סעיפים ג, ד
דין ב' חתיכות מלוחות שנגעו זב"ז, וטהור מלוח וטמא תפל
בגמ' חולין קיג. מתבאר, שאם מלח בשר טריפה עם בשר כשרה- נאסר הבשר הכשר, ואף אם הטריפה מלוחה והכשרה תפלה נאסר הבשר הכשר. אמנם אם הכשרה מלוחה והטריפה טפילה- לא נאסר הכשר. ונרחיב קצת בפרטי דינים אלו.
ויש להקדים, שבסעיפים אלו אין עוסקים בעניני מליחה להפליט הדם אלא בעניני מליחה שמרתיחה החתיכה [מדין מליח כרותח] ועי"ז פולטת את צירה. וחילוק גדול בין מליחה להפליט דם לבין מליחה להרתיח החתיכה, שמליחה להפליט דם פועלת בכל החתיכה הן להפליט ממנה את הדם בכולה והן להבליע בחתיכה אחרת את הדם שפלטה [ולענין להבליע בכולה הרא"ש חולק, עיין ט"ז סק"ב] ואילו מליחה להרתיח מדין 'מליח כרותח' פועלת רק בקליפה ותו לא [אא"כ החתיכה שמינה ויתבאר לקמן בעז"ה]. ודבר נוסף שמלח פועל להוציא הדם מחתיכה מיד [וצריך לחכות שיעור מליחה המתבאר בסי' ס"ט ס"ו שיצא כל הדם] ואילו מליח כרותח נעשה רותח רק אחר זמן המליחה [והרמ"א פליג כמבואר סי' ס"ט סי"ח]. ובחוו"ד סי' סט סק"ב ביאר הענין שיש ב' כוחות במלח. 1. טבעו של מלח, וזה ענין הפלטת והבלעת הדם. 2. רתיחתו של מלח, וזה דין מליח כרותח. ולכל כח יש מציאות אחרת ולכן הדינים חלוקים ביניהם.
דבר נוסף מתבאר בראשונים, שכידוע ישנם כמה סברות בחתיכה שנמלחה להוציא דמה שלא בולעת דם אחר. 1. דם משרק שריק. 2. איידי דטרידי לפלוט לא בלעי. 3. כבולעו כך פולטו. וכל סברות אלו נאמרו לגבי דם, אבל לענין ציר נבלע הציר בכל האופנים דלעיל.
שניהם מלוחים, או טריפה מלוחה וכשרה תפלה- שניהם אסורים. וכמות המליחה מתבארת בסי' צא ס"ה שאינו נאכל מחמת מולחו, והיינו כמו שמולחים בשר להפליט דמו. וכן זמן המליחה מתבאר שם שהיינו שיעור הזמן שצריך למלוח חתיכה להוציא דמה. והטעם שנאסרה הכשרה, היות וטבע המליחה להפליט הטעם הנמצא בחתיכה ולהבליעה בחתיכה האחרת.
וכבר נתבאר שהכשרה נאסרת מהטריפה כדי קליפה, אמנם כאשר הטריפה שמינה אוסרת את כל הכשרה אפי' שהיא כחושה דאף במליחה אמרינן ששמן והלך בכל החתיכה. ולדעת הרמ"א שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, לעולם יצטרכו במליחה לשער בס' כמבואר בסי' ק"ה ס"ט.
ואם הטריפה כחושה והכשרה שמינה, מתבאר בשו"ע סעיף ד' שתאסור הטריפה את כל השמינה וביאר הש"ך סקכ"א שאוסרת ע"י פיטום, שהטריפה מתפטמת ע"י הכשרה ואוסרת כולה. ובפשטות דברי השו"ע נראה שאיירי באופן שרק הטריפה מלוחה [כפי שכתב בסעיף ג] בכל זאת אמרינן שהטריפה מפטמת הכשרה ותאסור אותה. ודין זה אינו עולה בקנה אחד עם דברי הש"ך סי' ק"ה סקכ"ח שפסק דין פיטום במליחה רק כששני החתיכות מלוחות אבל באופן הנ"ל שרק הטריפה מלוחה אין דין פיטום, וכבר העיר מזה הרעק"א ונקוה"כ שם. ובגליון מהרש"א כאן ביאר דברי השו"ע שאוסר השמינה הכשרה רק באופן שגם היא מלוחה כדי שדברי הש"ך בסי' ק"ה לא יסתרו לפסק השו"ע כאן, ועיין נקוה"כ כאן ששלל העמדה זאת של דברי השו"ע כאן.
כשרה מלוחה וטריפה אינה מלוחה- על זה נאמר בגמרא שם 'טהור מליח וטמא תפל' שמותר הטהור בהדחה ותו לא, ולכן גם במקרה דידן הכשרה מותרת.
יש לדעת, שכח המליח שונה מכח חום האש. שבכח חום האש אמרינן שחם הנוגע בצונן גורם לצונן להתחמם ולכן יפליט הצונן את עצמו ויבליע בחם ומש"ה חתיכה חמה כשרה הנוגעת בטריפה צוננת- תאסר הכשרה כפי הגדרים המבוארים בסי' ק"ה, שאם החמה היא התחתונה תאסר כולה [אם היא שמינה או האיסור שמן כמבואר סי' ק"ה ס"ו] ואם היא החמה היא העליונה תאסר כ"ק, וכמבואר כל פרטי הדינים באורך סי' ק"ה סעיפים ג- ו. אמנם במליחה אין הדבר כן, אלא הדבר המלוח בכוחו להפליט מה שבתוכו ע"י רתיחת המליחה ולהבליע בתפלה הנוגעת בה, אך אין בכוחה להרתיח החתיכה התפלה, ולכן אם הטהור מלוח והטמא תפל אין הטהור נאסר כלל.
וברשב"א [הובא בב"י] כתב ב' הבנות מדוע אין הטהור נאסר. 1. אין התפל רותח כלל וכפי שכתבנו לעיל ולכן לא פולט טעמו כלל לטהור. 2. המליח מרתיח קצת את התפל ולכן התפל פולט טעמו במקצת, אך מ"מ לא נבלע בטהור דהיות והטהור מלוח וטרוד לפלוט טעם של עצמו, אינו בולע קצת הטעם שיוצא מהתפל. וכתב המשב"ז סק"ד נפק"מ בין הטעמים, בחלב מלוח שנוגע בבשר תפל והיות והחלב צלול הוא אינו טרוד לפלוט [כי רק בחתיכה יש סברא שטרודה לפלוט כי צריכה להוציא ציר הבלוע בה אבל צלול אינו כן], שלטעם הראשון ברשב"א הבשר נאסר והחלב מותר ואילו לטעם השני החלב יאסר היות והבשר התפל מבליע בו קצת ואין החלב טרוד לפלוט ונאסר מהבשר.
ולפ"ז יצא, שבשר תפל שנוגע בגבינה מלוחה שהבשר יאסר מהגבינה כ"ק [ואם היא שמינה יאסר כולו] ואילו הגבינה תהיה מותרת היות ואין התפל מבליע בה, וכן מבואר בשו"ע סי' צ"א ס"ה. ונראה שגם אם הבשר שמן לא יאסור את הגבינה, דשמן לבד אין בכוחו להוציא את השומן שבו אלא ע"י חום של אש או מליחה, והיות והבשר נשאר תפל הגם שנאסר מגבינה מלוחה – לא יאסור הגבינה כלל. ואם כנים דברינו יש לבאר דברי השו"ע סי' צ"א ס"ו שאסר גם את הבשר וגם את הגבינה באופן ששניהם מלוחים ולכן הבשר עצמו רותח ומפליט הטעם לגבינה וכן להפך, ודו"ק.
והקשו הראשונים מדוע בכל טהור מלוח וטמא תפל אין הטמא נחשב למלוח ממצד שנוגע הטהור המלוח ונעשה מלוח מצד אחד ויפליט את טעמו. וכתב הרא"ש ב' תירוצים. א. איירי שהטהור לא נמלח מהצד שנוגע בטמא התפל, ולכן התפל נשאר בטפילתו כי אין מלח שירתיחו. ב. אף שנמלח הטהור מכל צדדיו, סו"ס המלח נוגע רק בצד אחד בטמא התפל, ואין זה נחשב למליחה כי צריך שימלחנו יפה יפה. והביא הב"י שכתי' השני סובר הרשב"א. ויש להרחיב קצת בבאור תי' זה.
כתבו הטוש"ע סי' ס"ט ס"ז שדעת הרשב"א שמליחה מצד אחד הוי מליחה להוציא דם החתיכה ממנה, אלא שלכתחילה ימלח מכל הצדדים. והמעיין בשו"ת הרשב"א [ח"א רסה] יראה שסובר הרשב"א כן אף לענין דין 'מליח כרותח' ולא רק לענין הפלטת דם, שהחתיכה נרתחת מהמלח ע"י מליחה לצד אחד, וכן פסק הרמ"א סי' צ"א ס"ה עיי"ש. ולכאורה יצא לדעת הרשב"א שאם נגע הטמא התפל בטהור המלוח אף שנגע רק בצד אחד – יחשב התפל למלוח ויאסור הטהור, אך אינו כן שהרי הרשב"א עצמו תי' כאן שאין הטהור נאסר מהמליחה בצד אחד של הטמא. וע"כ כוונת הרא"ש [והרשב"א] בתי' השני שכאשר לא מולח את הטמא עצמו אלא רק נוגע בטהור המלוח אין זה נחשב כמליחה כלל ואפי' לא כמליחה מצד אחד ולכן הטמא נשאר בטפילתו.
והנה, הר"ן גם הוקשה לו קושיית הראשונים וסובר הר"ן שבאמת הטמא נחשב למלוח ע"י נגיעה זו ונאסר ולכן ביאר הגמ' שאין הטהור המלוח נאסר מהטמא התפל דוקא באופן שאין נוגעין זב"ז. ומוכח מדברי הר"ן שמודה לרשב"א שנעשה רותח גם במליחה מצד אחד ולכן הוקשה לא שיאסר הטהור מהתפל. ואתי שפיר דעת הרמ"א שבסי' צ"א ס"ה פסק כדעת הרשב"א שמליחה מצד א' הוי רותח, וכן פסק לכתחילה כדעת הר"ן שיש להעמיד הסוגיה דוקא באין נוגעין זב"ז כמבואר בסי' ק"ה סעיף י. ואף שהיקל במקום הפסד דלא כהר"ן, היינו משום שניתן לבאר כתי' השני של הרא"ש שאף שנודע לא נחשב כמלוח וכנ"ל. ובדעת השו"ע אף שהביא ס"ג דעת הר"ן, הוכיח הש"ך שדעתו לפסוק דלא כהר"ן ולכן אף אם נוגעים הטמא התפל עם הטהור המלוח – לא יאסר הטהור המלוח.
יסוד נוסף יוצא מדין זה בענין מליחה. הנה בגמ' [קיב:] מבואר שרב מרי בר רחל אמלחו ליה בשר שחוטה עם טריפה ואסר לו רבא מכח הפסוק 'הטמאים' לאסור גם צירן ורוטבן וקיפה שלהם. והקשו בתוס' מדוע יש לאסור מצד הפסוק הרי קיי"ל שטכע"ק דאו', ויש לאסור מצד הטעם כעיקר. ומתרץ התוס' שאנה"מ שהרוטב והקיפה אין צריכים פסוק כי נלמד מדין טעכ"ק, אבל הציר עצמו אינו אסור מצד טעכ"ק אלא מכח ריבוי הכתוב.
ונלמד מכך, שכאשר מולח חתיכה כשרה עם טריפה, לא יוצא ע"י מליחה טעם מהטריפה לכשרה אלא רק ציר, וכן בכל מליחה יוצא רק ציר ולא טעם, דאין כח המלח להוציא טעם אלא להוציא רק ציר. ולפ"ז דן החת"ס [הובא בפת"ש סי' פ"ז אות יט] להתיר ציר של בשר שיצא ע"י מליחה כשערבו עם חלב שמותר לבשל, דאין לומר שע"י הבישול יהיה איסור תורה, כי ציר אינו בשר עצמו שהרי מתבאר שאינו טעכ"ק, ורק לענין דבר איסור התרבה שהציר של דבר טמא – איסור הוא. אך בשר כשר אינו צירו כבשר ולכן יהיה מותר לבשלו עם חלב אחר שכבר התערב. אמנם הפמ"ג סי' פ"א שפ"ד א' חולק וסובר שאחרי שחידשה תורה דין הטמאים, התחדש שציר יש לו דין של הבשר עצמו, ולכן אחר שיצא ציר מחתיכה כשרה והתערב עם חלב אין לבשלו כי יעבור על איסור בב"ח מהתורה.