סימן עג- דין הכבד
סעיפים א – ג, ה – ו
עיין סוגיה חולין קי: . ובבאור סוגיה זו מצאנו כמה ביאורים בראשונים ונבארם בעז"ה.
אביי הסתפק האם מותר לבשל כבד, ומתבאר בגמ' שפשיטא ליה לאביי שמותר לבשל כבד עם עצמו ואין בזה כל חשש, וביארו הראשונים משום שאיידי שטרוד הכבד לפלוט דם לא בלע דם שפלט. ואפי' שבכל בישול בקדירה לא אמרינן כלל זה אלא רק כאשר מולח בכלי מנוקב או כשצולה חתיכה, הכא לענין כבד היות ויש בו ריבוי דם אמרינן כלל זה גם בבישול בקדרה כמבואר ברשב"א שהובא בב"י.
ודין זה שמותר לבשלו עם עצמו, הוא גם באופן שלא מלח הכבד או צלאו, דהיות והסברא שמתוך שטרוד לפלוט דמו לא בולע ממילא סברא זו קיימת גם כשיש לו הרבה דם כגון שלא מלחו וצלאו .
כמו"כ בכל מהלך הסוגיה נראה שדין זה הוא מוסכם שמותר לבשל כבד עם עצמו ולא בזה עסקו האמוראים שדנו בסוגיה זו. וכן מעשה דרב נחמן ורב בר שבא המובא בסוגיה שאמר רב נחמן שיאכילו את רב בר שבא הכבד בע"כ, איירי באופן שבישל הכבד עם עצמו ולכן התיר ורב נחמן. והן אמת שהביאה הגמ' בזה מחלוקת תנאים האם יש להתיר לבשל הכבד עם עצמו, שדעת ר"א שהכבד אוסרת אחרים אך אינה נאסרת בבישול של עצמה אף כשמבשלה זמן רב כי לעולם טרודה לפלוט דמה, ואילו דעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ק שהכבד אוסרת אחרים ונאסרת בבישול עם עצמה כאשר מבשלה זמן רב שמפסיקה לפלוט ובולעת דמה, מכל מקום הלכה בזה כדעת ר"א. אמנם דעת הרמב"ם שאסור לבשל כבד עם עצמו ויחידאי הוא בשיטת הראשונים, ושיטתו תתבאר לקמן בעז"ה.
וספיקו של אביי הוא, האם מותר לבשל כבד עם בשר אחר, דהיינו האם הבשר האחר נאסר או לא. ובבאור הספק של אביי ישנם כמה שיטות בראשונים, וכל שיטה מבארת כל מהלך הגמ' לדרכה, וכעת נתחיל בבאור הענין:
דעת ר"ת, אופן א': בתוס' ד"ה 'כבדא' הביא בתחילה דעת ר"ת שאביי הסתפק בכבד שמבשלו בלא שמלחו קודם, משום שאם היה מולח הכבד פשוט שהיתה מועילה לו המליחה כמו שמועילה לו הצליה דפעולת המליחה והצליה שוים. ועוד פשוט לר"ת שדם כבד הוא מותר היות והכבד כולו דם והתורה התירתו ממילא התירה את דמו, וכל הספק של אביי לאסור החתיכה שהתבשלה עם הכבד מחמת איסור דרבנן שיגזרו אטו יבשל בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח אך מעיקר הדין אין בזה כל חשש. והצד להתיר שלא גזרו גזירה זו ומותר לבשל כבד עם בשר. ודם כבד עצמו שפירש ולא נבלע בבשר אחר אסור מדרבנן משום מראית העין כפי שגזרו בכל דם מהלכי שתים.
ולפ"ז עולה לדינא, שאף אם נחמיר את ספיקו של אביי, יש להתיר למלוח כבד ולבשלו, כי מליחת כבד מועילה לכל הצדדים.
ומה שהגמ' רצתה להוכיח ממה שהביאו לפני האמוראים כבד עם ריאה ולב ואכלו הכל, צ"ל שידעו הלב והריאה נמלחו והכבד לא, כי אם הכבד נמלח ודאי שמותר ואין להביא זאת בתור ראיה לספיקו של אביי.
דעת ר"ת, אופן ב': בתוס' כתבו באופן ב' ע"פ ר"ת, שהספק של אביי כפי שהתבאר לעיל, אלא שיש להוסיף שהספק היה גם באופן שנמלח הכבד, כי לא מועילה מליחה לכבד כלל מחמת ריבוי דמו וכבד עם מליחה ובלי מליחה שוים הם. וממילא אביי הסתפק היות שדם כבד אסור רק מדרבנן וכנ"ל, האם מותר לבשלו עם בשר ולא גזרו אטו יבשל בשר שלא נמלח עם בשר או דילמא גזרו וכנ"ל. והשוני באופן זה רק לענין שהספק היה גם על כבד שמלחו.
ולפ"ז ראיית הגמ' מהאמוראים שבישלו כבד עם ריאה ולב אתי שפיר, שאף שהכבד נמלח עם הלב והריאה אכתי אין מליחה מועילה לכבד ומוכח שמותר לבשלו עם בשר.
אמנם גם לפי אופן זה כתבו התוס' בדעת ר"ת, שאם קורע הכבד ש"ו ומולחו, ודאי שמועילה המליחה לכבד כמו לכל בשר רגיל שרק מולחו. וזה כפי שמתבאר בסוגיה בהמשך שרבה בר רב הונא אמר שיש לקרוע את הכבד ש"ו ורק אח"כ מות, ופירשו התוס' שם שרבה בר רב הונא רצה להתיר הכבד לבשלו עם בשר ע"י שלפני כן יקרענו ש"ו וימלחו ואח"כ יהיה מותר לבשלו עם בשר.
ולפ"ז עולה לדינא, שאף אם נחמיר את ספיקו של אביי, היינו לענין שאין לבשל כבד שנמלח או לא נמלח עם בשר, אבל כבד שקרעו ש"ו ונמלח- ודאי מותר לבשלו עם בשר לכו"ע.
דעת הר"ן בפירוש הב': אביי הסתפק האם דם הכבד הוא מותר היות והכבד כולו דם, או שמא דם הכבד אסור מדאורייתא [וכן נראה מהמשך הסוגיה שאמרה שאין לצלות כבד מעל בשר כי דם הכבד דאורייתא ויבלע בבשר], והספק הוא בין באופן שלא מלח ובין באופן שמלח ואפי' באופן שמלח וקרע ש"ו, כי המליחה לא מועילה לכבד בכל גוונא מריבוי דמו.
ולפ"ז עולה לדינא, שהיות ומחמירים אנו לחומרא בספיקו של אביי כי לא איפשיט ספיקו, יש לאסור לבשל כבד עם בשר אחר בכל גווני של מליחה אף שקרעו ומלחו כי על הצד שאביי אסר- אסר גם בכה"ג. ורק כאשר צולה הכבד יש להתיר לבשלו עם בשר אחר, צליה צריך גם קריעה ש"ו, דמעשה דרבה בר רב הונא איירי שרצו לצלות הכבד ואמר להם רבה בר רב הונא שצריך לקורעו וכפי' רש"י שם.
דעת הר"ן בפירוש הא' [וכן כתבו התוס' ד"ה 'כבדא' בפי' השני]: פשוט לאביי שאין להתיר כבד בלא מליחה לבשלו עם בשר אחר, כי הדם שבו יצא לחוץ ויאסור את הבשר [והיינו שדם הכבד אסור מדאורייתא] וכל ספיקו של אביי נאמר באופן שמלח הכבד וצדדי הספק, האם מחמת ריבוי דמו של הכבד לא תועיל לו מליחה, או שמועילה המליחה להפליט כל דמו ולכן אחר המליחה אפשר לבשלו עם אחר. וכל זה במליחה לבד אבל אם גם מולח וגם קורע ש"ו, מועילה המליחה וזה אביי לא הסתפק כלל ומותר לבשלו עם אחר.
ולפ"ז עולה לדינא, היות ואנו מחמירים בספיקו של אביי, נקטינן שאין לבשל כבד אף שנמלח עם בשר אחר. ואם קרעו ש"ו ומלחו מותר, וכן אם צלאו או חלטו כנ"ל.
דעת הרמב"ם: שונה הרמב"ם משאר הראשונים, היות ופסק שאין לבשל כבד עם עצמו ולפי שיטת כל הראשונים מותר לבשל כבד עם עצמו שהרי בזה לא הסתפק אביי כלל כנ"ל. ועוד מבואר ברמב"ם שאם חולט הכבד שמבואר בגמ' שמותר אף לבשלו עם אחרים, צריך לקורעו קודם. ואם צולה הכבד אין צריך לקורעו. ויש לבאר כל פרט בדברי הרמב"ם.
לענין מה שפסק שכבד שבשלו עם עצמו נאסר, ישנם ב' באורים בשיטתו. הר"ן כתב לבאר ע"פ המשנה בתרומות ששם מקור הדין ש'הכבד אוסרת ואינה נאסרת' ובמשנה שם מבואר שזוהי דעת ר' יוחנן בן נורי, אך ת"ק שם פליג עליה וסובר שכבד נאסר אף כשמבשלו עם עצמו, ובפיה"מ לרמב"ם מבואר שכן הוא הלכה. ואילו הב"י ביאר בכוונת הרמב"ם, שהיות ובגמ' דידן מובא שדעת ר' אליעזר שהכבד אוסרת ואינה נאסרת אך דעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ק שאם הכבד שלוק אוסרת ונאסרת ופסק הרמב"ם כדעתו. ואף שלדעת ר' ישמעאל כבד שמבושל עם עצמו מותר ורק השלוק אסור דהיות ומבשלו הרבה זמן כבר לא פולט את עצמו ואין בו 'איידי דטריד למפלט לא בלע' מ"מ אין אנו בקיאין אימתי נגמר הבישול ומתחיל השליקה ולכן אוסרים בכל אופן כבד המבושל עם עצמו.
ונפק"מ בין ביאור הר"ן והב"י, כתב הפמ"ג במשב"ז סק"ד כאשר כובש את הכבד מעל"ע, שכבישה ודאי בקיאים אנו שהיא כמבושל אך אינה כשלוק, שלדעת הר"ן אכתי יאסור הרמב"ם את הכבד כי גם כבד שבישלו אסור מעיקר הדין וכדעת ת"ק, ואילו לדעת הב"י הרמב"ם יתיר כבד זה כי כבישה היא כבישול ובזה לא אסר ר' ישמעאל .
ולענין מה שפסק הרמב"ם שהכבד שחולטו צריך לקורעו, הרחיב הב"י בבאור הסוגיה לשיטתו, וטורף דבריו שרבה בר רב הונא שאמר שיש לקרוע הכבד איירי בחליטה ובכל זאת הצריך לקרוע הכבד, וכן רב בר שבא ור"נ שנחלקו, היינו בענין כבד שחלטו וקרעו האם מותר לבשל עם אחרים. ואף מה שמבואר שרב זריקא הביא לרב אמי ואכל, אפשר שהיה הכבד חלוט ולא דק בזה רב ספרא ועיי"ש שהאריך בכל זה. וממילא יובן מדוע לצליה אין צריך קריעה, כי המקור לקריעה הוא מרבה בר רב הונא והוא איירי בחליטה, והיות ואין מקור לדין קריעה בצלי- אין צריך קריעה בצלי.
דעת הרי"ף: כתב הרי"ף שמעיקר הדין מועיל חליטה אלא שכתבו הגאונים שאיננו בקיאים בה ולכן הרוצה לאכול כבד יצלהו. ולא כתב הרי"ף אפשרות שיכול למלוח הכבד ע"י קריעה ש"ו ומליחה. וכתב הר"ן שלפי הפי' השני שביאר כמבואר לעיל, מובן מדוע השמיט הרי"ף דין מליחה, כי באמת לא מועילה מליחה כלל לכבד בכל גוונא. אלא שעדיין הוקשה לר"ן מדוע לא כתב הרי"ף שאם רוצה לבשלו עם עצמו יכול אף בלא מליחה. ואם סובר הרי"ף כדעת הרמב"ם אתי שפיר. אמנם הרא"ש [סימן כ"ז] כתב שודאי מודה הרי"ף שמותר לבשלו עם עצמו וכדעת רוב הראשונים, אלא שלכתחילה אין לעשות כן ולכן לא כתב הרי"ף היתר זה.
ובטעם הדבר שאין לעשות כן לכתחילה כתב הב"י בשם הסמ"ק, היות ור' ישמעאל אוסר לשלקו עם עצמו ואין אנו בקיאין יש לחוש לשיטתו לכתחילה. והב"י עצמו כתב לבאר שאם יהיה מותר לבשלו לכתחילה לא יעמדו דברי הגאונים להחמיר שלא לעשות חליטה, כי בדר"כ מבשל כבד עם בשר ואם יבוא להתיר כבד עם עצמו יבוא גם לחלוט ולהתיר לבשלו עם אחרים. וממילא מהרחבת חומרת הגאונים יוצא שאין לבשל לכתחילה כבד עם עצמו. ועיין משב"ז סק"ג טעמים נוספים לחומרא זו.
והעולה מזה לדינא: שלרוב הראשונים שרי לבשל כבד עם עצמו בלא מליחה לכתחילה. ולדעת הרמב"ם אסור אף בדיעבד, ולדעת הר"ן אפשר שאף הרי"ף סובר כן וכן פסק הרמ"א ס"א. ואילו לדעת הרא"ש אף שמותר מעיקר הדין לבלש עם עצמו אין לעשות כן לכתחילה. וכן פסק השו"ע ס"א.
כעת נבאר בעז"ה דברי הפוסקים לדינא בעניני הכבד:
קריעת הכבד: פסק השו"ע ס"א שאף כבד שצולהו צריך לקורעו ש"ו ואח"כ יכול לבשלו, והיינו כדעת הר"ן בפי' השני. ודעת הרמ"א לפי ביאור הש"ך סק"ג וסק"ד, שאם מנקב הכבד יכול לצלותו כדי לבשלו בדיעבד. ואם נוטל המרה יכול לכתחילה לצלותו ע"מ לבשלו משום שעי"ז נחתך הכבד וקיי"ל שאם יש רק חתיכה של כבד ולא כולו א"צ קריעה ש"ו. וכן הכריע הפמ"ג להלכה משב"ז ה'. ודין זה רק בכבד עוף, כי בכבד בהמה אין נטילת המרה קורעת הכבד. ובדרכי תשובה הביא בשם ספר ראש פינה שהרוצה להחמיר על עצמו גם בכבד עוף יקרע ש"ו אף שרוצה לאוכלו רק לצלי. ויש לדעת שזוהי חומרא ואינו מעיקר הדין.
ואם רוצה לצלותו ולא לבשלו אח"כ, כבר התבאר לעיל שנחלקו בזה תוס' ובה"ג [קיא.], שדעת התוס' שאין צריך לקורעו ולדעת הבה"ג צריך לקורעו. ובמהרש"א ביאר דעת התוס', שאם צולה הכבד בלא קריעה מועיל לדם הסימפונות שיוצא החוצה כי צלול הוא, ולדם הכבד מה שיצא כבר יצא ומה שלא יצא לא נאסר. אך אם מבשל אח"כ הכבד יצא הדם שנמצא בכבד שלא יצא כולו ע"י הצליה ויאסור הכבד ולכן יש לקרוע קודם את הכבד. ולדעת הבה"ג אין הצליה לבד מוציא דם הבלוע בסמפונות ולכן יש בכל אופן לקרוע קודם הצליה, ואם לא קרע קודם יש לקרוע אח"כ כדי שיצא הדם שבסמפונות.
ויצא לפ"ז שאם צלה הכבד בלא לקורעו ורוצה לבשלו, לא תועיל לו הקריעה כעת לדעת התוס' משום שיש דם הבלוע בכבד ולדידו לא תועיל הקריעה כעת. וא"כ יש לתמוה על הרמ"א ס"א שפסק שאם צלה בלא קריעה יש ליטול הסימפונות אחר הצליה כדי שיוכל לבשלו, וקשה מה יועיל נטילת הסימפונות הרי יש דם הבלוע בכבד והוא יאסור את הכבד, וכן הקשה הרעק"א על דברי הרמ"א.
ודעת מהרש"ל ביש"ש [פ"ח סנ"ד] להצריך קריעה גם אם רק צולה את הכבד ולא רוצה לבשלו אח"כ, וטעמו, היות ותוס' עצמו הביא אח"כ דעת בה"ג משמע שאף תוס' סובר עיקר לדינא כדעת בה"ג ולכן יש להצריך קריעה בכל אופן, ואין הלכה כן.
בישול הכבד עם עצמו: התבאר לעיל שרוב הראשונים סוברים שמותר לבשל הכבד עם עצמו אף בלא מליחה, ורק דעת הרמב"ם להחמיר לאסור בזה. ופסק השו"ע ס"א לכתחילה אין לבשלו עם עצמו אך בדיעבד מותר. ואילו הרמ"א כתב שהמנהג לאסור. ודעת השו"ע לאסור לכתחילה מצאנו כמה טעמים. 1. בב"י הביא דעת הסמ"ק לחוש לדעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ק שאם שולק הכבד עם עצמו אסור, והיות ואין אנו בקיאין יש לחוש לדעתו גם בבישול. 2. עוד ביאר הב"י שחומרת הגאונים שאין לחלוט לא תעמוד בלא שיגזרו על הבישול, דאם מותר לבשלו עם עצמו יבואו גם לחלוט עם אחרים. 3. במנח"י כתב שהיות והכבד צריך הדחה אחר שבישלו עם עצמו יש לחוש שמא יבוא לאוכלו בלא הדחה. ובדעת הרמ"א גם יש ב' הבנות. 1. הט"ז ביאר שפסק כדעת הרמב"ם שחשש לת"ק שחלק על ר"י בן נורי כמתבאר לעיל. 2. הש"ך ביאר מצד דברי הסמ"ק שאין אנו בקיאין בין חליטה לבישול כנ"ל. והנפק"מ ביניהם בכבד כבוש, שלדעת הש"ך יש להתירו כי בקיאין אנו שכבישה אינה כשליקה, ואילו לט"ז יש לאסור כי אף כבד מבושל אסור מעיקר הדין לדעת הרמב"ם. ועיין פת"ש אות ד' שהביא מחלוקת הפוסקים האם כבד כבוש נאסר, והן הן הדברים.
ויש להוסיף, שאף כשמבשל הכבד עם בשר אחר הכבד עצמו שאר בהתירו משום שסברת 'איידי דטריד לפלוט דם לא בלע' קיימת גם כשמתבשל עם בשר אחר, ורק הבשר האחר שמתבשל עימו נאסר. ולפ"ז אם יבשל הכבד עם בשר אחר ויש ס' בבשר האחר כנגד הכבד, מעיקר הדין הכל שרי, הכבד משום שטרוד לפלוט והבשר האחר משום שיש ס' כנגד הכבד, וכן כתב הת"ח שהובא בט"ז סק"ח. אלא שלדינא פסק הרמ"א ס"ו לאסור הכבד אף כשיש ס' כנגדו, וק"ו שאין ס' כנגדו וכתב ע"ז הת"ח שהוא הלכתא בלא טעמא, אך היות ואסרו הקדמונים אין לחלוק. והש"ך סקכ"ג פסק להתיר הכבד בכל אופן משום שהוכיח שאין הקדמונים אמרו כן ועיין במנח"י שהביא שמהרי"ל כתב כדעת הרמ"א. ועכ"פ טעמא בעי מדוע לאסור הכבד.
והנה לכאורה יש להקשות מדוע בישול הכבד מותר ולא חיישינן לדם בתוכו שפירש ממקום למקום תוך כדי הבישול- ודם זה יאסור את הכבד לדעת ר' פרץ הסובר שדם האברים שפירש ממקום למקום ולא יצא החוצה- אסור, וכן פסק הרמ"א סי' ס"ט סי"ח. וכן הקשה החוו"ד סוף סק"ד. ותי' החוו"ד, שהיות והכבד כולו דם אין משמעות לדם שפירש בו ממקום למקום ולכן בזה כו"ע יודו שאין איסור בדם שפירש בו ממקום למקום, עיי"ש. וע"ע פמ"ג משב"ז סק"ח. ולפ"ז כתב בחוו"ד סק"ו לבאר דין הרמ"א שנאסר הכבד אף כשבישלו עם ס' כנגדו, משום שאין אנו בקיאין מהו שלוק ומהו מבושל, ואם כבר נשלק נתמעט דמו ובזה הוא כמו חתיכת בשר רגילה שיש בה דם ואין בה ריבוי דם– ויאסר ע"י דם האברים שפירש בו, ולכן יש לאסור הכבד אף כשיש ס' כנגדו.
לחלוט הכבד: פסק השו"ע ס"ב שאין לחלוט לכתחילה משום שחוששים לדעת הגאונים שאין בקיאין בחליטה, ומ"מ אם קרעו וחלטו כשר בדיעבד. והטעם שהצריך גם קריעה משום שחש לדעת הרמב"ם שבכל חליטה צריך קריעה כנ"ל. והש"ך סק"י הביא דעת ת"ח לאסור הכבד אפי' בדיעבד אם חלטו, ותמה עליו הש"ך מדוע אוסר בדיעבד. וביאר הש"ך באופן א' שהיות ואין אנו בקיאין בחליטה וכבד נפיש דמיה לכן יש לאסרו. ובאופן הב' כתב לבאר שמעמידים הכבד על חזקתו, והיות והוא בחזקת איסור אין להתירו ע"י חליטה שאין אנו בקיאין בה.
הדחת הכבד: יש להדיח הכבד קודם הצליה כמבואר בש"ך סקי"ט, וכן יש להדיח אחר הצליה. והרמ"א בס"א כתב שיש להתדיח אחר הצליה כאשר רוצה לבשלו אח"כ, והטעם כדי שלא יתן בתבשיל מראה דם, ובס"ה כתב הרמ"א שיש להדיח הכבד גם בצלי לחוד, וכן פסק הפמ"ג.
מליחת הכבד: לא התבאר בשו"ע האם כשעשה כר"ת דהיינו שקרע ש"ו ומלח יוכל גם לבשל. וברמ"א כתב להדיא בס"א שאין יכול לבשל עם מלח. ובסעיף ה' כתב הרמ"א שנהגו שאין למלוח הכבד כלל אפי' לבדו, אלא מולחו מעט לפני צלייתו ומיד צולהו. וב' טעמים נאמרו בזה. 1. כדי שיהיה היכר בין כבד לשאר בשר, שאם ימלח כבד יבוא לבשלו עם שאר בשר. 2. האור יבליע את המלח שנמצא ע"ג. ולטעם זה, אם מלח ידיחינו אח"כ.
ובסי' ע"ו ס"ב מבואר ברמ"א לענין צלית בשר שאם מלח בשר בלא הדחה ראשונה ושהה במולחו ואח"כ צלאו- נאסר הבשר משום שמליחה בלא הדחה קמייתא מבליעה דם בעין שע"ג החתיכה בתוך החתיכה כמבואר בסי' ס"ט ס"ב [והיינו הרמ"א לשיטתו שם, דלשיטת השו"ע שם עיקר טעם הדחה קמייתא משום שהמלח אין בכוחו להפליט דם בכה"ג, עיי"ש מה שכתבנו בזה]. ובפמ"ג שפ"ד יט כתב שה"ה בכבד יש לאוסרו [ופשט בזה ספיקו של המנח"י עיי"ש], ולפ"ז דברי הרמ"א בס"ה שכתב שאם מלחו וצלאו אח"כ אין הכבד נאסר, יש להעמיד שעשה הדחה קמייתא טרם שמלח.
סעיף ד
בגמ' חולין קיא. נחלקו האמוראים האם ניתן לצלות כבד מעל הבשר שלא נמלח, יש שהתירו ויש שאסרו. ובפשטות לשון הש"ס נראה שהמתיר מתיר לכתחילה וטעמו משום דדם משרק שריק, אך בתוס' ביארו שמתיר רק בדיעבד משום שבכבד יש ריבוי דם ומרוב דמו לא אומרים לכתחילה שהדם משרק שריק ע"ג החתיכה שתחתיו . וכן נפסק להלכה.
ולא כתבה הגמ' טעם המתיר משום 'כבולעו כך פולטו' דהיינו, כמו שבולעת חתיכת הבשר שמתחת הכבד דם הכבד כך תפלוט אותו, וכתבו התוס' בחולין משום שיש בכבד ריבוי דם אין אומרים בחתיכה שמתחת 'כבולעו כך פולטו' ומצד טעם זה לחוד היתה החתיכה למטה נאסרת אף בדיעבד. ואילו התוס' בחולין עד. כתבו שמפני טעם זה היתה החתיכה מותרת בדיעבד ואין עדיפות לנקוט טעם זה על פני הטעם שדם משרק שריק.
והוסיפו התוס' שם, שלחולקים על סברת 'דם משרק שריק' לא יקשה לשיטתם איך צלו קרבן פסח עם הכבד בתוכו הרי דם הכבד יאסור שאר הבשר, וביארו התוס' בבאור השני שמדובר שמלחו את הכבד, ולפי ר"ת הסובר שמליחה מועילה לכבד מובן שפיר מדוע אין הכבד יאסור הבשר, ואף לחולקים על ר"ת וסוברים שאין המליחה מועילה לכבד מ"מ הועילה המליחה שיחשב הכבד כמו שאר בשר שלא נמלח ולא ככבד שיש בו ריבוי דם ולכן מועילה הצליה לכבד ביחד עם הבשר.
ויוצא מדברי התוס', שאם יש כבד מלוח שנצלה עם בשר – לא יאסר הכבד מהבשר אף לדעת ר"ת. ולא חוששים שיזוב דם מהבשר שלא נמלח על הכבד ויאסרו [שהרי לר"ת אין לכבד דם כלל] משום שאומרים 'כבולעו כך פולטו' וכמו שבולע הכבד דם החתיכה שלא נמלחה כך יפלוט דמה.
וא"כ דברי הרמ"א שפסק בסעיף זה שכבד שנמלח שצלאו עם בשר שלא נמלח- הכבד מותר. הינם לכו"ע דאף לר"ת שאין דם בכבד, סו"ס נאמר בו 'כבולעו כך פולטו' אף כשהכבד נמצא למטה מהבשר. והט"ז סק"ו תמה על הרמ"א איך מתיר הכבד לדעת ר"ת ולכן העמיד דברי הרמ"א באופן שהכבד נמצא בשפודים שלנו שאינו מתחת הבשר אלא בשווה לו. והש"ך סקי"ד חלק על הט"ז שהרי פשטות דברי התוס' איירי גם בכבד שתחת הבשר שכך הוא אופן קרבן פסח וטעם ההיתר כנ"ל שאומרים בכבד 'כבולעו כך פולטו' אף שאין בו דם. ודבר זה מבואר בתוס' שם להדיא שבצליה אומרים 'כבולעו כך פולטו' גם בחתיכה שאין לה דם כלל [ובתנאי שתבלע החתיכה בזמן שפולטת כי אם בולעת קודם שפולטת שוב לא יצא ע"י הצליה כמבואר בסי' ע"ז].
כמו"כ יצא לפ"ז שמותר לצלות בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח והבשר שנמלח נמצא למטה, משום שהבשר שנמלח יבלע ויפלוט את הדם מהבשר שלא נמלח. אלא שהרמ"א ס"ס ע"ז כתב להתיר רק בדיעבד באופן זה ולא התיר לכתחילה, וכתב הש"ך שמ"מ לענין כבד התיר לכתחילה שהרי יש הסוברים שיש עדיין דם בכבד אחר מליחתו ולשיטתם הרי הוא כשאר בשר שלא נמלח שמותר לצלותו עם בשר שלא נמלח אחר, ולכן בכבד התיר לכתחילה.
וטעם הרמ"א בס"ס ע"ז שאסר דבר זה לכתחילה, משום שחש לדעת הגהות מיי' [המובא שם בב"י] שלא אומרים בצליה כבולעו כך פולטו כאשר אין לו דם כלל כפי שלא אומרים כן במליחה, ועיין יד יהודה סי' ע' ססק"א.
ואכתי צ"ב כעת, באופן שהכבד המלוח נמצא למטה, שדן הט"ז לאסור והש"ך כתב להתיר מצד 'כבולעו כך פולטו' מדוע לא התירו לכתחילה מצד הטעם ש'דם משרק שריק', ויל"ע בזה.