הלכות שבת
סימן שי"ד |
סעיף א-יב |
דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת
סעיף א
אין בנין וסתירה בכלים והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית:
הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (תרומת הדשן סימן ס"ה):
שנשברה ודיבק שבריה בזפת יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דאם כן הוה ליה מתקן מנא אבל אם היא שלמה אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפילו יש בה נקב חדש אם להרחיבו אסור:
הגה: ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית):
ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף:
הגה: ודוקא שהוציאו גם כן פעם אחת מבעוד יום אבל אם לא הוציאו מבעוד יום אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תרומת הדשן סימן ס"ד) כלי שנתרועע אם מותר ליטול ממנו חרס עיין לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ד:
סעיף ב
היה בה נקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב כפותח מחדש למעלה מן השמרים מותר לפתחו:
סעיף ג
במקום נקב ישן נוקבין אפילו במקדח (פירוש כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה הברזא ויש אומרים דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו על דעת שלא להוציאו ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור:
סעיף ד
ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת:
הגה: ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמו שכתוב סעיף ב' (בית יוסף בשם שבולי לקט):
סעיף ה
מותר ליתן קנה חלול (בחבית או ברזא) להוציא יין אף על פי שלא היה בו מעולם אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם לא דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה:
הגה: ויש מתירים אפילו בעלה של הדס במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש סוף פרק חבית וטור):
סעיף ו
מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה אבל לנקבה בצדה בין של חבית בין של מגופה אסור אפילו ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין וליקוב המגופה למעלה מותר דלאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופה:
סעיף ז
חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים גונזי"ש שאחורי התיבות אם נאבד המפתח ויש מתירים בזו ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר על ידי אינו יהודי:
סעיף ח
חותלות (פירוש מיני כלים) של תמרים וגרוגרות אם הכיסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין ואפילו גופן של חותלות שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם:
סעיף ט
מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים:
סעיף י
חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר אבל לא מפקיע וחותך משום סתירה ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת אבל אם אינו עשוי לקיים כלל מותר ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט שאינו עשוי לקיום (ועיין לעיל סימן רנ"ט):
סעיף יא
אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח (פירש הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין אחד הוא) אבל בשאר דברים דלית בה משום מירוח, (הואיל ואין היין יוצא אז) (בית יוסף), מותר. ואם היה היין יוצא דרך הנקב אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום בדרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם ואם הוא תלמיד חכם מותר לו להערים בכך:
סעיף יב
סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבעוד יום אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר אבל אם הוא תחוב בספסל וכן בכל דבר תלוש מותר להוציאו:
הגה: ואם דצה ושלפה מבעוד יום אפילו בכותל שרי (בית יוסף):
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
מראה מקומות סימן שי"ד סעיפים א, ו, יב.
1. גמ' שבת קמו. במשנה, עד המשנה בדף קמו: תוס' רא"ש ור"ן.
2. משנה ביצה לג. – לג: 'מגבב מן החצר'.
3. משנה עירובין לד: וגמ' שם.
4. תוס' ורא"ש ור"ן שבת קמו.
5. גמ' שבת מח: ריש העמוד ותוס' שם.
6. טור וב"י סעיפים א, ו, יב.
7. שו"ע על הסעיפים הנ"ל.
סימן שי"ד- בענין בנין וסתירה בכלים ושמתעתתא דשובר אדם את החבית – שבת קמו. ובענין פתיחת אריזות בשבת
א. בגמ' ביצה יא: נחלקו ב"ה וב"ש אם יש בנין וסתירה בכלים, דעת ב"ה שאין בנין וסתירה בכלים ודעת ב"ש שיש בנין וסתירה בכלים. ובגמ' שבת קכב: מבואר שאין בנין וסתירה בכלים אך יש 'תקיעה בכלים' ולכן גוזרים בכל בנין בכלים אטו יתקע. ודין גזרת שמא יתקע נאמרה בעוד כמה מקומות בש"ס, כמבואר בשבת קלח: ועירובין קב: . ונחלקו הראשונים מאיזה דין יש איסור תקיעה. רש"י פירש בכל מקום [ע"ע רש"י שבת מז.] שבתקיעה עובר על מכה בפטיש. והראשונים [עיין ר"ן] פירשו שחייב משום בונה, ואע"פ שאין בנין וסתירה בכלים יש אופנים שיש בנין וסתירה אף בכלים, ונבאר בעז"ה.
ב. בגמ' שבת קב: 'עייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר חייב משום בונה ושמואל אצר חייב משום מכה בפטיש'. ויש לעיין האם רב ושמואל נחלקו במחלוקת ב"ש וב"ה ורב פסק כב"ש. או שמא אף רב מודה לב"ה אלא שסובר שיש אופנים שגם ב"ה מחייבים. ובתוס' שם הקשה על רב כיצד סובר שחייב משום בונה הרי אין בנין וסתירה בכלים. ותי' התוס' שבאופן שעושה כלי מתחילתו או שעושה מעשה אומנות חייב משום בונה אף למ"ד אין בנין וסתירה בכלים. וכ"כ הר"ן שם. ומתבאר בדבריו, שאף רב סובר כב"ה אלא שלשיטתו יש אופנים שאף ב"ה מודים שיש בנין וסתירה. ולפ"ז יצא שדעת שמואל שאין שום אופן שיש בנין וסתירה בכלים לב"ה, ולכן מחייב רק משום מכה בפטיש ולא משום בונה.
ג. והוסיפו הראשונים שלדעת רב ניתן לבאר שגזרת שמא יתקע היינו שבתקיעה עובר על בונה כי צריך לזה אומנות. ורש"י שכתב בכל מקום שחייב משום מכה בפטיש, אפשר שמודה לראשונים שרב סובר שיש בנין אלא שפסק רש"י כשמואל שאין בנין וסתירה בכלים בכל אופן ולכן פירש בכל מקום גזרת שמא יתקע ויעבור על מכה בפטיש. ואפשר שדעת רש"י שרב ושמואל נחלקו במחלוקת ב"ש וב"ה ורב ס"ל כב"ש ושמואל כב"ה ולכן פסק רש"י כשמואל ולעולם אין בנין וסתירה בכלים לב"ה בשום אופן. ומה שכתב רש"י בדף קלח: שחייב בתקיעה משום בונה, הייני מימרא דרב, ורב לשיטתו שסובר שיש בנין וסתירה כלים, ובבאור הגר"א סק"ד ביאר כן בדעת רש"י שרב ושמואל נחלקו במחלוקת ב"ה וב"ש והלכה כב"ה וכשמואל.
ד. ובמשנה שבת קמו. 'שובר אדם את החבית ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי'. ומבואר שמותר לשבור חבית בשבת ואין בזה משום סותר. והנה לדעת שמואל המשנה כפשוטה שהרי אין בנין וסתירה בכלים. ולדעת רב [לפי פירוש התוס'] שכאשר בונה כלי מתחילתו חייב משום בונה, ה"ה כאשר סותר כלי שלם צריך לחייב משום סותר, ואע"פ שמקלקל סו"ס כל המקלקלים פטורים אבל אסורים ויקשה לשיטתו מדוע מתירה המשנה לשבור את החבית.
ורש"י כתב בבאור המשנה שמותר לשבור משום שמקלקל את החבית, וכבר הקשה הר"ן סו"ס פטור אבל אסור וכנ"ל, ותי' הר"ן שלצורך שבת התירו לקלקל. ונראה לפ"ז שכוונת רש"י לבאר את המשנה לדעת רב. אמנם החת"ס שם ביאר את רש"י שכוונתו שאין שום בנין וסתירה בכלים ויש רק קלקול ולא בניה. וא"כ לפ"ז רש"י קאי אליבא דהלכתא לשיטתו שאין בנין וסתירה בכלים בשום אופן ואליבא דשמואל.
ה. ובמשנה עירובין לד: מבואר שאם העירוב נמצא בתוך מגדל ואבד המפתח – אין עירובו עירוב משום שהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. והקשו הראשונים, מדוע שלא ישבור את המגדל וכך יוכל להגיע לעירוב, ומאי שנא שאת החבית מותר לשבור ואת המגדל אסור לשבור. ותי' התוס' שם בתי' הראשון, וכן הר"ן שבת קמו. שהסוגיה בעירובין איירי במגדל גדול [שמחזיק מ' סאה] וחשיב כקרקע ובזה ודאי שיש בנין וסתירה, ואילו הסוגיה בשבת איירי בחבית קטנה ונחשבת ככלי ואין בנין וסתירה בכלים כלל. עכת"ד. ובאור זה במשנה בשבת קאי למ"ד שאין בנין וסתירה כלים כלל והיינו אליבא דשמואל וכנ"ל. ויקשה בזה על הר"ן ב' קושיות, 1. היות ודעת הר"ן כרב הסובר שיש בנין וסתירה בכלים באופנים מסויימים כגון שבונה כלי מתחילתו ועד סופו, ה"ה שיהיה 'סותר' ומדוע סובר הר"ן שאין בשבירת החבית שום איסור של סותר. 2. הר"ן בתחילת דבריו כתב לדעת רש"י שהפטור במשנה משום 'מקלקל' והיינו למ"ד שיש בנין וסתירה בכלים שמ"מ פטור מדין 'מקלקל' ואילו בתי' זה מתרץ הר"ן למ"ד שאין בנין וסתירה בכלים כלל, והמעיין בלשון הר"ן יראה שכתב הדברים בחדא מחתא, ואיך פתח כמ"ד אחד וסיים כמ"ד שני.
ו. והקושיה הראשונה הקשה הב"י בריש סי' זה, שרק בבונה יש בנין בכלים שבונה מתחילה ועד סוף ולא בסותר, עי"ש בדבריו שצריכים להולמם [ועיין אג"מ ח"א קכב ענף א מש"כ בזה]. ובחזו"א סי' נ"א סק"א כתב לבאר, שאף אם סוברים אנו שיש בנין גמור וסתירה גמורה בכלים וכדעת התוס' בדעת רב, מ"מ אין איסור בשבירת החבית משום 'סותר' דכמו שבונה צריך להיות בנין כלי גמור להתחייב עליו כך גם סותר צריך להיות סתירת כלי גמור כדי להתחייב עליו, וסתירת כלי הכוונה שבירתו בלא שום תועלת, וכאשר שובר את החבית ליטול הימנה גרוגרות – מטרתו בשבירה זו אינה כדי 'לסתור' אלא כדי להגיע לגרוגרות שבחבית ואין זה 'סתירה גמורה'. ורק כאשר סותר בחמתו כדי לסתור יחשב כסתירה גמורה ויתחייב משום סותר.
[וכן מוכח בסוגיה דביצה שהובאה לקמן שהעמידה את המשנה ששובר את החבית במוסתקי רק משום שגוזרים אטו יתכוון לעשות כלי, ולא משום 'סתירה בכלים', וע"כ הטעם כפי שנתבאר שלכו"ע אין בזה סתירה בכלים. עכת"ד בתוספת ביאור והסבר].
ויש להעיר שלשונות התוס' הן במסכת שבת קמו. והן בעירובין לד: נראה להדיא שלא כדבריו, שכתבו להעמיד במוסתקי כי יש בנין וסתירה בכלים, והחזו"א בעצמו הרגיש בזה ודחק בלשונם כפי שכתב בסק"ד. אמנם בדעת הר"ן והרשב"א דבריו מתיישבים היטב.
2. קושיה זו נראה מלשון המג"א סק"א שהוקשתה לו, ולכן כתב שהר"ן כשכתב תי' זה אינו קאי על מה שכתב לעיל בדעת רש"י וזהו תי' בפנ"ע. ותי' זה קאי אמ"ד שאין בנין וסתירה בכלים כלל.
ז. ובתוס' תי' שם תירוץ נוסף [וכן בשבת שם], שהיתר שבירת חבית בשבת איירי בחבית שהיא מוסתקי ולכן אין בה בנין וסתירה [ואפשר שלבנות מוסתקי יהיה איסור אך לסתור מוסתקי ודאי מותר כמבואר בראשונים כאן]. ומתבאר בדבריו שיש בנין וסתירה בכלים כאשר סותר או בונה כלי גמור וכפי שכתבו בדף קב: לדעת רב, וההיתר כאן רק משום שבמוסתקי אין בנין וסתירה.
ונמצינו למדים, שלראשונים הסוברים [ר"ן ותוס' בעירובין בתי' הראשון] שאין בנין וסתירה בכלים כלל [כי פסקו כשמואל] ואף באופן שעושה בנין גמור וסתירה גמורה- מותר לשבור חבית אף שהיא שלמה, ואסור לבנות חבית שלמה כי יתחייב משום מכה בפטיש [כמבואר בכל מקום בגמ' 'גזרה שמא יתקע' ויתחייב משום מכה בפטיש]. ובתנאי שהיא חבית קטנה כי חבית גדולה המחזקת מ' סאה הוי כקרקע ויש בה בנין וסתירה לכו"ע . ולרש"י שביאר [לפי הבנת הר"ן בדבריו ולא לפי הבנת הגר"א] הטעם משום מקלקל וכל המקלקלים לצורך שבת מותרים וכנ"ל, יהיה מותר אף חבית גדולה כי סו"ס מקלקל ולצורך שבת הוא , וכן הביא הבאור הלכה ריש הסימן בשם הרשב"א עיי"ש.
ולסוברים שיש בנין וסתירה בכלים כשבונה כלי גמור או סותרו [תוס' שבת קב: ור"ן שם, ופסקו כרב], יש איסור לסתור חבית אפי' שהיא קטנה אא"כ היא מוסתקי שאין בה בנין וסתירה .
ח. ובסוגיה בביצה לג: מובא דין מוסתקי בענין אחר. דהנה מבואר בסוגיה שם, שנחלקו ר"א וחכמים האם מותר לקצוץ קיסם מענף תלוש כדי להריחו, דלדעת ר"א אסור משום גזרה אטו יתכוין לקוץ לחוץ שיניו והוי מלאכה דאורייתא, ואילו לחכמים אין לגזור כי האיסור לקצוץ לחוץ שיניו הוא רק מדרבנן כי עושה כן כלאח"י. והקשתה הגמ' לר"א מדוע מותר לשבור את החבית בשבת ולא חיישינן שמא יתכוון לעשות לה פתח יפה, ותירצה הגמ' שאיירי במוסתקי ולכן אין לגזור. ופרש"י שאין לגזור כן במוסתקי כי לא יעשה פתח יפה דחושש שמא תשבר החבית, והתוס' פירשו שאף אם יעשה פתח יפה אין איסורו מהתורה במוסתקי ולכן אין לגזור. ועכ"פ מתבאר שמוסתקי מועיל שלא גוזרים אטו יעשה פתח יפה. אך אסור לפתוח פתח יפה במוסתקי.
ובראשונים מתבאר [תוס' ורא"ש בשבת ועירובין], שאף רבנן שנחלקו על ר"א צריכים להעמיד במוסתקי שהרי אף הם מודים לר"א שיש לגזור אטו יתכוון כאשר יעבור על איסור תורה, והיות ובעשיית פתח יתחייב באיסור תורה יש לגזור גם לשיטתם שאין לשבור החבית אטו יתכוין לעשות פתח, והטעם שאין גוזרים זאת כי איירי במוסתקי וכפי שביארה הגמ' בדעת ר"א.
אמנם לדעת הסוברים שאין בנין וסתירה בכלים כלל וכדעת שמואל, כתב בבאור הגר"א ססק"ד וכ"כ הרשב"א שבת [שם] שהעמדת המשנה במוסתקי היא רק לדעת ר"א כי לחכמים לא יקשה שיוכל לבוא לידי איסור תורה כי אין בנין וסתירה בכלים כלל ולכן אף אם יתכוין לעשות כלי לא חייב משום בונה וממילא א"צ לחכמים להעמיד במוסתקי, וממילא גם סוגיה דשבת לא איירי במוסתקי אלא בחבית שלמה וכנ"ל. ולא ברירא לי דבריו, דאף שאין חשש שמא יבנה מדוע לא חוששים שמא יעשה פתח יפה ויעבור על מכה בפטיש שהרי זהו ביאור המשנה בשבת 'ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי' ויתחייב משום מכה בפטיש. שו"ר שכן העיר החזו"א סי' נ"א סק"ה. ובאמת בבהגר"א סק"ח כתב לבאר דין השו"ע שאוסר לשבור חבית שלמה משום גזרה שמא יעשה פתח יפה כמבואר בססק"ד, וכן נראה בחזו"א שהבין כוונת הגר"א. אמנם במשנ"ב סק"ז נראה שהבין בכוונת הגר"א להתיר לשבור חבית שלמה בכל גוונא ורק אסר לעשות פתח יפה. ויקשה לשיטתו מדוע אין את הגזרה שמא יתכוין לעשות פתח. והר"ן בביצה שם [יט.] כתב בדעת חכמים שלשיטתם לא גזרו אטו יתכוון לעשות כלי בשבירת חבית, דפעולת השבירה היא מלאכה כלאח"י וממילא הוי איסור דרבנן ולא גוזרים אטו יעבור על איסור דרבנן. ואם נאמר שסובר המשנ"ב כר"ן לא היה לו לכתבו שפותח פתח חייב מכה בפטיש ומשמע שחייב מהתורה. ואפשר כוונתו שחייב אם עושה נקב יפה כפי שהדרך לעשות ולא בצורה של שבירה כלאח"י ועיין.
ואם לא נסבור כדעת הר"ן ונחוש שאם יתכוון לעשות כלי יעבור על מכה בפטיש מדאורייתא אף לדעת רבנן, נמצא שלכו"ע יש להעמיד את המשנה ששובר אדם את החבית במוסתקי, דאע"פ שסוברים אנו שאין בנין וסתירה בכלים כלל ואין איסור לשבור חבית שלמה- עדיין יש לחוש שמא יתכוין לעשות כלי כששוברה ורק במוסתקי אין חשש זה.
ט. וכעת נברר ההלכה בענין זה: פסק השו"ע ס"א שאין בנין וסתירה בכלים ומ"מ אין לסתור חבית שלמה, והיינו כדעת התוס' והרא"ש שכאשר עושה בנין גמור וסתירה גמורה יש בנין וסתירה וכפי שביארו בדעת רב כנ"ל, ואין היתר שמקלקל החבית כי סו"ס כל המקלקלים פטורים אבל אסורים [ודלא כפי שפירש הר"ן בדעת רש"י שלצורך שבת הקלנו. וכ"כ הבאור הלכה שאין להתיר משום מקלקל כלל]. ובמוסתקי אין כל חשש ויכול לשבור המוסתקי. ולא חוששים שמא יתכוון לעשות נקב יפה במוסתקי, הן מהטעם שכתב רש"י שאין דרך לעשות נקב יפה במוסתקי, הן מהטעם שכתבו התוס' משום שאין חיוב דאורייתא בעשיית נקב במוסתקי וממילא אין לגזור אטו יעשה נקב יפה .
והרמ"א הוסיף על דברי השו"ע, שמותר לשבור רק חבית שאינה מחזקת מ' סאה. ואע"פ שדעה זו כתבו הראשונים הסוברים שאין בנין וסתירה בכלים כלל, וכדעת שמואל ולכן מותר לשבור חבית קטנה אפי' שהיא שלמה, ואילו הרמ"א כתב דין זה על דברי השו"ע שאיירי במוסתקי. יש לבאר שחשש הרמ"א שבחבית שלמה יש הגזרה שמא יתכוין לעשות נקב יפה כמבואר בסוגיה בביצה, ולכן כו"ע צריכים להעמיד הסוגיה במוסתקי וכפי שנתבאר לעיל.
י. ובסעיף ז' מבואר, שחותמות בכלים מתיר ומפקיע וחותך. ורש"י בביצה שם ביאר הטעם משום שאין בנין וסתירה בכלים. והיינו רש"י לשיטתו שפסק בכל אופן כשמואל שאין בנין וסתירה בכלים כלל, ולכן גם התיר להתיר ולהפקיע חותמות בכלים. אמנם הרא"ש והתוס' ביארו דברי דברי הגמ' שטעם ההיתר משום שאין הקשר של קיימא ולכן מותר ולא משום שאין בנין וסתירה. ולענין קריעת החבל כתב המשנ"ב סקל"א שטעם היתר שאין זה סתירה כלל, ואפשר כוונתו משום שקריעת חבל אינה סתירתו שהרי עדיין חבל ארוך הוא ויכול להשתמש בו. והם לשיטתם שיש בנין וסתירה בכלים כאשר עושה בנין גמור וסתירה גמורה ולכן העמידו ההיתר מטעמים אחרים.
ולכן כתב הרא"ש שם שרק בחבלים יש להתיר להפקיע ולחתוך אבל אם היה קשור במנעול אסור לשוברו משום בנין וסתירה כלים. ואילו לדעת רש"י יש להתיר גם באופן זה כי אין בנין וסתירה בכלים בשום אופן. והביא השו"ע דעת רש"י בשם 'י"א' כדי לסמוך על שיטתו ולהקל ע"י גוי.
וישנו גדר אמצעי, ששובר את הכלי אך לא ע"י שבירת העצם אלא ע"י פירוקו לחלקיו כגון שמסיר הדלת משידה תיבה ומגדל אך לא שוברה, שבזה יש מהראשונים שסוברים שאין בזה משום סתירה בכלים כי לא סותר בפועל אלא רק מפרק. וכתב המג"א, שאם ע"י הפירוק אין יותר שימוש לכלי כלל, אף שלא שבר את העצם בעצמו הוי בנין וסתירה שחייב עליו.
ודעת הגר"א לפסוק כראשונים שאין בנין וסתירה בכלים כלל, ומ"מ סובר שאסור לשבור חבית שלמה משום הגזרה שמא יתכוון לעשות לה פתח יפה ויתחייב משום מכה בפטיש וכמבואר בסק"ד בסופו.
יא. עד כה עסקנו בעניני סתירת הכלי. וכעת נעסוק בעניני פתיחת הכלי.
קודם יש לדון בכל פתיחת כלי על איזו מלאכה עובר, דאפשר שעובר משום בונה למ"ד יש בנין וסתירה בכלים, ואפשר שעובר מצד מכה בפטיש.
והנה, בגמ' קמו. מבואר דעת רשב"ג שמותר להתיז ראש החבית בסייף ולא חייש לעושה פתח כי 'לעין יפה קמכוין'. ויש להקשות שהרי סו"ס עושה פתח לחבית ומדוע אין בזה משום תיקון מנא.
עוד מבואר במשנה שם מחלוקת ר' יהודה וחכמים האם אפשר לנקוב את המגופה למעלה, דעת ר' יהודה לאסור ולחכמים שרי. ומהצד לכו"ע אסור. ונחלקו בגמ' ר"ה ורב חסדא האם אסור חכמים אף במגופה מהצד או שמא רק בחבית אסרו אך מגופה מותר מהצד. וקיי"ל כר"ה שאסור מהצד בכל גוונא. אך במגופה למעלה מותר לינקוב נקב אף שאינו פתח גדול שייחשב 'לעין יפה'. והטעם מתבאר ברש"י שם שאם היה מתכוין לפתח היה מסיר את כל המגופה, ועוד שאין הדרך לפתוח פתח מלמעלה משום שנכנס עפר וצרורות ליין. ויש להקשות מה אכפת לן שאינו מתכוין לפתח, וכי אם יבנה כוס בשבת ויאמר שלא מתכוין שתהיה כוס יפטר מאיסור בונה, הרי סו"ס בנה כוס.
ומכל זה נראה, שעשיית פתח אינו כבניית כלי לכל דבר דלא יצר כלי חדש, אלא רק גרם להשתמשות נוחה בכלי, ולכן אם לא יצר מציאות רגילה של פתח- ודאי שלא בנה כלום, דאין הגדרת פתח לענין בונה מוגדרת 'אפשרות גישה לאוכל שבתוך החבית' אלא מוגדרת 'כלי מתוקן יותר מאשר כלי סגור' ולכן כאשר מתיז ראש החבית אין זה מוגדר כלל כפתח ומותר. ויתירה מזו, אף באופן שיוצר פתח בראש המגופה וכל מטרתו להגיע לאוכל שבפנים ולא לעשות כלי נאה יותר- אין הדבר נחשב כפתח.
והטעם שאין פתח במגופה למעלה לא חשיב פתח, נחלקו הט"ז סק"ו והמג"א סק"ח. דדעת הט"ז שמצד ב' הסיבות דלעיל לא עושים פתח למעלה, ולכן אין האדם העושה פתח למעלה מתכוין לעשיית פתח אלא רק לאפשרות להגיע לאוכל. ומש"ה מתיר לעשות נקב גם בחבית עצמה מלמעלה ולא רק במגופה. אמנם המג"א סובר לעיקר כסוגיה דשבת מח: שמותר לנקוב במגופה משום שאינה חיבור לחבית עצמה וממילא לא מתקן את החבית אלא חלק חיצוני לה, דאין עשיית הפתח תיקון בפנ"ע מצד הפתח אלא רק נחשב לתיקון של החבית, והיות ואין החבית קשורה למגופה – לא תיקן בה כלום. ולכן מותר לנקוב במגופה למעלה.
ולפי ביאור זה יצא שמותר לנקוב במגופה אף פתח יפה ואף מצד המגופה, שהרי אינה חיבור ולא תיקן כלום בכלי. ובאמת החזו"א סי' נ"א סק"י כתב שמותר לנקוב נקב יפה, ומ"מ ביאר מדוע אין לנקוב מגופה מצידה משום החשש שפעמים אין מגופה מצידה ויבוא לנקוב בחבית עצמה.
ובפמ"ג כתב שאין לעשות נקב מצידה משום גזרה שמא יבוא לעשות נקב בלול של תרנגולים, דהיות ודרך העולם לעשות נקב בצד יש לחוש לכך, אבל נקב מלמעלה היות ואין הדרך לנוקבו שם מהטעמים הנ"ל, אין לחוש שמא יבוא לנקוב במקום אחר שהרי לא מתכוין כלל לפתח.
ונראה מדבריו שאף למג"א משלב את הטעמים שכתבו הראשונים שאין נוקבים למעלה כי אין דרך בכך ולא מתכוין לפתח, שמצד טעמים אלו לא גוזרים בנקיבת מגופה למעלה שמא ינקוב במקום אחר, אך בנקב מהצד יש לאסור. ועיין גם בגר"ז סי"ד שכתב שעיקר טעם ההיתר משום שאין מגופה חיבור וכפי שכתב התוס' אלא שמבואר בתוס' שאין לנקוב נקב יפה במגופה שעשוי להכניס ולהוציא אטו יעשה נקב בחבית עצמה, ומדוע אין לגזור כן גם בנקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא, והטעם שאין לגזור בזה משום שאין דרך לעשות פתח מלמעלה וכפי שביאר רש"י. נמצא שצריך גם את הטעם של רש"י לבאר מדוע לא גוזרים לאסור. ועכ"פ יצא לכאורה לפי דבריהם שאין לנקוב במגופה למעלה נקב יפה, דיהיה אסור כמו נקב מהצד, וכל ההיתר של נקב למעלה הוא בצירוף הסברא שלא מתכוין לפתח, ויש לפלפל בזה.
יב. דינים העולים: 1. לשבור כלי, לדעת רש"י הר"ן והרשב"א מותר דאין בנין וסתירה בכלים. לדעת תוס' ורא"ש אסור אא"כ הכלי הוא מוסתקי דיש סתירה גמורה בכלים. לדעת הגר"א אסור משום החשש שמא יתקן פתח כמבואר בסוגיה דביצה לג: אא"כ הוא מוסתקי שאין חשש זה כמבואר בסוגיה שם. ולדעת החזו"א מותר, דאף שנסבור שיש בנין וסתירה גמורה בכלים, אין שבירת כלי נחשבת לסתירה כי אינה פעולת סתירה ושבירה אלא פעולת תיקון ביחס לאוכל שאפשר להגיע אליו. ובאמת אם ישבור כלי ריק בחמתו- יתחייב גם לשיטתו משום סתירה. 2. הסרת מגופה, מותר להסיר את המגופה מהכלי כי אינה חלק מהכלי וכמו"כ לא נחשב לפתח אלא לעין יפה קמכוין. 3. פתיחת פתח בכלי, חייב משום מתקן מנא ולדעת רש"י יש לחייב משום מכה בפטיש ולדעת התוס' אפשר לחייב משום בונה שעושה פתח ועושה תיקון גדול בכלי. אך אין עשיית הפתח חשיב כתיקון גמור ולכן תליא הדבר בכוונתו אם מתכוין לפתח או לא, ומש"ה לכו"ע אם פותח פתח למעלה במגופה מותר, כי אין דרך לעשות שם פתח. ודעת הט"ז שסברא זו מתירה גם לפתוח פתח למעלה בחבית עצמה וחלקו עליו האחרונים. 4. פתיחת פתח במגופה למעלה, כבר התבאר שלפתוח פתח למעלה מותר כי אין דרך בכך, ועוד שאין המגופה חיבור לכלי ולכן לא חשיב כלל תיקון בגוף הכלי. והחזו"א ס"ל שעיקר כסברא זו ולכן מתיר נקיבת המגופה אף שעושה פתח יפה. 5. פתיחת פתח במגופה מהצד, דעת רב הונא שאסור לכו"ע, וכן נפסק. והטעם- לסוברים היתר במגופה משום שאינה חיבור כתב הפמ"ג משום גזרה אטו לול של תרנגולין, והחזו"א כתב אטו יעשה חור בחבית. לט"ז משום שדרך לעשות פתח מהצד. 6. פתיחת פתח במוסתקי, בגמ' בביצה לג: מבואר שאם מכוין לפתוח פתח במוסתקי חייב. ולדעת רש"י האיסור מהתורה ולדעת תוס' מדרבנן כי אין 'תיקון מנא' במוסתקי.
יג. ולפי האמור לעיל נדון בכמה דוגמאות מעשיות כיום: 1. פתיחת קופסת שימורים. 2. הסרת מכסה ה'לבן'. 2. נקיבת מכסה ה'לבן'. 4. עשיית פתח בשקית חלב. 5. קריעת עטיפה של אוכל. ונרחיב בזה בעז"ה.
1. פתיחת קופסת שימורים- קודם יש לדון האם נידון כמוסתקי או לא. ואם נחשב כמוסתקי אין איסור בפתיחה של הקופסה מצד 'סותר' שהרי אין סותר במוסתקי, וכן אין לגזור אטו יעשה פתח יפה כי אין גוזרים כן במוסתקי. אך אם נדון אותה ככלי שלם, לדעת השו"ע יש איסור בעצם הסתירה, ולחזו"א אין איסור בסתירה עצמה, ולדעת הגר"א אין איסור בסתירה אך יש לגזור אטו יתכוון לפתח יפה וכן נקט החזו"א [נא, יא].
ועוד יש לדון מצד בונה או מכה בפטיש מצד ב' סיבות, או משום עשיית כלי שעד כה היה הכלי סתום מכל צד ולא היה לו שימוש וכעת יכול להשתמש בכלי ונחשב שיוצר כלי, ולא דמי לחבית סתומה במגופה שאין בהסרת המגופה משום עשיית כלי, דהמגופה אינה חלק מהכלי והכלי נחשב בפנ"ע, מה שא"כ בקופסת שימורים שהכל עשוי בחלק אחד ולא נחשב לכלי סתום אלא לשום דבר שעושהו כלי, וכ"כ החזו"א שם. אמנם הגרש"ז [שש"כ ט, הערה י] חולק על החזו"א וס"ל שקופסת שימורים חשיב ככלי גם שהיא סגורה שהרי כלי העשוי למלאות חשיב כלי, ולכן אין בפתיחת הכלי משום בונה של עשיית כלי. ומשום סותר אין לחוש כיון שזורקה בגמר השימוש חשיב כמוסתקי, וכן לא נחשב שעושה לה פתח יפה ולכן מתיר לפתוח קופסת שימורים. והוסיף וכתב שאף לדעת החזו"א יש להתיר לפתוח קופסת שימורים ע"י שמנקבה טרם הפתיחה, דבזה נחשבת כבר לשבורה ואין בפתיחתה משום בונה וכן אין בזה משום סותר [לדעת החזו"א].
וסיבה נוספת לדון לאסור מצד לעושה פתח בחבית עצמה. ומצד טעם זה היה מקום להתיר דנחשב שמוריד את כל ראש החבית ולעין יפה קמכוין.
2. הסרת מכסה הלבן- יש לדון מכסה זה כדין מגופה, והסרת המגופה מותרת דאינה חיבור לכלי.
3. נקיבת מכסה הלבן- יש לדון כעשיית נקב במגופה למעלה שהדין נותן שיהיה מותר לכו"ע. אמנם ראיתי שיש שכתבו לאסור דכל ההיתר משום שלא מתכוין לפתח דאין הדרך לעשות פתח למעלה, ואילו כאן ודאי כוונתו לפתח יפה וכך דרכו להוציא משם הלבן ולכן יש לאסור. ויש לפקפק על דבריהם. ועוד שע"פ החזו"א ודאי שמותר שהרי דעתו להתיר לעשות במגופה גם נקב יפה.
4. עשיית פתח בשקית חלב- קודם יש לדון האם נחשב כמוסתקי, ואם כן, לכאורה נחשב שעושה פתח במוסתקי עצמה שהרי אין כאן מגופה אלא כל השקית חלק אחד ויש לדון שעשיית נקב יפה במוסתקי אסור הן לדעת רש"י מהתורה והן לדעת התוס' מדרבנן. ואע"פ שעושה נקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא סו"ס איסור דרבנן איכא. ולכן יש להקפיד למי שפותח שקית חלב לפתוח נקב שאינו יפה כדי שיחשב רק שבירה במוסתקי ולא עשיית פתח. ומה שיש לעורר שלכאורה אף שעושה נקב מהצד שאינו פתח יפה, סו"ס פתח מהצד נראה לאסור בכל גוונא וא"כ יש לדון מדוע כתבו הפוסקים להקל בכל זה.
ועוד יש לדון מצד מלאכת קורע, ויש להרחיב קצת בזה: דהנה פסק השו"ע סי' ש"מ סי"ד שהקורע ניירות דבוקים יש בזה משום קורע. ואילו בסי"ג שם כתב שהקורע נייר יש בו משום מתקן מנא ולא כתב שיש בו משום קורע. עוד מצאנו ב' מקומות שאין בקריעה איסור קורע, הראשון בדין דתוספתא שקורע עור ע"פ החבית והביאו המשנ"ב סקכ"ה. והשני חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך ואין בהם משום קורע. ומצאנו כמה ביאורים בפוסקים אימתי יש איסור קורע ואימתי אין בזה איסור.
1. החיי אדם כלל כט ס"ד כתב שההיתר באופנים הנ"ל שאין בהם קורע משום מקלקל והותר לצורך שבת. אמנם כבר התבאר לעיל שאף שכתב הר"ן כן בדעת רש"י נחלקו ע"ז הראשונים וכן בבאור הלכה ריש הסימן כתב שאין להסתמך על סברא זו . 2. ובגר"ז סי' ש"מ כתב לבאר שמלאכת קורע ישנה רק בב' דברים המדובקים יחד או תפורים יחד אך בעור וכדו' שהוא דבר אחד אין בו משום קורע. וסברא זו דחה הבאור הלכה שם משום שמבואר בירושלמי שאף בעור שייך קורע. 3. ובסי' שי"ד סי"ב כתב הגר"ז שבפסיקת תלוש אין משום קורע. וכ"כ בשביתת השבת [בתחילתו] ביתר ביאור, שרק בכלי שקורעו שייך מלאכת קורע או בבגד, אך בחוט סתם שהוא תלוש אין בו משום קורע. וכן מתבאר במג"א סי"ד ס"ט בשם שיבולי הלקט שביאר לפ"ז מדוע מותר לחתוך החבלים שהם החותמות שבכלים. 4. ועוד כתב בשביתת השבת לבאר אופן נוסף, שקריעת עור ע"פ חבית חשיב כמו שבירת קליפת האגוז, שכאשר חותך האדם אריזה ע"מ להגיע למה שבתוכה אין בה מלאכת קורע כי רק מסיר המניע להגיע למה שבתוכה [ויל"ע לפ"ז מדוע לאסור קריעת המעטפה כמבואר בבאור הלכה סי' ש"מ סי"ג עיי"ש]. 5. בבאור הלכה ס"ח כתב שקורע שלא ע"מ לתפור חייב רק בדבר שתופרים אותו, אך בדבר שאין דרך לתופרו אין בו איסור קורע. 6. ובחזו"א [נא, יג] כתב לבאר לפי דרכו, שכפי שאין סותר כאשר מטרתו להגיע לאוכל כי לא מתעסק בשבירה כדי לשבור, ה"נ לא מתחייב בקורע כשמטרתו להגיע למה שבתוכו, שמהות המלאכה היא מקלקל ומשחית ואילו הכא כוונתו להגיע לאוכל עיי"ש .
5. קריעת עטיפה של אוכל- אם קורע בדרך השחתה ואין כאן כעת כלי כלל, יש להתיר היות ודמי ממש לשובר מוסתקי, וכן אין בזה משום קורע וכפי שהתבאר לעיל.
יד. ענין נוסף מתבאר בסי' זה [סעיף ח] והוא דין 'חותלות' שמותר לקרוע אותם בשבת, ובשו"ע כתב שהיתר חותלות משום שהם כשומר לפרי כמו קליפת אגוז. ועיין פמ"ג [א"א יד] שכתב שיש חותלות של תמרים ויש חותלות של גרוגרות, ובשל תמרים מתבשלים בתוכם ולכן נחשב כשומר לפרי אך בשל גרוגרות אינם צריכים לכך משום שכבר מוכנים לאכילה, ולפ"ז ביאר שההיתר של חותלות של תמרים שונה משל גרוגרות, דבשל גורגרות ההיתר משום מוסתקי. ובאג"מ [אור"ח ח"א קכב, ט] הקשה על דבריו שלא משמע כן מלשון השו"ע שהרי שו"ע כתב ההיתר של שתיהם בחדא מחתא ולא נראה שהם ב' אופנים וב' היתרים. ולכן כתב לבאר שחותלות נחשבים לכלי שלם ולא למוסתקי, ובכל זאת יש להתיר משום שהם שומר לפרי, והגדרת הענין, שכלי שאין לו שימוש בפנ"ע אלא רק להיות איחסון לאוכל הנמצא בו ואין לו שום שימוש אחר, ואחר שפותחים את הכלי ומרוקנים אותו -זורקים אותו, נחשב כלי זה כשומר לפרי דמה לי שומר בידי שמים או בידי אדם, וזהו סיבת ההיתר בחותלות. ולפ"ז מותר בכל סוגי העטיפות להתיר ולקורע מדין חותלות. אלא שאף האג"מ שם [ענף י] כתב שאין לסמוך על היתר זו כי יבואו להתיר איסורי שבת עיי"ש.
טו. נספחים: 1. פתח העשוי להכניס ולהוציא- נראה שהגדרתו אינה גודל הפתח אלא מהות הפתח, לדוגמא, פתח בשקית חלב תמיד יחשב שאינו עשוי להכניס ולהוציא כי אין מכניסים חלב חזרה לתוך השקית.
2. חותלות- מה שמצאנו היתר להדיא בחותלות זה לקורעם, אך לא מצאנו היתר מפורש האם מותר לעשות להם פתח, דאפשר דעשיית פתח אסורה אף בחותלות. ונראה שמקילים בזה.
3. הסרת מגופה- כל כיסוי שמורידו לגמרי הרי הוא כהסרת מגופה ולכן יש להתיר לפתוח קוטג' וכדומה כשמסיר את כיסוי נייר הכסף. וסיבת ההיתר שאין מגופה חיבור לחבית ולכן לא יוצר כלי. ודבר זה מוסכם לכו"ע שהרי זוהי סוגיית הגמ' מח: שמגופה אינה חיבור. וכל מחלוקת רש"י ותוס' נאמרה רק לענין קריעת המגופה. אך לענין הסרתה ודאי שמותר, אף שיש כיסוי עליון מעל המגופה שהוסרה.