מראה מקומות סימן צט
סעיף א
עיין סוגיית זרוע בשלה [חולין צח.] במחלוקת האמוראים האם איסורים מתבטלים בס' או בק' ומהיכן נלמד. ועיין ר"ן [לה. בדפי הרי"ף] ורא"ש סי' ל'.
נמצינו למדים מדברי הראשונים ג' שיטות בדין שיעור העצמות.
א. משערים העצמות בין לאיסור ובין להיתר כפשטות הש"ס בבלי בסוגיה בחולין. ולפי שיטה זו יש לבאר שעצמות יש להם טעם ולכן מצטרפות.
ב. הר"ש והרא"ש סוברים שעצמות ההיתר מצטרפים להיתר וגם עצמות האיסור מצטרפים להיתר. והטעם שאין עצמות האיסור אוסרות, היות שאין להם טעם שיאסור [אף שיש איסור לאכול עצמות של איסור כמבואר ברמב"ם פ"ד ממאכ"א הי"ח, כתב בשו"ת הב"ח סי' קלז שאיסורו מדרבנן, והאחיעזר כתב בדעת הרמב"ם שדיבר בעצמות הרכים כי בעצמות הקשים אין שום איסור ]. והטעם שהאיסור שנכנס אליהם מתבטל בהם למרות שהם יבשים כעץ ישנם ב' באורים [משב"ז א ד"ה 'והנה' הרחיב בכל זאת], 1. הפרי תואר כתב שנכנס אליהם משהו של איסור שהרי יש ס' כנגדו, וממילא משהו לא יוצא מחתיכה כמבואר בתוס' ק. ויש להבין לשיטה זו מדוע הקדרה לא מצטרפת לבטל האיסור כמו העצמות ובמה שונה עצמות מקדרה, כתב הפרישה שהקדרה שבעה מלבלוע [ואף בחדשה גוזרים אטו ישנה] והפ"ת תירץ שאין מקיף הרוטב את הקדרה מכל הכיוונים ולכן לא מצטרפת להיתר. 2. הט"ז א' כתב שיש להם קצת טעם שגורם שהאיסור יתבטל בהם אלא שאין טעם זה אסור כי עצמות הם ולא בשר. ולשיטתו ל"ק מה שונה עצמות מקדרה שהרי לקדרה אין טעם עצמי ולעצם יש.
ויש לציין שדעת הר"ן כדעה זו, אלא שסובר שעצמות הרכות יש בהם איסור [נראה שבזה גם הרא"ש יודה כפי שנראה מדבריו עיי"ש], ובזה ביאר את הסתירה בין הירושלמי שקליפי איסור מצטרפים להיתר לבין הבבלי שעצמות האיסור מצטרפים לאיסור. וכדעה זו פסק הש"ך סק"א.
ג. דעת הרמ"א בשם או"ז, שעצמות ההיתר מצטרפים להיתר ועצמות האיסור לא מצטרפות לא לאיסור ולא להיתר. וכבר הקשו הפמ"ג והחוו"ד שאין הדבר מובן, דמדוע עצמות ההיתר יכולים להצטרף ואילו האיסור לא, דממ"נ יצטרפו או לאיסור או להיתר. ובשפ"ד ב' כתב לבאר דאפשר שגזרו שלא יבואו לטעות בנבלה עצמה. ובחוו"ד ב' כתב לבאר שעצמות האיסור יש בהם טעם קלוש של איסור ולכן הטעם הנכנס לעצמות לא מתבטל כי פוגש טעם איסור, אך מ"מ אין טעם זה יכול לאסור דהיות וקלוש הוא אינו יכול לאסור אחרים.
סעיף ב
דברי השו"ע בטעם הדין שמא העצם בלעה מהנבלה והתמעטה הנבלה, הינם לשיטתו שאין חנ"נ בשאר איסורים. אבל לדעת הרמ"א שיש חנ"נ בשאר איסורים אף אם ידוע שלא נתמעטה הנבלה יש לשער כנגד העצם דנעשית נבילה. ויש לבאר כוונתו, שאף שהעצם עצמו לא נעשית חנ"נ שהרי אין בה טעם עצמי וא"כ אין מה שיעשה בה חנ"נ, ואף אם יש בה טעם, אין טעם זה נאסר. והטעם שנכנס אליה מן הבשר הרי יוצא מן הבשר ולא נתווסף עוד כמות של איסור. בכל זאת שייך שהעצם תהיה חנ"נ באופן שבישל את הבשר עם העצם במים, והמים נעשו חנ"נ ונבלעו בעצם, וכעת יש כאן תוספת איסור על הבשר דהיינו המים הבלועים בעצם- פמ"ג משב"ז א' ד"ה 'עוד אעורר'. אלא שיצא לפ"ז שכאשר צולה את הבשר ולא מבשלו עם מים- לא נעשית העצם חנ"נ כי אין מים שיתווספו ויעשו חנ"נ את העצם, ודו"ק. ובבדה"ש בבאורים [עמוד סג ד"ה 'אם נתבשלה'] הסתפק להבנת השו"ע האם דין זה נאמר רק בעצמות עם איסור, או אף באוכל איסור עם אוכל היתר עיי"ש.
סעיף ג
עיין פמ"ג משב"ז א' ד"ה 'ודע' שהקשה לדעת השו"ע שאין חנ"נ בשאר איסורים, התינח באיסור נוזלי שנבלל עם הכל, אבל באיסור גוש שנמצא עם נ"ט זיתי היתר, מדוע שלא נאמר שאחד חלקי ס' נמצא באיסור עצמו שהרי אינו שונה משאר החתיכות כפי שאינו שונה מחתיכה שקיבלה טעם מאיסור והתבשלה עם אחרות, ויספיק נ"ט כנגד גוש האיסור [אף שגוש האיסור עצמו ודאי ישאר איסור לעולם אלא שלא יצטרכו ס' כנגדו], עיי"ש שתירץ שחוששים שהאיסור מוציא טעם כל הזמן ולכן אוסר כל זמן שאין ס' כנגדו שאז לא נותן טען בהיתר אף שמוציא טעם כל הזמן. ויש לפלפל בדבריו.
סעיף ד
גמ' חולין צז: מבואר תרי לישנות האם משערים בקדרה עצמה או במאי דבלעא קדרה. ובגמ' שם צח. מבואר שאנו תולים שכלי שהתבשל בו איסור והיתר- בלע גם את האיסור וגם את ההיתר בשווה. והמתבאר ברש"י שם ע"פ פירוש הר"ן , שהסוגיה צז: איירי כשראינו בתחילה שנפל האיסור שיש ס' כנגדו, אלא שאח"כ בגמר הבישול אין ס' כנגדו- בזה נחלקו הלישנות בגמ' האם דנים לצרף את כל חרסי הקדרה להיתר או רק מה שבלע הקדרה אבל ודאי שמשערים באופן מסויים. ואילו הסוגיה בדף צח. עוסקת שלא ראינו כמה איסור נפל בתחילה ולא ידעינן אם היה ס' כנגד האיסור בתחילה, וכעת רואים שאין ס' בהיתר כנגד האיסור, תולים שכשם שההיתר נתמעט אפשר שגם האיסור התמעט ולא היה מעיקרא ס' כנגד האיסור – ואסור.
אלא שהקשו הראשונים מדוע באופן שהיה ס' בהיתר כנגד האיסור מעיקרא וכעת אין ס' כנגד האיסור מתירים אנו את הקדרה, ולא נאמר שכעת האיסור יאסור את ההיתר שהרי אין ס' כנגדו כי חלק מההיתר נזרף וכלה ואיננו. וברמב"ן כתב שהיות וההיתר נשרף – משערים כנגדו הגם שאינו כאן. והקשה הר"ן על דבריו מדוע יש לשער על מה שנשרף [ומה שונה נשרף מנשפך שודאי לא משערים במה שנשפך]. והביא דברי הרמב"ם שנראה מדבריו שמשערים במאי דבלעא קדרה באומד יפה [לישנא בתרא בגמ'], וכוונתו 'באומד יפה' היינו שמשערים כמה נראה שנכנס לקדרה ולא משערים במאי דנשרף וכלה. ואפשר שאף רש"י סובר שכך משערים. עכ"פ העולה לדינא משיטה זו שאם בזמן הנפילה היה ס' וכעת אין ס' כנגד ההיתר, אם כשמשערים באומד יפה במאי דבלעא קדרה יהיה ס' כנגד האיסור – הקדרה שרי.
וברשב"א [הובא בב"י], כתב שאם התערובת היא מין במינו יש להקל ולשער במאי דבלעא קדרה, אבל אם היא מין באינו מינו אין להקל בדבר זה. ויש בדבריו ב' הבנות. הט"ז והש"ך הבינו שמיקל הרשב"א אף יותר מדעת רש"י, שאף במקרה שלא ראינו האיסור בזמן שנפל שהיה ס' כנגדו וכעת גם אין ס' כנגדו- תולים להקל לשער במאי דבלעא קדרה ואז יהיה ס' כנגד האיסור, והסיבה שתולים להקל כן משום שמב"מ מדאורייתא חד בתרי בטל, ממילא יש כאן רק ספק דרבנן ותלינן לקולא [והיינו שיודעים אנו שהאיסור היה המועט אבל לא יודעים האם היה ס' נגדו. כי אם מסתפקים אנו האם האיסור היה הרוב או המיעוט- לא נתיר באופן זה]. והרעק"א ופמ"ג הבינו בדבריו שבא להחמיר על דעת רש"י שאף במקום שראינו האיסור שהיה ס' כנגדו בשעת נפילה וכעת איננו רואים ס' כנגדו- רק במין במינו תולים להקל לשער במאי דבלעא קדרה באומד יפה ולא מין באינו מינו. ורש"י סובר שאף מין באינו מינו יש להקל בכה"ג וכנ"ל.
והעולה מכל הנ"ל: ראינו האיסור בזמן הנפילה והיה ס' כנגדו. וכעת אין ס' כנגדו- לרש"י משערים במאי דבלעא קדרה, ולרשב"א ע"פ הפמ"ג משערים כן רק במין במינו דבמין באינו מינו חוששים שמא איננו משערים באומד יפה.
לא ראינו האיסור בזמן הנפילה, וכעת אין ס' כנגדו- לרש"י אין משערים במאי דבלעא קדרה אלא כמות שבא לפנינו משערינן. ולרשב"א ע"פ הש"ך והט"ז גם באופן זה משערים במאי דבלעא קדרה.
בזמן הנפילה לא היה ס' כנגד האיסור וכעת יש ס'- פשוט לאסור, כי ברגע הראשון הכל נאסר. משב"ז.
בזמן הנפילה לא ראינו וכעת יש ס' כנגד האיסור- כתב הט"ז סק"ה להתיר כי אחזוקי איסורא לא מחזיקנן.
להלכה: כתב הפמ"ג סוף משב"ז ד'- לעולם לא משערים במאי דבלעא קדרה וכדעת מהרש"ל שאומר שאין אנו בקיאים באומד זה. ורק בהפס"מ או בער"ש יש להקל כדעת הרשב"א ע"פ הבנתו.
סעיף ה'- אין מבטלים איסור לכתחילה
נחלקו הראשונים האם דין 'אין מבטלים איסור לכתחילה' הוא דאורייתא או דרבנן, עיין ר"ן לה: בדפי הרי"ף שהביא המחלוקת. ועיין רעק"א ופמ"ג שפ"ד ז' נפק"מ במחלוקת זו. ובש"ך סק"ז מבואר דלא כרעק"א. ובאמת דברי הש"ך צ"ע, שהרי קיי"ל שבאיסור תורה גוזרים שוגג אטו מזיד, וכדברי הרעק"א. הן אמת שכתב הר"ן בדעת הראב"ד כדברי הש"ך אלא שהדברים צ"ע. וכן הקשה בחוו"ד ד'.
סיכום הענין בקצרה
כתב בספר המצוות שצריך המורה לשאול כאשר מגיע לפניו איסור שנמצא בתערובת ויש ס' כנגדו, האם האיסור התערב קודם שהיה ס' כנגדו ואח"כ הוסיף עוד היתר, שאם היה באופן זה אין האיסור מתבטל. עכת"ד. וניתן להבין דבריו בב' אופנים. הטור הבין שהיות ונחלקו התנאים במבטל איסור לכתחילה האם קונסים שוגג אטו מזיד, חשש ספה"מ שגוזרים שוגג אטו מזיד וממילא אם הוסיף אח"כ על האיסור כדי לבטלו אין הביטול מועיל הגם שנעשה בשוגג ולכן יש על המורה לשאול שאלה זו. ודחה הטור דבריו משום שפוסקים אנו שלא גוזרים שוגג אטו מזיד, וממילא אם נעשה כך בשוגג הכל שרי, ואם חוששים שעשה כן במזיד לא יועיל מה שישאלהו המורה כי אינו נאמן ולא נאמין לו במה שאומר שלא ריבה. והב"י הבין שסובר סה"מ שאמרינן חנ"נ בשאר איסורים ולכן חוששים שמא כשנפל האיסור לא היה ס' כנגדו והכל נעשה חנ"נ וכעת אחר שהתווסף לא התווסף ס' כנגד כל מה שבקדרה. ואילו הטור שחולק סובר שלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים.
וכתב הד"מ, שוודאי כוונת הראשונים שאף אם נפל האיסור וריבה אח"כ היתר אין הכרח שיהיה חנ"נ, דאף למ"ד שיש חנ"נ בשאר איסורים אין צריך לחוש כאן לחנ"נ משום א. לא אומרים חנ"נ בנפילה בשוגג, ואף אם נפל האיסור ולא היה ס' כנגדו- אין דין חנ"נ. ב. לא אומרים חנ"נ כשלא נודע שנפל לתוכו, ולכן אף אם נפל האיסור וטרם היה ס' כנגדו ואח"כ נפל עוד היתר- לא נעשה חנ"נ. ג. כתב לבאר ע"פ המבואר ברשב"א שאיסור לח שהתערב בהיתר לח או יבש ביבש- אף כשלא היה ס' כנגד האיסור אם הוסיף אח"כ הכל שרי שלא שייך ביה אפשר לסוחטו אסור כי הכל נבלל כעת בשווה. ורק כשאיסור בלוע מחתיכה לא יוצא ממנו האיסור. ולמד הד"מ דין הרשב"א גם לענין חנ"נ שלא אומרים חנ"נ לח בלח כאשר מוסיף אח"כ על האיסור. [והש"ך סקי"ד הקשה על דברי הד"מ שהמעיין ברשב"א יראה שאמר דבריו רק לענין אפשר לסוחטו אסור, אבל לא לענין חנ"נ שהרי סובר הרשב"א שאין חנ"נ בשאר איסורים. ולמ"ד יש חנ"נ גם לח בלח יהיה חנ"נ ולא יועיל מה שמוסיף אח"כ היתר. ועוד שבב"ח ודאי שיש חנ"נ לח בלח מדאו' כמבואר בגמ' עיי"ש ]. והעולה מדברי הד"מ, שלכו"ע אין המורה צריך לשאול מצד חנ"נ כמתבאר בג' אופנים דלעיל, וסה"מ הצריך לשאול מצד שאין מבטלים איסור לכתחילה וגוזרים שוגג אטו מזיד או משום שאפשר שעירב אחר שנודע התערובת וכפי שביאר בד"מ כוונת ספה"מ באפשרות הב', וע"ז גופא הטור חולק כנ"ל [וכן סובר הטור שלא חוששים שמא עירב אחר שנודע האיסור].
והט"ז סק"ח והש"ך סקט"ז כתבו לבאר שאף אם אומרים חנ"נ בכל האופנים שכתב הד"מ שלא אומרים חנ"נ, אכתי אין המורה צריך לשאול האם הוסיף היתר אח"כ על האיסור, משום שאחזוקי איסורא לא מחזיקינן דמהיכי תיתי שהוסיפו היתר אחר שהוסיפו את האיסור . וכן הוא העיקר להלכה, שיש חנ"נ בכל האופנים ואין המורה צריך לשאול מהטעם הנ"ל- עיין שפ"ד טז.
ביטול איסור כשלא מתכוון לבטל
ט"ז סק"ז כתב שאם אין מתכוון לבטל האיסור ואי אפשר בענין אחר שרי. והביא ראיה מסי' פ"ד סי"ג שדבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהיה ניתך ויסננו ויוציא הנמלים ואין בזה משום ביטול איסור לכתחילה במה שנותנים כעת הנמלים טעם בדבש, כי כוונתו רק להוציא הנמלים ולא לבטל טעמם. וברעק"א (תשובה עז) וביד יהודה סקי"ג כתב, שנמלים בדבש קיל טפי מכל ביטול איסור כי הרי עושה פעולה הפוכה מהביטול שרוצה להוציא הנמלים ובזה אפשר שמותר לבטל כאשר אינו מתכוון, אבל באופן שמבטל האיסור שנשאר בתוכו אין ראיה להתיר משם, אלא שיש ראיה להתיר מטחינת חיטים מתולעים כמבואר סי' פד סי"ד . ומקור דין חיטים שהתליעו מבואר בתרומה"ד סי' קע"א וכתב שם ב' טעמים להיתר, 1. ספק אם יהיה שם איסור. 2. שלא מתכוון לבטל. וע"ע שם ברעק"א אם צריך את שתי הטעמים בדוקא ולפ"ז יש לסייג את ההיתר של הט"ז רק בספק איסור ולא באיסור ודאי. וכן מבואר בר"ן ע"ז יב: בדפי הרי"ף שדן לדעת הראב"ד שאין מבטלים הוא דין תורה, היאך התירו להגעיל כלים הרי מבטל איסור לכתחילה, ותירץ שהאיסור רק כשמתכוון לבטל האיסור ולהנות ממנו ואילו כאן אינו נהנה מהאיסור ומותר . וע"ע שפ"ד סק"ז ד"ה 'כתב הכנה"ג', ומה שכתב בשם משמרת הבית, עיי"ש במשמרת הבית וז"ל: 'ולא עוד אלא אפילו מי שדוחה אותו הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסור מדאורייתא היינו לבטל איסור בעינו כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחדשה בו תורה לבשלם יחד דאין בשלה אלא שלמה, אבל בלע שבקדרה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובות ואי אתה אכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת ועוד שאם אתה בא לאסור הקדרה לעולם איכא הפסד כלים וכענין שחששו והתירו בתנור חדש שהסיקוהו בקליפי ערלה ובגינה שנזדבלה בזבל של ע"א ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"א משום דזה וזה גורם ואין אומרין חדש יותץ וגינה תבור ופרה תרזה, ואף כאן כיון דאין אתה טועם האיסור שבו בפני עצמו אלא ע"י תערובת מרובה ואי אתה טועמו בשבחו אלא פגמו מותר ואפילו הכי אסרוהו מדרבנן לכתחילה הואיל ונכנס ונבלע בקדרה בשבחו'. וניתן להבין דברי הרשב"א אחרת מכפי שכתב הפמ"ג כנראה למתבונן.
ובהגדרת מה שכתב הט"ז שמותר רק שאי אפשר בעינן אחר, עיין משב"ז שהוכיח מהגעלת כלי היתר בכלי איסור, שאם יש טורח לעשות באופן המותר נחשב שאי אפשר בענין אחר. ובפת"ש אות ג' כתב להתיר גם באופן שיש טורח גדול לבדוק הפירות מתולעים שמותר לרסקם. ויש לדון לפ"ז להתיר לטחון גרגרי חומוס בלא בדיקה.
עוד מצאנו בחזו"א לז, יג. חידוש בדין ביטול איסור, שאם עושה פעולת הביטול ולא מתכוון לבטל כלל כי לדידו אין הבדל אם האיסור בעין או מעורב היות ואינו שומר תו"מ- לא נחשב שביטל איסור לכתחילה ויהיה מותר להשתמש בביטולו. נמצא קלקלתו תקנתו. ע"ע מה שהארכנו בזה בסיכום בפנ"ע.
מי שהתבטל עבורו ולא ידע שמבטל עבורו
כתב הט"ז סק"י בשם מהרש"ל שבאופן שמי שהתבטל עבורו לא ידע שמבטלים עבורו- הועיל הביטול בשבילו. ובמשב"ז הביא את דברי הפר"ח לחלוק שהרי סו"ס הועילו מעשיו הרעים של המבטל. וכן ברעק"א בשם הריב"ש מוכח שחולק על מהרש"ל. אמנם המעיין בלשון מהרש"ל יראה שכתב כך: 'ומ"מ נראה דוקא שידע זה שנתבטל בעבורו, וניחא ליה, אפי' לא צוה אותו לבטלו, אבל היכא שביטלו דבר שאינו שלו, וזה לא ידע ממנו, בודאי שרי ליה, שהרי הוא לא נתכוון לכך, והוו כשוגג, ונראה, היכא דקנסינן [קנסינן] נמי לאסור לכל בני ביתו, דאל"כ יהנו מעשיו, שכיון לבטלם, כדי להאכיל לבני ביתו' עכ"ל. וא"כ הוסיף המהרש"ל שההיתר שלו נאמר רק באופן שביטל דבר שאינו שלו, ויל"ע בזה.
מכירת התערובת לאחרים
כתב הרמ"א לאסור המכירה לאחרים ועיין ש"ך סקי"ב בבאור דבריו. והפר"ח חולק וסובר שמותר למכור לישראל והביא ראיה מסוגיה ב"מ צ: עיי"ש. ועיין שפ"ד יב שהאריך בזה. ולמעשה כתב החכמ"א [נב, ז] כהש"ך.
חנ"נ קודם שנודע התערובת
עיין ש"ך סקט"ו שהאריך בזה וסובר שיש חנ"נ בכל אופן, וגם הרעק"א הוכיח שהרמ"א חזר בו מדין זה. ובחכמ"א [מד, י] כתב להקל כדעה זו במקום הפס"מ וסעודת מצוה.
סעיף ו
דעת השו"ע שבאיסור דרבנן שכבר התערב עם ההיתר- מותר להוסיף עליו לכתחילה ולבטלו. ולא חילק השו"ע בין איסורים שיש להם שורש מהתורה או לא, ומשמע שהתיר בכל אופן, והיינו כדעת הרשב"א ע"פ מה שכתב בחלוקת ג' הדינים שהביא בב"י [ולהבנת הארוך מש"ך אף הרשב"א בתחילת דבריו סבירא ליה כן עיי"ש]. ואין זה כדעת הרמב"ם שהתיר אף לערב לכתחילה איסור דרבנן . ועיין פמ"ג שפ"ד יז שכתב לדעת הרשב"א, שאף באופן שהתערב בתחילה רוב איסור במיעוט היתר- מותר לערב לכתחילה, וכפשטות סוגיית הגמרא 'עצים שנשרו מהדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים' ולא מבואר בגמ' כמה עצים נשרו ומה היה הרוב ומשמע שבכל אופן שרי.
והרמ"א פליג ופסק כהרא"ש שאין לבטל איסור דרבנן בכל אופן אא"כ מיקלא קלי איסורא. וכן נראה דעת השו"ע אור"ח סי' תרע"ז, ועיין חוו"ד ח' מה שכתב על סתירת השו"ע. ועיין מג"א שם שכתב לתרץ ששמן הנותר בחנוכה הוי דבר שיש לו מתירין שראוי להשתמש בו בשנה הבאה ולכן חמיר טפי ולא בטיל. והקשה הבאר היטב כאן על דבריו, שא"כ מדוע מבואר שם שבטל בס' – הרי דבר שיל"מ לא בטיל כלל. ולדינא כתב הט"ז אור"ח שם לפסוק כדעת השו"ע כאן. והפמ"ג משב"ז יב ד"ה 'וראוי שתדע' סייג הדברים רק באופן של תערובת יבש ביבש, כי תערובת לח בלח נעשה חנ"נ לדידן ושוב לא יועיל הצירוף שמצרף. ועיי"ש בתחילתו שכתב שעוף בחלב יכול להוסיף לדעת השו"ע כי הוא איסור דרבנן, ולבסוף כתב שלא יכול להוסיף כי נעשה חנ"נ, ולא התיישבו לי סתירת דבריו וצ"ב כעת.
דין חוזר וניעור
עיין סוגיה ע"ז עג. ור"ן שם. והעולה מהדברים שם, שנחלקו בגמ' האמוראים בדעת ריו"ח האם איסור שנופל להיתר אמרינן קמא קמא בטיל ולא יאסור, או שלא אומרים קמא קמא בטיל אלא חו"נ ולכן אף אם בנפילה הראשונה האיסור מתבטל, בנפילה השניה יחזור ויאסור, ולפי שיטה זו גם הפוך דהיינו היתר שנופל לתוך איסור יהיה אסור לעולם אא"כ נופל בב"א שבזה חוזר היתר ומבטל האיסור כמבואר בסוגיה וברש"י שם. ונפסקה ההלכה כמ"ד שהאיסור חו"נ ולא אמרינן קמא קמא בטיל. ובזה גופא נחלקו הראשונים. דעת הראב"ד, שרק ביי"נ שנפל ליין פוסקים חו"נ כי ע"ז דיברו האמוראים שם, אבל איסור שנופל לתוך היתר ואינו מינו- אמרינן קמא קמא בטיל, ולכן דם שיפול לתוך תבשיל ויתבטל ושוב יפול כל היום כולו אמרינן קמא קמא בטיל . אמנם דעת הרמב"ן ושאר ראשונים שבכל אופן פוסקים חו"נ בין מין במינו ובין מין באינו מינו. ועיי"ש נחלקו בראיות ממשנה בערלה. וכדעה זו פסק הרמ"א כאן ולכן איסור שנפל להיתר והתבטל ושוב נפל אותו איסור באותו טעם – חו"נ ואוסר הכל. אמנם אם נפל איסור אחר אין דין חו"נ אלא אדרבה אמרינן איסורים מבטלים זא"ז כמבואר בס"ס צ"ח עיי"ש. והש"ך סקכ"א רצה לחדש שבאופן שנפל איסור לתערובת יבש ביבש מין במינו חד בתרי ובטל ואח"כ נפל איסור נוסף- לא אמרינן חו"נ משום שכל הטעם בחו"נ משום שחוזר ונותן טעם אבל במקרה זה לא חוזר ונותן טעם כי הוא יבש ביבש ואף אם יבשלם לא יחזור ויתן טעם אלא שלא מלאו ליבו להקל כנגד האוסרים והקיל במקום הפסד מרובה.
ויש לדעת שישנה חלוקה נוספת בדין חו"נ, שכאשר לא נודע שנפל האיסור לתערובת ואח"כ נפל עוד איסור בזה פשוט שאמרינן חו"נ כי נחשב הכל לנפילה אחת. אלא אף באופן שנודע בינתיים מהנפילה הראשונה ובטל האיסור אמרינן חו"נ לדעת הרמב"ן. והראב"ד שסובר קמא קמא בטיל סובר כן בשני האופנים הנ"ל.
סעיף ז
סיכום הענין בקצרה: בגמ' ע"ז לג. מבואר שמותר להשים בקנקנים של גוי מים או שאר משקים אף שבלוע בקנקן יי"נ. ונחלקו הראשונים בטעם ההיתר. ברשב"א מבואר שהיות ונפלט מהכלי ע"י צונן נפלט רק קצת טעם, וכלים אלו רגילים להשתמש בהם בשפע ולכן לעולם לא יגיעו למציאות של איסור במים כי תמיד יתבטל הטעם בס' ואין בזה איסור של ביטול איסור לכתחילה כי לא יוכל להגיע לידי איסור. בר"ן מבואר להתיר משום שהמים או המשקים שורפים את היין במקומו וממילא אין כלל איסור כי פוגמים אותו. וממילא לדעת הר"ן אין ראיה להתיר שימוש בכלי שודאי יהיה ס' כנגד האיסור הבלוע בו ורק לדעת הרשב"א יש מקור להתיר כן. והוסיף הט"ז הסבר בדברי הרשב"א, שבתחילה סבר הרשב"א לומר שההיתר מצד שהטעם נפגם, אלא שהוקשה לו שאין פוגמים לכתחילה ולכן כתב שיש ודאי ס' כנגד האיסור. והשתא סובר הרשב"א ששוב אין צריך להגיע לטעם הראשון שהמשקים נפגמים, אמנם הטור והר"ן עדיין סוברים שיש להגיע לטעם הראשון כי בלא זה יש לגזור אטו ישתמש שלא בשפע ויאסרו המים, ורק כאשר הטעם פגום אין לחוש שמא ישתמש באופן מועט דאף אם יעשה כן לא יהיה איסור במים אלא רק יעבור על בטיול איסור לכתחילה ולא גוזרים כעת שלא ישתמש שמא יעבור על ביטול איסור לכתחילה. ופסק הט"ז כדעת הטור והר"ן.
בענין אין מבטלים איסור לכתחילה כשאין מתכוון- סימן צ"ט ס"ה
ניתן להוסיף שאלה בפתיחה לענין קניית קציצות דג עם חשש תולעים שנתרסקו וכן קצפת תותים. ולהביא בתחילה דברי הט"ז בשם מהרש"ל שאם לא יודע שנעשה עבורו שרי לו. והקושיה עליהם מסברא של הפר"ח, וכן דברי הרעק"א בשם הריב"ש לחלוק על דבריו.
א. כתב הט"ז סי' צ"ט סק"ז, שאף שאסור לבטל איסור לכחילה מ"מ אם מבטל ולא מתכוון לבטל שרי. והביא ראיה מסימן פ"ד סי"ג שהתיר השו"ע בדבש שמעורב בו נמלים וא"א להוציאם, שירתיחו וכך יוכל לסנן הנמלים. ואע"פ שע"י פעולה זו יכנס טעם הנמלים לתוך הדבש היות ואין כוונתו לביטול האיסור- מותר. אלא שסייג הט"ז שמותר רק באופן שאי אפשר בענין אחר. ורצוננו לבאר היתר זה שכתב הט"ז, האם מוסכם הוא או שמא מחודש הוא, ומתי נאמר היתר זה.
ב. הקשה הר"ן במסכת ע"ז [יב: דפי הרי"ף] למ"ד שאין מבטלים איסור דין תורה הוא, היאך התירה התורה להגעיל כלי מדין הרי בהגעלה מבטל האיסור הבלוע בכלי. ותי' הר"ן וז"ל: 'אלא ודאי לא אמרו אין מבטלים איסור אלא במתכוון לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי' עכ"ל. ומבואר גם בדברי הר"ן היתר זה שכאשר לא מתכוון לבטל- שרי.
ג. אמנם הרעק"א (תשובה עז) כתב, שאין ראיה מסימן פ"ד להתיר ביטול באופן שלא מתכוון, היות ששם איירי שעושה פעולת הפרדה של הנמלים מתוך הדבש וודאי לא מתכוון לבטלם אלא להוציאם, אך ממילא קורה שטעמם נפלט לתוך הדבש- ובזה התירו לבטל איסור כי לא גזרו דין ביטול איסור כאשר כל מהות פעולתו הינה להפריד האיסור ולא לבטלו. אבל באופן שמבטל האיסור בתוך ההיתר ואין לו כוונה להפרידו, מנין לנו להתיר ביטול זה. עכת"ד. ויש לציין שדבריו נכונים גם לענין הגעלת כלים שכתב הר"ן שמותר להגעיל כי אין מתכוון לבטל, שגם בזה כוונתו להפריד האיסור ולא לבטלו .
ד. ואמת, שנראה דסברת הרעק"א נמצאת כבר בתשובת הרשב"א (תצה), שדעת הרשב"א שאין אומרים חנ"נ בשאר איסורים ובכל זאת חתיכה הבלועה מאיסור נשארת באיסורה לעולם כי 'אפשר לסוחטו אסור' . והביא שם הרשב"א שהרא"ה הקשה עליו מדוע החתיכה תשאר באיסורה ולא נאמר שע"י שיבשלה עם ס' כנגדה יצא ממנה כל האיסור ותחזור להיתרה. והשיב לו הרשב"א שא"כ מצינו הגעלה באוכלין, וזה אינו כי הגעלה קיימת רק בכלים שבהם יכול להפריד האיסור לגמרי ולא באוכלין. והשיב לו הרא"ה שאנה"מ יש הגעלה גם באוכלין ואף החתיכה תחזור להיתרה אלא שאסור לעשות כן לכתחילה כי אין מבטלים איסור לכתחילה אבל בשוגג מהני. והשיב ע"ז הרשב"א שדבריו קשים ביותר דהיות ועוסק בהפרדת האיסור מתוך החתיכה ולא בביטולו למרות שעי"ז יכנס טעם האיסור בתוך ס' ההיתר ויתבטל שם - לא שייך בזה דין 'אין מבטלים איסור לכתחילה' וכמו שלא שייך בהגעלה עיי"ש. הרי שדברי הרשב"א הם הם דברי הרעק"א שאין ענין הפרדת האיסור לדין ביטול איסור לכתחילה. אלא שיש להוסיף, שהרי מודה הרשב"א שאם מערב לח בלח ויש ס' כמגד האיסור אמרינן בזה 'אין מבטלים איסור לכתחילה' ולכאורה גם בזה מתכוון רק להפריד האיסור. אלא החילוק הוא, שבתערובת לח בלח לא מפריד האיסור משום מקום שהרי אינו נמצא בשום מקום אלא רק נבלל בשווה, ודו"ק בזה.
ה. ויש לדעת, שדברי הרעק"א נכונים לענין ראית הט"ז מסי' פ"ד סי"ג. אמנם יש להתבונן האם יש ראיה לדין הט"ז ממקומות אחרים. והנה, מצינו בסוגיה ע"ז לג: שמותר לתת שכר בתוך קנקנים של נכרים הגם שבלוע בהם משהו של יי"נ. והקשו הראשונים מדוע לא אמרינן בזה את הכלל 'אין מבטלים איסור לכתחילה'. ותי' הרשב"א בשם הראב"ד (מובא בר"ן שם יב: בדפי הרי"ף) שהיות ויש רק משהו בקדרה ותמיד יהיה ס' כנגד האיסור- אין בזה ביטול איסור לכתחילה, כי סיבת האיסור היא שמא יבטל ולא יהיה ס' כנגד האיסור אבל באופן שתמיד יהיה ס' כנגד האיסור אין סיבה לגזור הדין של ביטול איסור לכתחילה. והר"ן שם תי' שהיות ולא מתכוון לבטל האיסור אלא רק להשתמש בכלי בתור איכסון לשכר- שרי. עכת"ד. הרי מבואר שמתיר הר"ן לבטל דבר שאין מתכוון אף כאשר לא מתכוון להפריד האיסור ואין באופן זה סברת הרעק"א.
ו. אלא שעדיין קשה להסתמך על דברי הר"ן האלו, היות ויש סתירה בדברי הר"ן וכפי שהקשה שער המלך (פט"ו ממאכ"א) וזוהי תורף קושייתו: דעת רב בגמ' בפסחים ל. שחמץ שעבר עליו הפסח אסור במשהו מין במינו וכמו"כ מחמיר בדין נטל"פ ולכן סובר רב שקדרות חרס בפסח הבלועים מחמץ יש לשוברם כי א"א בהגעלה וגם אחר הפסח הבלוע בהם אוסר במשהו. והקשתה הגמ' הרי ניתן להשתמש בהם אחר הפסח באינו מינו וכשיבשל בהם יהיה ס' כנגד החמץ ויהיה מותר אף לדעת רב. ותי' הגמ' שגוזרים אטו יבשל במין במינו. ע"כ. והקשו הראשונים איך הקשתה הגמ' להתיר לבשל הרי עי"ז יבטל איסור לכתחילה של החמץ הבלוע בכלי. ועיי"ש בתוס' ב' תי' בזה, והר"ן שם תי', שהיות והחמץ נבלע כשהיה היתר ורק אחר שהיה בלוע נעשה איסור- הקילו בו בדין ביטול איסור לכתחילה. וקשה מדוע הר"ן לא תי' לשיטתו שהיות ולא מתכוון לבטל האיסור אלא לבשל בכלי אין איסור לבטל לכתחילה. וא"כ דעת הר"ן צ"ע להלכה. ויש לציין שביד יהודה סקי"ד הביא דברי מהר"ם (שו"ת קצ) שביאר הסוגיה בפסחים שאין בזה ביטול איסור משום שאין מתכוון.
ז. אלא שמצינו שהריב"ש (תשובה שמט) פסק את דברי הר"ן שמותר לבטל איסור כשאין מתכוון כפי המבואר שם באופן ששם בין הנסרים בחביות חלב כדי שלא יזל היין מהחבית, אלא שעי"ז נותן החלב קצת טעם ביין ואף שבטל ברוב ס"ס מבטל איסור לכתחילה. וכתב ע"ז הריב"ש שאין איסור בזה היות לא מתכוון לבטל האיסור.
ח. כמו"כ מצינו בדברי המג"א ס"ס תמ"ז שהביא דעת הצ"צ שאין לערב ביין חלב כדי להצהילו כי שותים היין גם עם בשר. ואף שיש ס' כנגד החלב מ"מ אין מבטלים איסור לכתחילה . וכתב עליו המג"א שאין הלכה כבדבריו היות ולא מתכוון לבטל האיסור אין איסור בדבר והביא ראיה לכך מדין הנמלים שבדבש המובא בסי פ"ד סי"ג. הרי מוכח בדעת המג"א שהתיר לבטל כשאין מתכוון אף כשאין מתכוון להפריד האיסור, ודלא כסברת רעק"א ולא עוד אלא שהביא ראיה מסי' פ"ד ולא סבר את חילוקו של הרעק"א. ובמשנ"ב שם הביא את דברי המג"א להלכה, הרי שגם במשנ"ב פסק היתר זה של הט"ז .
ט. והעולה בינתיים: שדעת הריב"ש והט"ז והמג"א והמשנ"ב שכאשר לא מתכוון לבטל האיסור מותר לבטל איסור לכתחילה. ודעת הרעק"א שרק כאשר מתכוון להפריד האיסור מצאנו היתר זה . ובדעת הר"ן ישנה מבוכה היות שבע"ז כתב היתר זה ובפסחים נראה שלא סובר היתר זה וכפי שהקשה שעה"מ. וכעת נבאר דעת הרשב"א בענין זה.
י. מדברי הרשב"א ע"ז לג: שהבאנו לעיל לבאר מדוע בקנקנים של גוים אין ביטול איסור לכתחילה היות ורק משהו בלוע בה, ולא תי' שאין מתכוון מותר מוכח שאין סובר להתיר בזה. אלא שמצינו עוד שהקשה הרא"ה על דעת הראב"ד שסובר שביטול איסור לכתחילה דין תורה הוא, מדוע מותר מהתורה להשתמש בכלי מדין כשאינם בני יומן, הרי בלוע בהם עדיין קצת איסור ואין מבטלים איסור לכתחילה . ותי' ע"ז הרשב"א במשמרת הבית וז"ל: 'ולא עוד אלא אפילו מי שדוחה אותו הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסור מדאורייתא היינו לבטל איסור בעינו כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחדשה בו תורה לבשלם יחד דאין בשלה אלא שלמה, אבל בלע שבקדרה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובות ואי אתה אכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת ועוד שאם אתה בא לאסור הקדרה לעולם איכא הפסד כלים וכענין שחששו והתירו בתנור חדש שהסיקוהו בקליפי ערלה ובגינה שנזדבלה בזבל של ע"א ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"א משום דזה וזה גורם ואין אומרין חדש יותץ וגינה תבור ופרה תרזה, ואף כאן כיון דאין אתה טועם האיסור שבו בפני עצמו אלא ע"י תערובת מרובה ואי אתה טועמו בשבחו אלא פגמו מותר ואפילו הכי אסרוהו מדרבנן לכתחילה הואיל ונכנס ונבלע בקדרה בשבחו'. ועיין שפ"ד ז' שהבין כוונת הרשב"א שהיות ואין מתכוון לבטל לכן שרי. אמנם המעיין בלשונו ניתן לבאר כוונתו שסיבת ההיתר משום שלעולם יהיה ס' כנגד האיסור ולא אסרנו בזה ביטול איסור לכתחילה. וכפי שכתב הרשב"א בע"ז. וא"כ אכתי אין ראיה מדברי הרשב"א האלו כיצד סובר בענין זה.
יא. יש להוסיף שכתב הט"ז תוספת דין בביטול איסור כשאין מתכוון, שמותר רק באופן שאין לו אפשרות אחרת. ויש לציין לדברי הפמ"ג במקום שהרחיב הדבר שבכל מקום שיש לו טורח נחשב שאין לו אפשרות אחרת [והוכיח כן מהא דמגעילים כלי איסור בכלי היתר וא"צ אח"כ לעשות גדנפא לכלי ההיתר ולהכשירו, ועיין היטב במחצית השקל סי' תנ"ב סק"ו במה שהקשה על הט"ז, וכוונת הפמ"ג לתרץ על קושייתו ודו"ק היטב בזה].
יב. כתב החזו"א (יור"ד לז, יג)שיהודי מומר שעירב איסור לכתחילה ומוכרו ליהודים מומרים שכמותו, ולא הוא ולא הם חוששים לאיסור ומוכנים אף לאכול האיסור בעין. היות שלדידם אין ענין בביטול איסור – נחשב שאין מתכוון לבטל האיסור ומותר לאחרים לאכול התערובת, ונמצא תקנתו קלקלתו. עכת"ד. ובדבריו יש חידוש נוסף בגדר 'אין מתכוון', שאף באופן שכוונתו לערב אלא שלא אכפת ליה בביטול- שרי.