מראה מקומות סימן קה
סעיף א
כבישה בכלים
דעת או"ה שאיסור הנמצא מעל"ע בכלי אוסר הכלי. וכן כלי איסור הנמצא בו היתר מעל"ע- נאסר ההיתר אף בדיעבד. ובדין הראשון חידש האו"ה שכבישה אוסרת את כל הכלי, אף שקנקנים של יי"נ נאסרים רק כ"ק משום שביי"נ הקילו. ובדין השני חידש, שלמרות שעובר מעל"ע מתחילת הכבישה בכ"ז אוסר הכלי את המאכל שנכבש בו. ובט"ז סק"א חלק על ב' חידושי האו"ה. ולענין החידוש הראשון עיין ש"ך סי' קל"ה סקל"ג שהסכים לדעת או"ה ולפ"ד מתורצות קושיות הט"ז וע"ע ש"ך סי' צח סקי"ג, וכ"כ בחוו"ד סק"א . ולענין החידוש השני, עיין ש"ך סק"ג. וע"ע מג"א סי' תמז סקט"ז שכתב לתרץ שאיירי שכבש בכלי מיד אחר שיצא משם האיסור וא"כ הפגימה והפליטה באים כאחד עיי"ש. וע"ע באר היטב אות א' בסוגריים מה שכתב באופן אחר וכדבריו פסק הבאור הלכה בסימן תמ"ז ס"ח עיי"ש. ובחזו"א אור"ח סי' קי"ט סק"ו כתב לחלוק על תירוצים אלו משום שא"א שלא התמהמה רגע אחד וכן שלא מצינו חידוש זה שכלי המלא אינו נפגם ואדרבה משמע מדברי הטור סי' צ"ד להיפך עיי"ש, ולכן הכריע כהש"ך והט"ז שאין כבישה בכלים וכן פסק בבדה"ש סק"ה. וע"ע חוו"ד סק"א שהביא דברי החו"י והכרתי לתרץ קושיית הט"ז שהכבישה מוציאה הטעם לאט לאט ולא רק בסוף כ"ד שעות וחלק עליו החו"י וסובר שיוצא הטעם בב"א אחר מעל"ע. ועיין דרכי תשובה אות י' שהביא דברי החמודי דניאל [וכן הביאו בדה"ש סק"ד] שאם היה ס' כנגד האיסור בכ"ד שעות, ואח"כ הוציא חלק מההיתר ולא היה ס' כנגדו, נאסר מיד. ודבריו אתי שפיר רק לדעת החוו"ד, כי לדעת החו"י אפשר שיש להמתין כ"ד שעות נוספות מזמן שהוציא ההיתר. וע"ע בדה"ש בבאורים עמוד רנב ד"ה 'מעת לעת' שהרחיב בזה.
כבישה בחומץ
עיין ש"ך סק"ב מה שכתב בזה. ועיין מג"א תמ"ז סקכ"ח שכתב ליישב הסתירה בשו"ע שיש ב' סוגי חומץ אחד חזק ואחד חלש עיי"ש. וע"ע משנ"ב שם סקע"א שפסק כש"ך. ובשפ"ד ב' החמיר בחומץ חזק כמג"א.
ובסיום דברי המחבר שכתב שאם שהה פחות מהשיעור מספיק קליפה. עיין בהגר"א אות י' שביאר כוונת השו"ע רק על ציר, כי בחומץ אין צריך קליפה כי אין לחומץ דין מלח שאוסר בקליפה מיד. אמנם בפמ"ג שפ"ד ב' חולק וסובר שקאי אף על חומץ וגם חומץ אוסר כ"ק מיד היות והוא איסור חזק.
זמן הכבישה
קיי"ל שזמן כבישה מעל"ע ובפחות מכאן סגי בהדחה. אמנם עיין מנח"י כלל כב אות טו שכתב חידוש גדול, שאף תוך מעל"ע אפשר שבולע ואיננו יודעים כמה ולכן אם התערבה אותה חתיכה יש לשער כאילו כולה איסור, ורק אם הדיחה היטב ההדחה מוציאה גם הבלע מתוכה. ועיין משב"ז ב' מה שתמה עליו. וע"ע בדגמ"ר מה שתמה עליו מסימן צ"א. וע"ע רעק"א סי' צ"א אות ז' שפסק כדעת המנח"י.
מה שחוץ לכבישה
עיין רמ"א שהביא ב' הדעות האם מה שחוץ לכבישה נאסר. ועיין היטב ברא"ש פרק כל הבשר סי' מט [הביאו הש"ך בקצרה] ועיין ש"ך סק"א שהוכיח מדברי הרא"ש והרשב"א להתיר מה שחוץ לכבישה. ודבריו תמוהים, שהרי הם דיברו על איסור דם, שהוא ודאי אינו מפעפע למעלה ולכן מותר מה שחוץ לכבישה. ואף הר' פרץ שאסר שם היינו מטעם דם האברים שפירש ממקום למקום עיי"ש. וכן הקשה בשפ"ד. וע"ע מנח"י כלל כב אות טז במה שחלק על הש"ך, ולשיטתו אין להחמיר באיסור שמן שיאסור מה שחוץ לרוטב בכבישה, ורק בציר אוסר מה שחוץ לרוטב מצד המלח שבו עיי"ש. וע"ע ברעק"א אות ד'. ועיין בחכמ"א כלל נז סעיף יא שכתב שאם כבש איסור בתוך כלי היתר והגיע רק עד מחצית הכלי- נאסר רק מחצית הכלי ולא כולו כפי שבאוכל אין מה שחוץ לכבישה נאסר כך גם בכלי.
ספק כבוש
ישנם ב' אופנים לספק כבוש. 1.ספק נכבש מעל"ע. 2. שתי קדרות ואינו יודע איזו נכבשה. ובספק הראשון עיין ט"ז שחלק על הרמ"א וסבר להתיר ספק כבוש מכח החזקת היתר שיש למאכל. ונקוה"כ הקשה ע"ד שהיות וכעת המאכל כבוש אתרע חזקת היתר ולא דמי למקוה שיש חזקה כעת למקוה שכשר הוא. ובשב שמעתתא [ג, ז] הקשה על נקוה"כ שאף שיש רעותא לחזקה היות ויש חזקה תולים אנו שרק כעת הורעה החזקה ולא קודם, וממילא בספק כבוש נתלה שרק עכשיו נכבש ושוב אין איסור . ועיי"ש כתב לבאר כוונת הרמ"א שאזלינן בתר חזקת היתר כאשר רוצים לשנות את ההיתר לאיסור, ובזה כשיש חזקת היתר אין לשנות. אבל בכבוש אין הופכים את ההיתר לאיסור אלא רק תולים שיש בו תערובת של איסור וכלפי זה לא מועילה חזקת היתר [ואף למ"ד חנ"נ בשאר איסורים, אין זה מעיקר הדין אלא גזרה דרבנן]. ולענין מה שכתב הט"ז לחלק בין נידון דידן לסי' צ"ח ס"ב, עיין משב"ז ג' ד"ה ו'דע' במה שתמה על הט"ז. וראיתי שמביאים בשם ערוגות הבשם לבאר כוונת הט"ז, שהטעם שבסי' צ"ח ס"ב מחמירים בנשפך במין באינו מינו, היות ויש ודאי איסור שנפל להיתר, ואף שלגבי ההיתר יש חזקה דהיתר סו"ס לגבי חתיכת האיסור יש חזקה לאסור ובדאו' מחמרינן. אך כאן לענין כבוש אין חתיכת איסור [שהרי מוציאים האיסור] ולכן אזלינן אחר חזקת ההיתר . ועיין היטב בשו"ת רעק"א סי' פב שגם נראה מדבריו יסוד זה, ועוד נראה מדבריו שחולק על דברי הש"ש שהובא לעיל עיי"ש. ובפת"ש הביא דברי הכר"ו לבאר דין ספק כבוש כפי האופן השני והסכים לט"ז . ועיין עוד ט"ז סי' ק"ד סק"ג ומשב"ז שם.
סעיף ג
בדיני עירוי מכ"ר ודין כ"ש כתבנו בארוכה במאמר בפנ"ע, עיין עליו.
בדין ניצוק, העולה מהפוסקים שדין ניצוק נאמר על טומאה וטהרה כאשר העליון קר והתחתון חם. אמנם כאשר העליון חם והתחתון קר אין דין ניצוק כלל. וכאשר שניהם חמים נחלקו הפוסקים האם יש דין ניצוק עיין במשב"ז, והגרש"ז היקל בזה. ומהות דין ניצוק מבואר בט"ז שע"י ההבל שיש בתחתון הניצוק מחבר את ההבל לעליון ונאסר העליון, וכתב הפמ"ג שאין הש"ך חולק עליו עיי"ש. ולכן כאשר העליון חם והתחתון קר אין דין ניצוק. כמו"כ כאשר שניהם חמים אפשר שאין דין ניצוק כי החום העליון מונע מהחום התחתון להתערב בו. וראיתי בבדה"ש בבאורים שהביא בשם הכנפי יונה להקשות מדוע שלא נחוש לזיעה שעולה מהתחתון ותאסור העליון כמבואר בסי' צ"ב ס"ח, והנפק"מ בין דין זיעה לדין ניצוק, שבניצוק סובר הרמ"א להקל בדיעבד ואילו בזיעה לא מקילים. ועיי"ש שנשאר בקושיה.
סעיף ה
בדין פיטום
חידש הטור שכאשר יש חתיכה היתר שמינה וחתיכת איסור כחושה- נאסרת כל השמינה ע"י הכחושה [באופן שהתחתונה היא החמה כדין תתאי גבר]. וישנם כמה ביאורים לדין זה. הב"י באופן א' ביאר שהשמן אזיל לכחוש ונאסר ממנו וחוזר השמן למקומו בתור איסור ואוסר כל החתיכה השמינה. וכתב הב"י שהסבר זה רק למ"ד חנ"נ בשאר איסורים דאל"כ אין השומן אסור מצד עצמו ולא אוסר בלא שהכחוש יבוא עימו. ויש להקשות שא"כ גם אם יש חנ"נ בשאר איסורים עדיין אין השמן יכול לאסור כל החתיכה מדין 'אין הנאסר יותר מהאוסר' וכיון שאין הכחוש מגיע אם השמן – אין השמן יכול לאסור. ותימה על הב"י. שו"ר שהעיר כן השפ"ד יד. אופן הב' ביאר הב"י שהשמן מפטם את האיסור הכחוש והופכו לשמן, כפי שמצאנו לענין ריחא וממילא אחר שהאיסור כעת שמן יכול ללילך ולאסור את השמן ההיתר. אלא שהקשה ע"ז הב"י מדוע בס"ז פסק הטור שחתיכה שמינה היתר שבלוע בה איסור כחוש אינה אוסרת, היות ואין הבלוע יוצא מחתיכה בלא רוטב, וקשה מדוע שלא נאמר שהחתיכה השמינה שבה האיסור בלוע תפטם את הכחוש או החתיכה השמינה של היתר הנוגעת בחתיכה זו תפטם את האיסור הכחוש, וממילא יוכל לצאת כעת בלא רוטב כמבואר שם לענין איסור שמן הבלוע בחתיכה שיוצא בלא רוטב. ומכח קושיה זו חלק הט"ז על דין פיטום ולשיטתו תמיד נאסר רק כ"ק ואין מציאות של איסור כחוש שיבלע יותר מכ"ק. ובד"מ חידש שיש פיטום רק בדבר ששמן בטבעו כחלב, אבל בדבר הכחוש מטבעו אין פיטום יועיל לו. ובב"ח כתב ביאור אחר ונראה שנחלקו הט"ז והנקוה"כ בהבנת דבריו. הבנת הט"ז- שהאיסור הכחוש נבלע קודם בשמן כ"ק, ואח"כ השמן מעביר הטעם בכולו. וע"ז מקשה הט"ז את קושיותיו. הבנת נקוה"כ- שהאיסור כחוש מוציא טעם מעצמו כ"ק, וטרם שנכנס לתוך השמן מפטם השמן את הכחוש וכעת נכנס הכחוש לשמן בתור שמן, ולכן יכול להבלע בכולו. ומתורצות קושיות הט"ז וממילא גם חתיכת איסור כחושה הנוגעת בחתיכת היתר שמינה- נאסרת כל ההיתר. ועיין חזו"א (כב, ח) שחידש שאין הפיטום גורם לכחוש להיות שמן בעצם, אלא כל זמן שהשמן מפטמו ולא נח עדיין יכול הכחוש לילך עם השמן. ולפ"ז חידש שחתיכת היתר שמינה שבלעה איסור כחוש ע"י שפיטמה אותו, ואח"כ נגע בה חתיכת היתר שמינה אחרת- אין החתיכה השמינה תאסר מהחתיכה שבלועה איסור, כי האיסור הבלוע בה כחוש, ולא הפך להיות שמן. והוסיף החזו"א שאם יש ג' חתיכות אחד איסור כחוש והשניה והשלישית היתר שמן, ונוגעת השניה בראשונה והשלישית בשניה- יאסרו כולם. כי החתיכה השניה מפטמת את הכחוש וטרם נח ומיד נבלע בשלישית. ועיין שפ"ד יח שהביא מקרה זה בשם המשאת בנימין שפסק דלא כחזו"א אלא רק החתיכה השניה נאסרת.
ויש להבחין בהבנת הט"ז בדין פיטום לדעת הב"י שהינו ממש כפי הפיטום של דין ריחא מילתא היא, ולכן הקשה שהיות וקיי"ל שריחא לאו מילתא בדיעבד, ה"ה כאן אין לאסור פיטום בדיעבד גם לסוברים שיש דין פיטום. אבל ניתן להבין שמדין ריחא רק נלמד המושג פיטום אך אין הפיטום קשור לדין ריחא מילתא, ומה שפוסקים שריחא לאו מילתא היא הוא ענין בפנ"ע של ריחא ולא שייך לכאן. ועיין בהגר"א אות לג. ונראה שמקור הדין הוא מהרא"י כמובא בט"ז, והמעיין שם יראה שכתב ב' באורים מדוע אין הפיטום של ריחא חסרון של 'אין הנאסר וכו'. ביאור א- שהשמן מפטם את הכחוש עצמו וכעת הכחוש נהיה שמן ואוסר מצד עצמו. ביאור ב- שהשמן הולך לכחוש וע"י הריח מוליך הטעם של הכחוש עימו. וא"כ הט"ז נקט כביאור השני ולכן לשיטתו דין פיטום קשור רק לדין ריחא ולכן הקשה. אמנם לביאור הראשון אין דין פיטום קשור לדין ריחא וכנ"ל.
סעיף ז
מבואר בסעיף זה שאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ומקור דין זה מהגמ' חולין קח. שטיפת חלב הנופלת ע"ג חתיכה שחוץ לרוטב, אינה אוסרת שאר החתיכות משום שהחלב הבלוע בה לא יוצא בלא רוטב. וכן מכך שאין קליפה אוסרת את חברתה (עיין רשב"א תוה"ב הארוך ש"ד ח: ותוה"ב הקצר ו:). ועיין פמ"ג משב"ז יד שאף הדחה אין צריך אלא מחומרא בעלמא. וכן מבואר בשפ"ד יח שאף משהו לא יוצא בלא רוטב. ויש לדון אימתי נחשב לבלוע שיוצא בלא רוטב. ובט"ז סקט"ז מבואר שגם דם הבלוע בחתיכה נחשב לבלוע ואינו יוצא בלא רוטב, כפי שכתב לענין כבד. וכתב הפמ"ג שם, שאע"פ שע"י מליחה וצליה יוצא הדם ולכאורה מוכח שאינו נחשב לבלוע, היינו שלענין מליחה וצליה היות ויוצא הדם ע"י חשיב כאיסור עצמי, אך חתיכה הבלוע מדם שמונחת ע"ג כלי רותח- לא יאסר הכלי כי סו"ס הדם שבה בלוע ואינו יוצא בלא רוטב. אמנם הש"ך סקי"ח נקט שרק דם חיצוני המגיע לחתיכה הוא נחשב לאיסור בלוע אבל דם של החתיכה עצמה אינו נחשב לבלוע והראיה שיוצא ע"י מליחה וצליה. וכ"כ החזו"א סי' כ"ב סק"ז, והגדיר החזו"א שבלוע בחתיכה נחשב רק בלוע ע"י חום, אבל בלא זה אינו נחשב לבלוע אלא לאיסור עצמי. וע"ע שם איך ביאר לפ"ז דין הרמ"א שכלי מוציא הבלוע בו בלא רוטב. והט"ז סק"ח בסופו הביא דעת המרש"ל שדם אף של חתיכה עצמה נחשב לאיסור בלוע ובכל זאת גם לדעת מהרש"ל אין למלוח חתיכה שלא נמלחה עם חתיכה שנמלחה למרות שהדם הוא בלוע, דסובר מהרש"ל שבלוע יוצא בלא רוטב במליחה וצליה כמובאר ביש"ש הביאו הש"ך סקי"ח.
ש"ך סקי"ז. עיין בית מאיר מה שהקשה ע"ד הש"ך. וע"ע ברעק"א סי' צ', שכתב שיצא לפ"ד הש"ך שאם חתיכה בשר נגעה בחתיכה גבינה והיו חמים, שנאסר הבשר או הגבינה שתי כדי נטילה. 1. מכח החלב הנבלע בה. 2. הכדי נטילה אסר עוד כדי נטילה אף שהחלב לא יוצא מכדי הנטילה הראשונה. אך אח"כ שוב אין נאסר משום שדעת הש"ך סי' צ"ד סקכ"ב שבשר בחלב שאסר חתיכה אחרת שוב אין לה דין בב"ח אלא שאר איסורים כי לא נוצרה מכח היתר בהיתר. וממילא לפ"ז לדעת הב"י בסי' ק"ג שהחתיכה שנאסרה מבב"ח נחשבת לאיסור בב"ח תאסר כל חתיכת הבשר וכל חתיכת הגבינה מדין נטילה שאסרה נטילה עיי"ש. ובענין מחלוקת הט"ז הש"ך האם בב"ח נחשב לאיסור עצמי, עיין בדה"ש סקצ"ט שפסק להקל כדעת הט"ז. עוד כתב הש"ך שאף שאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן, לענין בלוע אנו בקיאים, ובטעם הדבר כתב החזו"א (כב, ז, ד"ה 'ואנחנו') היות ודעת מהר"ם לקמן ס"ט שאף בלוע שמן אין יוצא בלא רוטב וחולקין בזה על הרשב"א, אין אנו נחמיר לומר שאין אנו בקיאים בדבר כחוש.
ש"ך סק"כ. יש לעיין מדוע מספיק לחשב ס' כנגד האיסור הבלוע ולא כנגד כל החתיכה שנעשית חנ"נ, ועיין שפ"ד. וע"ע חוו"ד אות יא שדן בחתיכה כחושה שבלוע בה איסור שמן, האם יש לחשב כנגד כל החתיכה או רק כנגד הבלוע בה.
ש"ך סקכ"א. מחדש הש"ך שאיסור הבלוע בחתיכה והוא שמן, אם הוא חם שנפל על קר לא אוסר דאף שהבלוע שמן יוצא בלא רוטב, מ"מ היות שמתקרר ורק כ"ק מתחמם הכ"ק עדיין אינו האיסור הבלוע אלא החתיכה עצמה עיי"ש. ועיין פמ"ג שהביא שיש חולקים. וע"ע רעק"א אות יב, ויש לדון האם חולק על הש"ך, עיין עליו.
ש"ך סקכ"ב. בסופו. עיין פמ"ג משב"ז צ"ד יד שביאר שיש באוכל חלב ממש דאל"כ איך יאסור הכלי הרי אין הבלוע יוצא מכלי בלא רוטב. והרב יצחק בנון העיר שלדברי הש"ך סקי"ז שדבר הנאסר מבב"ח נחשב איסור עצמי יאסור האוכל את הכלי אף שאין חלב ממש באוכל כי האוכל הוא חנ"נ של בב"ח. אלא שאין הדבר נכון כי סו"ס בתוך האורז או הדוחן בלוע איסור בב"ח ואין זה האורז איסור עצמי.
סעיף ט
כמה אוסר מליח
בגמ' חולין צז: מבואר שרבינא סבר שמליח כרותח ויש לאסור הכל כמו בבשול, ורב אחא חלק עליו כי מצינו רק שמליח כרותח היינו צלי וא"כ אין לאסור יותר מצלי. ודעת הרא"ש שם (סי' כד) שאף שצלי אוסר כדי נטילה [לדעת הרא"ש] מ"מ במליח די בקליפה. ולא כתב הרא"ש ראיה לדין זה אלא כתבו מסברא, וכבר הקשה היש"ש (פרק גי"ה סי' כח) מנליה לרא"ש חילוק זה בין מליחה לצליה. והרשב"א והר"ן כתבו שמליח כרותח כדין צלי ממש. ובדין צלי כתב הרשב"א שדינו כקליפה אלא שהחמיר באיסורי תורה להצריך נטילה. ובדין דרבנן הצריך רק קליפה. ודעת הראבי"ה שבכל אופן יש להצריך במליחה רק כ"ק. ודעת יש"ש (שם) שתמיד צריך ס' ומעיקר הדין ולא מחמת הספק שמא אין אנו בקיאים . ודעת הרמב"ם עיין בב"י.
ובבאור דעת השו"ע ישנם ב' הבנות. א. דעת הגר"א (נב) הפר"ח והמנח"י. ב. דעת הש"ך (כז) והמנחת כהן. ונפרט. דעת הגר"א וסייעתו- השו"ע בסעיף ד' פסק כדעת התוס' שצלי תמיד צריך כ"ק. ולענין מליחה פסק כהרשב"א להקל באיסור דרבנן כ"ק. ואף שבצלי החמיר באיסור דרבנן כדי נטילה, במליחה היקל כי צירף דעת הרא"ש שתמיד צריך כ"ק. ובספק איסור תורה כגון קרומות, יש לאסור כדי נטילה כי אף לדעת הרשב"א יצטרך כדי נטילה כנ"ל. ולפ"ז יש לגרוס בשו"ע 'אם הוא שומן הגיד וקנוקנות שבו', בלא וא"ו. ונמצא שיש ד' חילוקים בדין מליחה. 1. כחוש לגמרי, כ"ק. 2. כחוש קצת ואיסור דרבנן, כ"ק. 3. כחוש קצת וספק איסור תורה, נטילה. 4. שמן, אוסר עד ס'. דעת הש"ך וסייעתו- 1. כחוש לגמרי, כ"ק. 2. כחוש קצת ואיסור דרבנן, נטילה. ובמקום שאין הפסד קצת אוסר עד ס'. 3. שמן, אוסר עד ס'. ולשיטתו יש לגרוס בשו"ע 'ואם הוא שומן הגיד', בוא"ו.
בפמ"ג בפתיחה לתערובות ח"ב פ"ג הביא דברי הצמח צדק (מג) שמליחה איסור תורה הוא. ובשו"ת הרמ"א (כח) נראה שמליחה אוסרת מדרבנן. ויש קצת להעיר מלשון הגמ', 'אמר שמואל מליח כרותח כבוש כמבושל' ומשמע קצת ששוים ב' הדינים, וכבוש דין תורה הוא כנ"ל ס"א.
בביאור מחלוקת מהר"ם ור' נתנאל
בב"י הביא דעת מהר"ם שאם מלח חלב עם חתיכות בשר וכולם נגעו בחלב וגם נגעו אחת בשניה [כך נראה האופן שבו דיבר מהר"ם עיי"ש], צריך שיהיה בכל חתיכה ס' כנגד החלב ואם לאו החתיכה אסורה. וכתב טעמו משום שאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. וחולק בזה מהר"ם על הרשב"א המובא בס"ז שאם הבלוע שמן- הרי הוא יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב . ויש להבחין שיש ב' חידושים בדברי מהר"ם. 1. שאף שהחלב עצמו נוגע בכל החתיכות אין החלב מפשט טעמו בשווה לכל החתיכות. 2. שאחר שהחלב נבלע בחתיכה אינו יוצא מחתיכה בלא רוטב אף שהוא שמן. ובמשב"ז סקכ"א תלה ב' חידושים אלו זב"ז, שהיות ומליחה אינה כרוטב של בישול, לכן אין בכוחה להפליט הטעם בשווה וכמו"כ אפשר שאין מפעפע לכל החתיכות בשווה .
ודעת ר' נתנאל שאם כל החתיכות נוגעות בחלב ויש בכולם ביחד ס' כנגד החלב – כל החתיכות מותרות. אך אם חתיכה אחת נוגעת בחלב וחתיכה אחרת נוגעת בה ואינה נוגעת בחלב ויש ס' בב' החתיכות ביחד כנגד החלב- אסורה החתיכה הנוגעת בחלב משום שמסתפק האם הבלוע יוצא מחתיכה בלא רוטב וממילא על הצד שלא יוצא אין החתיכה השניה תצטרף להיתר [ולדעת הרשב"א בסעיף ז' גם באופן זה הכל שרי כי הבלוע השמן יוצא מחתיכה בלא רוטב].
והש"ך סק"ל הבין בדעת מהר"ם, שכאשר יש כמה חתיכות הנוגעות בחלב ויש בכל אחת נ"ט כנגד החלב, אפשר שהחלב מתפשט רק לחתיכה אחת ואוסרה ואינו מתפשט שוב לחתיכות אחרות כי אין כבר כח בחלב לצאת לעוד חתיכות ומש"ה הקשה הש"ך מדוע אוסר המהר"ם כל החתיכות ולא נאמר חד בתרי בטיל. וביאר בדעת מהר"ם שאף שנכון הדבר שאין החלב יכול להתפשט לעוד חתיכה מ"מ סובר מהר"ם דין חנ"נ בשאר איסורים וא"כ החתיכה שנאסרה חוזרת לחלב ושוב חוזר החלב לאסור חתיכה אחרת כי כעת בלוע בו האיסור מהחתיכה שנאסרה. ולפ"ז ביאר הש"ך את דעת הרמ"א סי' צ"ח ס"ד שאם נפל כזית איסור לכמה קדרות של נ"ט זיתים אוסר את כולם. ולדעת השו"ע שלא סובר חנ"נ בשאר איסורים קשיא לש"ך איך פסק כדעת מהר"ם. ודברי הש"ך קשים מכמה פנים. 1. עולה מדברי הש"ך שחתיכת איסור אין לה כח לאסור כל הזמן, ומש"ה ביאר דעת הרמ"א סי' צח, ד שנאסרים כל הקדרות מדין חנ"נ כנ"ל. ומדוע שלא נאמר שחתיכה יש לה כח לאסור אף הרבה קדרות אף בלא דין חנ"נ, וכן הקשה החוו"ד. והחזו"א (לג, א-ב) כתב באופן אחר, שודאי אין טעם לחתיכה לפלוט יותר מטעמה והראיה שאם נפלה פעמים לאותה הקדרה אינה אוסרת אלא כנגד פעם אחת שלה. וגדר הדבר הוא, שהיות וחז"ל אסרו איסור הנופל להיתר עד ס' אא"כ יטעם קפילא ויאמר שאין טעם, א"כ כל זמן שלא טעם קפילא נשארות כל הקדרות באיסורם מכח דין חז"ל שטרם הוברר אחרת וכפי שחז"ל אסרו עד ס' בכל סוגי האיסורים אף שיש שנותנים טעם יותר ויש שנותנים טעם פחות ה"ה באופן שנופל האיסור לב' קדרות. וממילא ה"ה במקרה דנן שדיבר בו מהר"ם, ואין צריך להגיע לדין חנ"נ בשאר איסורים. 2. בבאור הש"ך בדעת מהר"ם שאוסר שאר החתיכות מצד שטעם החתיכה שנאסרה חוזר לחלב ואוסר שאר החתיכות מדין חנ"נ, קשה איך יוצא טעם החלב הבלוע בחתיכה, הרי סובר מהר"ם שאין הבלוע יוצא מחתיכה בלא רוטב. וכן הקשו הרעק"א והשפ"ד.
ובסברת ר"נ שהתיר כאשר כל החתיכות נוגעות בחלב מצאנו ב' הבנות. הש"ך סק"ל ביאר שהטעם של החלב מתפשט לחתיכה אחת ותו לא, אלא היות ויש כמה חתיכות ואיננו יודעים לאיזו חתיכה התפשטה בטלה החתיכה האסורה חד בתרי. עכת"ד . והעולה מדבריו שאף ר"נ דיבר באופן שג' חתיכות נוגעות בחלב כי בב' חתיכות אין חד בתרי בטיל. והפמ"ג בשפ"ד שם והחזו"א (לג, ג) חלקו על הש"ך וביארו בכוונת ר"נ שחלב מתפשט לכל החתיכות בשווה ולכן אף כשיש ב' חתיכות ובשתיהם יחד יש ס' – החתיכות מותרות [וע"ע חזו"א שם מה שפלפל בסברתו].
והשו"ע פסק בנידון זה כדעת מהר"ם לאסור את כל החתיכות הנוגעות בחלב [ובין אם נוגעות החתיכות זב"ז ובין אם אינם נוגעות זב"ז כמבואר בפמ"ג]. וכבר הקשה הט"ז שדברי השו"ע סותרים זא"ז, שהרי פסק בס"ז כדעת הרשב"א שבלוע שמן מפעפע בלא רוטב וכאן פסק כמהר"ם שאין יוצא. ובמשב"ז הביא דעת המנחת כהן לבאר כוונת השו"ע שיש חילוק בין צליה למליחה, ורק בצליה פסק השו"ע שיוצא בלא רוטב. ובנקוה"כ ביאר כוונת השו"ע, שפסק לחומרא כשתי הדעות ולכן בסעיף ז פסק שהבלוע יוצא כדי לאסור שאר החתיכות שנוגעות באיסור הבלוע וכאן פסק לחומרא שכל החתיכות שנוגעות בחלב נאסרות ולא מצטרפות לבטל האיסור. ובמשב"ז סקט"ו ביאר כוונת הנקוה"כ בבאור השו"ע- שודאי דעת מהר"ם שאין בלוע יוצא כלל בלא רוטב, וכן ודאי דעת הרשב"א שהבלוע יוצא בלא רוטב, ופסק השו"ע לחומרא שהבלוע יוצא בלא רוטב, וכמו"כ החמיר שמא אין הבלוע יוצא בשווה לכל החתיכות אמנם אין צד לשו"ע שאין הבלוע יוצא כלל בלא רוטב. ולכן פסק להחמיר כאשר כמה חתיכות נוגעות בחלב דשמא פעפע החלב לכל החתיכות אך לא בצורה שווה [ובאופן שצייר הש"ך סק"ל יש לבאר כפי שביאר הש"ך או החוו"ד כנ"ל]. והרעק"א [על הש"ך סק"ל] גם ביאר כוונת נקוה"כ באופן זה, אלא שהוסיף לחדש בדעת השו"ע , שכאשר כמה חתיכות נוגעות בחלב תולים שהחלב התפשט לחתיכה אחת ואסרה, ומשם התפשט לחתיכה אחרת שהרי הבלוע יוצא בלא רוטב לחומרא, אלא שלא התפשט בשווה ולכן נשאר קצת בחתיכה א' ורובו עבר לחתיכה ב', וכן הלאה לחתיכה ג' וכו', וא"כ כל החתיכות אסורות כי נשאר בם קצת חלב ואפשר לסוחטו אסור לדעת השו"ע הגם שלא אומרים חנ"נ בשאר איסורים, והחתיכה האחרונה אסורה משום שבה נמצא רוב החלב הבלוע. ועומק חידושו של הרעק"א שהיות ואין הבלוע מתפשט בשווה אפשר שבחתיכה הראשונה התפשט קצת ואילו בחתיכה האחרונה התפשט הרבה. וכבר תמה על כך החזו"א [שם] מסברא על הרעק"א בזה כיצד יתכן מציאות זו. והחזו"א למד בהבנת נקוה"כ שספק השו"ע האם הבלוע יוצא כדעת הרשב"א או שאינו יוצא כלל וכדעת מהר"ם ואין צד לשו"ע שמתפשט שלא בשווה. ולכן בחתיכות הנוגעות בחלב כולם אסורות שמא התפשט לאחד מהם ואין מצטרפות לבטל. והנפק"מ בין הבנת הפמ"ג להבנת החזו"א תהיה באופן שהאיסור הנוגע בחתיכות הוא איסור דרבנן, שלפמ"ג עדיין כולם אסורות כי שמא התפשט אל כולם שלא בשווה, ואילו לחזו"א יהיו מותרות דהיות ויש צד שאין מתפשט כלל ממילא ספיקא דרבנן לקולא. ועיין דגמ"ר אות יז שכתב לדעת הנקוה"כ שבאיסור דרבנן יש להתיר כל החתיכות – ומוכח שלמד כדעת החזו"א בהבנת נקוה"כ.
וכעת נדון ע"פ הדברים הנ"ל בציור שהחלב נוגע בחתיכה אחת והיא נוגעת בשניה והשניה בשלישית וכו' ורק הראשונה נוגעת בחלב ויש בכל החתיכות ביחד ס' כנגד החלב. דלדעת הפמ"ג יש להתיר רק חתיכה אחרונה אך לא שאר החתיכות, משום שאם נחשוש שמא פעפע עד לאחרונה ודאי התפשט בשווה וממילא יש ס' כנגד החלב, אך יש צד שאין פעפע בשווה ושמא פעפע רק עד החתיכה הג' ולא האחרונה וממילא כל הג' יאסרו. ולדעת רעק"א יש לאסור כולם, דשמא לא פעפע בשווה בצורה כזו, שבראשונה יש קצת וכן בשניה וכו' ורק באחרונה יש הרבה, והחתיכות הראשונות נאסרו מצד אפשר לסוחטו אסור וכנ"ל. ולדעת החזו"א יש להתיר כל החתיכות חוץ מהראשונה, דעל הצד שפעפע החלב ממנה – ודאי פעפע בשווה.
והרמ"א פסק כדעת הרשב"א שאף במליחה האיסור הבלוע יוצא בלא רוטב כאשר הוא שמן.
בדין דבוק במליחה
הב"י הביא דעת הראבי"ה שמליחה אוסרת בכל מצב רק כ"ק. והוסיף הב"י שאפשר שמודה הראבי"ה שאם החלב דבוק בתולדה לחתיכה- שכל החתיכה אסורה. ויש להעיר על דבריו ונבאר הדברים:
מצאנו ב' טעמים להחמיר באיסור דבוק שהחתיכה נאסרה. 1. ממהר להתפשט בו. 2. שמא היה חוץ לרוטב. והנפק"מ ביניהם, שלטעם הראשון יש להחמיר רק בדבוק בתולדה ואילו לטעם השני יש להחמיר בכל פעם שהיתה חתיכה עם האיסור לחוד [ובמקרה דנן כגון שנמלחה חתיכה אחת עם חלב ורק אח"כ נמלחה עם עוד חתיכות]. אמנם שני הטעמים מבארים את מהירות ההתפשטות ומדוע יש לאסור חתיכה זו, אך אינם טעמים בכמות ההתפשטות דהיינו כמה מתפשט. ואילו הב"י ביאר באיסור דבוק שלכן מתפשט יותר, וצ"ב מנליה.
ולהלכה גם השו"ע וגם הרמ"א כתבו באיסור דבוק שהחתיכה נשארת באיסורה, אלא שלדעת השו"ע גם שאר החתיכות הנוגעות בה אסורות וכדעת מהר"ם ולדעת הרמ"א שאר החתיכות הנוגעות בה מותרות וכדעת הרשב"א. והט"ז סקכ"ה כתב שאחר שיש ס' כנגד החתיכה שהאיסור דבוק בה גם היא חוזרת להיתרה. וכבר הקשה המשב"ז שהרמ"א עצמו כתב שנשארת באיסורה [וכן ביאר הש"ך סקל"ו כוונת הרמ"א] ואיך כתב הט"ז שחוזרת החתיכה להיתרה. וביאר הפמ"ג בדוחק, שבמליחה לא שייך הטעם הראשון של איסור דבוק משום שדעת הראבי"ה שבכל אופן מתפשט רק קליפה ולא חוששים שמא ממהר להתפשט בה. ורק נשאר הטעם השני שמא נמלחה לבדה, ומה שהתיר הט"ז אותה חתיכה היינו באופן שלא נמלחה לבדה עיי"ש.
והנה, השו"ע סימן קו ס"ב פסק שאין דין דבוק עיי"ש. וא"כ כוונת השו"ע כאן לאיסור דבוק היינו שמלח חתיכה זו עם החלב לבדה ונאסרה, אך אין כוונתו לדין דבוק שממהר להתפשט שהרי לא חש לזה בסי' קו.
מסקנת הרמ"א בדין מליח
ודעת הרמ"א שבדברים שאנו בקיאים בכחישותם, אוסרים רק כ"ק אם האיסור הוא דרבנן כמבואר בש"ך סקל"ח. אך בשאר הדברים אוסרים עד ס' כי אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן. וסיים הרמ"א שיש שהתירו בהפס"מ אף בשמן כ"ק מצד דעת הראבי"ה שתמיד הצריך קליפה במליחה ואין לפסוק כמותם אלא באיסור שנראה לנו ככחוש אך לא באיסור שמן. נמצא, באיסור ודאי שמן צריך ס' אף בהפס"מ וכמו שכתב הרמ"א סוף הסעיף וכן יצטרכו קליפה. ובאיסור שנראה ככחוש ויש בו סרך שמנונית באיסור דאורייתא יש להקל בהפס"מ בקליפה וכפי שכתב הרמ"א בסוף הסימן ואם הוא איסור דרבנן יש להקל בהפסד קצת בקליפה כפי שכתב הש"ך סקכ"ז. ובאיסור ודאי כחוש מספיק כ"ק מעיקר הדין וכפי שכתב הרמ"א לענין חמץ בפסח ומקילים בזה באיסור דרבנן, כמבואר בש"ך סקל"ח. ובאיסור דאו' יש להקל במקום הפסד קצת. ומבואר כ"ז ברעק"א סוף הסעיף עיי"ש.
יש להוסיף, שהש"ך סי' צ"ב סקט"ז הביא דעת הת"ח להקל בהפסד מרובה שאין חנ"נ במליחה משום שאפשר להקל כדעת הראבי"ה שמליחה אוסרת רק כ"ק וממילא אין חנ"נ. ובשפ"ד לח הביא דברי המנח"י שכתב שהרמ"א חזר בו ממה שכתב בת"ח שהרי כאן מבואר שחתיכה שדבוק בה חלב נאסרת ולא כתב להתיר בהפס"מ. ובפמ"ג סבר שנשאר הרמ"א בדעתו כפי שכתב בת"ח, עיי"ש.
סעיפים יב, יג
בגמ' חולין קיא: מבואר שכלי בולע ע"י מליחה דמבואר שם שקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. אלא שאף שהאיסור נבלע בה, אינו יוצא מהכלי ע"י מליחה כמבואר בתוס' קיג. משום שהכלי נחשב לטפל דאינו נרתח ע"י המליחה וממילא אם שם בו דבר מלוח טהור- אין האוכל נאסר. והמעיין ברא"ש סי' כח יראה שמלח גם מבליע בכלי וגם מפליט מהכלי כשאינו מנוקב. ואם הוא כלי מנוקב מפליט אבל לא מבליע. ולא הבנתי כעת איך הדברים מתיישבים עם הרא"ש סי' מב שמסכים לדין השו"ע כאן.
סעיף יב התיר השו"ע בדיעבד, ובסעיף יג התיר לכתחילה כי סעיף י"ב איירי בלח וסי"ג ביבש. ובטעם הדבר שבלח מחמיר לכתחילה עיין בהגר"א עט שחושש לדעת הראבי"ה ועיין בב"י שהביא דברי המרדכי מצד 'התרחק מן הכיעור'.
בגמ' חולין קיא: מבואר שקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, דהיינו שמליחה מועילה להבליע את האיסור בכלי. ובראשונים נראה שדין דבר חריף שווה בזה למליחה וכפי שכתב השו"ע 'מלח או תבלין' אלא שצריך שהדבר חריף יהיה לח דאל"כ אין כח לדבר חריף בלא דוחקא כמבואר בט"ז סי' צ"ו סק"ג.
בדין עירוי מכ"ר וכלי שני לענין שבת ושאר איסורים
א. קיי"ל לענין שבת שכלי ראשון מבשל וכלי שני אינו מבשל כמבואר בגמ' בשבת פרק כירה. ויש לדון מה דין עירוי. ועוד יש לדון האם לענין איסור והיתר ישנם את אותם כללים של שבת או שמא בדיני איסור היתר יש מציאות של הבלעה והפלטה גם בלא בישול ואין קשורים זב"ז.
ב. נחלקו ר"ת ורשב"ם בדין עירוי מכ"ר האם מבשל או שאינו מבשל. לדעת רשב"ם אינו מבשל ולדעת ר"ת מבשל. ודבריהם כתובים באורך בתוס' זבחים צה: , ונביא קצת דבריהם: 1. גמ' זבחים צה: מבואר, שכלי שבושל בו קודש נאסר, וגם כלי שעירה לתוכו קודש מכ"ר נאסר. ובפשטות הגמ' נראה שרק נבלע בכלי ולא מתבשל, וזוהי ראיה לדעת רשב"ם שאין עירוי מכ"ר מבשל אלא רק נבלע בו. ור"ת דחה ראיה זו שכוונת הגמ' שם שאין העירוי מתבשל בכלי המקדש אלא בכלי שממנו מערב עיי"ש. 2. ירושלמי שבת מוכח שדין בישול והבלעה ופלטה קושרים זב"ז, שדן הירושלמי האם מותר לערות בשבת על תבלין מכ"ר ופשט לאסור מעירוי מכ"ר של קדשים על הכלי שנאסר הכלי. הרי שדין הבלע התלוי בדין בישול. 3. נעוה ארתחו- בגמ' ע"ז עד: מבואר שאפשר להכשיר גת של יי"נ על ידי עירוי מכ"ר הרי שמבשל וראיה לר"ת, אלא שיש לדחות דשאני התם שנבלע בצונן ולכן הקילו ע"י עירוי.
ג. וכעת נרחיב במחלוקתם: בדעת הרשב"ם מצאנו ג' מהלכים באחרונים לבאר דבריו. דעת הש"ך (סק"ה, ובארוכה בארוך מש"ך) שסובר הרשב"ם שאין קשר בין בישול להבלעה, דאפשר להבליע ולהפליט אף בלא בישול, ולכן סובר שעירוי מכ"ר הגם שאינו מבשל בכל זאת מבליע ומפליט כמבואר בגמ' בפסחים עו. שתתאי גבר ואדמיקר ליה בלע. וכן מבואר בגמ' בזבחים שעירוי קדשים מכ"ר על גבי הכלים- אוסר הכלים כי מבליע בהם הגם שאינו מבשל. אלא שאם כן יקשה איך התיר רשב"ם למלוג תרנגולת ע"י עירוי מכ"ר, הרי מבליע את הדם בתרנוגלת. וע"ז תירץ הש"ך (בארוך מש"ך) שסובר הרשב"ם שעירוי מכ"ר מבליע או מפליט אך לא מבליע ומפליט כאחד וכמו שחידש מהרש"ל לענין כ"ש. ולכן אין התרנגולת נאסרת כי אין הדם נפלט ונבלע בה.
ד. וביד יהודה (סק"י) מאן בפירוש הש"ך, משום שהוקשה לו מנין לנו לחדש מושג זה שמבליע או מפליט ולא מבליע ומפליט כאחד, ואף שכך כתב מהרש"ל, ערבך ערבא צריך שדין זה לא מופיע בראשונים. ועוד שיוצא אליבא דהש"ך שדעת הרשב"ם כדעת הרשב"א שהביא הטור שאפשר שיש הבלעה והפלטה ואין בישול ואין הדינים קשורים זב"ז, ובפשטות הדברים דעת הרשב"ם היא הדעה שהביא הרשב"א לחלוק עליה, שעירוי מכ"ר לא מבשל וגם כלי שני אינו מבשל, וממילא לא מבליע ומפליט. וא"כ סובר הרשב"ם שדין בישול קשור בדין הבלעה והפלטה וכמו שעירוי אינו מבשל לכן גם לא יבליע ויפליט ובזה גופא חולק הרשב"א. וביאר היד יהודה כוונת הרשב"ם, שערוי מכ"ר לא מבליע ומפליט כלל [דאין מציאות של מבליע ולא מפליט כפי שחידש הש"ך כנ"ל] ולכן התיר הרשב"ם למלוג התרנגולת ע"י עירוי מכ"ר. אלא שא"כ יקשה איך הסוגיה בפסחים וזבחים אסרה כ"ק ע"י עירוי מכ"ר הרי עירוי לא מבליע ומפליט כלל. וביאר היד יהודה, שאת הגמ' בזבחים יש להעמיד בכלי חרס שקל לבלוע אף ע"י עירוי. ואת הסוגיה בפסחים יישב, שאין החתיכה העליונה נאסרת מדין עירוי, אלא מצד המציאות שחמה היא- בולעת מהאיסור כ"ק.
ה. והחזו"א (יור"ד ט, ד) הסכים עם דברי היד יהודה שדין מהרש"ל וש"ך שעירוי מכ"ר לא מבליע ומפליט כאחד דין מחודש הוא שלא נמצא בראשונים, ולכן ביאר בדעת הרשב"ם הפוך מדעת היד יהודה, דסובר הרשב"ם שעירוי מכ"ר מבליע ומפליט כאחד אלא שאינו מבשל וסובר בזה הרשב"ם כדעת הרשב"א, ואתי שפיר הסוגיות בפסחים ובזבחים, דבאמת עירוי מבליע ומפליט בכלים ובאוכלים. ובכל זאת סבר הרשב"ם שמותר למלוג התרנגולת ע"י עירוי מכ"ר משום שסובר כדעת הר"ר חיים כהן המובא בב"י סוף סי' ס"ח שרק אחר שמבשל לא יוצא הדם אך עם מבליע ומפליט עדיין יוכל למלוח ויצא הדם במליחה. והעולה מזה, שלדעת הש"ך הי"א שהביא ההרשב"א הוא הרשב"ם, ומה שכתב הרשב"א שסוברים שאין עירוי מכ"ר מבליע ומפליט הכוונה מבליע ומפליט כאחד. ולדעת היד יהודה הי"א הם דעת הרשב"ם שסובר שלא מבליע ומפליט כלל. ולחזו"א אין הי"א דעת הרשב"ם כי הוא סובר שמבליע ומפליט אף בעירוי מכ"ר.
ו. ודעת הרשב"ם לענין כלי שני לא התבררה. והנה, לדעת היד יהודה ודאי שכלי שני לא יבליע ויפליט שהרי אף עירוי מכ"ר לא מבליע כלל. ולדעת הש"ך שעירוי מכ"ר מבליע או מפליט יש לעיין מה סובר הרשב"ם בכלי שני, וכתב ע"ז בארוך מש"ך שדעת הרשב"ם שכלי שני לא מבליע כלל, וראייתו מסוגיה דפסחים שאמרה על עירוי מכ"ר – 'אדמקייר ליה בלע כ"ק' ומבואר שאף בעירוי מכ"ר נבלע כ"ק ומיד מתקרר וא"כ כלי שני ודאי נחשב לקר ולא יבליע ויפליט כלל. ובעצם טענה זו של הש"ך היא קושיה גדולה על הסוברים שכלי שני מבליע ומפליט, וכן הקשה בנקוה"כ על מהרש"ל וט"ז שפסק כדעת הטור שכלי שני מבליע בכולו [ולקמן יבואר דעת מהרש"ל בזה]. ולדעת החזו"א, אפשר שיודה בזה הרשב"ם לרשב"א שכלי שני יבליע כ"ק, או אף בכולו ואין לנו ידיעה עפ"ד בדעת הרשב"ם.
ז. דעת ר"ת: כתבו התוס' בזבחים שדעת ר"ת שעירוי מבשל כ"ק, והוכיח כן מסוגיה דפסחים שנבלע רק כ"ק ואף שאח"כ כתבו התוס' שלדעת ר"ת אפשר להגעיל כלים ע"י עירוי מכ"ר וכתבו התוס' שדין זה מובן רק אם עירוי מבשל לגמרי אך אם מבשל רק כ"ק לא מובן איך תועיל הגעלה ע"י עירוי מכ"ר. מ"מ הסיקו התוס' בדעת ר"ת שעירוי מבשל רק כ"ק. אמנם הר"ן סוף ע"ז (לח:) והג"א שם, ביארו בדעת ר"ת שעירוי מבשל בכולו ולא רק כ"ק, ולפ"ז יקשה לשיטתם מסוגיה דפסחים שמבואר שעירוי נבלע רק כ"ק. ותי' הר"ן [וכן הוא בתוס' בזבחים שם] שסוגיה דפסחים איירי בעירוי שנפסק הקילוח שבזה מודה ר"ת שנבלע רק כ"ק. ובארוך מש"ך כתב שודאי דעת ר"ת כפי שמתבאר בתוס' ולא כדעת הר"ן, ומה שכתב הר"ן זהו דעת עצמו ע"פ הבנת ר"ת אך לא ר"ת עצמו עיי"ש . ונמצא לפ"ז, שלדעת ר"ת בתוס' אין מקור לחלק בין עירוי שנפסק הקילוח ללא נפסק, ובשניהם הדין שמבשל כ"ק. ורק לדעת הר"ן בר"ת יש חלוקה בין עירוי שנפסק ללא נפסק. ולפ"ז יצא גם אליבא דתוס' שדעת ר"ת שאין הבדל בין בישול להבלעה והפלטה, וכל מקום שישנו הבלעה יש גם בישול ודלא כדעת הרשב"א .
ח. והנה, פסק הרמ"א סי' ס"ח סעיף י' שאין למלוג תרנגולת בכ"ר בעירוי שלא נפסק הקילוח אבל בנפסק הקילוח מותר למלוג. והיינו שפסק כר"ת שעירוי מבשל כ"ק ולכן אין למלוג, אך חילק בין עירוי שנפסק ללא נפסק. ונשאלת השאלה, מנין לקח הרמ"א חילוק זה לדעת ר"ת, הרי הוכחנו שרק אליבא דהר"ן בר"ת שעירוי מבשל בכולו צריך לומר חלוקה זו כדי לבאר סוגית הגמ' בפסחים. אבל לדעת ר"ת בתוס' בזבחים אין מקור לחלוקה זו ומנין לרמ"א חלוקה זו. וכן הקשה היד יהודה (צ"א י"ב).
ט. ואם כנים הדברים, היה נראה לומר שזוהי דעת המג"א סי' שי"ח סקל"ה שפסק אם עירה בשר רותח על גבי צונן בשבת- מבשל כדי קליפה. ולכאורה תמוהים דבריו הרי קיי"ל שעירוי שנפסק הקילוח אינו מבשל אלא רק מבליע כמבואר ברמ"א הנ"ל, ולענין שבת אין איסור בדבר. ומדוע פסק המג"א להחמיר בעירוי זה אף לענין שבת. וכן הקשה הפמ"ג במשב"ז ס"ס סח. ועפ"ד אפשר היה לומר שכוונת המג"א, היות ואין מקור לחלק ע"פ ר"ת בין עירוי שנפסק הקילוח לבין עירוי שלא נפסק כנ"ל, ממילא בכל אופני העירוי יבשל כ"ק. ופסק המשנ"ב שם כדעת המג"א.
י. אלא שהקשה הבית מאיר שם קושיה עצומה על דברי המג"א. דהנה כתבו התוס' בפסחים עו. בדעת ר"ת שאם מערה גוש חם על נוזל קר, אין אומרים שהנוזל יצטרך קליפה כדין תתאי גבר שאדמיקר ליה בלע, אלא לא יצטרך קליפה כלל וכן פסק השו"ע סי' צ"א ס"ד והרמ"א שם [דלא כדעת ריב"א בתוס' שם שחולק]. ובאמת טעמא בעי מדוע שלא יצטרכו ס' כנגד הקליפה של החלב הרי סו"ס קיבלה הקליפה טעם של בשר ונאסרה. וכתב ע"ז המג"א סי' תס"ז סקל"ג [הובא ברעק"א סי' צ"א], שהסוגיה בפסחים איירי בעירוי שנפסק הקילוח ובזה סובר ר"ת שהיות וקליפה זו הינה חומרא בעלמא לכן הקילו במקום שלא יכול לקלוף עיי"ש. ויוצא שאף ר"ת מודה שיש חלוקה בין עירוי שנפסק הקילוח שלא מבשל ורק מבליעה מדין חומרא, לעירוי שלא נפסק שמבשל הוא. וזהו סיוע גדול לדעת הרמ"א שחילק אף לדעת ר"ת בין עירוי שנפסק הקילוח ללא נפסק [וכן יצא מכך שדעת ר"ת כדעת הרשב"א שיש אופנים בהם יש הבלעה והפלטה ואין בישול ואין הדינים קשורים זב"ז]. והדרא הקושיה לדעת המג"א מדוע פסק בעירוי שנפסק הקילוח שמבשל.
יא. ועדיין יש להעיר, שאין דברי הבית מאיר עולים בקנה אחד עם הש"ך בסי' צ"א סק"ח. שהנה, פסק הרמ"א סי' צ"א ס"ד ע"פ דעת ר"ת שהחלב לא צריך קליפה, גם חתיכת בשר שנאסרה מהחלב כ"ק ואח"כ בשלו הבשר אין צריך ס' כנגד הקליפה והכל שרי. והקשו הט"ז והש"ך, היאך אפשר שקליפה הנאסרת אחר שבישלו תהיה מותרת, והרבו להוכיח שהרמ"א עצמו פסק להחמיר בכל קליפה שאוסרת אחר שנאסרת וצריך ס' כנגדה. ותי' הש"ך שם, שהרמ"א איירי באופן שהקליפה נימוחה ורק באופן זה אין צריך ס' כנגד הקליפה וכפי שסובר ר"ת שאין צריך ס' כנגד קליפת החלב שנבללה. עכ"ד. הרי מבואר בדברי הש"ך שלא חילק בין עירוי שנפסק או לא, אלא בין נבלל הקליפה או לא. ולשיטתו סעיף זה איירי גם בעירוי שלא נפסק, וכפי שנראה מהש"ך שם בתחילת הסעיף. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, מהיכן למד הרמ"א לחלק בין עירוי שנפסק ללא נפסק שרק עירוי שלא נפסק –מבשל. ועוד יש להבין בדעת הש"ך עצמו מהי סברת ר"ת שלא להצריך ס' כנגד הקליפה כאשר הקליפה היא נבללת. ועל הקושיה השניה מבאר החוו"ד (צא, ח) כוונת הש"ך, שבכל תתאי גבר אין הפי' שהעליון החם מבליע בתחתון הקר כדי קליפה כנגד כל הקליפה, אלא רק מעט טעם יוצא מהעילאי ואין בקליפה ס' כנגדו ולכן הקליפה נעשית חנ"נ [ע"ד משל: אם הקליפה בגודל כזית, בלי הבנת החוו"ד תולים שיצא כמות של כזית ונבלע בקליפה. אך החוו"ד לומד שיוצא אחד מנ"ט של הכזית, והקליפה נאסרת כי נעשית חנ"נ]. וכל זה בגוש אבל החלב שנבלל בו הטעם של הבשר היות ומועט הוא ביותר לא נעשה החלב חנ"נ כלל, וזוהי סברת ר"ת. וביאר הש"ך שכאשר הקליפה של החתיכה נימוחה שוב אין בקליפה דין חנ"נ [היות וטעם שאין חנ"נ בלח, כתב הרשב"א משום שאין הטעם נקבע בו, ואף למרדכי שכתב הטעם שאין חנ"נ בלח משום שרק בחתיכה יש חשיבות וכאן הרי היתה חתיכה בתחילה, מ"מ מודה ששכאן אין לחשב כנגד הקליפה כי אין חשיבות לחצי חתיכה אף לשיטתו כמו שמצינו שאין חנ"נ בחצי חתיכה ] ולכן אין לשער כנגד הקליפה. ועדיין יש להבין את המקור לחלוקה בין עירוי שנפסק ללא נפסק.
יב. ואפשר ללמוד בדעת הרמ"א שחילק בין עירוי שנפסק ללא נפסק. שסובר הרמ"א שכדי לבשל צריך כלי שיהיה דפנותיו מחממים כמבואר בתוס' שבת לט: ועירוי שלא נפסק הקילוח נחשב לחובר לכלי הראשון ולכן מבשל כ"ק. אך עירוי שנפסק אין לו כח הכלי ראשון ולכן אינו מבשל ובהכרח רק מבליע ומפליט. ובזה ניתן לבאר דעת המג"א, שסובר שאין צריך שדפנותיו יהיו חמים מהאש כדי לבשל והראיה שפסק המג"א ס"ס שי"ח שגוש מבשל לענין שבת למרות שאין דפנות המחממים, ולכן סובר שגם בעירוי שנפסק הקילוח – יבשל. אכן, דברי המג"א שגוש מבשל הינם חידוש גדול, היות שאף מהרש"ל שפסק שגוש הינו ככ"ר ביארו החוו"ד סי' צ"א והפמ"ג סי' צ"ד משב"ז י"ד שכוונתו רק לעניין הבלעה והפלטה אך פשוט שגוש אינו מבשל. ואילו המג"א מחמיר טובא שגוש אף מבשל לענין שבת וכן פסק המשנ"ב שם. ויש לדעת שחומרא זו לענין שבת חומרא גדולה היא. ויש להוסיף נקודה חשובה בדעת הרמ"א, שאף שסובר הרמ"א שעירוי שנפסק הקילוח אינו מבשל מ"מ סובר שמבליע ומפליט כמבואר בדין תתאי גבר ופשוט [והחזו"א לקמן יחלוק בזה לדעת ר"ת].
יג. והחזו"א (ט, ה) כתב לבאר דרך אחרת בבאור דעת ר"ת. שסובר ר"ת שרק עירוי שלא נפסק הקילוח אוסר ובזה איירי סי' צ"א ס"ד, [ודלא כפי שכתבו האחרונים בשם המג"א סי' תס"ז] כי בעירוי שנפסק אין אוסר כלל ולא מבליע ולא מפליט, דמנין לנו לחדש דין עירוי שנפסק שמבליע ומפליט. אמנם בדבר גוש חם שנפל על צונן מודה ר"ת שאוסר כ"ק וכפי שמבואר בגמ' פסחים שבשר חם ע"ג חלב קר אוסר כ"ק. וזה אתי שפיר לדעת רש"ל שגוש מבשל. ומה שאמרה הגמ' שם חלב רותח לתוך בשר צונן גם מבשל כ"ק- אפשר לבאר כוונת הגמ' בעירוי שלא נפסק. ורק באופן של בשר ע"ג חלב מסתבר שאיירי בנפסק כי כך המציאות. וחולק החזו"א בזה על הש"ך שפסק שגם בעירוי שנפסק יש הבלעה והפלטה. אלא שלפ"ד החזו"א יקשה מדוע באמת התיר ר"ת את החלב כאשר נפל על בשר חם, ולא נאמר שהחלב יאסר כ"ק, דאין לומר כפי שכתבנו לעיל שעירוי שנפסק הינו חומרא בעלמא, כי עסקינן כעת בגוש שאינו חומרא אלא עיקר דין ר"ת, וכן באופן שמערה חלב חם ע"ג גוש רותח העמיד החזו"א דין זה בעירוי שלא נפסק [כי אין לשיטתו איסור כלל בעירוי שנפסק] ומדוע באמת שלא יאסר החלב כ"ק. וביאר בזה החזו"א (שם, ז) ביאור חדש. דכוונת הגמ' שאמרה 'אדמייקר ליה בלע כ"ק' אין הפירוש שנבלע בכל הקליפה אלא נבלע בה רק דבר מועט ביותר אך בכל זאת צריך לקלף קליפה מהגוש כי אפשר בפחות מכך, אך החלב שהוא נוזלי לא נאסר כלל משום שיש ס' כנגד המשהו המועט שנכנס בו. כן נראה לי כוונת דבריו. ולפ"ז ניתן להבין דברי המג"א סקל"ה שגם בעירוי שנפסק הקילוח מבשל, כי הוא איירי בגוש כמבואר במג"א. אלא שלא נראה כן מדברי הפוסקים שהעתיקו כוונת המג"א שבכל עירוי שנפסק הקילוח חייב משום בישול בשבת.
יד. באורים בדעת מהרש"ל וסייעתו שכלי שני מבליע בכולו: הבאנו לעיל אות ו' קושיית הש"ך על דעת מהרש"ל שכלי שני מבליע בכולו. ומצאנו בבאור דעת מהרש"ל ב' באורים. הפמ"ג (משב"ז קה, ד) ביאר שמהרש"ל לשיטתו שאין דין תתאי בכלים ולכן המערה לתוך כלי קר לא אומרים שהכלי מקרר את האוכל הנכנס לתוכו, ורק אוכל מקרר אוכל. וממילא כאשר נכנס אוכל לכלי שני נשאר בחומו הראשון ולכן יכול להבליע ולהפליט. ורק כאשר מערה על אוכל מתקרר העילאי. והחוו"ד (צא, ה) ביאר, שבדין תתאי גבר אין הפירוש שמקרר את העליון שהרי כ"ר שאינו ע"ג האש עדיין כ"ר הוא למרות שמתחתיו התתאי קר- אלא ודאי אין התתאי מקרר העליון אלא גורם שלא תהיה הבלעה והפלטה איליו. וכיון שכך האוכל הנמצא בכ"ש אינו מתקרר ולכן יכול כ"ש להבליע ולהפליט. שהרי גם כשמערה מכ"ר על אוכל קר אין האוכל שמערה מתקרר כנ"ל.
טו. סיכום השיטות: דעת השו"ע שעירוי חם מכ"ר ע"ג קר מבליע ומפליט כ"ק וזהו דין תתאי גבר שאוסר העירוי כ"ק. ולא חילק השו"ע בין עירוי שנפסק הקילוח ללא נפסק הקילוח. וכלי שני מבליע ומפליט כ"ק . ובדיעבד אם כבר נעשה בכ"ש מותר בהדחה בעלמא. ואם נפל לתוך כ"ש בשרי כלי חלבי, כתב הרעק"א לדעת השו"ע צריך הכלי הגעלה כי נחשב לכתחילה.
דעת הרמ"א, כלי שני לא מבליע ומפליט כלל כמבואר בסימן קה, ג. ועירוי מכ"ר מבשל כאשר לא נפסק הקילוח כ"ק. כמבואר ברמ"א סימן סח, י.
דעת הש"ך, כלי שני מבליע או מפליט באוכל וכלי חרס כ"ק. אבל בכלי מתכות לא מבליע כלל. וכן עירוי שנפסק הקלוח דינא הכי. ועירוי שלא נפסק מבשל כ"ק. ולשיטתו אם נפל לתוך כ"ש בשרי כלי חלבי- אין צריך הגעלה. וכן אם עירה בעירוי שנפסק הקילוח על כלי חלבי טיפת בשר רותחת – אין צריך הגעלה. וכן פסק בסי' צ"ב סקל"ח ובשפ"ד שם. ולדינא נחלקו פוסקי זמננו האם יש להתיר כלי זה בלא הגעלה או שצריך הגעלה.
דעת החזו"א (ט, ה) שעירוי שנפסק הקילוח לא אוסר כלל. ורק עירוי שלא נפסק הקלוח אוסר כ"ק. ודעת המג"א סימן שיח, לה. שעירוי שנפסק הקילוח אף מבשל וכן פסק המשנ"ב שם.
עירוי רותח שנפל ע"ג דבר לח, וכן עירוי של דבר לח רותח שנפל ע"ג גוש- בשני מקרים אלו לדעת השו"ע והרמ"א בסי' צ"א ס"ד אין הדבר הלח נאסר כלל. ולדעת הט"ז שם יש להחמיר שאף הדבר הלח נאסר כ"ק. ולהבנת המג"א והרעק"א [והבית מאיר סי' שי"ח] דין השו"ע והרמ"א נאמר רק בעירוי שנפסק הקילוח. ולדעת הש"ך נראה שדין השו"ע גם בעירוי שלא נפסק הקילוח, ולשיטתו אף כשמערה על דבר גוש בעירוי שלא נפסק הקילוח ונאסר כ"ק ואח"כ נימוחה הקליפה- אין לשער כנגדה ולכן אם התערבה עם בשל חתיכה זו עם עוד חתיכות אף שאין ס' כנגד הקליפה- שרי, כי נימוחה. ולדינא פסק החכמ"א כדעת הט"ז ולכן גם בדבר לח יש לחוש שנאסר כ"ק.
גוש, מהרש"ל החמיר בגוש ורמ"א הקיל. וכתבו החוו"ד (שם) ומנח"י שאף מהרש"ל סובר שגוש רק מבליע ומפליט ולא מבשל. ולדעת מג"א (ס"ס שיח) גוש גם מבשל וכן פסק המשנ"ב שם. והש"ך פסק להחמיר דין גוש אלא שהקיל בדבר שמתערה מכלי לכלי שאין בו דין גוש. והט"ז סי' צ"ד סקי"ד החמיר דין גוש ע"י דוחקא. ולדינא מחמירים בדין גוש.