלבן אף שהוא בגד נקי ואין מתכוין לכך, ויש להבין מה ההבדל בין שריית הבגד שנחלקו בו הראשונים לבין סחיטת בגד שחייב בכל אופן לכו"ע.
אלא שכפי הנראה גם בבגד נקי פעולת הכיבוס פועלת משהו בבגד, ויתירה מכך מצינו בתוס' ישנים ביומא וברא"ש שם שאף בגד שיש עליו שחרורית הלבישה נחשב לבגד נקי, וא"כ ודאי אפשר לומר שגם בבגד נקי שדנו עליו הראשונים בכל זאת פעולת הליבון והשריה מועילה לו. וניתן לומר לפ"ז שב' תי' התוס' מודים שצריך שתהיה תוצאה של ניקוי חוץ מפעולת השריה, ונחלקו האם לעבור על מלבן צריך פעולת ניקוי חשובה או אף ניקוי כל שהוא נחשב למלאכה וכאשר מתכוין ללבן מחשיב הוא את המלאכה וחייב לכו"ע משום מלבן וכפי שהבאנו מדברי המשנ"ב סקמ"ו איברא, שכתב הגר"ז [סכ"א] שאף בבגד נקי לגמרי שייך בו ליבון אף שלא פועל ומועיל בבגד, כבר הקשה על דבריו האבנ"ז [סי' קנט] וכתב שפשוט הדבר שבלי תועלת לבגד אין בו משום מלבן[3]. ועדיין יש לבאר מדוע בפעולת סחיטה חייב בכל האופנים ומה שונה מדין שרייתו זהו כיבוסו. ויתבאר לקמן בעז"ה בדעת הרמב"ם.
ומצאנו בבאור הלכה ס"י שדן לענין נתינת בגד במים בזמן רחיצת התינוק האם מותר או לא, והסיק שיניח בגד נקי ואז לתי' הראשון שרי, ואף לתי' השני חשיב מלאכה שאצל"ג כי אינו מעוניין בתוצאה של הניקיון שהרי הבגד נקי ומותר לעבור על שבות לצורך חולה שאין בו סכנה וסתם תינוק כחולה שאין בו סכנה. עכת"ד. וא"כ מוכח בדבריו שהחשיב כל ניקיון בבגד נקי רק בתור מלאכה שאין צריך לגופה ולא בתור איסור תורה, ויצא שלתי' השני בבגד נקי לא יעבור על איסור תורה דסו"ס הוי מלאכה שאצל"ג. וא"כ יצא מהדברים שאם מתכוון לכבס בגד נקי לכו"ע חייב כמבואר במשנ"ב סקמ"ו, ואם לא מתכוון לכבסו לכו"ע אינו אסור מהתורה, אלא שלתי' הראשון מותר לגמרי ולתי' השני הוי איסור דרבנן משום מלאכה שאצל"ג.
ובגר"ז [סעיף כא] חולק על הבאור הלכה וסובר שלתי' השני כל כיבוס בגד נקי חשיב מלאכה הצריכה לגופה שהרי סו"ס נהנה מהליבון אפי' שהבגד כבר נקי לגמרי, ואף שאין מתכוון לניקוי חייב מהתורה ככל פס"ר שחותך ראש של תרנגול שודאי נהנה מהתוצאה חשיב איסור תורה [וכפי שביאר הוא בארוכה סי' רע"ח ס"ד עיי"ש].
וכעת נבאר את דעת הרמב"ם: הרמב"ם כתב כמה פעמים בחיבורו דין כיבוס, ובכל הפעמים לא הזכיר דין 'שרייתו זהו כיבוסו'. בפ"ח הי"ד כתב הדין שמסננין המים בסודרים, ולא חש לשריית הסודר במים. בפ"ט הי"א כתב רק עניני סחיטה במלאכת מלבן וז"ל, "המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה מצרכי הכיבוס כמו שההגסה מצרכי הבישול". ובפי"ב ה"ו כתב דין טלית שאחז בה האור שמותר לתת עליה מים ולא חש לדין שרייתו זהו כיבוסו. ובפכ"ב הלכה ט"ו גם כתב רק דין סחיטה בכיבוס וז"ל: "המכבס חייב משום מלבן והסוחט כסות חייב משום מלבן לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיו"ב בפי אשישה וכיוצ"ב כדי לסותמה שמא יבוא לידי סחיטה". וכבר העירו האחרונים למה השמיט הרמב"ם דין שרייתו זהו כיבוסו. ובפרק כ"ב הלכה י"ח כתב הרמב"ם "כר או כסת שהיה עליהן צואה או טינוף מקנחו בסמרטוט ואם היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה", וכתב המ"מ שם שמדברי הרמב"ם האלו משמע שאין לתת מים על כר מבגד מפני ששרייתו זהו כיבוסו, אמנם זהו רק דיוק מדברי הרמב"ם. ובאבנ"ז [קנט] הביא בשם תשובות הרמב"ם בכת"י שכתב הרמב"ם להדיא לאסור שריית בגד במים אף שאינו סוחט ואינו משפשף, וא"כ שומה עלינו לבאר מדוע לא כתב הרמב"ם דין זה להדיא בהלכותיו.
ובבהגר"א סי' שי"ט ביאר ב' מהלכים בדעת הרמב"ם. בתחילה כתב שדעת הרמב"ם כתי' הראשון של תוס' ובבגד נקי אין משום כיבוס. ובאופן השני ביאר שדעת הרמב"ם כדעת הסמ"ג שאם לא מתכוין לכיבוס – אינו מלבן, והוסיף הגר"א כפי שמבואר במ"מ שהביא המג"א סי' שי"ח סקל"ו. עכת"ד. וז"ל המג"א שם" "ולא אמרי' דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא וכת' המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומ' פסיק רישיה וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל". וכוונתו, שאם שם מים קרים בכלי רותח ונמצא שמצרפו ממילא- אינו עובר על צירוף כי אין מתכוין כלל לצירוף ואפי' לר' יהודה שמחייב באין מתכוין הכא יהיה מותר, ודימה זאת המ"מ לדין נטילת קיסם שאם אינו מתכוין לעשות כלי אינו חייב בזה. ועיין ברעק"א שם שהביא בשם הלח"מ לבאר כוונת המ"מ רק כאשר משם מים קרים על גחלת של מתכת שבזה מסתמא אין מכוין לצרפה אבל בסתם כלי אסור אף למ"מ דסו"ס הועיל הצירוף שעושה, אמנם המג"א נראה שלא ס"ל כן שהרי כתב להתיר גם צירוף כלי, ונראה שלמד כוונה אחרת במ"מ.
ונראה לבאר כוונתו, שיש מלאכות שהם פעולה שגורמת תוצאה ויש מלאכות שעיקרם תוצאה בלבד, כגון חורש עושה פעולה שגורמת לתוצאה, אבל מבשל לא עושה פעולה כי אין בפעולתו מידי ועיקר זה התוצאה הנגרמת מהפעולה שעשה וזה עיקר המלאכה ורק אחרי שיש תוצאה יש לראות את הפעולה שנעשית בתור 'פעולת מלאכה'. וצירוף גם היא אינה מלאכה מצד הפעולה כי הפעולה שעושה אינה במהותה מלאכה אלא רק מילוי מים קרים בכלי ורק מצד התוצאה שנגרמת ע"י הפעולה נחשב למצרף, ולכן כאשר לא מתכוין לתוצאה לא עשה כלום, שהרי הפעולה עצמה איננה נחשבת ואף לתוצאה לא מתכוין.
וכעת ניחזי אנן את מלאכת מלבן שנחלקת לב' ענינים 1. שרייתו זהו כיבוסו. 2. סחיטה ושפשוף הבגד. וההבדל בין הפעולות, שפעולת שריית הבגד אינה פעולת כיבוס מוצהרת אא"כ מתכוין לכבסו שאז התוצאה מגלה על הפעולה שהיתה פעולת כיבוס, ולכן ס"ל להרמב"ם שאם שורה בגד במים ולא מתכוין לכיבוס כגון בשופך מים על טלית שאחז בה האור או מסנן מים בסודר- אינו מתכוין כלל לכבס ויהיה מותר לגמרי, כי אין כאן פעולת כיבוס אלא רק תוצאה של כיבוס ולכן יש להתיר וכדברי המ"מ לענין צירוף, אך אם מתכוין – ודאי שעובר על מלבן שהרי מודה הרמב"ם ששרייתו זהו כיבוסו[4]. ואם כנים הדברים אפשר גם להטעים מדוע הרמב"ם לא כתב בהלכותיו דין שרייתו זהו כיבוסו וכתב רק את דין הסחיטה, כי סחיט הבגד ודאי פעולת ליבון היא בפועל ובה חייב בכל האופנים גם כאשר אינו מתכוין, אך שרייתו של בגד אינה המלאכה עצמה אלא רק לתוצאה ורק כאשר מכוון נחשבת למלאכה ולכן לא כתבה הרמב"ם להדיא.
ובהגדרת הדבר מתי נחשב לאין מתכוין, הנה פשוט הוא שכאשר עושה את שריית המים לצורך אחר חשיב אין מתכוין כגון ששופך מים על טלית שאחז בה האור. והגר"ז שם בקונטרס אחרון שלו כתב באופן אחר וזה תוכן דבריו- שמלאכת מלבן תלויה בחזותא ומה שנראה בעיני העולם לליבון ותיקון החזותא הרי הוא נחשב למלבן ומה שאינו נחשב לתיקון החזותא אינו מלבן. ולפ"ז ביאר דין השו"ע סי' שי"ט סט"ז שמותר לשתות מים עם תולעים ע"י מפה ואין בזה משום בורר [כפי שהבאנו לעיל], וכתב לבאר שהיות ומתבאר כאן שבמים מועטים אין בהם משום מלבן אף לדעת היראים שפסק להחמיר שגם בבגד נקי ודרך לכלוך אסור ללבן והתיר במעט מים, והטעם שאין נראה בעיני העולם שמנקה קצת מהבגד במעט מים שיהיה בזה משום מלבן- וא"כ ה"ה כששותה מים דרך מפה. והוסיף לבאר לפ"ז דברי הטור שהתיר לסנן במשמרת משום שאין דרך ליבון בכך, והקשה המג"א [שי"ט סקי"א] מה אכפת לן שאין דרכה בכך סו"ס שרייתו זהו כיבוסו ולכן נדחק המג"א וביאר כוונת הטור שכוונתו שאין בה חשש שמא יסחט משום שאין מקפיד על מימיה. והגר"ז ביאר לדרכו הפלא ופלא, שכוונת הטור כפשוטו שהיות ואין דרך העולם לכבס ולהתבונן בחזותא של המשמרת – אין בה ליבון כלל, עיי"ש שהאריך בזה.
והעולה מדבריו, שכאשר מועיל הכיבוס במשהו לבגד- יש בו איסור תורה אף שאין מתכוון ואין לדון בזה מלאכה שאצל"ג, כי סו"ס נהנה ממעשיו. וכאשר אין דרך העולם להחשיב דבר זה לחזותא שמועילה – אין בזה ליבון כלל.
וכעת אפשר לבאר את מחלוקת תי' התוס' באופן נוסף, שהתי' הראשון ס"ל כהרמב"ם ששרית הבגד אין זו פעולת כיבוס אא"כ יש תוצאה של ליבון, ובזה נחלק על הרמב"ם, שדלעת הרמב"ם החשיבות של מלאכת השרייה נוצרת בעקבות כוונת השורה, ואילו תוס' בתי' הראשון ס"ל שאין הדבר תלוי בכוונה אלא בתוצאה, ואם יש תוצאת מלבן חייב גם על השריה. ולכן סובר שבגד נקי אין שרייתו כיבוסו כי אין תוצאת ליבוןן. אמנם אם מתכוין ללבן מודה שחשיב ליבון דסו"ס זהו כוונתו בפעולה זו. איברא, שכאשר סוחט את בגד חייב גם בבגד נקי כי עושה פעולה עצמה בבגד וחשיב מלבן בכל אופן. והנפק"מ בין הרמב"ם לתי' הראשון תהיה באופן שהולך להקביל פני רבו ועובר בנהר עם בגד מלוכלך, שלהרמב"ם יהיה מותר כי סו"ס לא מתכוין לכבס, ואילו לתי' הראשון יהיה אסור משום שסו"ס יש תוצאה של כיבוס הבגד ובכל תוצאה מחשיבים את הפעולה שנעשית בתור פעולת כיבוס.
והתי' השני ס"ל שפעולת השרייה היא פעולת כיבוס גמור כמו הסחיטה, ולכן גם בבגד נקי שרייתו זהו כיבוסו כמו שסחיטה לתי' הראשון חשיב מלבן בבגד נקי. כי עיקר החיוב הוא על הפעולה שעושה [והתי' הראשון לא מחייב בשרייה על הפעולה כי לשיטתו אינו פעולה גמורה ונחשבת פעולה רק בגמר התוצאה], אלא כדי שהפעולה תחשב לפעולת כיבוס צריך שתהיה כדרך המכבסים, ואם עושה דרך לכלוך אין זה דרך לכבס ומותר.
אלא שיצא לפ"ז, שגם אם יש על הבגד צואה ומנקה הבגד דרך לכלוך כגון שמנגב ידיו בבגד- מותר לתי' השני. שהרי אין פעולה זו של דרך לכלוך חשיבא פעולת כיבוס. ובאמת כן הוא דעת הגהות מרדכי שהביא הב"י וכ"כ האליה רבה סקכ"ח עיי"ש. אלא שהמג"א סקכ"ד נייד מדבריו וס"ל שבגד עם צואה אסור לכו"ע אף דרך לכלוך, וניתן לבאר כוונתו שחולק על כל מה שכתבנו בבאור תי' זה, או שס"ל שכאשר נקה בפועל לא יחשב דרך לכלוך כי סו"ס התנקה הבגד עי"ז.
להלכה: מפשטות לשון השו"ע בסעיף ט' נראה שפסק כתי' הראשון שהכל תליא בבגד נקי ואם הוא נקי אין בו משום כיבוס. ומה שהחמיר השו"ע בסעיף י' שטוב לנער הידים קודם שמנגבם במפה, ולמרות שהוי דרך לכלוך והמפה נקיה- משום שחש לדעת היראים שבכל אופן יש ליבון. והרמ"א ס"ט הביא את התי' הראשון, ובסעיף י' הביא את התי' השני ונראה שחש לדינא לבי' תי' התוס'.
והשו"ע סי' של"ד סכ"ד הביא שיש מי שסובר שאין לשפוך מים על הטלית שאחז בה האור ויש מתירים, ולדינא כתב לאסור עיי"ש. ובב"י שם ביאר האוסרים, שבבגד נקי יש בו כיבוס [כתי' השני בתוס'] והיות ואין זה דרך לכלוך אין להתיר. וא"כ נראה שפסק כתי' השני ולא כתי' הראשון. ולכאו' סותר דבריו כאן. ועוד שפסק בסי' שי"ט ס"י שאין לסנן מים בסודרים משום איסור מלבן ונראה שאף שהסודר נקי אסר וא"כ שוב מוכח שדעת השו"ע לפסוק כתי' השני. ועיין מג"א סי' שי"ט סעיף י' שביאר דעת השו"ע שפסק כעיקר כתי' הראשון וכפי שמתבאר כאן. ומה שפסק לאסור בסי' של"ד להשים מים ע"ג הטלית היינו משום חשש שמא יסחוט ולא מצד מלבן. וכן מה שאסר לסנן מים בסודר משום שחשש שמא יסחוט ולכן התיר לסנן במשרת דהיות ועשויה לכך לא חשש שמא יסחוט. ובבאור הלכה ד"ה 'שיש' הביא שדעת הגר"א לבאר שדעת השו"ע כתי' השני בתוס' וכפי שמוכח בסי' של"ד, ומה שכתב בשו"ע כאן אין כוונתו שרק בבגד מלוכלך יש ליבון אלא שיגרא דלישנא נקט. אך דעת הגר"א בעצמו שהעיקר כתי' הראשון ולכן בכל בגד נקי אין בו שרייתו זהו כיבוסו. ומ"מ לדינא כתב המשנ"ב והבאור הלכה לחוש לתי' השני של התוס' ואין להתיר שריית בגד במים אלא בדרך לכלוך.
עוד מצאנו בסי' שי"ט סט"ז שמותר לסנן מים במפה ולשתותם, והקשה הב"י שם מדוע אין בזה משום איסור ליבון, ותי' שאיירי שהמפה נקיה, וכן פסק השו"ע שמותר לסנן מים במפה, ולפ"ז מוכח שפסק כתי' הראשון בתוס'. ובאמת במשנ"ב שם הביא בשם אליה רבה שבזה אף התי' השני יודה שמותר לעשות כן, היות והוי מים מועטים ואין בזה מלבן. ושעה"צ שם תמה על סברא זו ולכן כתב שמותר לכו"ע משום שאין מתכוין לכיבוס ולדעת סמ"ג אין מלבן כאשר אינו מתכוין [וכפי שהארכנו לעיל בבאור דעת הרמב"ם שביארו הגר"א ע"פ דברי הסמ"ג האלו]. ומ"מ הסתמך על סבר זו רק בשעת הדחק ולא לכתחילה, משום שלכתחילה יש להחמיר כתי' השני שרק דרך לכלוך מותר וכנ"ל .
העולה להלכה מכל הנ"ל:
- א. מותר מעיקר הדין להשרות בגד נקי. אלא שאנו מחמירים שרק בדרך לכלוך מותר ואם לאו אסור- משנ"ב סקמ"ח. ואם מתכוין לכבסו אסור אף בגד נקי לכו"ע- משנ"ב סקמ"ו.
- ב. וכאשר שורה בגד נקי במעט מים או אין מתכוון לכיבוס שרי במקום הדחק- משנ"ב סי' שי"ט סקנ"ט. ואם שורה לצורך תינוק ואין מתכוין לכביסה שרי לכתחילה משום שהוי מלאכה שאצל"ג שהותרה לצורך חולה שאיב"ס- באור הלכה ס"י .
- ג. באופן שעושה דרך לכלוך שמותר לדעה השניה וכנ"ל, מ"מ אם מנקה לכלוך שע"ג הבגד אף שעושה זאת דרך לכלוך יש לאסור, כי סו"ס מתנקה הבגד. כמבואר בסקנ"ג.
- ד. אמנם נראה שאם אינו לכלוך גדול יש להתיר לעשות דרך לכלוך, שכ"כ בבאור הלכה ס"י ד"ה 'שאין' , ופשוט.
- ה. נראה פשוט שאם נשפך בשבת מים מרובים על הרצפה וכעת רוצה להניח עליהם סמרטוט רצפה כדי שיספוג המים, אין לחוש בו שמא יבוא לידי סחיטה אע"פ שדרך לסחוט סמרטוט רצפה. משום שעיקר ההדגשה שאם אינו מקפיד לסוחטו ולא אכפת ליה שספוג בו מים אין לגזור שמא יסחוט, ואע"פ שהדרך לסחוט בגד זה. כן נראה לבאר דברי המשנ"ב סק"נ.
- ו. באופן שסוחט בגד שעובר משום ליבון, אף כאשר הבגד נקי ועושה כן דרך לכלוך – יש איסור ליבון, דהיתרים אלו נאמרו רק לענין 'שרייתו זהו כיבוסו' דהיינו שרייתו במים. אבל סחיטה היא פעולת כיבוס גמורה, ולכן אסור בכל גווני- כן נראה מדברי המשנ"ב סקנ"ט. ואיברא, שטעמא בעי מדוע נחשב לליבון הרי כבר הבגד נקי, אך מ"מ הדבר מוכח שהרי למ"ד שבבגד נקי יש בו משום ליבון הגם שהוא נקי- הרי שאף בנקי יש ליבון. והארכנו בזה לעיל. וע"ע אבנ"ז סי' קנ"ט סקי"ט שכתב כן להדיא.
- ז. לפ"ז נראה פשוט שאם משפשף בגד נקי שיהיה אסור משום מלבן ואף שעושה כן דרך לכלוך.
- ח. ואף שביארנו בארוכה את ב' תירוצי התוס' וכיצד נפסק להלכה, מ"מ לענין דינא אף התי' הראשון יאסור לתת מים מרובים על בגד נקי משום חשש שמא יסחוט כמבואר ברמ"א ס"ט. אמנם ישנם כמה אופנים שבהם אין חשש סחיטה. מים מועטים כמתבאר ברמ"א. 2. בגד שאין מקפיד על מימיו, כמבואר ברמ"א סי' ש"א סמ"ו. 3. לצורך מצוה, כמבואר בתוס' שבת קיא: וכפי שכתבנו לעיל.
[1] ובב"י הביא מחלוקת ראשונים האם מותר ליטול ידיה על הבגד כי גם זה נחשב לדרך לכלוך דמי הנטילה אינם ראויים לתשמיש ולכן חשיב דרך לכלוך, או מותר רק לנגב אבל ליטול ידיה על הבגד אסור דסו"ס מים נקיים הם ולא נחשב לדרך לכלוך. והסיק שמותר רק לנגב ולא ליטול ידיה על הבגד עצמו.
[2] כ"כ הפמ"ג בא"א, ובבאור הלכה רצה לומר שלנקות דרך לכלוך לכו"ע מותר.
[3] והמעיין בלשון הגר"ז שם נראה שאף שהבגד נקי לגמרי מ"מ הליבון הנוסף מצחצחו יותר עיי"ש.
[4] כעין דברים אלו מצאתי באבנ"ז סי' קנט ס"ק ח, יח, יט. ועיי"ש שהוכיח כן מהגמ' בזבחים שבתחילה הביאה דברי רבא שכל בגד של מכסכסו אין בו משום ליבון ואח"כ הביאה דברי רבא ששרייתו זהו כיבוסו, וקשה מדוע נקטה הגמ' בפשיטות שצריך כסכוס בבגד הרי זה נכון רק בבגד עור. והנראה מלשון הגמ' שעיקר כיבוס הוא כיסכוס או סחיטה, אלא שכאשר מכוין לכיבוס גם השרייה חשיב לכיבוס.