הלכות שבת
סימן ש"מ |
סעיף א-יד |
כמה דינין מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות
סעיף א
אסור ליטול שערו או צפרניו בין ביד בין בכלי בין לעצמו בין לאחרים וחייב על שתי שערות ומלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה:
הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה
סעיף ב
אסור לחתוך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחר:
סעיף ג
המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות חייב:
הגה: אסור לשבור עוגה שכתוב עליה כמין אותיות אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה דהוי מוחק (מרדכי פרק כלל גדול)
סעיף ד
יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השולחן או באפר. אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות (תרומת הדשן סימן ס"ג):
סעיף ה
מותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן שאין זה דבר המתקיים:
סעיף ו
חוט של תפירה שנפתח אסור למתחו משום תופר:
סעיף ז
אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק אסור למתחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה ובעיגול:
סעיף ח
מוכין שנפלו מן הכסת מותר להחזירם אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת:
סעיף ט
אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גידולו:
סעיף י
המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדות מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה:
סעיף יא
אף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו:
סעיף יב
הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים חייב משום לש מפני שמתערבים ונתלים זה בזה:
סעיף יג
אין שוברים החרס ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי:
סעיף יד
המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
בענין קורע ע"מ לתפור והמסתעף
- א. מבואר בגמ' שבת מח. שפותח בית הצואר בשבת חייב. ופרש"י טעם החיוב משום מלאכת מכה בפטיש, וברמב"ם פ"י ה"י משמע שהחיוב משום קורע. ובריטב"א מכות ג: ביאר דעת רש"י מדוע לא ביאר כהרמב"ם שחיוב מצד קורע, דסובר רש"י שרק קורע ע"מ לתפור הוי קורע ובבית הצואר לא קורע ע"מ לתפור, וכ"כ הב"י סי' שי"ז. והיות שהדברים ארוכים יש להרחיב קצת בענין זה.
- ב. במשנה בשבת פ"ב נאמר ' כחס על השמן כחס על הנר כחס על הפתילה חייב, ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם'.
- ג. שו"ת אחיעזר חלק ב - יורה דעה סימן ה
- ד. (ז) ע"ד קושיית איזה מחברים לשי' רש"י בב"ק ל"ה דגם מקלקל פטור מטעם קלבד"מ וכתובות ל' בזרק חץ וקרע שיראין בהליכתו דפטור דלפטור מצד קורע וחידש כת"ה בחבורו שם לפי דבקורע בעינן שיהי' ע"מ לתפור ושלא ע"מ לתפור לא הוי מלאכה כלל דלא הי' במשכן כמו שפירש"י בשבת ע"ג במשנה וחכם אחד תמה עליו מדרש"י בשבת ל"א דמבואר דסותר שלא ע"מ לבנות וקורע שלא ע"מ לתפור פטור משום מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת עכ"ד הנה מכבר ראיתי שפלפלו בקושי' זו ויעוין בשאלות ותשובות מוהר"צ חיות ובספר ראשי בשמים ובעיקר הדבר בקורע שלא ע"מ לתפור ש"ס ערוך הוא בשבת ק"ה דקורע על מתו ובחמתו חייב הרי מפורש דכל היכא שמתקן בקורע חייב אף שלא ע"מ לתפור וכ"פ הרמב"ם וכבר תמה הגרע"א בגה"ש בדהתו"ס שבת ע"ג בד"ה וצריך שכ' דאפילו לר"י דמחייב במלאכה שאצל"ג =שאינה צריכה לגופה= בעינן שיהי' צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור יעוי"ש דהרי בקורע על מתו או בחמתו חייב יעוי"ש, ובישוב סתירת דרש"י שפירש בדע"ג דקורע שלא ע"מ לתפור לא הי' במשכן ובשבת ל"א פי' דלא הוי מלאכת מחשבת משום דהוי מקלקל נ"ל דבאמת הא דילפינן דגם תכלית המלאכה יהי' כמו במשכן זה אינו אלא למ"ד דמלאכה שאצל"ג פטור וס"ל דכל מלאכה שלא נעשית לתכליתה כמו שהי' במשכן לא הוי מלאכה כלל וזה נראה שי' רש"י בשבת ק"ה בקורע על מתו דלר"ש דס"ל מלאכה שאצל"ג פטור אינו חייב על הקריעה והתוס' שם בד"ה הא תמהו על זה דהא הוי מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צורך מצוה (ויעוי' בחידושי הרשב"א ובירושלמי) ולמש"כ סברת רש"י דכיון דקורע במשכן הי' רק לתכלית ע"מ לתפור א"כ עיקר מלאכה הצריכה לגופה בקריעה הוא ע"מ לתפור וכל שהוא לתכלית אחר מה שצריך לקרוע חשיב מלאכה שאצל"ג ולא הוי מלאכה כלל וזה נראה שי' הריב"ש הובא במג"א דבגוזז חייב אפילו מלאכה שאצל"ג שכן הי' מלאכת גוזז במשכן שלא לגופה ומשגחינן לפי התכלית שהי' במשכן, ומה"ט נראה הא דפטור במלאכה שאצל"ג לר"ש גם בחבורה והתוס' בשבת ע"ה בד"ה טפי בסוף הדבור תמהו בזה דבחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בי' מלאכה שאצל"ג ולמש"כ בשי' רש"י י"ל דשאני מלאכה שאצל"ג שלא הי' במשכן לתכלית זה לא הוי מלאכה כלל ולא דמי למקלקל דהפטור משום מלאכת מחשבת דהחסרון הוא במחשבה אבל מלאכה שאצל"ג שלא הי' במשכן לתכלית זה לא הוי מלאכה בעצם כלל ואין בחבורה חיוב וכל זה למאן דס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור אבל למאן דס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב לא משגחינן כלל על התכלית שהי' במשכן, ולפ"ז י"ל דמה שפירש"י בשבת ע"ג דקורע שלא ע"מ לתפור פטור לפי שלא הי' במשכן משום דמתניתין סתמא תני קורע ע"מ לתפור דמשמע דקורע שלא ע"מ לתפור פטור בכל גוני אף בקורע על מתו וחמתו וע"כ משום דס"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור אבל בפירש"י בדל"א בד"ה לעולם כר"י ס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב ולדידי' אפילו שלא הי' לתכלית זה במשכן חייב ועכצ"ל הא דפטור בקורע שלא ע"מ לתפור ובסותר שלא ע"מ לבנות משום מקלקל דלא הוי מלאכת מחשבת ולפ"ז י"ל לשי' רש"י דסוגיית הש"ס בכתובות ל"א בזורק חץ וקורע שיראין בהליכתו ד"א בעי למימר אפילו לר"ש דפוטר במלאכה שאצל"ג ולדידי' קורע שלא ע"מ לתפור שלא היה במשכן לא הוי מלאכה כלל ול"ש בו פטור דקלבד"מ דדוקא היכא דהחסרון מצד כונה דמלאכת מחשבת במקלקל פוטר רש"י משום קלבד"מ אבל במלאכה שאצל"ג דגם בחבורה פטור ולא הוי מלאכה כלל גם לשי' רש"י אינו פוטר משום קלבד"מ.
מלאכת כותב
בענין מוחק ע"מ לכתוב
- א. במשנה עג. מבואר שחיוב כתיבה מדאורייתא היא ב' אותיות, ומחיקה ג"כ חייב ע"מ לכתוב ב' אותיות. ויש לדון במלאכת מוחק, האם הגדרת המלאכה היא מוחק ע"מ לכתוב בדוקא וכאשר מוחק שלא ע"מ לכתוב אינה מלאכה כלל. או דילמא שהגדרת המלאכה היא למחוק את מה שכתב ורק כדי שלא יהיה פטור של מקלקל הצריכו שיהיה ע"מ לכתוב, אך אין זה מגוף המלאכה[1]. ובבאור הלכה ס"ג הביא בשם הפמ"ג לחייב במוחק ע"מ לתקן כגון שמוחק חובותיו הגם שאין מוחק ע"מ לכתוב. ומוכח מדברי הפמ"ג שהגדרת המלאכה היא מוחק סתם גם בלא ע"מ, ומה שהצריכו 'ע"מ' כדי שלא יחשב מקלקל ולכן כתב הפמ"ג שגם כשהמחיקה היא התיקון חייב דאין זה מקלקל.
- ב. אלא שיש להעיר שהרי כל מוחק שלא ע"מ לכתוב אסור מדרבנן כמבואר בדין המוחק אותיות שע"ג העוגה, הרי לנו שגם מחיקה שלא ע"מ לכתוב מוגדרת מלאכה, דאל"כ היה להתיר לגמרי מחיקה זו אא"כ נאמר שרבנן אסרו מחיקה זו מצד חומרא דרבנן ולא מעיקר הדין.
- ג. אלא שמצאנו בתוספתא שנפסקה בטוש"ע סי' ש"מ ס"ג, שהמוחק טשטוש דיו כדי לכתוב אח"כ חייב משום מוחק. וכתב הנשמ"א כלל מ' ס"ח שאם יש לאדם שחרורית ע"ג ידיו ומנקה זאת בשבת חייב משום מוחק שכעת עשה מקום ראוי לכתוב עליו. והאחרונים [הגרשז"א ועוד] חלקו עליו, ותו"ד, שהחיוב על טשטוש דיו שמכשיר המקום לכתיבה קיים רק בדבר שדרך לכתוב עליו אך בדבר שאין דרך לכתוב עליו אין בזה חיוב כלל. ולכאורה צדקו דברי הנשמ"א, דאף שלא עתיד לכתוב על בשרו, מ"מ מחייב על מחיקה גם שלא ע"מ לכתוב שהרי הגדרת המלאכה היא מחיקה מצד עצמה וצריך 'ע"מ' רק שלא יקלקל, וכפי שמוחק אותיות אף שאין דעתו לכתוב אסור מדרבנן כך יש לאסור גם מחיקת טשטוש אף שאין דעתו לכתוב יהיה אסור מדרבנן, ויש להבין כוונת האחרונים שנחלקו עליו.
- ד. ומה שיש לבאר, שישנם ב' אופני מחיקות 1. מחיקת אותיות. מחיקת טשטוש. וגדרי המלאכה שונים ביניהם, שבמחיקת אותיות גדר המלאכה הוא מוחק את הכתב וכדי שלא יהיה מקלקל הצריכו שיהיה ע"מ לכתוב, והיות וזהו גדר המלאכה לכן חייב הפמ"ג בכל מוחק ע"מ לתקן למרות שאינו ע"מ לכתוב, וכן מובן מדוע אסר הרמ"א למחוק כתב שע"ג העוגה אף שאינו ע"מ לכתוב ואין דרך לכתוב על העוגה. וגדר מלאכת מוחק כשמוחק טשטוש דיו הוא, מחיקה ע"מ לכתוב וכאשר מוחק שלא ע"מ לכתוב לא עשה מלאכה כלל, ולכן סובר הגרשז"א שמותר לשטוף ידיו משחרורית דהיות ואין רגילות לכתוב על היד אין זה כלל מוחק כי כל צורת המלאכה היא שמוחק ע"מ לכתוב. אלא שיצא לפ"ז דבר מחודש, שבמשכן היה מלאכת מוחק באופן אחד ואנו לומדים ב' אופני מוחק שונים, 1. מוחק אותיות שגדר המלאכה גם כשלא ע"מ לכתוב. 2. מוחק טשטוש שגדר המלאכה מוחק ע"מ לכתוב בדוקא. וע"ע אבנזי נזר ס"ס רט.
- ה. והסתפקתי מה הדין אם נפל שעוה על הקלף של ס"ת במקום החלק, האם יש איסור להורידו או לא. דכבר כתב הב"ח וכן פסק המשנ"ב ש"מ ס"ג, שאם נפל שעוה על הכתב – חייב משום מוחק ע"מ לכתוב [- וביאור כוונתו נראה, שכפי שמוחק ע"מ לכתוב אח"כ נחשב למוחק ע"מ לכתוב, כך כשמוחק ומיד מתגלה הכתב נחשב למוחק ע"מ לכתוב דמה לי יכתוב אח"כ מה לי נמצא כתוב סו"ס בכל אופן נמצא מתקן ע"י כתיבה זו]. ולעומת זאת פסק הגרשז"א שמחיקה של טשטוש אינה ע"ג מקום שעומד לכתוב עליו אינה מחיקה, ולכן יש להסתפק איך להסתכל על קלף זה, האם כמקום שאפשר לכתוב עליו ויהיה חייב גם כשלא ע"מ לכתוב בפועל, או דילמא היות ואין כותב שם הוי כמוחק טשטוש שדיו מע"ג ידו. ומסברא נראה לי להקל בזה.
בענין כתב שע"ג העוגה
- א. בגמ' בפסחים לז. מבואר שיוצאים יד"ח מצה בסריקין המצויירין בפסח. ומתבאר בגמ' זו שמותר לאכול מצה עם ציורים ע"ג. ואילו בב"י הביא דברי המרדכי האם מותר לתת לתינוק לשבר את האותיות שע"ג העוגה, וכתב להתיר משום שהוי מוחק שלא ע"מ לכתוב ובקטן התרנו כל שאינו ספיה בידים. ומשמע שלגדול אין לאכול עוגה עם כתב שע"ג, וכן פסק הרמ"א ס"ג, ויש ליישב דברי הגמ' עם דין הרמ"א וכן הקשה המג"א סק"ו.
- ב. וכתב המג"א ליישב שיש לחלק בין כתב שע"ג העוגה ממין אחר [כגון קרם שכותב איתו על העוגה] לבין כתב שעשוי מהעוגה עצמה כגון כתב השקוע בעוגה או מעליה וסיים המג"א ב'צ"ע'. ובמשנ"ב סקט"ו ביאר הסברא בזה שאין על כתב זה שם כתיבה. ובחזו"א סי' ס"א סק"א תמה על דבריו שהרי פשוט הדבר שאם כותב כתב כזה בשבת חייב, וא"כ מנלן לפוטרו כשמוחק כתב כזה, ועיין לקמן אות ט' שכתבנו ביאור סברתו.
- ג. עוד מצאנו שהביא המג"א סק"ה בשם האגודה להתיר לאכול עוגה שכתוב עליה במי פירות, והקשה המג"א על היתר זה דסו"ס רישומו ניכר ומנלן להתיר אופן זה של כתיבה. ובפמ"ג שם כתב לבאר דברי האגודה משום שיש כמה סברות להקל. 1. כתב ע"ג דבר שאין מתקיים. כתב כתב שאינו מתקיים. 3. מוחק שלא ע"מ לכתוב. והיות ויש ג' שבותים יש להתיר כשרוצה לאכול ולא נראה מתכוון למחיקה. עכת"ד.
- ד. ויש להעיר על דברי הפמ"ג, שבסי' שט"ז א"א סק"ז כתב לבאר דברי הרמ"א שמתיר לסגור תיבה גדולה שיש בה זבובים משום שהוי תרי דרבנן אין במינו ניצוד. 2. מקום שלא יכול לתופסם בחד שחיא. ועוד שאין מתכוון לצידה וא"כ פס"ר כשאין מתכוון בתרי דרבנן שרי [וכן פסק שם שעה"צ י"ח]. ואילו במקרה דנן נראה מלשונו שאין סיבת ההיתר מצד תרי דרבנן כשאין מתכוון אלא מצרף סברות שלאכילה התירו וכו', ומדוע לא אזיל לשיטתו שם. ובעז"ה יתבאר לקמן היתר דתרי דרבנן כשאין מתכוון. ועוד יש להעיר על דבריו כפי שכתב החזו"א שם, שלכתוב על עוגה אין זה דבר שאין מתקיים, כי אפשר שתעמוד הרבה ימים ומה שאוכלים אותה לא חשיב דבר שאין מתקיים. ועכ"פ נראה מדברי פמ"ג אלו שמסכים לדין הרמ"א בענין העוגה שכתוב ע"ג כי אין בזה את ג' השבותים שכתב בכתיבת מי פירות.
- ה. ובדגמ"ר כתב לחלוק על דברי הרמ"א שאסר לאכול עוגה וכתב ע"ג, והתיר לאוכלה משום שיש בזה כמה צדדים שהוי רק דרבנן. מוחק שלא ע"מ לכתוב. 2. כלאח"י. 3. מקלקל. 4. מוחק ע"י אכילתו בפיו [ואפשר שזה נחשב כלאח"י]. ועל כולם יש לצרף שאין מתכוון למחיקה. א"כ הוי תרי דרבנן [ואף יותר] כשאין מתכוון ושרי. והעמיד הדגמ"ר את דברי המרדכי שאסר לתת עוגות אלו לתינוק אא"כ עושה זאת מעצמו ולא ספינן ליה איסור בידים, שאיירי המרדכי שנתנו לתינוק עוגה זו לסגולה שיאכלנה וא"כ יש לו כוונה המחיקה וניחא ליה בכך ולכן התיר רק משום שעושה מעצמו ולא ספינן ליה בידים.
- ו. ומה שיל"ע על דבריו, שטעם הפטור בכל מוחק שלא ע"מ לכתוב משום שהוי מקלקל כמבואר ברש"י שבת לא: ומדוע החשיב זאת לב' היתירים. וכן מחיקה ע"י פיו הפטור משום כלאח"י ומדוע מחשיב זאת לב' היתירים, וצ"ב כעת. והחזו"א [שם] כתב על היתר הדגמ"ר שלא מצינו בש"ס מקור להיתר 'תרי דרבנן כשאין מתכוון' ואף שכן מוכח מדברי הרמ"א סי' שט"ז וכנ"ל, אין לכך מקור מהש"ס. ובתחילה רצה לומר שיש לזה מקור מהגמ' פסחים לז. הנ"ל לענין סריקין המצויירין, שסיבת ההיתר שם משום שהוי מוחק שלא ע"מ לכתוב וכלאח"י ואין מתכוון למחיקה [וכל זה בהנחה שלא מסכימים עם חילוק המג"א שכתב העשוי מהעוגה עצמה אינו כתב], ואח"כ דחה ראיה זו משום ששם ההיתר 'דצורה שעל הלחם אינה עליה שם צורה אלא כך היא תמונת הפת'. וראיתי באורחות שבת שהביא בשם הגרח"ק לבאר בכוונת החזו"א, שהתיר החזו"א ציור שקוע או בולט ע"ג העוגה שעשוי מהעוגה עצמה וכדברי המג"א, אך לא התיר כן בכתב אלא רק בציור.
- ז. והט"ז סק"ג חולק על דין הרמ"א וסובר שמותר לאכול עוגה עם כתב שע"ג, ולא חילק בין אם הכתב ממין אחר או לא. וטעמו שהיות ועושה כן דרך אכילה אין איסור בדבר כפי שאין איסור לברור אוכל או לטחון אוכל. ובפמ"ג תמה עליו מה ענין היתר בורר וטוחן באוכל, ששם אין כלל מלאכה בזה כאשר בורר לאלתר, ובחזו"א הוסיף והקשה, שכפי שפשוט שכאשר אוכל ותוך כדי אכילתו טוחן או בורר בפיו אין זה ברירה כלל, כך סמוך לסעודה נחשב לנטפל לאכילתו ואין בזה ברירה כלל ומה שאין כן בכתיבה באוכלים ודאי שעובר בזה משום כותב ומוחק. ובשו"ת הר צבי [ריד] ראיתי שכתב שאף הט"ז לא מלאו ליבו להתיר רק תמה מדוע הרמ"א אסר.
- ח. ולסיכום בינתיים: דעת הרמ"א לאסור לאכול עוגות שכתוב עליהם. והמג"א הסכים עימו אלא שסייג דבריו והתיר כאשר הכתב ממין העוגה [וזה היתר הגמ' בסריקין המצויירין]. והדגמ"ר והט"ז נחלקו על הרמ"א והתירו לגמרי לאכול כל סוגי העוגות עם הכתב, בין ממין העוגה ובין ממין אחר, לט"ז משום שאין מחיקה באוכל ולדגמ"ר משום שהוי תרי דרבנן כשאין מתכוון. והחזו"א מתיר רק ציור שע"ג העוגה כאשר הוא ממין העוגה.
- ט. וטרם התבררה סברת המג"א להתיר כתב שקוע בעוגה, וראיתי בשש"כ פי"א הערה ל"א שכתב בשם הגרש"ז להתיר לאכול עוגה זו כפי שמותר לשבור אגוז או חבית כדי לאכול האוכל שבתוכם, כך יהיה מותר למחוק את הכתב כדי להגיע לעוגה [ולפי סברא זו אין לחלק בין כתב שקוע לכתב ממין אחר] והוסיף שכ"כ הר"ש הלוי בעצמו טעם ההיתר שהוא מקור הדין של המג"א. ומסיק שם שאין להתיר מכח סברא זו אחר שכל האחרונים אסרו, והחילוק בין זה לשבירת החבית, שרק לשבור התירו כי פעולת השבירה היא פעולה המביאה אותו אל האוכל, אך במקרה דנן פעולת המחיקה אינה פעולה שכל מהותה ההגעה אל האוכל אלא במקרה צריך להגיע דרכה אל האוכל ולכן יש לאסור המחיקה. וסיים דבריו שלפ"ז כתב השקוע בעוגה שהמחיקה הינה נצרכת להגעה אל האוכל – יש להתיר. וזוהי סברא בהיתר שכתב המג"א.
- י. כעת נדון בדין המתבאר בדגמ"ר שתרי דרבנן ואין מתכוון שרי, וכפי שמתבאר בסי' שט"ז ס"ד וכנ"ל. הנה המשנ"ב כאן כתב להתיר לאכול עוגה שכתב ע"ג כאשר אוכל בפיו, ומקור ההיתר מדברי הדגמ"ר. ויל"ע מדוע התיר רק כשאוכל בפיו, הרי הדגמ"ר התיר אף כשלא אוכל בפיו מצד שהוי מקלקל וכלאח"י ויש תרי דרבנן ומה שכתב שאוכלו בפיו הוא רק תוספת אך לא עיקר דבריו, ומדוע המשנ"ב נקט להקל רק באופן שאוכל בפיו.
ומה שיש לבאר, שלא בכל תרי דרבנן באין מתכוון מתיר המשנ"ב, אלא שיש בזה כמה דרגות. כאשר התרי דרבנן הם דין דרבנן בגדר המלאכה עצמה כגון המבואר בסי' שט"ז שצד למקום שאינו חד שחיא ואין במינו ניצוד- בזה המלאכה עצמה היא רק איסור דרבנן ואין בזה שורש מהתורה, ובזה הקיל המשנ"ב כאשר אין מתכוון. אך באופן שהמלאכה עצמה עדיין שורשה דאורייתא ולא משנה מצורת המלאכה אלא שיש פטור בעשיית המלאכה כגון כלאח"י או מלאכה שאצל"ג – בזה לא הסתמך המשנ"ב להתיר בתרי דרבנן. וכן יש להוכיח מדברי שעה"צ בסי' של"ז סק"ב וסק"י, שעולה מדבריו שאין להתיר לגרור דבר כבד ע"ג קרקע הבית אף שהוא אין מתכוון ומקלקל וגם כלאח"י, וטעם הדבר כפשנ"ת שהותר רק כאשר האיסור דרבנן אין לו שורש למלאכה עצמה [ומה שהתיר בסק"ב כשכל העיר מרוצפת, כי ניתן להסתמך על דעת התוס' כמבואר שם]. ומש"ה נצרך המשנ"ב להתיר כאן משום שאוכל בפיו שבזה אין צורת המלאכה וגם הוי מוחק שלא ע"מ לכתוב שאין לזה שורש מהתורה.
בענין כתב שע"ג חודי הדפים
- יא. הט"ז סי' ש"מ סק"ג הביא דברי הלבוש שספר שכתוב בו על חודי הדפים אסור לפותחו ולסוגרו בשבת והעושה כן מתחייב חטאת היות וכותב ומוחק. והט"ז האריך לחלוק עליו, ותורף דבריו שמבואר בגמ' קד: שאם כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי בשבת חייב חטאת הגם שלא הקריבם למילה שלימה משום שמחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה הוא, ולמד הט"ז שכפי שלענין חיוב אמרינן שמחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה כך גם לענין פטור נאמר שאם היה קרוב וריחקו לא עשה פעולת מחיקה כי מחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה וכאילו עדיין כתובה המילה בשלימותה. וסובר הט"ז שאין הבדל בין חצאי אותיות לאותיות שלימות, שכפי שבאותיות שלימות מבואר בגמ' שמחוסר קריבה לא מחוסר מעשה כך גם הדין בחצאי אותיות וממילא היות וכבר היה כתוב על חודי הדפים את האותיות ורק מרחק בין חצאי אותיות ומקרבם- לא מוחסר מעשה הוא ושרי. וכ"כ הרמ"א בשו"ת סי' קי"ט, והוסיף שם סברא נוספת לפטור, שפתיחת ספר דומה לפתיחת דלת, וכפי שבפתיחת דלת אין מלאכת סותר ובונה כך גם בפתיחת ספר שלכך מיועד אין מלאכת כותב ומוחק.
- יב. והקשו הט"ז והרמ"א על דבריהם, מדוע א"כ אסר מהר"ם לשבור את העוגה שכתוב עליה אותיות ולאוכלה, הרי מחוסר קריבה לאו מחוסר מעשה וממילא כאשר שוברה לא עושה מעשה. ובט"ז תירץ, שכאשר האותיות שלימות אסור לשוברם, וכל מה שאמרינן 'מחוסר קריבה מחוסר מעשה' היינו במקום שכבר היו האותיות שבורות או חלוקות [באותיות שלימות] אך לחתוך בפועל בין חצאי אותיות או אותיות שלימות כאשר מעולם לא היו נפרדות- אין להתיר, ולכן אסר מהר"ם לשבר העוגה שכתוב עליה אותיות. והרמ"א תי' ע"ז שהיות ואוכל את העוגה אין זה נחשב למחוסר קריבה, כי מיד אוכלה ואינה בעולם. ורק כאשר ישנו הכתב המחולק עדיין בעולם נחשב למחוסר קריבה שאינו מעשה, עכת"ד. ונמצא שנחלקים הט"ז והרמ"א האם דין מחוסר קריבה נאמר גם כאשר מפריד בין הכתב השלם שלא הופרד מעולם.
- יג. ודעת המג"א סק"ו להסכים לשיטת הלבוש שיש איסור לפתוח ספר שכתוב ע"ג חודי הדפים. אמנם בסק"י כתב המג"א לאסור לצרף אותיות ע"ג הפרוכת משום שמחברם לפרוכת. ובאג"מ ח"א סי' קל"ה ביאר כוונת המג"א שרק כאשר מחבר לפרוכת את האותיות חייב משום כותב אך כאשר מניח אותיות אחת ליד השניה בלא שחברם – אף לדעת המג"א אינו מתחייב משום כותב. ויש להבין דהיות וסובר המג"א לענין דין הלבוש להחמיר, בהכרח שסובר שמחוסר קריבה נחשב למחוסר מעשה ולכן אם יקריב ב' אותיות יש לחייבו וא"כ מדוע פסק בכתב שע"ג הפרוכת לאסור רק משום שמחבר הכתב.
- יד. וניתן לבאר, שסובר המג"א שיש הבדל בין חצאי אותיות לאותיות שלימות, וכאשר מחבר ב' חצאי אותיות חייב משום כותב ולכן החמיר בדין הלבוש ואילו באותיות שלימות מיקל בזה [וכפי שהט"ז בעצמו כתב חלוקה זו בסוף דבריו אלא שלא הסכים לה]. וניתן עוד לבאר, שאין הבדל לדעתו בין חצאי אותיות לאותיות שלימות ובשניהם סובר המג"א לחייב כשמקרבם זל"ז, אלא שצריך שהדבר יהיה קבוע ולא רק מונח אחד ע"י השני, ולכן בחודי הדפים שהדפים קובעים במקומם מחייב, וגם באותיות שע"ג הפרוכת מחייב רק כאשר מחוברים הם לפרוכת.
- טו. ובאבני נזר סי' ר"י הסכים לדין הלבוש וכתב שאין ראיה כלל מדין כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי שהביא הט"ז, ומבאר דבריו שמלאכת כותב הינה לכתוב אותיות ולא לכתוב תיבות, ולכן אם כבר כתובים האותיות ורק מחברם למילים אין בזה משום כותב, ורק כאשר מחבר חצאי אותיות יש בדבר משום כותב, ולכן אמרה הגמ' שכתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב, משום שעשה כבר את כל מלאכת הכותב ומה שכעת מחוסר קריבה אין בזה מעשה של כותב. אך כאשר יחבר ב' חצאי אותיות ודאי שיהיה בזה משום כותב וממילא כאשר ישנם ב' חצאי אותיות על חודי הדפים- מחוסר קריבה הוא גם מחוסר כתיבה, ובמחוסר כתיבה ודאי אומרים שמחוסר מעשה הוא ולכן כאשר יחבר את חצאי האותיות יתחייב משום כותב וכן כאשר מפרידם יתחייב משום מוחק.
- טז. נמצא לפי הדברים הנ"ל, שאם כותב ב' חצאי אותיות בטבריה ובציפורי, לדעת הט"ז והרמ"א חייב חטאת כי מחוסר קריבה לא מחוסר מעשה ונחשב כאילו כתב ב' אותיות שלימות. ולדעת האבני נזר פטור, כי מחוסר כתיבה הוא עדיין ונחשב למחוסר מעשה וטרם כתב משהו, אך ודאי כאשר כותב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב כי כתב אותיות שלימות וכעת זה רק מחוסר קריבה שהוא לא מחוסר מעשה.
- יז. ולפי כל הנאמר לעיל, נבוא ונדון על כמה אופנים הלכה למעשה: כתב ע"ג עוגה ורוצה לחתכה ולאכלה בשבת בין האותיות. 2. כתב ע"ג עוגה ורוצה לחותכה ולאוכלה בשבת ע"ג האותיות. 3. כתב ע"ג עוגה וחתך העוגה מע"ש ורוצה בשבת לפרקה ולאוכלה. 4. פזל עם אותיות. 5. פתיחת ספר שכתוב על חודי הדפים. 6. קריעת אריזות שכתוב עליהם אותיות.
ונרחיב: 1. פסק הרמ"א ס"ג לאסור, וכן דעת הט"ז אלא שכל אחד מהם אסר מטעם אחר כמבואר באות יב', וע"פ דעת הדגמ"ר שהובאה באות ה' יש להתיר אלא שהמשנ"ב העתיק דבריו להתיר רק בדרך אכילה והיות וכאן המחיקה טרם האכילה יש לאסור. 2. כדין מספר 1. 3. נראה שלדעת הרמ"א יש לאסור כי אחר שיפריד את האותיות ויאכל העודה יתברר שאין כאן את ההיתר של מחוסר קריבה כפי שכתב הרמ"א הובא לעיל אות יב', ולדעת הט"ז שם אפשר שיהיה להתיר כי במקרה זה האות כבר שבורה [וראיתי בספר אורחות שבת שרוצה להתיר זאת בין לט"ז ובין לרמ"א ולא הבנתי מדוע]. ולדעת הלבוש ומג"א יש לאסור כדין ספר עם חודי הדפים.
- ע"פ הט"ז והרמ"א יש להתיר כפי שמותר ספר של חודי הדפים וע"פ מג"א יש לאסור בין אם הפזל עובר בין האותיות ובין אם עובר בין חצאי אותיות הן מצד המג"א סק"ו ובן מצד המג"א סק"י של אותיות הפרוכת כי נראה לי שפזל נחשב לדבר קבוע ולא רק מונח על יד השני [וראיתי שכ"כ בשש"כ בשם הגרש"ז], והיות והמשנ"ב כתב להתיר בספר חודי הדפים רק במקום שאין לו ספר אחר נראה שבפזל יש להחמיר.
- לדעת רמ"א וט"ז שרי ולדעת לבוש ומג"א יש לאסור, והחזו"א כתב שאפשר להתיר מצד תרי דרבנן באין מתכוון שהרי אין זה כתב העתיד להתקיים וגם מוחק שלא ע"מ לכתוב אלא שכבר כתבנו לעיל אות ו' דעת החזו"א להחמיר בכל תרי דרבנן כשאין מתכוון משום שאין לו מקור בש"ס.
- לדעת הט"ז יש לאסור משום ששובר אותיות שלימות ואילו לרמ"א יש להתיר וכפי שכתבנו באות יב', ולמג"א יש לאסור. ולדגמ"ר יש להתיר כי הוי תרי דרבנן באין מתכוון שהרי מוחק שלא ע"מ לכתוב וגם מקלקל.
בענין מלאכת קורע
- א. בבאור הלכה סי' ש"מ סי"ג הביא דעות הסוברות [הגר"ז, נשמ"א] שקורע נאמר רק כשאין הגוף שקורעו דבר אחד בתולדה, כי אם הוא דבר אחד בתולדה אין בו משום קורע, ולפ"ז בנייר ועור אין בו משום קורע [אא"כ חיבר עורות וניירות אהדדי שחייב משום קורע כי מחוברים ע"י דיבוקו]. וחלק עליהם הבאור הלכה וחידש, שקורע שייך רק כאשר צריך לב' הצדדים שקורע כגון שקורע בד וצריך את ב' צדדיו, אבל אם קורע בד מבגד וזורק את הבד נמצא דקרע רק עבור צד אחד ואין בזה משום קורע כי קלקל ע"י קריעתו. ולפ"ז ביאר מדוע הגמ' בביצה לב: אומרת שלחתוך נייר כדי לצלות בו מליח חייב משום מתקן מנא ואילו פותח בית הצוואר חייב משום קורע [לדעת הרמב"ם], דהחילוק שפותח בית הצוואר צריך את ב' חלקי הקריעה מה שא"כ בקורע נייר לצלות עליו דג.
ולדעת רש"י כתב הבאור הלכה סוף הסימן הגדרה אחרת, שמלאכת קורע צריכה להיות מלאכת מקלקל ע"מ לתקן, או שיש בה קלקול שהוא גם תיקון במקום אחר. אבל אם כל הקריעה היא רק תיקון- אין זה מלאכת קורע אלא מכה בפטיש. ולפ"ז ביאר דעת רש"י מדוע פותח בית הצוואר חייב משום מכה בפטיש ולא משום קורע, דהיות וכל הקריעה בזה היא רק תיקון- אין זה מלאכת הקורע [ולפ"ז מבון גם הגמ' בביצה שחייבה בקריעת נייר לצלות ע"ג דג משום תיקון מנא דאין בזה משום קורע כי הקריעה כל מהותה תיקון כלי]. וכאשר קורע ע"מ לתפור בזה הקריעה עצמה היא קלקול ואין בזה הפטור של מקלקל כי עושה ע"מ לתפור. והרמב"ם שסובר שפותח בית הצוואר חייב משום קורע ודאי שפליג על הגדרה זו, ולשיטתו, כל קורע שהוא גם מתקן חייב, דאין בזה פטור של 'מקלקל'.
ויל"ע איך מתיישב ההגדרה שכתב לדעת הרמב"ם עם מה שכתב בבאור הלכה סי' שי"ד ס"ח בסוגריים, שאין בקריעת חוט או חבל משום מלאכת קורע כי רק בבגד או בד יש מלאכת קורע עיי"ש, ולכאורה אם צריך לב' צידי החוט או החבל מדוע שלא יהיה בזה משום קורע, וצ"ב.
ודעת הריטב"א, שרק כאשר קורע ע"מ לתפור חשיב קורע, ואם קורע שלא ע"מ לתפור אף שמתקן בקריעה זו- פטור. ודעת יחידאי הוא בזה.
- ב. מתבאר בסי' שי"ז ס"ג ברמ"א, שקריעה של תפירה לזמן אפשר להקל שלא בפני ע"ה. וטעמו משום שנחלקו הראשונים האם תפירה לזמן הוי תפירה או לא ולכן יש להקל שלא בפני ע"ה, וכפי שהרחבנו בזה בסי' שי"ז. ובפשטות דעת השו"ע לאסור אף קריעה של תפירה לזמן שהרי בסי' ש"מ ס"ז אסר להדיא תפירה לזמן ולא מצאנו שחילק בין תפירה לקריעה.
והנה, בסי' שי"ד ס"ח פסק השו"ע שמותר להתיר ולחתוך חותלות של תמרים. ואין לבאר בכוונת השו"ע שם שמתיר משום שהוי לזמן שהרי לא ס"ל היתר זה, אלא נראה שטעמו שם להתיר משום שקריעה דרך השחתה היא קלקול ואין בזה חיוב תורה, וכאשר קורע וכל מטרתו להגיע למה שנמצא בפנים –אין בזה מלאכת קורע אלא רק להסיר השומר על התוך. וכן נראה במשנ"ב סי' ש"מ סקמ"ה להתיר לפתוח ספר שחודי הדפים נדבקו, משום שאין בזה מלאכת קורע כי מקלקל הדבק ואין מטרת הדבק לתפור וממילא אין בזה משום קורע, עיי"ש.
ובבאור הלכה סי' ש"מ סי"ג כתב לדון בענין פתיחת אגרת ופלפל בדברי האחרונים שם האם יש בזה איסור תורה, או שמא הוי מלאכה שאצל"ג עיי"ש. ויש לעיין מדוע שלא נתיר פתיחת אגרת מתרי טעמי הנ"ל, 1. הוי תפירה לזמן דהאגרת סגורה רק עד זמן שיפתחוה. 2. יש להתיר כפי שמותר לקרוע את חותלות התמרים וכנ"ל.
ולענין הנידון השני, באמת כתב החזו"א סי' ס"א סק"ב להתיר לפתוח האגרת מהאי טעמא דדמי לחותלות של תמרים שקורע דרך השחתה כדי להגיע למה שבתוכה ואין בזה משום מלאכת קורע. אלא שהחזו"א יחידאי בזה דכל הפוסקים דנו לאסור וכפי שהביא הבאור הלכה בארוכה. ובאמת החזו"א עצמו כתב שם סברא לחלק בין פתיחת אגרת לשבירת חותלות, ששבירת חותלות באמצע השבוע היה פותח באופן אחר, ורק בשבת התירו לו לפתוח כן ומוכח שפתיחה זו דרך השחתה וקלקול ולא צורת המלאכה, מה שא"כ באגרת שאף באמצע השבוע כך פותחים אותה- אין זה דרך השחתה ולכן יש לאסור לפותחה. אלא שעדיין יש לדון מדוע שלא נתיר לפותחה מצד תפירה לזמן וכנ"ל [ולכה"פ לדעת הלבוש שהובא בסי' שי"ז ס"ג שאף לזמן מה נחשב לתפירה לזמן. וצ"ב כעת.
[1] דוגמא לדבר מצאנו בתוס' שבת עג: שזומר ואין צריך לעצים אין חייב כלל על מלאכת קוצר ומותר לכו"ע כי הגדרת המלאכה מבמלאכת קוצר הוא שיצטרך לעצים ואם לא צריך העצים – אינו קוצר כלל.