סעיף כ- בשר שנמלח ואחר שיעור מליחה נמצא בציר
חתיכה שנמלחה כדינה ואח"כ טרם הורידו המלח מעליה, נמצאה החתיכה בכלי שאינו מנוקב בתוך הציר שיצא ממנה אחר המליחה- זה היה מעשה בביתו של רש"י והתיר החתיכה, ובתוס' קיב: כתבו שנהגו לאסור. ויש לבאר טעם המתירים וטעם האוסרים. והנידון הוא, היות ויש על החתיכה דם כי טרם הודחה אחר המליחה האם הדם יחזור ויבלע שנית בחתיכה ויאסרה ע"י המלח או הציר שנמצאת בו. אך ודאי הציר היוצא מחתיכה אחר המליחה הוא מוהל בעלמא ואין בו דם כמבואר בב"י בשם הגהות מיי' [דלא כהרמב"ם].
בטעם רש"י וסייעתו המתירים חתיכה זו מצאנו כמה טעמים. 1. הדם שנמצא במלח התייבש ושוב אין באפשרותו להכנס לחתיכה, ולמרות שכעת נמצא המלח בתוך הציר, עדיין הדם נשאר יבש דאל"כ כיצד אפשר להדיח החתיכה אחר המליחה הרי המים יגרמו לדם שיחזור ויתלחלח ויכנס לחתיכה - תי' ראשון בתוס' שם. 2. המלח תש כוחו ושוב אין בכוחו להרתיח את הדם כדי שיכנס שנית לחתיכה- תירוץ שני בתוס' שם. 3. היות וכתב הטור בסעיף ח' שאם מלח חתיכה ולא הדיחה ואח"כ הניחה במים, אין הדם חוזר ונבלע בבשר ע"י המלח כי המים מתישים כח המלח. ולכן גם במקרה זה היות והחתיכה נמצאת בציר, הציר מתיש כח המלח ולכן לא יכול המלח להבליע הדם- ביאור הב"ח במעשה דרש"י . והנפק"מ בין הטעמים, כאשר חתך את החתיכה של הודחה בסכין. שלב' טעמים הראשונים אין הסכין תאסר משום שאין המלח בכחו שיוכל להבליע בסכין. ואילו לטעם הב"ח הסכין תאסר משום שהמלח עדיין בכוחו כאשר אין מים או ציר שמפיגים כוחו.
בטעם האוסרים, בפשטות נראה בב"י שחולקים על ב' ביאורי התוס' דלעיל וסוברים שהמלח לא תש כוחו וכן לא התייבש הדם. והש"ך סקפ"ה ביאר בדעת האוסרים שסוברים כדעת הרמב"ם שגם אחר המליחה אין המליחה מוציאה כל הדם מהחתיכה ולכן כאשר שוהה הבשר בציר ממשיך לפלוט דם ונאסרה החתיכה . ומ"מ לכו"ע אם הדיח הבשר ואח"כ נמצא הכלי עם ציר- הבשר מותר היות ואין עליו מלח שיבליע את הדם וגם ע"פ הרמב"ם כיון שהדיח נסתמו נקבי הפליטה ושוב לא פולט דם, וכן פסק הש"ך סק"פ.
ובטור הביא דעת ר' יונה שאם חתך חתיכה זו בסכין צריך הסכין הגעלה, וכן כשרוצה להשאיר חתיכה זו מלוחה ישטוף המלח מעליה ואח"כ ימלחנה שנית כי אם ישאיר המלח עליה תאסר החתיכה. ומוכח שלמד ר' יונה שהמלח לא תש כוחו ולכן יכול לאסור החתיכה. והקשה הב"י שנמצא שחולק ר' יונה על רש"י ואיך הביא הטור דברי שניהם בחדא מחתא. ולדעת הב"ח אתי שפיר שאף רש"י מודה שהמלח רותח כאשר אין המים מתישים כוחו וכנ"ל.
להלכה: השו"ע חש לכתחילה לדעת האוסרים אך בדיעבד התיר כדעת רש"י . והרמ"א פסק להחמיר כחולקים על רש"י אך אסר את החתיכה רק כ"ק. ויל"ע בדעת הרמ"א איזו פשרה נקט שנאסר כ"ק, שהרי אם חושש לאוסרים יש לאסור כל החתיכה ואם לאו יש להתיר לגמרי. ומהרש"ל פסק לאסור כל החתיכה וכן פסקו ש"ך וט"ז, וביאר הפמ"ג שנאסר הכל רק אחר שיעור כבישה [כדי שיהיה על האור וירתיח] דאל"כ א"א שתאסר כל החתיכה שהרי מליח כרותח הוי מיד אך לאסור רק כ"ק. ובד"מ הביא דעת או"ה לאסור כל החתיכה בזמן מועט, ויל"ע כוונתו מדוע בזמן מועט תאסר כל החתיכה. ואם יש בחתיכה כנגד הציר, לדעת מהרש"ל יש להתיר כי הציר נכנס בכל החתיכה ויש ס' כנגדו ולדעת הרמ"א יש לאסור כ"ק כי בה אין ס' כנגד הציר.
תוספת בענין תש כח המלח: הבאנו לעיל דברי התוס' בתי' השני שאחר שהמלח הוציא דם מחתיכה תש כוחו. ויש לדון האם כוונת תוס' שבכל מליחה תש כח המלח גם אם לא הוציא דם, ולכן אם ימלח חתיכה שכבר נמלחה מדמה, אחר שיעור מליחה תפסיק החתיכה להחשב כרותחת כי תש כח המלח. או שמא רק משום שהוציא דם תש כוחו אך אם היה מולח חתיכה שכבר נמלחה בזה לא תש כח המלח לעולם כי לא הוציא דם. וגם אם כוונת תוס' כפי ההבנה השניה, עדיין ניתן להבין ב' הבנות, א. שתש כח המלח לגמרי ולכן גם הציר שיצא מהחתיכה לא יחשב כרותח, ב. תש כח המלח לענין הדם שאינו יכול להוציא דם ולהכניסו, אך לענין הציר היוצא ממנה- רותח יחשב.
ובתרומה"ד מוכח שלמד בתוס' שבכל מליחה תש כח המלח גם אם לא הוציא דם. ולכן הקשה דברי הסמ"ג אהדדי, שמצד א' פסק הסמ"ג כתוס' שתש כח המלח, ומצד שני פסק שבשר וגבינה מולים שנגעו זב"ז נאסרו ומשמע אף אחר ששהו שיעור מליחה ומבואר שלא תש כח המלח. ולכן פסק להתיר בכל מליחה אחר שיעור מליחה בהפס"מ ובמקום מצוה שתש כח המלח, וכן פסק הרמ"א סי' צ"א ס"ה. אמנם הט"ז סקמ"ז והש"ך סי' צ"א סקי"א ביארו בדעת התוס' שרק כשהוציא המלח דם תש כוחו ולא בסתם מליחה וממילא אין הסמ"ג סותר משנתו.
ולענין הנידון האם תש כח המלח גם לענין הציר, נחלקו בזה הראשונים. דדעת הסמ"ק שהובאה בב"י והריב"א שהציר עדיין רותח ואילו לדעת הרא"ש אף לענין הציר אינו רותח, ופסק בזה הט"ז להחמיר כסמ"ק וריב"א, ובהפס"מ להקל כרא"ש.
ולענין הסכין שחתך בו החתיכה, הבאנו לעיל שאליבא דרש"י יש להתירו ואליבא דהחולקים יש לאוסרו. אמנם הרמ"א התירו גם אליבא דהאוסרים משום שאין מליחה לכלים, וביאר הש"ך סקפ"ח כוונתו שודאי שיש מליחה לכלים להבליע בהם כמבואר בס"ס ק"ה אלא כוונת הרמ"א שהיות ודם משרק שריק לכן לא נבלע בסכין, וכבר העיר הט"ז מאי שנא ממלח בכלי מנוקב שהכלי נאסר למרות שדם משרק שריק. ובנקוה"כ תי' [ע"פ ביאור הפמ"ג] שבסכין הדם נמצא ע"ג זמן מועט מאוד ולא מספיק להבלע בו. ועוד הוסיף הש"ך סקפ"ט שמותר אף לכתחילה לחתוך חתיכה זו בסכין ולא חוששים שמא ישאר דם עליו ויחתוך חתיכה אחרת ותאסר, כי דם שע"ג הסכין מינכר.
ואם נפל הבשר לכלי חולב, לדעת הב"י והט"ז יש לאסור הבשר גם כאשר הכלי נקי אך לדעת הש"ך אין לאסור הבשר אם הכלי נקי כי אין מליחה לכלים להפליט מהכלי ולכן דייק רמ"א וכתב שרק אם הכלי מלוכלך יש לאסור הבשר.