סעיפים א-ב. בענין הדחה ראשונה
קודם שנבאר הדין, יש להקדים שישנם ב' סוגי דמים. א. דם פליטה, היינו דם הבלוע בתוך החתיכה ויוצא ממנה ע"י המליחה. ב. דם בעין, דהיינו הדם עצמו כגון שחתך הורידים ויצא דם. וההבדל ביניהם, שדם הפליטה באופן שנכנס מחתיכה אחת לשניה, יוכל לצאת לדעת רוב הראשונים [וכן דעת סה"ת שהביא הרא"ש, והי"א שהביא הרא"ש פליגי עליו בזה] מהחתיכה שנכנס אליה כאשר יוציא את דם החתיכה עצמה ותוך כדי כך יצא גם דם הפליטה שנבלע בה מחתיכה אחרת. ואילו דם בעין אם נבלע בחתיכה, שוב לא יוצא ממנה ע"י מליחה. וטעם הדבר משום שדם בעין סמיך הוא יותר ונסרך יותר בבשר ואין המליחה מועילה לו להוציאו מהחתיכה.
ונחלקו הראשונים האם דם שנמצא ע"ג החתיכה נידון כדם בעין וכפי שיבואר להלן.
ישנם ד' שיטות מרכזיות בטעם שצריך לעשות הדחה קודם המליחה.
1. דעת הרא"ה: בלא הדחה יוציא המלח כל הדם הבלוע בחתיכה, אך היות ויש דם ע"ג החתיכה – יבליע המלח את הדם שע"ג החתיכה אחר שתגמור לפלוט כל דמה וצירה . וסובר שדם שע"ג החתיכה נידון כדם פליטה [עיין משב"ז א], והחשש שהיות והחתיכה הוציאה את כל דמה ע"י המליחה וכעת יכנס אליה הדם שעליה, אף שהוא דם פליטה שוב א"א להוציאו היות ואין דם עצמי לחתיכה שיצא דם זה עימו.
2. דעת הסמ"ק: בלא הדחה יכנס הדם שע"ג החתיכה לתוכה ונחשב לדם בעין, וממילא תאסר החתיכה ושוב לא יהיה לה היתר כי דם בעין שנבלע בחתיכה לא יוצא ממנה ע"י מליחה.
3. דעת הר"ן: מטרת ההדחה לרכך את הבשר ועי"ז יצא הדם היטב. דאל"כ, לא יצא כל הדם ותשאר החתיכה באיסורה.
4. דעת המרדכי: בלא הדחה המלח יבלע את הדם שע"ג החתיכה ועי"ז יפסק כוחו ושוב לא יוכל להוציא את הדם הבלוע בחתיכה.
וישנם ד' נפק"מ בין הטעמים: א. זמן ההדחה. ב. דין החתיכה כשמלח בלא הדחה. ג. באופן שיש ס' בחתיכה כנגד הדם שע"ג. ד. אחר שהדיח חתך החתיכה טרם המליחה. ונרחיב הדברים:
א. זמן ההדחה: לדעת הר"ן שהדחה כדי לרכך הבשר, צריך להשרות הבשר חצי שעה במים או לפחות להדיח היטב כדי שיתרכך הבשר . ואילו לשאר הדעות די בהדחה מועטת כדי להסיר הדם שע"ג החתיכה.
ב. מלח בלא הדחה: לדעת הרא"ה והסמ"ק יש לאסור החתיכה, משום ששוב לא יצא הדם שנבלע בה . ואילו לדעת הר"ן והמרדכי, יש להדיח כעת ולמלוח שנית ובזה מתקן החתיכה. לר"ן משום שכעת ע"י הריכוך יצא הדם הבלוע בה ואף דם הנבלע בה ממקודם וכדעת סה"ת . ולדעת המרדכי אחר שידיח המלח יוכל לפעול פעולתו ולהוציא הדם.
ג. יש ס' בחתיכה כנגד הדם שע"ג: לדעת הרא"ה והסמ"ק החתיכה מותרת, משום שהדם הבלוע בה יצא, והדם שנכנס כעת אף שאינו יכול לצאת סו"ס יש ס' כנגדו. ולדעת הר"ן והמרדכי יש להדיח ולמלוח שנית, לר"ן משום שהדם לא יצא לגמרי מהחתיכה כי לא רוככה. ולמרדכי משום שהמלח לא פעל פעולתו משום שהתמלא בדם ובפעם השניה יוציא את הדם הבלוע בה.
ד. חתך אחר הדחה: לדעת הר"ן יש להתיר למלוח בלא הדחה נוספת כי סו"ס החתיכה רוככה, והדם שע"ג מקום החתך לא מפריע לפעולת המליחה. ולשאר השיטות יש להדיח פעם הוספת כי כעת במקום החתך יש דם שיפריע לפעולת המליחה כ"א כפי טעמו.
וכעת נבאר בעז"ה כיצד פסקו הפוסקים בנפק"מ אלו.
דעת השו"ע: פסק השו"ע בסעיף א' שחתיכה שהדיחה וחתכה שוב, צריך להדיחה בשנית. וא"כ מוכח שפסק לכתחילה כדעת הסמ"ק, הרא"ה והמרדכי, ולא הסתמך על דעת הר"ן להקל בזה. וכן הרמ"א שכתב על דין זה שאם חתך אחר שהודח צריך הדחה ואם לא הדיח נחשב כאילו מלח בלא הדחה כלל, דהיינו שלא פוסק כהר"ן לחוד אף בהפס"מ [ועיין לקמן בקושיית הרעק"א].
ואילו בס"ב הביא השו"ע את ב' הדעות באופן שמלח בלא הדחה האם יכול להדיח ולמלוח שנית, ובפשטות נראה שפסק להקל בזה [וכן כתב במשב"ז א', דלא כהש"ך סקי"ב שביאר כוונת השו"ע להקל רק בהפס"מ], והיינו כדעת הר"ן והמרדכי כפשנ"ת לעיל. ויש לבאר כוונת השו"ע שעל דעת הר"ן לחוד לא מסתמך להקל ולכן החמיר בס"א שצריך להדיח שנית. וסעיף ב' הקיל משום שצירף דעת הר"ן ודעת המרדכי.
וכתבו הזבחי צדק והבן איש חי, שהשו"ע לא חש כלל לדעת הר"ן ולכן לא הביאו [ומה שהביא דעת המתירים בס"ב יש לבאר שהוא דעת המרדכי כנ"ל] וממילא אין צריך לשו"ע לשרות חצי שעה אלא מספיק הדחה מועטת, והביאו שכן המנהג בבגדד, אך הכה"ח כתב שבירושלים נהגו הספרדים את חומרת הרמ"א לשרות חצי שעה.
דעת הרמ"א: הובא לעיל שפסק הרמ"א בסעיף א' להחמיר בענין חתך חתיכה אחר ההדחה, והיינו שלא פוסק כהר"ן להקל. ואח"כ פסק הרמ"א שיש להדיח היטב ע"י שריה חצי שעה או הדחה היטב, ודין זה רק אליבא דהר"ן. וצריך לבאר שפסק הרמ"א להחמיר כהר"ן לכתחילה, אך לא להקל.
ובסעיף ב' פסק הרמ"א להחמיר בענין חתיכה שמלחה בלא הדחה והיקל רק בהפס"מ להדיח ולמלוח בשנית. והיינו שלכתחילה סובר הרמ"א לחוש לדעת הרא"ה וכסמ"ק, ולכן יש לאסור החתיכה שמלחה בלא הדחה. ורק בהפס"מ היקל מצד [הר"ן] והמרדכי כנ"ל. ובפמ"ג (במשב"ז י') ביאר בדעת הרמ"א שמעיקר הדין פוסק כדעת המרדכי, ולכן אם מלח בלא הדחה יש להתיר בהפס"מ להסתמך על דעת המרדכי להדיח שנית הדחה מועטת ולמלוח, ולא צריך להדיח שנית הדחה מרובה שיועיל גם דעת הר"ן עיי"ש.
עוד פסק הרמ"א שם, שאם הדיח הדחה מועטת מועיל בדיעבד [וכוונתו באופן שהדיח מועט ומלח, דאם עדיין לא מלח- שידיח שוב הדחה טובה כמבואר בש"ך סק"ה]. ובפמ"ג שם ביאר לשיטתו שהיות וסובר הרמ"א שמעיקר הדין יש לסמוך על דעת המרדכי, לכן מועילה בדיעבד הדחה מועטת [ומה שהתיר כאן בדיעבד ולא רק בהפס"מ, ניתן לבאר שהיות וגם לדעת הסמ"ק והרא"ה מספיקה הדחה מועטת וכנ"ל]. אמנם ברעק"א ביאר בזה דעת הרמ"א, שאם עשה הדחה מועטת צריך לחזור ולהדיח שנית ע"י שריה ושוב למלוח כדי לצאת כל הדעות, שהרי לדעת המרדכי הסמ"ק והרא"ה הועילה כבר הדחה מועטת, ולדעת הר"ן מועיל כעת מה שמרכך הבשר ע"י הדחה עם שריה. ומה שצ"ב בדבריו מדוע התיר הרמ"א כן רק בדיעבד, הרי יוצא בזה כל הדעות לכתחילה. ואם לא הדיח ומלח בשנית, אלא מיד אחר שעשה הדחה מועטת מלח ובישל חוכך הרעק"א להתיר בזה היות שלרוב הדעות מהני מליחה זו ורק לדעת הר"ן לא הועילה [ולפמ"ג ודאי שמותר שהרי על אופן זה דיבר הרמ"א לשיטתו] ולבסוף נראה שנוקט להקל בזה רק בהפס"מ עיי"ש.
עוד פסק הרמ"א, שאם היה ס' בחתיכה כנגד הדם שעליה ונמלחה החתיכה בלא הדחה, מותר בדיעבד. וכתב הש"ך סקי"ד שכוונת הרמ"א להתיר בדיעבד אף בלא שידיח וימלח פעם שניה. ויוצא מדבריו שהבין בדעת הרמ"א שפסק מעיקר הדין כדעת הסמ"ק והרא"ה ולכן יש להתיר בלא מליחה פעם שניה. ונמצא לפ"ז שמזכה הרמ"א שטרא לבי תרי, שבתחילה פסק להתיר באופן שמלח בלא הדחה והיינו כדעת המרדכי והר"ן, ולבסוף פסק להתיר כדעת הסמ"ק והרא"ה וכן הקשה הפמ"ג שם. ולכן ביאר הפמ"ג לדרכו, שכוונת הרמ"א להתיר רק ע"י הדחה ומליחה בשנית שבזה יצא ידי כל השיטות וכ"כ הרעק"א. ואם לא מלח בשנית אלא בישל אחר המליחה הראשונה חוכך הרעק"א לאסור היות וגם למרדכי וגם לר"ן אין היתר לחתיכה זו, ונראה מדבריו שמיקל בזה בהפס"מ. ובפת"ש ח' הביא בשם לבושי שרד להתיר באופן זה בדיעבד.
ואם שרה חצי חתיכה במים וחציה השני רק הדיח מעט, כתבו הרעק"א והפמ"ג להתיר. היות ולדעת הר"ן הריכוך פעל לכל החתיכה הגם שרק חציה היתה במי השריה, ולשאר הדעות סגי הדחה מועטת שעשה לכל החתיכה. ואם לא הדיח את החצי שנמצא בחוץ, החתיכה מותרת רק לדעת הר"ן ולא לשאר הדעות [-פמ"ג בפתיחה].