סעיפים א-ב, ה-ו
הקדמה: בגמ' חולין קיב: מבואר שאם מלח דגים עם עופות הדגים נאסרים משום שגומרים לפלוט דמם וצירם טרם דגמרו עופות לפלוט דמם ונמצא שדם העופות נמצא בדגים ולא יוצא ממנו. ומוכח בגמ' שאם מולח כמה עופות ביחד העופות מותרים, וכתבו התוס' שאף כשמולח החתיכות אחת אחר השניה ואפשר שהחתיכה התחתונה כבר גמרה לפלוט דמה, בכל זאת לא נאסרת מהעופות שנמצאים מעליה ומוציאים עדיין דם. ובטעם הדבר שאין החתיכה התחתונה נאסרת מן העליונות כתבו התוס' ד' ביאורים:
א. דם משרק שריק ולכן לא נכנס כלל הדם של החתיכה העליונה לחתיכה התחתונה, ואף אחר שעבר שיעור מליחה בחתיכה התחתונה לעולם לא תבלע את הדם מהעליונה. וזוהי דעת ר"ת.
ב. היות ופולטת החתיכה התחתונה את צירה פולטת גם דם שבלעה מהחתיכה העליונה. ובאמת אחר גמר שיעור פליטת ציר החתיכה התחתונה- אין למלוח ע"ג שום חתיכה חדשה . וזמן פליטת הציר כתב הרשב"א בשם ר' יונה שהיינו י"ב שעות, ויש אומרים עד כ"ד שעות, ואחר כ"ד שעות מתבאר בפמ"ג משב"ז סק"א שעדיין פולטת החתיכה קצת ציר והחוש יעיד כך, אך אין בפליטת קצת הציר כדי לגרום שתפלוט החתיכה מה שנופל עליה ממקום אחר, וכן מתבאר בדברי הט"ז סקי"ב.
ויש לעיין בתי' זה, באופן שחתיכה פולטת ציר והפסיקה לפלוט ציר אך יש בה עדיין ציר. כגון שנפלה לתוך ציר שאז אינה יכולה לפלוט ציר, ושוב מולח אותה אח"כ האם נאמר שכיון שמולח שנית ופולטת שוב ציר, תפלוט גם דם שבלעה. או שמא אמרינן זאת רק כאשר טרם הפסיקה לפלוט ציר שמתוך שפולטת כעת ציר פולטת גם את מה שבלעה. ונראה שנחלקו בזה מהרש"ל ורמ"א, שמהרש"ל אוסר את החתיכה כי לא תפלוט את הדם והרמ"א מתיר בהפס"מ.
אמנם פשוט שאם עדיין לא פלטה כל דמה ונפלה לציר והפסיקה לפלוט דמה- שאפשר למולחה שנית כי ע"י שתפלוט דם דידה תפלוט גם מה שבולעת ממקום אחר.
ג. דעת הר"י מאורליינש, שבזמן שחתיכה טרודה לפלוט דמה אף אם ימלחו עליה חתיכה אחרת שתפלוט דם- מתוך שתפלוט דם דידה תפלוט גם דם שבלעה. אלא שהוסיף לחדש שאף אחר שגומרת פליטת דמה היות והתחילה לפלוט שוב לא תגמור לפלוט עד שתסתם פעם אחת. ולשיטתו אף אם עברו כ"ד שעות יכול למלוח חתיכה ע"ג החתיכה התחתונה במידה וכל הזמן נמלח ע"ג, דלא נסתמו נקבי הפליטה של החתיכה.
ד. מתוך שטרודה לפלוט דמה וצירה לא בולעת כלל דם של החתיכה העליונה. ולתי' זה יכול להוציא החתיכה מיד ואין צריך לחכות שישהה המלח ע"ג שיעור מליחה כאשר שם חתיכה מעליה, כי לא בלעה כלל דם של חתיכה זו.
וחשוב להדגיש, שבכל תי' התוס' אין צריך למלוח שנית את החתיכה התחתונה, כי אין בה כלל דם של העופות שמעליה כל תי' לפי טעמו.
להלכה, פסק השו"ע ס"א כתי' הד' שאין החתיכה בולעת כלל דם של החתיכה העליונה דאיידי דטריד למפלט לא בלעה. ודעת הרמ"א תתבאר בהמשך, שאליבא דהט"ז פסק כתי' הב' בתוס' ואליבא דהש"ך הסכים לתי' הד'.
ודעת ר"ת לא נפסקה להלכה, כמבואר בסעיף ו' באורך, דאליבא דר"ת גם אם מלח חתיכה שאין בה דם עם חתיכה שפולטת דם אין החתיכה נאסרת משום שהדם משרק שריק ואילו בס"ו דן השו"ע מה דין החתיכה ומשמע שברירא ליה שאין הדם שריק. אמנם בסעיף ה' פסק השו"ע כדעת ר"ת בצירוף שיטות נוספות כפי שמבואר בש"ך סקכ"ד ובט"ז סקי"ב בענין חתיכה שמלחה והשאיר המלח שעליה אחר כ"ד שעות שבדיעבד החתיכה מותרת ואין אומרים שתבלע את הדם שנמצא ע"ד משום שהדם משרק שריק ועוד שיש לה רק קצת דם עליה וכלפי זה יועיל מה שמוציא קצת ציר גם אחר כ"ד שעות כדי לגרום שקצת הדם לא יבלע, ועוד שיש הסוברים שתש כח המלח ואין מבליע הדם בחתיכה. הרי שכתבו הפוסקים דעת ר"ת לצרף להיתר עם סברות נוספות. וכן נראה בבאור הגר"א אות כט שכתב בבאור השו"ע ס"ו שבדיעבד התיר החתיכה שכבר נמלחה שמלחה עם חתיכה אחרת משום שסמך על ר"ת שדם משרק שריק [בנוסף לדעות שהחתיכה מותרת במליחה שניה כפי שיבואר להלן בעז"ה].
כעת נדון על כמה מקרים המתבארים בסעיפים אלו ע"פ האמור לעיל.
א. הניח בשר שלא נמלח כלל ע"ג חתיכה שנמלחה ומוציאה דמה, או הניח חתיכה שנמלחה והוציאה כבר כל דמה ע"ג חתיכה שנמלחה ולא הוציאה דמה.
חתיכה שנמלחה והוציאה דמה וצירה- כאשר מולחים אותה עם חתיכה שטרם הוציאה דמה, לג' התי' האחרונים יש לחוש שבלעה החתיכה דם מהחתיכה שלא נמלחה כ"צ, היות ואין לה מה לפלוט. ולכן כעת אסורה ויש לדון האם תועיל לה מליחה שנית. אך עכ"פ לדעת ר"ת [התי' הא'], אין כל חשש משום שלא בלעה כלל כי דם משרק שריק. ונחלקו הראשונים האם תועיל מליחה שנית. דעת רבותיו של הרשב"א שתועיל מליחה שנית. ושאר ראשונים פליגי משום שאין להדם של עצמה שתפלוט ולכן גם לא תפלוט דם שבלעה ממקום אחר, וראייתם מהגמ' שאסרה דגם שנמלחו עם בשר ולא אמרינן שאפשר למלוח הדגים פעם שניה ועי"ז יצא דמם בשנית משום שאין להם כבר דם של עצמם לכן לא יוציאו דם שבלעו, ויתרה מכך כתב הרשב"א בתוה"ב [עד:] שלא יצטרכו הדגים מליחה שנית הואיל ויש ע"ג כעת מלח והמלח הזה בעצמו הוא זה שיוציא את הדם שנבלע בהם. ורבותיו של הרשב"א ס"ל, שדגים שאני הואיל ורפו קרמייהו לכן אינם פולטים דם שנבלע בהם ע"י מליחה כי נסרך בהם ביותר. ולהלכה פסק השו"ע לכתחלה להחמיר ובדיעבד יש להקל, ואילו הרמ"א פסק שיש להחמיר ואין להקל בזה.
ובש"ך סק"ו מבואר שיוצא ממחלוקת זו נידון נוסף, באופן שמלח עופות עם דגים טפלים, שדעת השו"ע ס"ב נראה שאוסר את הדגים ולא מתיר למולחם שנית ולדעת הרמ"א הדגים מותירם ע"י מליחה שנית. והטעם ששו"ע ס"ל כרבותיו של הרשב"א ולכן דם העופות נסרך בדגים ביותר וכנ"ל שכן מוכח לשיטתם מסוגיית הש"ס ולכן לא תועיל להם מליחה אח"כ. והרמ"א פליג על רבותיו של הרשב"א וממילא אין הכרח לחדש דבר זה שהדם לא יוצא מהדגים ולכן לשיטתו אפשר למלוח הדגים. והט"ז סק"ח הוסיף סברות לחלוק על הרמ"א גם לדעת הרשב"א עצמו, כגון שדם הדגים נפלט מהר יותר מדם העופות ונמצא ששוב בלעו הדגים דם העופות בלא דמם עיי"ש סברות נוספות. ובשפ"ד סק"ו שביאר בדעת הש"ך שפסק כט"ז וחולק על הרמ"א.
ומה מוגדר שפלטה כל דמה וצירה, כתב הרשב"א בשם רבו הר' יונה שעד י"ב שעות פולטת ציר, והרמ"א הביא שי"א עד כ"ד שעות. ואופן נוסף שדומה הוא לאופן שפלטה כל דמה וצירה [אחר כ"ד שעות], כגון שהדיח החתיכה שמבואר בראשונים שנסתמו נקבי הפליטה ואף אם הדיח תוך י"ב שעות נסתמו הנקבים ומתוך כך לא פולטת דם וציר ולכן לג' התי' האחרונים שוב תאסר החתיכה. אלא שהט"ז סקט"ז רצה להוכיח שדעת הרמ"א שלא נסתמים הנקבים ע"י הדחה ובזה פסק הרמ"א כדעת רבותיו של הרשב"א, אמנם הש"ך סקל"ט כתב שמודה הרמ"א שנסתמים הנקבים בהדחה והיקל רק בהדחה של חתיכה שנפלה לציר שהיא הדחה פורתא ובזה לא נסתמים הנקבים, וכן מבואר בש"ך סקכ"ו שהדחה ואחר כ"ד שעות ענין אחד הוא.
דבר נוסף מבואר בט"ז סקט"ז, שדין הדחה שסותמת נקבי הפליטה נאמר רק כאשר פלטה החתיכה כל דמה וכעת פולטת רק ציר. אך אם עדיין יש בה דם ופולטת דמה והדיחה- אין נסתמים נקבי הפליטה בהדחה זו.
במקרה הנ"ל אך לא הוציאה כל צירה- אמנם כתב הרמ"א שאם עדיין לא הוציאה החתיכה כל צירה יש להקל וזמן הוצאת הציר לכתחילה תוך י"ב שעות ובמקום הפסד יש לסמוך על השיטות שתוך כ"ד שעות עדין פולטת ציר. והיות שהחתיכה פולטת ציר כתב הש"ך סקל"ב שלא בולעת כלל דם וכמו התי' הד' ולכן לא תצטרך מליחה שנית. אמנם הט"ז סקט"ז כתב הטעם שלא נאסרה משום שמתוך שפולטת ציר כך פולטת דם, והיינו כתי' הב' ולכן לשיטתו תצטרך החתיכה מליחה שנית וכן מבואר במשב"ז שם לדעתו.
ויש לעיין, שלכאורה מקרה זה שכתב הרמ"א הוא בדיוק המקרה עליו מדבר תוס' שמלח כמה חתיכות ואחת מהם יוצא רק ציר, שמותרת. ובתוס' מבואר שמותרת בלא מליחה שנית מד כל התי' שלעיל, וא"כ גם כאן אף לתי' הב' של תוס' יש להתיר בלא מליחה שנית דכבולעו כך פולטו, ומדוע הש"ך נצרך לתי' הד' של תוס' לומר שאין צריך מליחה שנית וכן מדוע הט"ז שסובר כתי' הב' של תוס' סובר שיש למלוח פעם שנית. ובעיקר לדעת הרשב"א שהובלא לעיל שהקשה על רבותיו שהמלח שנמצא ע"ג החתיכה הוא עצמו יגרום שיצא הדם, ה"נ נאמר במקרה זה. שו"ר שהעיר כן ביד יהודה [פירוש הארוך סק"א] וכתב שבמקרה זה אף לתי' הב' של תוס' יש להתיר כמו מעשה דתוס'. ומילא בנפל לציר יש לומר שהציר הפסיק כח המלח או אף בנפל ציר עליו כתב הש"ך שהציר נכנס למרות שפולט, אבל במקרה זה לפי כל התי' יש להקל שאין יצטרכו מליחה שנית, עיי"ש שהאריך בזה.
ובאופן שטרם נמלחה החתיכה או טרם פלטה כל דמה וכעת נמלחה עם חתיכה שפולטת דמה, גם בזה לג' תי' האחרונים מקבלת החתיכה דם מהחתיכה שנמלחה ולתי' הראשון לא מקבלת. אלא שיש בזה קולא נוספת שיש דם בתוכה של עצמה ובזה כתב ספר התרומה שהיות ומוציאה דם של עצמה במליחה שנית, כך תוציא ג"כ דם שבלעה. ולהלכה פסק השו"ע בזה לכתחילה להחמיר ובדיעבד להקל, ואילו הרמ"א היקל בזה לכתחילה. אך ברור ופשוט שצריכה החתיכה הדחה ומליחה שנית, ואפשר אף להדיח היטב כי היות ויש לה דם- לא נסתמים נקבי הפליטה בהדחה.
ויש להוסיף, שלכאורה כאשר החתיכה שטרם נמלחה נוגעת בחתיכה שכעת מלוחה ומוציאה דמה, ישנו חשש שהמלח שע"ג החתיכה יבליע את הדם בעין שנמצא ע"ג החתיכה של נמלחה לתוך החתיכה ושוב לא תועיל לו מליחה שנית כפשנ"ת בסי' ס"ט ס"ב. ומכח זה כתב הש"ך סקכ"ט שאיירי השו"ע באופן שהחתיכה שלא נמלחה הודחה כבר הדחה ראשונה ואין לה דם בעין עליה. אמנם הביא הש"ך דעות הסוברות שאף בלא הדחה לא נאסרת החתיכה מכח הדם שע"ג, ועיי"ש שכתב חלוקה בין ציר לבין מלח. ובבית מאיר והדגמ"ר ביארו, שב' השיטות הינם ב' השיטות המובאות בס"ג האם טמא טפל שנוגע בטהור מלוח יאסר הטהור מכיון שכעת המלח שע"ג נוגע בטמא ואף הטמא נהיה מלוח, שדעת הר"ן לחוש לכך ושאר ראשונים חלקו, עיי"ש מה שביארנו. ולפ"ז לדעת הר"ן יש להדיח החתיכה תחילה כי המלח שע"ג החתיכה שנמלחה ימלח גם אותה, ולראשונים שחלקו אין לחוש לכל זה. גם הט"ז סקי"ח הביא הדעות בזה והכריע שאף אם לא הודחה קודם לא נאסרה.
ב. בשר שנמלח ולא שהה שיעור מליחה ונפל לציר [הציר הינו איסור].
בכל נפילה של בשר לציר יש לדון בכמה בעיות שיכולות להיות: א. כבוש כמבושל ולכן אם שהתה בציר שיעור כבישה נאסרה החתיכה ושוב אין לה היתר ע"י מליחה כמבואר בסי' ס"ט סי"ח ובש"ך שם סקע"ב כמו חתיכה שבושלה עם דמה. ב. דם האברים שבה פירש ממקום למקום ולכן נאסר מיד כששהתה בציר כמבואר ברמ"א סי' ס"ט שם. אלא שאיסור זה קיים רק אם החתיכה כבר נמלחה ולא שהתה שיעור מליחה, כי אם עדין טפלה היא- אין הציר ששרויה בו גורם לדם האברים לפרוש ממקום למקום כמבואר בש"ך סקמ"ז. ג. מליח כרותח, ודעת הרמ"א בסי' ק"ה ס"ט שנאסרת כל החתיכה מיד מצד שהציר נכנס אל תוכה כמו בישול והיות והציר איסור, יאסור את החתיכה. אך גם בזה יש לסייג, דהיות ויש בחתיכה דם של עצמה, אף שנאסרה מדין מליח כרותח, סו"ס כאשר ימלח אותה להוציא את דמה- תוציא גם את הציר שבלעה. וא"כ מצד זה אין לאסור את החתיכה עולמית.
ויש לציין שבאופן זה יש לאסור מכח כל תי' התוס' דכאשר נמצאת בתוך ציר אין איידי דטריד ואין כבולעו כך פולטו ואין משרק שריק כי אין לה כח לכל זה כאשר שרויה בתוך ציר.
עוד מבואר בש"ך סק"מ שיש ג' מצבים של חתיכה שנפלה לציר, ונפרטם: 1. נפל לציר בכלי שאינו מנוקב. 2. נפל לכלי בכלי מנוקב אך אין מקום לזוב, כגון שנמצאת החתיכה ע"ג העצים אך טובלת בציר הנמצא בגיגית והיא עצמה לא נוגעת בקרקעית הגיגית. 3. נפל לכלי מנוקב ויש מקום לציר לזוב ורק זב על החתיכה ציר בתמידות אך אינה שורה בציר. וכעת נבאר בהרחבה:
1. נפל לציר בכלי שאינו מנוקב- ישנם את כל ג' הטעמים לעיל לאסור החתיכה. ולהלכה באופן זה החתיכה נאסרת מיד ואין לה היתר ע"י מליחה מכח הטעם הב' שזכרנו. והרמ"א והשו"ע לא עסקו באופן זה כלל.
2. נפלה לציר בכלי מנוקב ואין מקום לציר לזוב- גם בזה יש מקום לאסור החתיכה מכח ג' הסיבות שלעיל, וההבדל הוא רק לענין החצי חתיכה שמחוץ לציר, שבמקרה לעיל בכלי שאינו מנוקב נאסרת גם החתיכה שמחוץ לציר לדעת הרמ"א בסי' ס"ט סי"ח שפסק כדעת ר"פ, והטעם משום שגם בחצי שמחוץ לציר יש זה דם האברים שפירש ממקום למקום. ובמקרה זה אין החצי שמחוץ לחתיכה נאסר משום שהחתיכה לא נוגעת בקרקעית לכן החצי במחוץ לציר אף ר"פ יודה שהדם יכול לזוב החוצה ולכן לא יאסר החצי שבחוץ.
וגם באופן זה לא איירי השו"ע והרמ"א כלל לדעת הש"ך. אמנם הט"ז סקי"ז העמיד את הרמ"א באופן זה. ונבאר בהמשך בעז"ה.
3. נפלה לכלי מנוקב ויש מקום לציר לזוב- לדעת הש"ך סק"מ וסקל"ו באופן זה איירי הרמ"א, ופסק הרמ"א שאם לא שהתה מעל"ע בציר יש להתיר החתיכה ע"י הדחה ומליחה שנית. וטעמו, שאחר מעל"ע נחשב לכבוש כמבושל ובזה החתיכה אסורה עולמית כפי שכתבנו לעיל והחידוש הוא שגם בכלי מנוקב וציר זב ע"ג יש דין 'כבוש' [ולכן צריך דוקא ציר, למרות שכל כבישה כ"ד שעות אף במים חשיב כבישה, הכא משום שאיירי בכלי מנוקב אין כבישה אלא בציר]. אמנם פחות מעל"ע אין כבישה ולכן ניתן להתיר החתיכה ע"י הדחה ומליחה שנית.
ובחזו"א סי' י' סקי"ד הקשה מדוע לא אמרינן ששייך כאן תי' התוס' האחרון שמתוך שטרודה לפלוט דם לא בלעה, הרי חתיכה זו אינה שרויה בציר אלא רק נופל עליה ציר וכן בתוס' תמיד החתיכה התחתונה זב עליה ציר ואינה נאסרת. וכתב החזו"א לבאר, שאיירי ששופך עליה ציר ממש שכבר התקבץ בכלי אחר ולכן אין דומה לתוס' שזב עליה רק מעט ציר. אמנם כתב החזו"א שעדיין דין זה הוא חומרא בעלמא וכפי שמבואר בבהגר"א אות לד.
והש"ך סקל"ו [ע"פ ביאור הרעק"א] כתב ב' ביאורים בכוונת הרמ"א. 1. אף קודם מעל"ע נחשבת החתיכה כבוש כמבושל בצירה, אלא שעדיין יועיל לה מליחה כי כלפי להופכה למבושל ממש שלא תועיל מליחה צריך כ"ד שעות. 2. קודם מעל"ע אין לה דין כבוש כלל ורק אח"כ יש לה דין כבוש שלא תועיל לה מליחה. וכתב הרעק"א ב' נפק"מ בין הביאורים: א. חתיכה תפלה שנפלה לציר בכלי שאינו מנוקב ושהתה שם כדי שירתיח, לביאור הראשון אפשר להתירה ע"י מליחה כי המלח מוציא אף שנכבשה ועדיין לא עבר מעל"ע, ואילו לביאור השני החתיכה נאסרה דאחר שיש דין כבוש- נאמר בה כמבושל לכל מילי ולא תועיל לה המליחה. ב. חתיכה קודם הדחה ראשונה נפלה לציר בכלי מנוקב ושהתה פחות מעל"ע, שלביאור הראשון יש לאוסרה כי נעשית כבוש אף לפני מעל"ע ובלעה דם בעין ולא תועיל לה מליחה. ואילו לביאור השני מותרת כי קודם מעל"ע בכלי מנוקב אינה נחשבת לכבוש.
והט"ז סקי"ז ביאר בכוונת הרמ"א, שאיירי באופן השני דהיינו כלי מנוקב ואין יכול לזוב, וגרס ברמ"א שאם נכבש שיעור כדי שירתיח יש לאסור מדין כבוש כמבושל, ואין צריך מעל"ע כי איירי בשהתה בתוך הציר. וסובר הט"ז שאין נאסר מיד מדין 'דם האברים שפירש ממקום למקום' כיון שכבישה בציר לא בכלי מנוקב ואין יכול לזוב לא גורמת לפרישה ממקום למקום . ומצד מלוח כרותח כבר ביארנו שאין לאסור מיד כי סו"ס יכול לחזור ולמלוח.
ג. בשר שנמלח ושהה שיעור מליחה ואין בו דם ונפל לציר
בב' האופנים הראשונים שכתב הש"ך סק"מ, דהיינו כלי שאינו מנוקב או כלי מנוקב ואין מקום לזוב, שווה דין זה לדין בשר שלא נמלח, דהיות ומליח כרותח מיד נבלע בו התיר ואין יכול להוציאו כי אין לחתיכה זו דם שיוכל להוציאו ע"י המליחה.
ויש לדון שיתיר הרמ"א גם באופן שנפל לציר בכלי שאינו מנוקב ולא שהה בו שיעור כבישה דע"י שימלח ויפלוט ציר דידיה, יפלוט גם ציר שבולע, וכן נראה בט"ז סקי"ט וסק"כ שהעמיד הרמ"א שהחתיכה נאסרה מיד כאשר נפלה לציר באופן שאין מועילה לה חזרת המליחה, וא"כ במקרה שלא שהה בו שיעור כבישה ועדיין פולט ציר שמועילה לו חזרת המליחה במקום הפס"מ כמבואר ברמ"א ודאי שתועיל לו גם המליחה בשנית.
ואם נמצא בכלי מנוקב ונפל עליו ציר [שזה המציאות בכלי מנוקב], כתב הרמ"א לכתחילה לאסור החתיכה למרות שעדיין פולטת ציר. ולמרות שבסעיף א' התירנו חתיכה שנמלחה ופולטת ציר עם חתיכה שנמלחה ופולטת דם מכח תי' התוס' דלעיל, במקרה דידן לא קיימא תי' התוס' כי ציר חמור יותר מב' חתיכות שנמצאות זע"ז ולכן אין בזה את התי' שכתבו התוס' כמבואר בש"ך סקל"ז. ומ"מ במקום הפס"מ התיר הרמ"א תוך י"ב שעות לחזור ולמלוח שנית משום שאפשר להקל ולומר שכבולעו כך פולטו גם על פליטת ציר כתי' השני בתוס' . ועוד הוסיף הש"ך שבדיעבד אם בישל בלא מליחה שנית יש להקל כתי' הד' של תוס' שלא בלע כלל ציר מתוך שטרוד לפלוט ציר.
ויש להוסיף ולבאר, שהטעם לאסור החתיכה לכתחילה משום הציר שנכנס אליה, הכוונה לדם שבציר שנכנס עם הציר, כי הציר עצמו הוא היתר ורק הדם שבו הוא האיסור ועוד שהציר עצמו ודאי שנכנס לחתיכה כי כבר כתב הפמ"ג משב"ז א' שכל תי' התוס' נאמרו רק לגבי דם אך ציר נכנס לחתיכה ואין את הסברות משרק שריק ואיידי דטריד לא בלעה וכבולעו כך פולטו. וממילא הנידון הוא שהדם נכנס לחתיכה למרות שבדם יש את סברות התוס', דמכח הציר נכנס גם הדם. ולכן בסעיף ג' כאשר מולח בשר שחוטה עם בשר טריפה אף שמצד הדם לא נכנס לשחוטה כי טרודה לפלוט דם דידיה, עדיין נכנס הציר של הטריפה שכלפיו את הכללים שכתבו התוס' ולכן החתיכה נאסרת מיד וכמבואר שם בש"ך סקי"ח.