סעיפים ז, ח – הדחה אחרונה

הגמ' חולין קיג. מובאת ברייתא שצריך להדיח למלוח ולהדיח, ומבואר שיש להדיח אחר המליחה. עוד מובא בגמ' שם שרב דימי אחר המליחה במלח גללניתא היה מנפץ המלח מעל החתיכה.  ולא מבואר בגמ' האם ניפוץ הינו במקום ההדחה האחרונה או בתוספת להדחה.

ונחלקו הראשונים בזה. הר"ן (מב. בדפי הרי"ף) כתב שאם עושה ניפוץ אין צריך לעשות הדחה. אמנם הרשב"א כתב שאין מספיק הניפוץ, אלא הניפוץ נצרך להוריד המלח עם הדם כי אלולי כן היו המים שוברים את הפליטה ויכולה לבלוע [כי אין בחתיכה 'איידי דטריד למפלט וכו'] והיה המלח מרתיח את המים בהדחה שיעשה ויבליע את הדם חזרה בחתיכה[1]. ואחר הניפוץ  עושה הדחה כדי להוריד את הדם שנמצא ע"ג החתיכה.   ובב"י הביא דעת ההגהות שיש להדיח ג"פ, 1. להוריד המלח המלא בדם, ובזה יכול לעשות או שטיפה או ניפוץ.  2. להוריד הדם שעל החתיכה,  3. להוריד את המים ששטפו את הדם.

ויש להעיר, שכידוע נחלקו הראשונים האם אחר שמלח ועבר שיעור מליחה המלח עדין רותח או שמא תש כח המלח כמבואר באורך סעיף כ' עיי"ש. וא"כ לשיטות שתש כח המלח לכאורה אין צורך לעשות ניפוץ קודם ההדחה דאין לחוש שהמלח ירתיח את המים ויחזור ויבלע משום שתש כח המלח. וא"כ ניתן לומר שדעת רש"י כדעת הר"ן שעושה או ניפוץ או הדחה, ובמלח דק שאליבא דרש"י אין צריך ניפוץ משום שנבלע בבשר ולא נשאר ממנו כלום- לא יצטרך גם הדחה.                             אלא שיצא לפ"ז שהיות ונפסק להלכה שצריך לעשות גם ניפוץ וגם הדחה נמצינו למדים שלא פוסקים כדעת רש"י לקולא שפסק כח המלח, ואילו בסעיף כ' הכריע השו"ע כדעת רש"י שתש כח המלח כמבואר שם. ולהבנת הב"ח בשיטת המתירים בסעיף כ' אתי שפיר דבאמת פוסקים שלא תש כח המלח ורק היכן שמלא מים אמרינן שתש כוחו עיי"ש, וא"כ הכא לכתחילה חשו לנפץ.

להלכה: השו"ע פסק שינפץ או ישטוף ואח"כ ידיח עוד ב' פעמים. ובדעת הרמ"א יש מבוכה שכתב 'וי"א שצריך להדיח הבשר ג"פ וכו' ובעצם פסק כדעת השו"ע. וכן הקשו הט"ז והש"ך. ובט"ז סקי"ז ביאר כוונת הרמ"א [ע"י שינוי הגירסה עיי"ש] שצריך גם לנפץ וגם לשטוף ואח"כ יצטרך להדיח עוד ב' פעמים, ואם עושה רק ניפוץ צריך להדיח ג"פ כי לשיטתו יש להדיח ג"פ חוץ מהניפוץ ודלא כשו"ע שהצריך ב' פעמים חוץ מהניפוץ.  והש"ך סקכ"ח ביאר למסקנה שאין מחלוקת ביניהם [ועיין צבי לצדיק שגרס ברמ"א במקום 'ויש אומרים' 'דיש אומרים' ואתי שפיר שאין כלל מחלוקת ביניהם וכדברי הש"ך].

וכתב ביד יהודה פיה"ק סקמ"א, שכיום נהגו לעשות הדחה ראשונה ע"י שטיפה היטב, הדחה שניה ע"י הכנסת הבשר לכלי מים, והדחה שלישית ע"י שטיפה היטב.

עוד כתב הרמ"א שיכול להשים מים בכלי ואח"כ להניח הבשר וידיח ג"פ. ובש"ך תמה ע"ז, דאם איירי בלא ניפוץ הרי כתבנו לעיל שאין להניח בכלי בלא ניפוץ משום שהדם יבלע חזרה וכדעת הרשב"א הנ"ל. וביאר הש"ך בתחילה שאיירי עם ניפוץ ומ"מ צריך לעשות ג' הדחות כי הדחה ראשונה לא חשיבי. ואח"כ ביאר הש"ך שאיירי בלא ניפוץ והיות ומכניס לכלי עם הרבה מים אין המלח גורם שהמים ימלחו וממילא לא נבלע הדם בתוך החתיכה.

ובדיעבד אם הדיח בכלי שאינו מנוקב- אין הבשר נאסר, דסומכים על השיטות שהמים מבטלים כח המלח וממילא אין הדם נבלע שוב בבשר כמבואר בשו"ע ס"ח[2]. והיות וסומכים שהמים התישו כח המלח פסק הרמ"א שאף אם הניח את הבשר בכלי חולב מלוכלך יש להתיר הבשר, כי סו"ס המלח בטל כוחו במים.

אם הניח הבשר בכלי טרם שהודח ישנם ב' סברות להתיר את הכלי ולא חוששים שמא יבלע בו הדם ע"י המליחה. 1 . לדעות הסוברות שתש כח המלח אין לחוש.  2. בזמן מועט כזה אין לחוש [אם מיד אח"כ מדיח הבשר], וטעם זה הביא הרמ"א ס"ח להלכה.

[1] ובב"י הביא בשם הגהות מיי' שאם המים אינם ראויים לשתיה מחמת המלח נחשבים כרותחים.

[2] וראיתי שביארו, שהיות ורוב הראשונים סוברים שמים נחשבים לרותחים רק כאשר יש בהם רוב מלח, ודבר זה כמעט אינו מצוי לכן יש להתיר בדיעבד שאין המים רותחים ודלא כהגהות מיי' בהערה הקודמת.