סעיף יד-

חתיכה שלא נמלחה ג"י והתערבה עם אחרות
בשר שלא נמלח ג"י והתערב עם ב' חתיכות אחרות פסק השו"ע להתיר התערובת. ויש בזה ב' חידושים. א. שאין חתיכה זו נחשבת לדשיל"מ משום שאפשר לצלותה, כיון שכבר כעת אפשר לצלותה אין זה נחשב לדשיל"מ [והרי"ף חולק והדברים ארוכים עיין ר"ן נדרים נב.]. ב. שאינה חהר"ל, משום שאינה אסורה איסור עצמי אלא משום הדם הבלוע בה, ועוד לדעת השו"ע חתיכה חיה אינה ראויה להתכבד אא"כ מבושלת כבר [עיין רעק"א].
והש"ך סקנ"ה העמיד דוקא באופן שמלח אח"כ את כל החתיכות, וטעמו מתבאר בסקנ"ז, היות והדם הבלוע בחתיכה הוא האיסור והוא אינו מינו עם הבשר- הוי תערובת של מין באינו מינו שצריך ס' שמא יבשלם ויתן טעם כמבואר בסי' ק"ט ומדוע פסק השו"ע שדי בב' חתיכות. וע"כ איירי שכבר מלחו והאיסור רק לדעת הגאונים, ולא החמירו הגאונים את חומרתם בתערובת, ולכן בטל חד בתרי. אלא שאכתי יש לבאר כוונת הש"ך, שכאשר התערובת יבש ביבש שצריך ס' מכח חשש שמא יבשל- על זה לא גזרו הגאונים. אך בא כעת לבשל חתיכות אלו, אין זה שייך לגזרה אלא זה האיסור עצמו שיתן טעם בשאר חתיכות ובזה ודאי צריך ס' כנגד האיסור, ולכן פסק הש"ך סקנ"ח שאם בא לבשל החתיכות יש לבשלם כשיש ס' כנגדם או שיבשל כל חתיכה בפנ"ע שאז נשאר עדיין בגדר יבש ביבש כלפי החתיכות והכל שרי.
ולפ"ז יש להבין כוונת הרמ"א שכתב דין השו"ע גם בחתיכה שהתבשלה בלא מליחה והתערבה עם אחרות שבטלה ברוב. ובזה החתיכה אסורה מעיקר הדין ולא רק משום חומרת הגאונים וממילא אין להקל בזה להתיר חד בתרי אלא בס'. ובאמת כן ביאר הש"ך סקנ"ז כוונת הרמ"א בזה. אך בנקוה"כ ועוד ביארו כוונת השו"ע והרמ"א שאין צריך ס' ע"פ מה שפסק הש"ך בסי' ק"ט סק"ט שבאיסור דרבנן גם מין באינו מינו ביבש בטל משום שלא גזרו בו אטו יבשל ויתן טעם כי אף כשיבשל יהיה רק איסור דרבנן ולא גזרו בזה, וה"נ דם שבשלו הוא רק איסור דרבנן ולכן בטל חד בתרי.
סעיף טו-

בשר שנכבש במים טרם מליחה
הקדמה: קיי"ל שחתיכת בשר שבישלה בלא הדחה ואין ס' כנגד החתיכה, לכו"ע החתיכה אסורה ואין לה שוב תקנה ע"י מליחה או צליה. ויש לברר מדוע שלא תועיל לה שוב מליחה או צליה.
ולענין מליחה כתב הרשב"א במשמרת הבית, שכלל נקוט בידינו 'כבולעו כך פולטו', והיות ונבלע הדם ע"י בישול- אינו יכול לצאת ע"י מליחה שהיא פחותה מבישול, ולכן אין לה תקנה במליחה.
אך עדין צריך ביאור מדוע שלא תועיל צליה, והרי צליה היא כליבון וא"כ דבר הנבלע ע"י בישול ודאי שיכול להכשירו ע"י ליבון וא"כ מדוע שלא יכשיר חתיכה זו ע"י צליה.
וביד יהודה (פירוש הארוך סקס"ו) ביאר ב' אופנים מדוע לא מועילה צליה. א. ע"י הבישול הדם מסתרך ביותר בתוך החתיכה, וכן בכל בישול הדבר נבלע ביותר בתוך הכלי, והטעם שמועיל הליבון במקום שבישל משום ששורף הדבר במקומו אך לא מוציאו ממקומו כי בבישול נבלע בחוזק. ורק בכלים אמרינן ששורפו במקומו אך באוכל אין הגעלה לאוכלים ולכן לא תועיל הצליה לחתיכה זו שנבלע בה הדם ע"י הבישול. ב. טבעו של הבישול להחליט הדם בתוך החתיכה ושוב א"א להוציא דמה ממנה. ועיי"ש שהוכיח כל צד מדברי הראשונים והפוסקים.
והנפק"מ בין הטעמים תהיה באופן שנכנס בה דם ע"י כבישה [מדין כבוש כמבושל] כגון שכבשה במים מעל"ע טרם שמלחה. שלטעם הראשון יש לאוסרה בין בצליה כי כבוש הוא כמבושל ולא תועיל הצליה [יש להוסיף, שהיות וכבישה מבליעה ומפליטה כבישול, מספיק הדבר שאין הצליה יכולה להוציא אלא רק לשרוף במקומו וכנ"ל]. אמנם לטעם השני יש להתיר לצלות כי רק בישול כוחו לצמת ולהחליט הדם בתוכו ולא לכבוש כמבושל שרק מבליע ומפליט אך לא בהכרח צומת.
וכעת נבאר דברי הפוסקים בענין זה.
בב"י הובאו ג' דעות בענין כבש חתיכה שלא נמלחה במים. דעת האגור: כבוש כמבושל ממש, כאילו התבשל בכ"ר ולכן שוב אין להתיר חתיכה זו ע"י מליחה או צליה וכפשנ"ת בטעם הראשון בדברי היד יהודה. דעת י"א שהביא האגור: כבוש כמבושל ממש אך ניתן להתיר חתיכה זו ע"י צליה. והיינו כפשנ"ת בטעם השני בדברי היד יהודה. דעת תוס', וכן מהר"ם שהביא בסוף דבריו: כבוש כמבושל רק לענין מבליע ומפליט אך נחשב ככ"ש שהרי גם כ"ש מבליע ומפליט [לחלק מהדעות כמבואר באורך בסי' ק"ה ס"ב ובמשב"ז ס"ס ס"ח] ולכן ניתן להתיר חתיכה זו בין ע"י צליה ובין ע"י מליחה [ועיין לקמן מש"כ בשם הרעק"א].
דין נוסף שהובא בב"י בשם ר' ירוחם, שאם הבשר שנכבש היה מלוכלך בדם על גבו נאסרת החתיכה ושוב אין לה היתר ע"י מליחה או צליה. ובש"ך סק"ס מתבאר שדין זה נכון אליבא דכו"ע, שאף הראשונים שסוברים שכבוש הינו ככ"ש, מ"מ במקרה זה נכנס דם בעין לתוך החתיכה, וקיי"ל שדם בעין הנכנס לתוך החתיכה שוב לא יוצא ע"י מליחה וצליה [כפי שמבואר בש"ך סק"א בדעת הסמ"ק הסובר שהמולח בשר בלא הדחה ראשונה- נאסר הבשר כי נכנס הדם בעין שע"ג החתיכה ושוב לא יוצא ממנה].
להלכה, פסק השו"ע כדעת י"א שהביא האגור שחתיכה שנכבשה יש להתירה ע"י צליה, אלא שנקט השו"ע בלשונו 'בשר מלוכלך', וכתב הט"ז סקל"ו שכוונתו בשר המלא בדם אך אין כוונתו לבשר המלוכלך מדם שע"ג. וגם הש"ך סק"ס הבין דברי השו"ע שלאו דוקא מלוכלך, אלא בין מלוכלך ובין אינו מלוכלך, ומש"ה הקשה הש"ך על השו"ע איך התיר לצלות הבשר הרי דם בעין הנבלע בחתיכה שוב לא תועיל לו צליה. וכתב לתרץ שהיות ונכנס הדם בעין ע"י כבישה עם מים גרמו המים שלא יחשב הדם ל'דם בעין'. והרמ"א פסק לאסור גם לצלי וכדעת האגור.
אופן נוסף המתבאר בסעיף זה, כאשר כבש החתיכה ויש ס' במים כנגד החתיכה שלדעת השו"ע חתיכה זו מותרת ואתי שפיר לשיטתו בסעיף י"א שהתיר חתיכה שהתבשלה ויש ס' כנגדה. ואילו הרמ"א לא הגיה כאן כלום ונראה שמסכים לדעת השו"ע למרות שבסעיף י"א התיר החתיכה שהתבשלה רק במקום הפס"מ. ובט"ז ובש"ך נראה שהבינו כוונת הרמ"א לצרף השיטות שהיות ויש המתירים אף בבישול את החתיכה, וכן יש מתירים בכל כבישה את החתיכה- אף שהוא עצמו המחמיר בב' האופנים, כאשר מצטרפים היקל בדבר.
אלא שבמשב"ז לז כתב להתיר החתיכה רק ע"י צליה או מליחה ובישול כשיש ס' כנגדה. וטעמו דאם כבוש כמבושל לא הועילה המליחה לחתיכה, ואח"כ שיבשלה יצא הדם ע"י הבישול, ולכן צריך ס' כנגדה. ונראה שנקט כן גם בדעת השו"ע, וכן כתב בכף החיים שיש למלוח החתיכה או לצלותה.
ברעק"א מבואר, שאף לדעת מהר"ם הסובר שכבוש אינו כמבושל של כ"ר אלא שהוא רק מבליע ומפליט בכ"ש, בכל זאת נאסרה החתיכה כשנכבשה ואין ס' כנגדה מצד החשש שמא הכבישה פלטה כל דמה וחזר הדם ונבלע בה, והיות וכעת אין לה דם עצמי שטרם יצא- דם הפליטה לא יכול לצאת ממנה בשום אופן ולכן יש לאסור החתיכה ולא תועיל מליחה וצליה . וכאשר יש ס' בחתיכה החתיכה מותרת ממ"נ, דהדם שיצא כבר התבטל והדם שלא יצא ניתן להוציאו כעת ע"י מליחה כי אין כבישה כבישול ממש.
סעיפים טז, יז-

דיני כלי המליחה
ג' נושאים מתבארים בסעיפים אלו. 1. איזה כלי מולחים. 2. מלח בכלי שאינו מנוקב מה דינו של הכלי. 3. מלח בכלי המנוקב מה דינו של הכלי.
איזה כלי מולחים- מבואר בגמ' שיש למלוח בכלי מנוקב, והפוסקים הוסיפו שאף כלי שאינו מנוקב אם הוא חלק ניתן למלוח בו ואם אינו חלק יש להשימו במקום מדרון. ועיין ברמ"א עוד פרטי דינים בזה.
מלח בכלי שאינו מנוקב, דין הכלי- בגמ' מבואר שקערה שמלח בה לא יאכל בה רותח, וטעם הדבר היות ויש מליחה לכלים להבליע בכלי, בלע הכלי את הדם וכאשר ישתמש בה ברותח יפליט הכלי את הדם שבלוע בה. ונחלקו הראשונים האם מותר להשתמש בה צונן, וג' שיטות בדבר. ומקור הדין מסכין ששחט בה שנחלקו בגמ' האם ניתן להשתמש בה בצונן בלא שמדיח הסכין וכתב הרשב"א שי"א שאף למ"ד שסכין בעי הדחה, בקערה שמלח בה לא בעי הדחה ומספיק שיקנחה כדי להשתמש בה צונן, דדוקא בסכין איידי שיש דוחקא דסכינא צריכה הדחה מה שאין כן בקערה. וי"א שהקערה בעי הדחה כמו בסכין, דקיי"ל כמ"ד שסכין בעי הדחה ולכן גם הקערה בעי הדחה, ודימו זאת לבשר וגבינה שנגעו זב"ז דבעי הדחה וזוהי דעת הרמב"ן והראב"ד, ואם לא הדיח הקערה ידיח האוכל. ולבסוף הביא דעת הראב"ד [וצ"ב ב' הדעות בראב"ד] שגם אחר המליחה הקערה נשארת ברתיחתה ולכן אם הניח בה צונן צריך הצונן קליפה. והטור הביא ב' הדעות הראשונות ולא הביא כלל הדעה האחרונה כי כתב הרשב"א שאינה עיקר.
והשו"ע הביא בתחילה שקערה שמלח בה אין להשתמש בה רותח וזה מוסכם לכו"ע, ואח"כ כתב שי"א שאף לשימוש בצונן בעי הדחה. ולדעת הט"ז סקל"ט כוונת השו"ע בי"א אלו היא לדעת הראב"ד שסובר שהקערה עדיין רותחת ואסור להשתמש בה צונן. ואילו הרעק"א ביאר שכוונת השו"ע לדעת הרמב"ן שאין להתשמש בה צונן הגם שאינה רותחת, והוכיח כן מהמשך דברי הרמ"א עיי"ש. והרמ"א כתב שאם השתמש בכלי והאוכל יבש בעי קליפה ובדבר לח בעי ס' כנגד קליפת הכלי. והש"ך סקס"ד בתחילה רצה לבאר כוונתו שהכלי חם, ולבסוף הסיק שאיירי שהכלי צונן והכניס בו אוכל חם ובכל זאת יש לשער כנגד קליפת הכלי היות וחש להחמיר כדעת הראב"ד שהקערה עדיין רותחת ולכן אוסרת עד כנגד הקליפה שלה והטעם שחש הרמ"א לדעת הראב"ד משום שצרף לאיסור את דעת הריב"א [המוזכרת בסי' צ"א ס"ד] שאף אוכל לח נאסר כ"ק מדין 'אדמיקר ליה בלע', עיין בסי' צ"א שהרחבנו בזה.
ולדינא כתב הש"ך סקס"ו שדעת הרמ"א בת"ח להקל בכלי שבלע ע"י מליחה שמספיק לקנחם היטב כדי להשתמש בהם בצונן ורק בכלי חרס יש לאסור בצונן. אמנם אף לדעת השו"ע שאסר כלים שמלח בהם אף לשימוש צונן, פסק הרמ"א שאפשר להשים בהם בשר מלוח והטעם היות ודרך הבשר המלוח להדיחו אין חשש שיבוא לאוכלו בלא הדחה ולכן אף שסתם צונן אסור, אם הוא מלוח שרי. ויתירה מזו, אף שהתבאר בסי' ק"ה סי"ב שיש לחוש לכתחילה שמליחה מפליטה מכלי, הכא אין צריך לחוש כי אף אם מפליטה מכלי בעי רק הדחה לאוכל, וכאן מדיח הבשר תמיד לכן אין לחוש לכל זה- וזה ביאור כוונת הרמ"א ע"פ הש"ך סקס"ז עיי"ש היטב.
עוד הוסיף הרמ"א, שניתן להשתמש בכלי זה להשרות בו בשר שכבר נמלח והודח, ולמרות שיש כיום ציר ושוהה בצירו וקיי"ל שכבישה בציר היא כדי שיתנו על האור וירתיח ומדוע לא חוששים לכבישה זו שתפליט מהכלי. ביארו הש"ך (ס"ח) והט"ז (מ"א) שדין זה קיים רק להפליט ולהבליע באוכלים אך בכלים צריך דוקא שריה מעל"ע כדי שיחשב כבישול ממש להפליט מהם , דאל"כ עדיין אמרינן אין מליחה להפליט מהכלי, למרות שנכבש בציר מלוח והדרישה חולק וסובר שגם לענין כלים אמרינן שנחשב כבוש כמבושל ולכן יפלוט מהכלי בשיעור זמן זה וכן פסק המג"א סי' תמ"ז סקט"ז, והמשנ"ב שם סקמ"ב הביא מחלוקת הש"ך והמג"א ופסק לכתחילה להחמיר כמג"א אמנם אפשר שפסק כן רק לענין חומרא דפסח ולא בשאר איסורים .
מליחה בכלי מנוקב, דין הכלי- הבאנו דברי הגמ' לעיל שהמולח בכלי נאסר הכלי להשתמש בו רותח. ונחלקו הראשונים האם איירי בכלי שאינו מנוקב או אף בכלי המנוקב. דעת הרא"ש שאיירי רק בכלי שאינו מנוקב, כי אם כלי המנוקב יאסר כיצד יהיה ניתן למלוח בו פעם שניה, ולכן לשיטתו המולח בכלי מנוקב יכול לאכול בו אח"כ אפי' רותח דדם משרק שריק וכלל לא נכנס אליו. אמנם הראשונים פליגי על הרא"ש וסוברים שהכלי נאסר, ובכל זאת ניתן למלוח פעם שניה בכלי המנוקב, וישנם ב' טעמים להתיר. א. הכלי נחשב לטמא תפל והאוכל לטהור מלוח, וקיי"ל בכה"ג אין המלוח נאסר, ומכח זה נובע הדין ש'אין מליחה להפליט מכלים'. אלא שלדעת הראב"ד הסובר שקערה שמלח בה נשארת ברתיחתה, אין טעם זה נכון היות וגם הכלי נחשב 'למלוח' ולא לתפל שהרי רותח הוא, ולכן לשיטתו כתב הרשב"א טעם אחר. ב. איידי דטרידי החתיכה לפלוט דמה לא בולעת את מה שנפלט מהכלי, וטעם זה אתי שפיר גם לדעת הראב"ד שהקערה רותחת.
ובשו"ע בהיא דעת הרא"ש שמותר לאכול בה רותח ואח"כ הביא דעת האוסרים, ופסק הרמ"א לכתחילה כאוסרים ובדיעבד יש להקל כהרא"ש, והש"ך סק"ע הוסיף שבכלי חרס יש לאסור אף בדיעבד אך צונן מותר אף בכ"ח מנוקב.