סעיף ט-

בשר שנמלח והתבשל בלא הדחה
סעיף זה עוסק בבשר שנמלח ובשלו בלא שהודח הדחה אחרונה, שהחסרון משום המלח המלא בדם שנמצא על החתיכה. ויש מהראשונים שכתבו שאף שאין לעשות כן לכתחילה אין לחוש אם עשה כן היות ובכל חתיכה יש ס' כנגד המלח שע"ג. ויש מהראשונים שכתבו שאם המלח עדיין לח יש לחוש שאין ס' כנגדו אך אם המלח התייבש אין לחוש כי ודאי יש ס' כנגד המעט דם שהרי התייבש כבר הדם. ויש מהראשונים שבכל אופן חששו שאין ס' כנגד המלח שע"ג החתיכה ולכן החתיכה תאסר.
וכתבו לשיטתם שיש לשער כנגד כל המלח, וב' טעמים נאמרו בזה. 1. למ"ד חנ"נ בשאר איסורים המלח נעשה חנ"נ ולכן יש לשער כנגד כולו אמנם אין אומרים שהיות והמלח עביד לטעמיה לא יתבטל אפי' באלף, דאמרינן 'אין הנאסר יותר מהאוסר' והיות והאוסר הוא דם יש לשער רק ס' כנגד המלח . 2. איננו יודעים כמה בלע המלח ולכן משערים כנגד כולו . ולהלכה, פסקו השו"ע והרמ"א לאסור החתיכה אין אם ס' בחתיכה כנגד המלח.
ודעת מהרש"ל שכל החתיכה נאסרת ויש לשער כנגד כולה, וטעמו מדין 'דבוק' שאומרים שהמלח קדם ואסר את החתיכה שמונח ע"ג וממילא נאסרה ראשונה ולכן אח"כ יש לשער כנגד כולה. ודחו הט"ז והש"ך דבריו ויש בזה כמה טעמים [עיין פמ"ג] : 1. המלח נמס מיד במים ולא שייך בזה דין דבוק. 2. טעם דבוק שמא היתה החתיכה חוץ לרוטב ונאסרה ראשונה, וטעם זה לא שייך באיסורי דרבנן כי ספיקא דרבנן לקולא, והכא הוי איסור דרבנן משום 'דם שמלחו אסור מדרבנן', ועוד ששו"ע פליג על דין דבוק כמבואר סי' ק"ו ס"ב.
ואם יש בקדרה חתיכה נוספת כמו החתיכה שנמלחה כתב הרמ"א שהכל שרי היות שודאי יש ס' בב' החתיכות כנגד המלח שע"ג החתיכה האחת כי בכל חתיכה יש לפחות ל' כנגד המלח.
ואם המלח כבר התייבש כתבנו לעיל שיש מהראשונים שהתירו וכן פסק הרמ"א אלא שאין לעשות כן לכתחילה.
ואם השומה החתיכה בכ"ש, כתב הרמ"א להחמיר ולאוסרה דאף שכ"ש אינו מבשל, הכא שיש גם מלח חזי לאצטרופי ומבשל החתיכה ונבלע בה המלח עם הדם, והט"ז פליג על דין זה וסובר שהיות וכ"ש אינו מבשל אין לצרף את המליחה ושרי, והש"ך פסק להקל רק בהפס"מ .
דין המלח שמלחו בו: כתב הר"ן [מב. בדפי הרי"ף] שהמלח אחר שמלחו בו – מותר, משום ששרף את הדם ואין בו דם. ובספר באר שבע הקשה סתירה בדברי הר"ן, שאח"כ כתב הר"ן שצריך להדיח אחר המליחה בכלי מנוקב, ואם סובר שאין במלח דם מדוע צריך להדיחו. ובפר"ח כתב לבאר דעת הר"ן, שאף שהמלח עצמו מותר- עדיין יש דם ע"ג החתיכה ומש"ה צריך להדיח הבשר. ומ"מ הסיק הפר"ח שרבו הראשונים שפליגי על הר"ן בזה והם הרשב"א והרא"ש , וכן מוכח מכל סעיף זה שאין הלכה כהר"ן, שהרי חוששים אנו שהמלח יבלע בחתיכה ובהכרח שהמלח מלא בדם.
והנה, כתב הרמ"א שאין למלוח במלח פעם שניה וק"ו שאין לאכול המלח. ובדין הראשון ניתן לבאר ב' טעמים. 1. תש כח המלח ואין לו כח להוציא שוב דם. ואף שפסק הרמ"א בסעיף כ' שלא פסק כח המלח, יש לבאר שנקט לחומרא בכל האופנים ובסעיף כ' החומרא היא שלא תש כח המלח, ולענין המלח החומרא היא שתש כח המלח. 2. המלח מלא דם ולכן אין יכול להוציא עוד דם. והנה, אם נבאר כטעם הראשון, לא מובן מאי ק"ו שאין לאוכלו שכתב הרמ"א דאפשר שתש כח המלח אך אין בו דם ויהיה מותר לאוכלו. אך לפי הטעם השני מובן מאי ק"ו, דכיון שמלא המלח מדם ודאי שאסור לאוכלו. וזה ביאור כוונת הרעק"א והפר"ח עיי"ש.
סעיף י-

נאמנות הגוי
בשר שנמלח וטרם הודח, ובא גוי ובשלו. דנו הראשונים האם אפשר לתלות שהגוי הדיחו וכן באופן שהגוי אומר לנו שהדיחו, האם נאמן או לא. וישנם ג' דעות בראשונים.
דעת הסמ"ק: שנאמן הגוי בב' אופנים. 1. כשאומר הגוי שהדיח הבשר באופן שמסל"ת. וביאר הב"י ב' טעמים מדוע שיהיה נאמן הגוי במסל"ת. טעם א' משום שיש לצרף הסברא שגוים קפדי אנקיותא. וטעם ב' משום שדם שמלחו אסור רק מדרבנן ובאיסור דרבנן גוי נאמן במסל"ת [עיין ב"ק קיד:]. 2. באופן שישראל נכנס ויוצא בבית ויודע הגוי בטיב ישראל שמדיח הבשר, ולכן מירתת הגוי מהישראל ותולים שהדיח הבשר אף בלא שישראל שואלו אם הדיח.
דעת הסמ"ג: נאמן הגוי רק באופן השני, דהיינו שמירתת הגוי מהישראל, וצירף הסמ"ג סברא שסתם גוי קפדי אנקיותא ולכן תולים שהדיח [ביחד עם סברא שמירתת].
דעת ריב"א: אין הגוי נאמן. והטעם שלא מאמין לגוי במסל"ת משום שאין גוי נאמן במסל"ת באיסורים [ואף שהוא איסור דרבנן וכפי שיבואר להלן דהכא אתחזק איסורא] . וכמו"כ אין להאמין לגוי משום שמירתת, דהיכא דאפשר לברורי לא סומכים על מירתת, וכן כאן אפשר לברורי ע"י קפילא. ולכן צריך שיטעם קפילא ויאמר אם יש טעם מלח בחתיכה בע"כ שלא הודחה. ואם אין טעם מלח הרי החתיכה כשרה .
להלכה, פסק הטור כדעת הסמ"ק, ואילו השו"ע הביא רק דעת הסמ"ג, ולא כתב שנאמן הגוי במסל"ת אלא רק באופן דמירתת הגוי. והרמ"א פסק כדעת הסמ"ק שנאמן גם במסל"ת וכתב הש"ך סקמ"ב שנראה מדברי הרמ"א שלמד בדעת השו"ע שפסק כסמ"ק.
ונרחיב כעת בדין מסל"ת.
בגמ' ב"ק קיד: מבואר שגוי נאמן באיסורים דרבנן כאשר הוא מסל"ת אך באיסורים דאורייתא אינו נאמן אף שהוא מסל"ת. ובסי' צ"ח ס"א מבואר שקפילא נאמן לטעום התבשיל ולומר אם יש שם איסור אף באיסור תורה. וכבר הקשו הפוסקים שם היאך נאמן בדאורייתא, ותי' הט"ז שם שרק בדבר דבעי עדות לא נאמן מהתורה אבל באיסורים לא בעי עדות [וקצת נראה שחזר בו הט"ז מתי' עיי"ש], והש"ך שם תי', שבדבר דעבידא לאגלויי אין הגוי משקר ולכן נאמן גם באיסורי תורה .
אמנם כאשר אתחזק איסורא אף באיסור דרבנן אין להאמין לגוי במסל"ת כמבואר בשו"ע ס"ס קלז, שאם גוי אומר במסל"ת על כלים שצריכים הכשר שהוכשרו- אינו נאמן והטעם הואיל ואתחזק איסורא. וא"כ גם במקרה דידן אף שהוא איסור דרבנן יש סברא שלא להאמין לגוי במסל"ת הואיל ואתחזק איסורא שהרי ודאי היה כאן דם ע"ג החתיכה. ובזה ביאר הש"ך סקמ"ב מדוע השו"ע לא פסק כסמ"ק להתיר כשגוי מסל"ת . והרמ"א שפליג ומתיר במסל"ת אפשר היה לומר שחולק וסובר שנאמן גוי באיסור דרבנן במסל"ת גם באופן שאתחזק איסורא. אמנם הש"ך ביאר בדעת הרמ"א שהיות ויש סברא נוספת שגוי מקפיד על נקיותא לכן יש להאמין לגוי הגם שאתחזק איסורא, ובשפ"ד ביאר כוונתו, שכאשר אתחזק איסורא הדבר נוטה לאסור הגם שהגוי מסל"ת, וכאשר יש סברא נוספת של נקיותא, הרי כעת הספק שקול האם לאסור מצד שאתחזק איסורא או להתיר מצד שהגוי מסל"ת ומקפיד על נקיות, ובכל איסור דרבנן בספק השקול אנו אומרים שספיקו להקל . אלא שבד"מ מוכח שלא כדעת הש"ך, שהביא ראיה לנאמנות הגוי במסל"ת מסי' ס"ח שאם מלג הגוי את העוף ולא ידוע אם בכ"ר מלג או בכ"ש [בכ"ר העוף יאסר] סומכים ע"ד באופן שהוא מסל"ת, הגם ששם לא שייכי סברא של נקיותא, וא"כ יש לברר לדעת הד"מ מדוע גוי נאמן במסל"ת גם היכן שאתחזק איסורא. ובאמת במשב"ז (כד) כתב שלדעת הד"מ גוי נאמן במסל"ת גם היכן שיש אתחזק איסורא, ונאמן דוקא כשמסל"ת כי אם לא היה מסל"ת לא היה נאמן באתחזק איסורא עיי"ש.
ובאופן שאשה ששכחה אם מלחה את הבשר ובשלה את הבשר ואינה יודעת האם מלחה. כתב הט"ז סקכ"ד להתיר המאכל מצד שספיקא דרבנן לקולא, דהאיסור רק משום דם שבשלו שהוא דרבנן. ואף שאתחזק איסורא יש להקל משתי סברות. א. כפי שאדם הקורא ק"ש ולא יודע האם נמצא בפרשה ראשונה או שניה והתחיל 'למען ירבו' אמרינן סירכא נקיט. גם בזה תולים שהאשה מלחה. ב. רוב פעמים אשה זו מולחת את הבשר ואזילנן בתר הרוב נגד אתחזק איסורא. ובנקוה"כ דחה דברי הט"ז, א. סירכא נקיט שייך בדבר שמגיע בדרך עראי, אך מליחה הינה עסק גדול ועצם הדבר ששכחה מעיד שלא מלחה ולא שייך כלל לסירכא נקיט. ב. אין כאן דין רוב. ונראה בבאור כוונתו, בכל רובא דליתא קמן אלזינן בתר רוב העולם כגון 'רוב נשים לתשעה יולדות'. אך במקרה דידן אין רוב של העולם אלא רוב באשה זו, והיא עצמה בדבריה כעת מוציאה עצמה מהרוב שלה שאומרת שאינה זוכרת וזהו גריעותא ברוב, ושוב לא יכולה להסתמך על רוב העולם וכדו' . ולהלכה כתב הפמ"ג במשב"ז להתיר כדעת הט"ז רק במקום הפס"מ או צורך סעודת מצוה.
לסיכום: 1. מילתא דעבידא לאיגלויי גוי נאמן אף באיסורי תורה ואף בלא מסל"ת [כמבואר סי' פו]. 2. מילתא דעבידא לאגלויי אך יוכל הגוי לתרץ דבריו מדוע טעה, נאמן הגוי במסל"ת אף באיסורי תורה [כמבואר ש"ך ריש סי' צ"ח ובשפ"ד שם]. 3. במילתא דלא עבידא לאגלויי באיסורי תורה אין גוי נאמן. ובאיסורי דרבנן גוי נאמן [כמבואר ב"ק קיד:]. 4. כאשר אתחזק איסורא, אין גוי נאמן גם באיסורים דרבנן אפי' שמסל"ת [כמבואר בס"ס קל"ז], ולדעת הד"מ אפשר שחולק בזה וסובר שנאמן באיסורי דרבנן הגם שאתחזק איסורא. 5. כאשר אתחזק איסורא באיסור דרבנן אך יש רוב להתיר- נאמן הגוי במסל"ת [כמבואר ש"ך סקמ"ב וט"ז סקכ"ד].
וכעת נדון איזה אופן נקרא מסל"ת. בב"י כתב שנראה מדברי הסמ"ק שיש גוי מסל"ת כאשר אינו יודע בטיב ישראל מה דינם, וכ"ש שיש מסל"ת כאשר יודע בטיב ישראל. וכבר הקשו הפוסקים שאיפכא מסתברא, שכאשר אינו יודע בטיב ישראל ודאי שמסל"ת בצורה טובה יותר. וכתבו הט"ז סקכ"ג והש"ך סקמ"ג שיש ב' אופנים למסל"ת, אופן א'- ששואלו מה עשה, ומשיב לו, ובזה עדיף שלא ידע מטיב ישראל. אופן ב'- שמשוחח עימו ובתוך כדי דין ודברים נודע לו מה עשה הגוי, ובזה עדיף שידע בטיב ישראל שתולים שודאי עשה כרצון הישראל בעליו. ובפת"ש הביא בשם נוב"י, שאם ידוע בטיב ישראל היות ויש סברא שרוצה לעשות כרצון ישראל יש להאמין לגוי אף בלא מסל"ת.
סעיף יא-

בשר שבשלו בלא מליחה
הקדמה: בסעיף זה מבואר הדין באופן שבישל בשר בלא שמלחו. וטרם שנברר פרטי הדין, מתבאר שאין לעשות כן לכתחילה. והקשה הפמ"ג בפתיחה מדוע אין לעשות כן לכתחילה, הרי הדם שיוצא החוצה מתבטל [כאשר יש ס' כנגדו] והדם שנשאר בתוך החתיכה מוגדר לדם שלא פירש [לדעת השו"ע, כפי שיבואר] ומדוע שלא יעשה כן לכתחילה. ותי' הפמ"ג שאין לעשות כן משום שאין מבטלין איסור לכתחילה. והחידוש בדבריו שלמרות שאין כאן איסור, שהרי עד שלא פירש הדם הרי הוא היתר וגם משפירש אינו אסרו כי מתבטל – בכל זאת נחשב לביטול איסור. ודבריו עולים בקנה אחד עם דברי הרמ"א סי' צ"ט ס"ו שאין לערב לכתחילה חלב עם מים כדי לערבם בבשר אף שיש ס' במים כנגד החלב ומעולם לא נוצר איסור, ובכל זאת יחשב לביטול איסור לכתחילה. דבר נוסף דן הפמ"ג שעדיין אין בזה משום ביטול איסור לכתחילה ע"פ דברי הט"ז סי' צ"ט סק"ז שכשאין מתכוון לבטל האיסור – אין איסור לבטל. וכמו"כ במקרה דידן מתכוון לבשל החתיכה ולא לבטל הדם שבה [ואף שכתב הט"ז שם שמותר רק באופן שאי אפשר בענין אחר כי אם ע"י טורח, גם כאן נחשב שא"א בענין אחר כי אם ע"י טורח המליחה] , מ"מ כתב הפמ"ג שהכא אין הדבר כן, ולא ביאר כוונתו בזה. וכעת נבאר גוף הדין המבואר בשו"ע בעז"ה.
כשמבשל בשר בלא שנמלח ישנם ב' אופנים. 1. יש ס' בקדרה כנגד החתיכה. 2. אין ס' כנגדה. והנה פשוט שבאופן שאין ס' כנגדה כל התבשיל אסור, היות ויוצא הדם מהחתיכה ולא מתבטל ואוסר כל הקדרה [ויש לשער כנגד כל החתיכה כי לא ידעינן כמה דם נפיק מיניה ].
ובאופן שיש ס' כנגד החתיכה פשוט הדבר שהקדרה מותרת, כי הדם היוצא ממנה מתבטל בקדרה. ונחלקו הראשונים מה דין החתיכה עצמה. דעת הרא"ש וסייעתו להתירה, ודעת ראב"ן וסייעתו לאוסרה.
בדעת הרא"ש ישנם ב' סברות מדוע התיר. א. הדם שפירש מהחתיכה התבטל, והדם שנשאר בה לא פירש ממקומו כלל וממילא דם האברים שלא פירש- מותר. וכן מבואר ברא"ש פרק ח' סי' מה, וכ"כ הט"ז סקכ"ז. ב. הדם שפירש מחתיכה התבטל והדם שלא פירש ממנה הגם שזז בתוך החתיכה ממקום למקום, סו"ס לא פירש מהחתיכה החוצה, ודם האברים שפירש ממקום למקום בתוך החתיכה לאחר מיתתה- מותר . וכ"כ בשו"ת הרא"ש (ב, יז), וכ"כ הש"ך סי' ע"ו סק"ב [ועיין משב"ז כז].
בדעת הראב"ן ישנם ב' סברות מדוע אסר. א. תולים שמא הדם פירש בחתיכה ממקום למקום, ודם האברים שפירש ממקום למקום הגם שלא יצא מהחתיכה – אסור. וכן ביאר הש"ך סקמ"ו והגר"א אות מז. ב. היות והדם דבוק לחתיכה שבה נמצא אוסר החתיכה מדין 'איסור דבוק'. וכן ביאר האו"ה שהובא בט"ז סקכ"ח ע"פ ביאור החוו"ד סקי"ז. ויש להרחיב קצת בענין זה.
כידוע, נחלקו הראשונים האם יש איסור דבוק או לאו. דהנה, מבואר בחולין קח. שטיפת חלב שנפלה ע"ג קדרה של בשר ונפלה על חתיכה אחת בקדרה ויש ס' בקדרה כנגד החלב- כל החתיכות מותרות. והקשה התוס' חולין ק. מדוע שלא נאמר שהחתיכה שנפלה עליה הטיפה תאסר, שהרי טרם שהתפשט האיסור לכל הקדרה- התפשט בחתיכה זו ובה לא היה ס' כנגד האיסור. ותי' בתוס' שהיות והטיפה עתידה להתפשט בכל החתיכה לא מסתכלים היכן נפלה אלא על כל הקדרה כאחת, עיי"ש. וכעת יש לדון בדין דבוק שאסרו הראשונים, מדוע יש לאסור את החתיכה שהאיסור דבוק בה ולא נאמר כתי' תוס' שהיות והאיסור עתיד להתערב בכל הקדרה – לא נדון את החתיכה שהאיסור דבוק בה בפנ"ע. ונאמרו בדין זה ב' טעמים. 1. היות שהאיסור דבוק בתולדתו לחתיכה- ממהר להתפשט בה ונעשית חנ"נ טרם שמתפשט לשאר הקדרה [ושונה מטיפת חלב שנפלה לקדרה שאין האיסור דבוק בה בתולדתה, וזהו כוונת האו"ה שהביא הט"ז לחלק בין דם שנפל על חתיכה מבחוץ לבין דם החתיכה עצמה]. 2. חוששים שמא היתה החתיכה פעם אחת חוץ לרוטב ונאסרה לבדה טרם שהתפשטה לשאר הקדרה [ובזה יש לחוש אף כשאין הדבוק בתולדה]. וא"כ במקרה דידן יש לאסור את החתיכה מדין דבוק כמבואר באו"ה ובט"ז. ובאמת יש לדון לדעת הש"ך מדוע יאסור החתיכה ומאי שנא מכל איסור שנופל על חתיכה שלא נאסרת כשיש ס' בקדרה כנגדה האיסור הגם שפוגע בה האיסור תחילה, ובש"ך כתב 'דרוטב מבלבל טעם החתיכה וגורם שהדם בתוכו פירש ממקום למקום', והיינו שאף בלא דין דבוק- לא ממהר הדם לצאת מחתיכה זו, ואוסרה.
ולהלכה, השו"ע פסק להקל להתיר החתיכה כדעת הרא"ש. ואתי שפיר לשיטתו שלית ליה דין דבוק [כמבואר בסי' ק"ו ס"ב עיי"ש] ולכן לא חש לאסור החתיכה מדין דבוק. והרמ"א פסק להחמיר לאסור החתיכה והתיר רק בהפס"מ, ואתי שפיר לשיטתו שמחמיר דין דבוק כמבואר בסי' ע"ב וסי' צ"ב ס"ד. אלא שיצא לפ"ז שבמקום הפס"מ יש להקל בדין דבוק גם לדעת הרמ"א. כמו"כ ניתן לבאר הש"ך והט"ז לשיטתם. שהש"ך שסובר בדעת הרא"ש שהדם פירש ממקום למקום ובכל זאת מתיר החתיכה, ביאר בדעת האוסרים משום דם שפירש ממקום למקום, דלא נחלקו הדעות מה המציאות בדם, אלא שזה אוסר וזה מתיר . ואילו הט"ז שביאר דעת המתירים שהדם שנשאר בחתיכה לא פירש, ביאר כן אף בדעת האוסרים, ולכן ביאר טעם האיסור משום דבוק והיינו שהדם שיצא מהחתיכה טרם שיצא אסר החתיכה שהרי דבוק הוא בא וקודם שהתפשט- אסרה .
סעיף יב-

בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה, חומרת הגאונים
חתיכה ששהתה ג' ימים בלא הדחה, החמירו הגאונים שהתקשה הדם בתוכה ולכן אין אפשרות למלוח אותה, וי"א שאף אין לה היתר בצליה אלא שמהר"ם התיר בצליה וכן נהגו. ודעת הריב"ש שאין לחוש לחומרא זו ולכן ניתן למלוח חתיכה זו ככל שאר החתיכות. ודעת תרומה"ד לחוש לדעת הגאונים ולכן אוסר במליחה ומתיר בצליה, אלא שהוסיף שאחר שצלה אין יכול לבשלה משום שאפשר שע"י הצליה לא יצא כל דמה ואח"כ כשיבשלה יצא שאר הדם ויאסור החתיכה.
ובשו"ע פסק שמותר לצלותה ואין לבשלה אחר הצליה כדעת תרומה"ד, אמנם בדיעבד אם בישלה מותרת החתיכה. וביאר הש"ך סקנ"א שבדיעבד אנו תולים שהצליה הוציאה כל דמה וממילא שוב לא יוצא דם ע"י הבישול ואף אם נשאר דם אחר הצליה תולים שמה שלא יצא ע"י הצליה שוב לא יצא ע"י הבישול. ובמשב"ז (לב) הביא בשם המנחת יעקב לבאר שצליה הוציאה כל הדם ואין מה שיצא ע"י הבישול, וא"כ נחלקו האם חתיכה שלא נלחה ג"י ע"י הצליה יוצא כל דמה או לא. ולקמן נבאר נפק"מ בין הטעמים.
הט"ז סקל"ב הביא בשם מהרש"ל, שחתיכה שמלחה אחר ג' ימים והדיחה ומלחה בשנית ונמצאת אח"כ בתוך צירה, שיש שרצו לאסור החתיכה משום שאף לפי דעת הגאונים יש לחוש שמא יוצא קצת דם ע"י מליחה שאחר ג' ימים ולכן יש לחוש שמא כעת הציר שנמצאת בו מהול בדם ותאסר החתיכה. ומהרש"ל חלק עליהם והתיר החתיכה ממ"נ, לדעת הגאונים לא מועילה המליחה כלום וממילא אין הציר מהול בדם. ולדעת הריב"ש המליחה הראשונה הועילה לה לפלוט כל דמה וממילא אין הציר מהול בדם. והט"ז הסכים לדינא לדעת מהרש"ל והנקוה"כ פסק כדעת האוסרים. ומתבאר מחלוקת בבאור דעת הגאונים, האם אין המליחה מועילה כלום [-מהרש"ל] או שמליחה לא מועילה להוציא כל הדם אך מפליטה מעט מעט [-נקוה"כ].
ובאופן שמלח חתיכה שלא נמלחה ג' ימים בכלי שאינו מנוקב, כתב הט"ז לאסור החתיכה דיש לחוש לדעת הריב"ש שהועילה המליחה ושוב לא תועיל לו צליה. והביא הט"ז מעשה שנמלח בשר ששה ג' ימים בלא מליחה עם בשר שלא שהה ופסק מורה אחד להתיר הבשר ששהה ג' ימים משום כבולעו כך פולטו, וחלק עליו הט"ז משום שאף שלפי הריב"ש אין לאסור הבשר כי הרי הוא ככל בשר אחר אמנם לדעת הגאונים יש לאסור דלמרות שסוברים שאין החתיכה מפלטת דם כי התקשה בתוכה עדיין גרמה לה המליחה שתתרכך ותוכל לבלוע הדם של שאר הבשר שנמלח איתה ושוב לא תוכל לפולטו. והאחרונים [חידושי הגרשוני ועוד] הסכימו עם פסק המורה, משום שיכול לצלות החתיכה שלא נמלחה ג"י ומתוך שתוציא את דמה כך תפלוט גם את הדם שבלעה מאחרים. וברעק"א כתב שלפי הטעם שכתב הש"ך סקנ"א [הובא לעיל] שע"י הצליה לא יוצא כל הדם אלא מה שלא יצא שוב לא יצא- במקרה זה יש לאסור החתיכה כי כמו שלא מוציאה החתיכה כל דמה כך לא מוציאה כל הדם שבלעה ממקום אחר וממילא יש בה דם האברים ממקום אחר- ונאסרת. אמנם לדעת המנחת יעקב שע"י צליה יוצא כל דמה יש להתיר כפסק המורה.
ובנקוה"כ כתב להתיר כפסק המורה מטעם אחר, דהיות ולשיטתו גם הגאונים מודים שע"י המליחה נפלט קצת דם ממילא אין בה דם של שאר החתיכות כי לגבי דם החתיכות האחרות אמרינן 'כבולעו כך פולטו' דע"י קצת דם של עצמה שפולטת, פולטת גם דם שבלעה. עכ"ד. וישנו חידוש בדבריו, שדין 'כבולעו כך פולטו' אומרים גם בקצת דם שנפלט ולא צריך שיפלוט כל דמו. אלא שלכאורה יש להקשות מדברי הרא"ש שהביא הב"י ס"ב, בכחתיכה מלחה בלא הדחה ראשונה שהביא הרא"ש י"א לאוסר החתיכה משום שאף שפלטה קצת דם בלעה גם דם כי אין לה 'איידי דטריד למפלט לא בלע' דאינה טרודה כ"כ לפלוט ולכן בולעת דם שכבר פלטה. והרא"ש כתב שאף שכן הוא כדבריהם, מ"מ אפשר למלוח פעם שניה ועי"ז להוציא את מה שבלעה עיי"ש. ולכאורה לפ"ד הנקוה"כ ניתן לתרץ שאין החתיכה נאסרת כלל כי 'כבולעו כך פולטו' ואף שפולטת קצת [כי לא הודחה] בכל זאת גם בזה נאמר 'כבולעו כך פולטו'. שו"ר שהעיר כן ביד יהודה סקנ"ה, ותורף דבריו שיש לחלק מדוע המליחה לא מועילה לגמרי. דיש אופנים שאינה מועילה מחמת החתיכה שקשה היא וטרם התרככה או משום שהמלח לא טוב, ובזה לא אומרים 'כבולעו כך פולטו' דכמו שאין לה כח לפלוט דמה כך לא יהיה לה כח לפלוט מה שבלעה. אבל הנקוה"כ כתב את חידושו באופן שהדם התייבש [חומרת הגאונים], ובזה כלפי מה שהמליחה מועילה ודאי אין הדם התייבש וממילא אמרינן בדם זה 'כבולעו כך פולטו'. ולפ"ז דין הנקוה"כ לא נאמר בכל מקום אלא במקרה זה.
ואם מלח חתיכה זו עם חתיכה שנמלחה [אף בכלי מנוקב], כתב הט"ז לאסור הבשר שנמלח דחיישינן לדעת הריב"ש שהועילה המליחה לחתיכה שלא נמלחה ג"י ולכן תאסר החתיכה שנמלחה.
פסקי דינים מהפת"ש: 1. נחלקו האחרונים האם שומן דינו כבשר לענין שלא נמלח ג"י ומסקנת הפת"ש לאסור. 2. יש למנות מזמן שתצא נפשה של בהמה ולא מזמן השחיטה. 3. אחר צליה לא יבשלנה וכן לא יעשנה צלי קדר.
ובסעיף יג מבואר שאם תוך ג"י שורה אותה במים כחצי שעה , אפשר למנות עוד ג"י פחות חצי שעה כי לשער מזמן שהתחיל לשרות החתיכה לא מזמן שנגמר השריה, ואחר שעשה שריה זו אין צריך לעשות הדחה ראשונה קודם המליחה כי זה עולה להדחה זו. וי"א שאין לעשות כן לכתחילה ומסקנת הש"ך שבכל מקום יעשו כפי המנהג באותו מקום. ואם עשה רק הדחה בעלמא מועיל בדיעבד אבל יש לעשות הדחה ראשונה קודם המליחה בשריה, כי עדיין לא עשה כן.