סימן עו
סעיפים א, ב. סדר הצליה.
התוס' והרא"ש בסוגיה דחולין יד. הוכיחו שצלי אין צריך מליחה, דע"י הצליה יוצא כל הדם מהחתיכה לפי שהאש שואבו, ומה שנשאר בתוכה לא יצא והוי דם האברים שלא פירש. ויש לברר סדר הצליה כיצד נעשה באופנים השונים.
צלי בלא מליחה- לא התבאר בשו"ע האם צריך לעשות הדחה לפני הצליה. ובב"י הביא פשטות לשון הר"ן שצריך להדיח קודם הצליה וכן הביא בד"מ בשם הרמב"ן. אמנם לדינא הכריע הב"י שאין צריך לעשות הדחה קודם הצליה, וכן ביאר הש"ך סק"א והט"ז סק"ד את דעת השו"ע. והרמ"א ס"ב כתב שיש אומרים שצריך הדחה קודם המליחה ובדיעבד אם לא הדיח לא נאסרה החתיכה. והטעם שצריך הדחה לדעתו, משום דם בעין ע"ג החתיכה שע"י הצליה יוכל להבלע בחתיכה, וקיי"ל שדם בעין שנבלע בחתיכה שוב לא יוצא ע"י מליחה וצליה. ומה שפסק הרמ"א בדיעבד להקל ואילו בסי' ס"ט ס"ב לענין מלח בלא הדחה ראשונה התיר רק בהפס"מ. ביאר הש"ך סק"ט שדם הנמצא ע"ג החתיכה אינו ממש כדם בעין ואינו דומה לדם בעין שנשפך על חתיכה שלא תועיל לה צליה. ולכן לענין מליחה לא יצא הדם ע"י מליחה אך לענין צליה שכוחה גדול ממליחה יכול לצאת דם זה אף שנבלע בה ע"י הצליה.
צלי במליחה לזמן מועט- כתב הרשב"א, שאע"פ שאין הצלי צריך מליחה, הרוצה למלוח הצלי, ימלח ומיד יצלה ואז לא יצטרך להדיח החתיכה אחר המלח כי לא מספיק המלח להאסר מהדם ומיד הצלי שואב הדם מתוך החתיכה. וכן פסק השו"ע ס"ב. ולא ביאר הרשב"א האם צריך להדיח קודם המליחה, ובמשב"ז סק"ד כתב שאף לדעת השו"ע יש להדיח קודם המליחה, וכן כתב הרמ"א לדינא. והטעם שמא יבלע המלח את הדם שנמצא ע"ג החתיכה גם בזמן מועט ובאנו לנידון המבואר בסי' ס"ט ס"ב, ולכן לכתחילה יש להדיח תחילה. אמנם אם לא הדיח לא נאסרה החתיכה כי סו"ס לא חוששים שבזמן מועט כזה יבליע המלח את הדם בחתיכה, ולכן ראוי למלוח החתיכה כאשר הבשר כבר על השפוד ולא קודם לכן.
עוד כתב הרמ"א שאם לא הדיח תחילה ושהה המלח ע"ג הבשר פחות משיעור מליחה אבל יותר מזמן מועט וצלה החתיכה, לא נאסרה החתיכה. ואף בזה ביאר הש"ך סק"ט שלמרות שא"א לחזור ולמלוח חתיכה זו כמבואר בסי' ס"ט ס"ב – לענין צליה קיל טפי ויכול לצלותה כל זמן שלא שהתה במלח שיעור מליחה, היות וסו"ס לא נבלע הרבה ולא נבלע בחוזק ולכן יצא ע"י צליה. והט"ז סק"ה הביא דעת הת"ח שאף לענין צליה נאסר במליחה בזמן מועט ולא תועיל הצליה, וסתר הרמ"א משנתו שכאן התיר אם לא שהה שיעור מליחה. ובנקוה"כ ביאר שהעיקר כפי שכתב הרמ"א כאן וביאר מדוע אין סתירה בדרי הרמ"א עיי"ש. וכתב הפמ"ג בשפ"ד סקט"ו, שאחר שצלה יכול גם לבשלה כי תולים שע"י הצליה יצא כל דמה.
צלי במליחה לזמן מרובה- כתב הרשב"א שנאסר המלח ולכן צריך להדיח החתיכה קודם הצליה כדי שלא יבלע המלח האסור בחתיכה ע"י הצליה. ואם לא עשה כן, כתב הרמ"א סוף ס"ב שאין החתיכה נאסרה כי סו"ס תולים שהצליה שרפה את המלח והדם, אך צריך להדיח החתיכה אחר הצליה כדי להוריד את הדם שהתייבש ע"ג החתיכה.
הדחה אחר הצליה- כתב הרמ"א שלכתחילה יש להדיח תמיד אחר הצליה, בין אם מלח החתיכה ובין אם לא מלח. והש"ך סקט"ו הביא מהראשונים שיש לעשות הדחה ג"פ אחר הצליה ומהרש"ל שכתב שמספיק הדחה פעם אחת תמה עליו הש"ך איך מלאו ליבו לחלוק על הראשונים.
זמן הצליה, ולחזור ולצלות שנית- כעת יש לברר בכמה זמן יוצא הדם ע"י צליה מהחתיכה. וכתב הרמ"א ס"ב שאם צולה חצי צלייתו ועי"ז ראוי לאוכלו – יצא כל הדם, ויהיה מותר אח"כ גם לבשל החתיכה. וכן מבואר בש"ך סקכ"ה שמוהל הזב מהצלי אחרי חצי צלייתו והצטבר בכלי- מותר לאוכלו כי אין בו דם. אמנם הט"ז סוף סי' ס"ט סקנ"ד כתב לכתחילה יש לצלות עד שיתייבש מבחוץ, וכן כתב הפמ"ג שם שיש לעשות לכתחילה.
ומבואר בש"ך סקי"ג, שאם צלה פחות משיעור צלייתו לסוברים שדם האברים שפירש ממקום למקום שרי [דעת הרא"ש כמבואר בש"ך סק"ב] יהיה מותר לאכול הבשר אף שנשאר בחתיכה דם שפירש, כי דם זה מותר הוא. אלא שהביא הש"ך דעת האו"ה שאוסר חתיכה זו, וצריך לומר שסובר שדם האברים שפירש ממקום למקום נאסר.
אלא שיש לדון האם יוכל להמשיך לצלות החתיכה פעם שניה כדי שיצא שאר הדם שבתוכה, ויש להוכיח מהט"ז סק"ט שכתב להדיא שנוהגות הנשים להסיר השפוד מהאש תוך כדי צלייתו ואח"כ חוזרים ושמים אותו ע"ג האש, ומוכח שאפשר לחזור ולצלותו פעם שנית.
אמנם לענין מליחה כתב הש"ך סי' ס"ט סקע"ד בבאור דעת הרמ"א, שאם מלח בכלי שאינו מנוקב נאסר הבשר מיד מצד דם האברים שפירש ממקום למקום ושוב לא תועיל לו מליחה שנית. וכן לכאורה היה מקום להוכיח מדברי הפמ"ג בפתיחה שאם מלח חתיכה וטרם יצא כל דמה אסור לאוכלה תוך כדי המליחה מצד דם האברים שפירש ממקום למקום. אמנם לדינא נראה להתיר שהרי כתב הט"ז סקט"ז שאם מלח חתיכה וטרם שהתה שיעור מליחה הדיחה, היות ויש דם בתוכה לא נסתמו נקבי הפליטה ולכן יכול למולחה שנית, הרי מבואר שאם עצר את המליחה באמצע לא על זה נאמר דם האברים שפירש ממקום למקום. וצריך לחלק בין הש"ך בסי' ס"ט שאיירי בכלי שאינו מנוקב ורק שם הוי דם האברים שפירש ונאסר, ואילו בכלי מנוקב לא אומרים שנחשב פירש ממקום למקום, וכן מתבאר בש"ך סימן ע' סק"מ, והבאור הוא שבכלי שאינו מנוקב מונע מהדם לצאת אך בכלי מנוקב תמיד הדם יוצא, וכאשר אין מלח הדם נעצר ולא פירש ממקום למקום. נמצא למעשה שאין הבדל בין מליחה ולצליה, שבשניהם אם התחיל למלוח או לצלות והפסיק, כגון שהדיח חתיכה או נפצה מהמלח- יוכל להמשיך למלוח או לצלות.
ויש לציין שבסי' ס"ט סי"ב מבואר בשו"ע שבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה יש להתירו רק ע"י צליה ואין לבשלו אח"כ, וכתב הש"ך שם סקנ"א שתולים שאפשר שלא יצא כל דמו ולכן אין להתירו בבישול. והעיר הפמ"ג שם א"כ איך אפשר להתיר הבשר באכילה הרי יש בו דם שפירש ממקום למקום ולדעת הרמ"א אין להתיר חתיכה זו, עיי"ש.
סעיף ג
כל הדינים האמורים לעיל שאפשר לצלות או למלוח צלי נאמרו רק כשחותך הורידים של העוף, אך אם לא חתך הורידים אמרינן שמפאת ריבוי הדם נבלע הוא באברים והוי דם האברים שפירש ממקום למקום ואסורה החתיכה לאומצא ולא תועיל לה מליחה או צליה אא"כ יחתוך אותה לחתיכות ויצלה או ימלח כל חתיכה לחוד. ואם מנקר הורידים ממקומם כתב הרשב"א שמועיל, היות והדם הנבלע בבשר הוא רק כעובי נטילה בבשר וכאשר מנקר כדי נטילה מהבשר אין בחתיכה זו בשר אסור. ויש שחלקו וכתבו שלא מועיל הניקור בכה"ג.
סעיף ד, דין השפוד שצולה בו
נחלקו הראשונים בדין השפוד שצולה בו. דעת הר"ן שאין השפוד נאסר משום שאומרים 'כבולעו כך פולטו' וכמו שבולע דם כך פולט הדם. ואף דעת הרא"ש שאין השפוד נאסר אך מטעם אחר, שאין השפוד בלע כלל, משום שהאור משאב שאיב לדם ולא נבלע בו מידי. ודעת הרשב"א שהשפוד נאסר, כי אין בשפוד דין 'כבולעו כך פולטו' [ולקמן יתבאר מדוע], ואין הבשר נאסר מהשפוד כי עליו נאמר 'כבולעו כך פולטו' דכמו שבולע דם השפוד כך פולטו, וכן דעת הראב"ד. ולכן הוסיף הראב"ד שאם הוריד את הבשר מהאש צריך להורידו מהר מהשפוד דאל"כ השפוד חוזר ואוסר את הבשר כי אחר שהורד הבשר מהאש אין בבשר הכלל 'כבולעו כך פולטו' . ובסמ"ג כתב שאם חתך עם סכין את הצלי תוך כדי צלייתו נאסר הסכין. ולדעת הר"ן והרשב"א והראב"ד פשוט שמודים שנאסר הסכין, ולדעת הרא"ש כתב הב"י שלא נאסר הסכין כי גם בסכין לא נבלע הדם היות והאש שואבת הדם אליה ולא נבלע בכלי.
ובבאור השו"ע כתב הגר"א אות טו, שבתחילה כתב השו"ע שהסכין נאסר וכוונתו שרק הסכין נאסר ולא השפוד, והיינו דעת הר"ן כנ"ל. ואח"כ כתב השו"ע דעת הרשב"א והראב"ד ולבסוף כתב ויש מתירין בכל זה וכוונתו לדעת הרא"ש, והכריע השו"ע להלכה כדעת הרא"ש. והרמ"א כתב לכתחילה לחוש לדעת הרשב"א והראב"ד ובדיעבד סמך על דעת הרא"ש שהכל שרי.
ולסוברים שנאסר השפוד, יש ללבנו כדי להתירו . ובהלכות יו"ט אור"ח סי' תקט כתב הרמ"א בסעיף ו' שיכול ללבנו ביו"ט ואין בזה משום תיקון מנא היות וכל דין הליבון הוא חומרא כי מעיקר הדין אין השפוד נאסר כי כבולעו כך פולטו. והביא המשב"ז סק"י שיש שרצו לומר שאין צריך ליבון חמור ויספיק ליבון קל כי דם פליטה דרבנן הוא, ותמה עליהם דסו"ס נכנס בו דם ואף שאיסור דרבנן הוא סו"ס צריך להוציאו ככל כללי הליבון. ועוד הוסיף הפמ"ג שרק לענין שפוד שבלע דם נחלקו הראשונים האם אומרים כבולעו כך פולטו, כי כללים אלו נאמרו בדם. אך שפוד שבלע נבלה נאסר לכו"ע וצריך ליבון חמור.
ואם צלו בשר בשפוד שנאסר- הבשר אסור. ויש להקשות מדוע שיאסר הבשר הרי הבשר 'כבולעו כך פולטו' וכמו שבולע דם מהשפוד כך יחזור ויפלוט אותו. וכתב היש"ש [פרק כ"ה נז, והובא בחוו"ד סק"ב] שכאשר צולה בשר בשפוד בפעם הראשונה, קודם האש שולטת בבשר ורק אח"כ מבליע בשפוד, ונמצא שכאשר השפוד נאסר ויפליט את הטעם האסור שבו, גם הבשר כבר שולטת בו האש ויהיה בו הכלל 'כבולעו כך פולטו' אך כאשר צולה פעם שניה יש חשש שהאש תשלוט בשפוד קודם הבשר וכבר בלוע בו איסור ויפליטו לבשר ועדיין אין האש שולטת בבשר שיהיה בו הכלל 'כבלועו כך פולטו' ויאסר הבשר מהשפוד.
ובבאור הראשונים הסוברים להחמיר שהשפוד נאסר ואין בו כבולעו כך פולטו, כתב המשב"ז סק"י היות והבשר דחוק בו לא נותן לשפוד לפלוט הדם. ובשפ"ד סקכ"א כתב, היות והבשר מכסהו אין האש שולטת שם כדי שיפלוט השפוד. וכתבו הפוסקים, שלפי ב' טעמי הפמ"ג יצא שרשת שצולים עליה כבד אינה נאסרת ואינה צריכה ליבון לכו"ע משום שכולם יודו שברשת כבולעו כך פולטו כי אין הבשר דחוק בה ואינה מכוסה.