סעיף ג
לכאורה יש מקום לומר שהרמ"א החולק בסעיף ב' ומצריך פעם אחת ס', יחלוק גם על דברי השו"ע כאן ולדעתו הכף לא תאסר מפני ב' טעמי תרומה"ד. אמנם לא כתבו הפוסקים שהרמ"א חולק בזה והדברים ברורים מדוע.
ש"ך סק"ח. עיין קושיית הרעק"א. וכן הקשה השפ"ד ח', והאריך ליישב. ותורף דבריו שתלה הדבר בב' תירוצי התוס' בחולין קיא: בקערת בשר שהדיחו בה קערת חלב האם האיסור מצד שחוששים שנוגעים זב"ז, או שמא הוי נ"ט בר נ"ט באיסור גם אם לא יגעו כי במים יהיו איסור. וממילא הש"ך חשש לנוגעים זב"ז ולכן לא משנה כמה יש במים. עיי"ש שהאריך בזה הרבה ולבסוף דחה הדברים.
ש"ך סק"י. עיין במה שחלק על הב"ח. ועיין חוו"ד סק"ו שהסכים עם הב"ח והקשה על הש"ך דכיון שהבלוע בכף מהקדירה לא נעשה חנ"נ מכח דברי תרומה"ד, וכל הסיבה לאסור כף זו מכח הבלוע בה מקודם והוא כבר פגום- א"כ צדקו דברי הב"ח . ועיין רעק"א מה שהגיה על החוו"ד שם ודבריו יסודיים להלכה בדין תרומה"ד. ועיין רעק"א על גליון שו"ע מש"כ בזה. ובשפ"ד ד"ה 'ומה שהשיג' [באמצע הדיבור 'ומה דקשיא מדברי האו"ה וכו'] ביאר מחלוקת הב"ח והש"ך האם אחר שנעשה חנ"נ הבשר יכול לאסור בלא החלב [ש"ך ק"ה סקי"ז וט"ז שם] שלדעת הב"ח צריך שיהיה גם בשר וגם חלב והיות שאחד מהם פגום שוב אין כאן בב"ח שאוסרים. אלא שתלה זאת במחלוקת הראשונים האם דבר שנפגם מחמת שאינו בן יומו הפי' שהטעם פגום כעפר – וכן למד הב"ח וממילא אין כאן בב"ח. או שמא הפי' שנקלש הטעם, וא"כ היות שעדיין יש טעם אפי' משהו- ודאי שאוסר הלאה כמבואר בש"ך סי' ק"ה.
איסור הנאה
מבואר בשו"ע שכאשר הקדירה בלועה מבב"ח אסור להנות ממנה. ויש לציין שכל זה בבשר בהמה כי בעוף בחלב אין איסור הנאה כמבואר בסי' פ"ז סעיף ג. והביא הש"ך מחלוקת הפוסקים האם גם שהכלי אינו בן יומו הדין כן. ועיין שפ"ד יא' מה שהביא סברא לאסור אף באינו בן יומו ע"פ המנחת יעקב. [ולענין המושג יוליך את דמי ההנאה לנהר, ברא"ש ע"ז פ"ג סי' ט' הביא שדין זה נאמר רק כשנהנה מאיסור הנאה בלוע, ולא כאשר האיסור עצמו בעין].
והאם מותר למכור לגוי דבר הנאסר בהנאה כשאין לו הנאה ממכירת האיסור כי אין השווי של החפץ שווה יותר מפני האיסור. עיין שפ"ד ט' שכתב בתחילה בפשטות להתיר. אלא שהביא בשם או"ה לאסור בזה ותמה עליו עיי"ש.
מבואר בט"ז שאין להשליך איסור הנאה אפי' לכלב של הפקר. ובטעם הדבר, עיין משנ"ב תמ"ח סקכ"ח שכתב שיש לו הנאה שממלא רצונו להשביע בהמה. ועיין תורת האשם על הת"ח כלל פה אות ג', שכתב גזירה אטו יאכיל שאינו של הפקר. ועוד כתב שכלב מחזיק טובה למי שמאכיל אותו הגם שאינו בעליו [ונפק"מ בין הטעמים להאכיל לבהמת הפקר שאינה כלב].
סיכום קצרה של דיני איסור הנאה
דעת התורת חטאת:
כלי בלוע מבב"ח בן יומו- לחוף הראש מותר . להשים בכלי דבר לח צונן מותר . מאכל שבישל בו, אסור בהנאה ואפי' לא להביאו לכלב של הפקר .
כלי שאינו בן יומו- אף אם בישל בו מאכל מותר לאכול המאכל ואין צריך להשליך דמי הקדירה לנהר .
דעת המרדכי [ע"פ התורת חטאת]:
כלי בלוע מבב"ח בן יומו- לחוף הראש אסור . להשים דבר לח צונן אסור . מאכל שבישל בו כדעת הרמ"א.
כלי שאינו בן יומו- המרדכי לא איירי בזה, אבל דעת האו"ז ומהרש"ל שאם בישל בכלי שאינו בן יומו צריך להשליך דמי הקדרה לים המלח .
סעיף ה
הקדמה:
בגמ' חולין קיא: נפסק שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח. והמתבאר בגמ', שאף שאין להעלות דגים לכתחילה בקערה של בשר כדי לאוכלם בכותח. מ"מ אם העלה מותר לכתחילה לאוכלם בכותח. ונחלקו הראשונים מהו 'עלו'. י"א שהיינו דוקא עלו שהונחו בעקרה של בשר [והדגים היו חמים] ,וי"א שאף אם נתבשלו הדגים מותר לאוכלם בכותח. ופסק השו"ע סי' צ"ה שאף אם נתבשלו מותר כעת לערבם לכתחילה עם כותח. ודעת הרמ"א לחוש לכתחילה לסוברים שאם נתבשלו אין לערבם עם כותח כי נחשב לטעם ראשון, אבל אם כבר עירב הדגים עם כותח מותר אף לרמ"א לאוכלם.
ובדעת הסמ"ק נחלקו הב"י והד"מ בסי' צ"ה. דעת הב"י (ד"ה כתב סמ"ק) שהסמ"ק סובר שאם נתבשלו הדגים בקערה אין לערבם עם כותח לכתחילה. ודעת הד"מ (אות ב) שאף הסמ"ק מתיר לכתחילה לערבם בכותח אחרי שנתבשלו שהרי דינא דגמ' הוא שאחרי שעלו מותר לאוכלם בכותח לכתחילה ולדעת סמ"ק עלו היינו נתבשלו. וכוונת הסמ"ק שאין להתיר לכתחילה לבשל ע"ד לאוכלם בכותח.
ובבאור השו"ע כאן. כתב הט"ז סק"ו שדין השו"ע הוא חומרא בעלמא ומקור החומרא הוא כפי שכתב הרמ"א לאסור הכלי שאינו ב"י עיי"ש, ועיין בנקוה"כ מה שהקשה ע"ז. אמנם הט"ז בדף האחרון שלו [מובא בילקוט מפרשים] ביאר כוונת השו"ע כפי שלמד בב"י סי' צ"ה שגם אחרי שנתבשלו הדגים אין לערבם לכתחילה עם כותח [וביאר שזו כוונת הגמ' עיי"ש]. וכן נראה בד"מ סוף סק"ו שביאר דין הסמ"ק מטעם שאין עושים נ"ט בר נ"ט לכתחילה [וקצת צ"ע שהרי בד"מ סי' צ"ה לא ביאר כן דעת הסמ"ק ויש לישב שכוונתו ליישב קושיית הט"ז בדף האחרון שהבאנו אחרי הסוגריים, ולא מתכוןן לשנות בדברי הסמ"ק. ואף לשו"ע צ"ב, דהב"י כתב זאת רק בדעת הסמ"ק והוא עצמו לא פסק כן]. ואכתי יש לעיין שהרי גם לדעת הט"ז בדף האחרון עדיין במקרה דשו"ע שתחב שתי כפות, נחשב כאילו כבר עירב את הדגים עם הכותח [שהקערה דומה לדגים, והתחיבה השניה דומה לעירוב עם הכותח], ועיין מה שתירץ ע"ז בט"ז שם, ולדבריו מובן מדוע מותר לבשל בקדרה ירקות שאינם בשר או חלב. ועיין מה שדחאו הש"ך בענין זה, ולשיטתו באמת יקשה מדוע מותר לבשל ירקות ואסור לבשל בשר או חלב, וכבר הקשה כן בש"ך (בסוף ד"ה 'ובאור').
ולענין בירור דעת ר' פרץ, עיין בש"ך איך שביארו ועיין מה שהביא בסוגריים את הגרסה שהיה לב"י. ועיין דף אחרון לט"ז שנראה שאף הב"י גרס כהש"ך ומ"מ הבין דברי ר"פ כפשוטם, שנחלק על מהרר"י רק לענין אם תחב אחר מעל"ע, אבל כשתחב מעל"ע מודה הר"פ לאסור.
סיכום דינים העולים סעיף ה
קדירה חדשה ותחב בה ב' כפות א' של בשר וא' של חלב תוך מעל"ע- לדעת השו"ע והרמ"א אין לבשל בה בשר או חלב ומותר להשתמש בקדרה רק למאכל פרווה . והתבשיל מותר . ולדעת הש"ך מותר מעיקר הדין לבשל בקדירה גם בשר או חלב ומ"מ יבשל בה ממין האחרון שנכנס בה .
הלכה למעשה: מעיקר הדין הלכה כשו"ע ורמ"א , בעת הצורך יש להקל כדעת הש"ך.
קדירה חדשה ותחב בה ב' כפות א' של בשר וא' של חלב אחר מעל"ע- דעת הר"י מקורביל [בעל הסמ"ק] לאסור קדירה זו, אמנם פסק הר"פ להקל בזה וכן נקטו להלכה כל הפוסקים, דלא מחמירים דין נ"ט בר נ"ט אחר מעל"ע. וממילא יכול להשתמש בקדירה זו בין לבשר ובין לחלב. אלא שגם בזה יש לייחד לה שימוש כמין תחיבה הב'- וכן הלכה.
קדירה חדשה ותחב בה כף חולבת- כתב הש"ך (ססקט"ו) שמעיקר הדין יכול לבשל בה בשר, אך היות וצריך לקבוע לקדירה זו תשמיש, יקבע לה תשמיש להיות חולבת הואיל וכבר תחב בה כף חולבת. וכן הלכה.
קדירה בשרית ב"י ובישל בה ירקות ותחב בה כף חלבית ב"י- לשו"ע סי' צ"ה ס"ג שרי התבשיל והקדירה , ולרמ"א שם אסור . וכן מורים. ואם יש ס' במים כנגד הכף מבואר בש"ך סק"ח לאסור וכבר תמה עליו הרעק"א שם. והרמ"א סעיף ה' אסר הכף רק מצד חומרא בעלמא והקדרה מותרת.
קדירה בשרית שאינה ב"י ובישל בה ירקות ותחב בה כף חלבית ב"י- פסק הרמ"א שמעיקר הדין הכל שרי , אך מצד החומרא יש לאכול המאכל דוקא בכלי חלב , וכן הלכה למעשה, אלא שאם הניחו בכלי בשר לא נאסר המאכל. ויאכל אותו בלא תערובת של בשר או חלב אלא רק פרווה . והכריע החכמ"א (מח, יא), שאם לא מקפיד עם מה לאכול מאכל זה שיאכלנו עם פרווה. אך אם רגיל לאוכלו עם חלב, יכול לאוכלו עם חלב. וכן הלכה. והקדירה צריכה הגעלה . ודעת השו"ע לא התבררה באופן זה, וכתב הט"ז בדף אחרון שלו שמתיר השו"ע לבשל בכלי אף בשר, והש"ך בקונטרס אחרון (וכן בסקט"ו) חולק וסובר שאוסר השו"ע לבשל בכלי זה אף שאר דברים מעיקר הדין ולא רק מחמת חומרא .
קדירה בשרית שאינה ב"י ובישל בה ירקות ותחב בה כף חלבית ב"י ויש ס' בירקות כנגד הכף- אינו מפורש בשו"ע ונו"כ. ובשפ"ד יז' כתב בזה שיש לאכול המאכל כמין הכלי שאינו ב"י. ומשב"ז ז' ד"ה 'ודע' כתב להתיר הכל.
קדירה שבישל בה חלב ואחר מעל"ע בישל בה בשר- זה דין ר' פרץ בסי' צ"ג שאסר להשתמש בה לבשר או חלב והתיר לירקות. אמנם ע"פ חומרת הרמ"א בסעיף זה, יהיה אסור להשתמש בה אף לירקות .
סעיף ו
בסעיף זה ישנו יסוד גדול לדיני בשר בחלב, כיצד לשער כמות הבשר הבלוע בקדרה באופן שבישל בה בשר עם שאר דברים, ונרחיב בזה: מבואר בספר התרומה שקדרה שבישל בה איסור ואח"כ בישל בה מים, יש למנות מעל"ע מזמן בשול המים. ואילו אם בישל בה בשר ואח"כ בשל בה מים יש למנות מעל"ע מזמן בשול הבשר ולא מזמן בישול המים. וישנם כמה ביאורים לחלוקה זו. דעת הסמ"ק המובא בב"י, שבשני האופנים נבלע בקדרה אחר בשול המים נ"ט בר נ"ט, כי טעם האוכל יוצא מהקדרה אל המים וחוזר ונכנס לקדרה. ואין חלוקה בין נ"ט בר נ"ט של היתר לשל איסור, דבכל האופנים אמרינן שהוקלש הטעם ואין כעת איסור. אלא שבאופן שבישל בקדרה איסור- נעשו המים חנ"נ טרם נעשו נ"ט בר נ"ט [כי כאשר הגיעו אל המים הוי כבר טעם שני באיסור כמבואר בסי' צ"ה] ולכן יש לשער מזמן בישול המים, מה שאין כן כאשר בשל קדרה בשר היתר, ולכן שם יש לשער מזמן בשול הבשר. ודברי הסמ"ק כנים רק לסוברים שאומרים חנ"נ בשאר איסורים [וממילא הקשה הב"י סי' ק"ג על הטור שהביא דין זה למרות שסובר שאין חנ"נ בשאר איסורים]. ודעת הש"ך סקכ"ב לבאר החילוק אף לסוברים שאין חנ"נ בשאר איסורים ע"פ דברי הר"ן שנ"ט בר נ,ט נאמר רק בהיתר ולא באיסור, וממילא קדרה שבישל בה איסור ואח"כ בישל בה מים וחוזרים המים ונבלעים, אין על המים דין נ"ט בר נ"ט כי אסורים יש בהם איסור ולכן יש לשער מזמן חימום המים, מה שאין כן בקדרה הבלוע מהיתר יש על המים שחוזרים ונבלעים דין נ"ט בר נ"ט. אלא שדברי הש"ך צריכים תלמוד, שאף בקדרה של איסור הפולטת טעמה למים, כעת במים יש גם טעם של איסור אך גם טעם של היתר [המים עצמם שלא נעשו חנ"נ] ואף שנבלע בקדרה שוב איסור סו"ס נבלע גם היתר ויצטרכו לחשב את כמות האיסור באחוזים על פי כמות המים שהיו שם ונמצא שהקדרה בלועה כעת רק מעט מאוד איסור. ובאמת כ"כ החוו"ד סקי"א בבאור דעת הש"ך. אמנם הפמ"ג בשפ"ד נראה שביאר דעת הש"ך שתולים שכל האיסור נכנס חזרה לתוך הקדרה ולא רק אחוזים ממנו ע"פ כמות המים [וכ"כ הפרישה בדעת הטור עיי"ש] ולכן כתב הש"ך בסתמא שכל הקדרה אסורה מחדש ומחשבים מזמן בליעת המים. ודבר זה צע"ג מסברא, ועוד בתוס' חולין ק: מבואר ראיה לדעת ר' אפרים שאין חנ"נ בשאר איסורים מכך שהגעילו כלי מדין גדולים ע"י שבשלו בתוכם מים והוקל שכח האיסור כי נבלל במים, וזהו להפך מסברת הפמ"ג בדעת הש"ך. וע"ע פת"ש סי' צ"ה אות א' שהביא להדיא שמחשבים גם ההיתר הבלוע וגם את האיסור הבלוע וכ"כ הט"ז סי' צ"ב סקכ"ד. ונראה שכן יש להכריע. אלא שדבר נוסף מצאנו בחכמ"א כלל מ"ו אות ז', שאם בשל בשר עם רוטב בקדרה [ולא שאר אוכלים] ונפל הרוטב ללחלב יש לדון כנגד כל הרוטב ולא לחשב כאילו הרוטב הוא היתר ורק הבשר הבלוע בו הוא האיסור. ויש לדון בכל זה. העולה מהדברים: בישל בקדרה שאינה בת יומא בשר עם ירקות, אמרינן שהבשר הבלוע בה הוא רק באחוזים כמה היה כנגד הירקות, לדוגמא: כזית בשר עם מ' ירקות שבשלם ביחד בקדרה, אנו תולים שיש בקדרה רק אחד מארבעים של בשר, ולכן אם יבשל בה פעם שנית אין על המאכל שם בשר.
מבואר בשו"ע שבצל הבלוע מבשר אינו נקרא טעם ראשון של בשר אלא הבשר עצמו. כי אם נחשב לטעם ראשון, כשיוצא מהבצל הוי טעם שני וכן כאשר יוצא הטעם הבלוע בקדירה החלבית הוי טעם שני, וכאשר נפגשים הטעמים הוי נ"ט בר נ"ט של היתר לדעת השו"ע צ"ה ס"ג שהתיר קערה חולבת שהודחה בכלי בשרי ומדוע צריך לחשב כנגד הבשר הבלוע בבצל. וע"כ הוי טעם עצמו של בשר כיון שבשלו הבשר עם הבצל והירקות. וכן מבואר ברעק"א שטעם ראשון נחשב רק כשנמצא בכלי אבל אם עובר מאוכל לאוכל נחשב לטעם עצמו. אלא שבט"ז כתב אף בבצל שחתכו בסכין הדין כן. וצריך לומר שהחריפות של הבצל מחשיבה את טעם הבשר בו כטעם עצמו. ועיין בסי' צ"ו ס"א שהערנו שכל זה אזיל רק לדעת המג"א ולא לדעת אבן העוזר עיי"ש שהארכנו בזה.
ש"ך סקכ"ג הביא דעת מהר"ם מלובלין, ועיין ט"ז סי' צ"ו סק"ה שגם כתב כדעת מהר"ם מלובלין, ויתירה מכך, כפי הנראה גם שו"ע שם סבר כך עיי"ש. ועיין רעק"א כאן וחוו"ד צ"ב א' מה שהקשו על שיטתו. ועיי"ש בחוו"ד מה שחידש בדבריו. ובמג"א תמ"ז סקל"ח פסק כדעת מהר"ם מלובלין ונראה טעמו משום שתולים שרוב הבלוע בבצל יצא החוצה והתבטל וכעת אין הבצל נעשה חנ"נ. ועיין משנ"ב שם סקפ"ט שנראה שפסק כדעת מהר"ם מלובלין. ועיין שו"ת רעק"א ס"ז (ד"ה 'ואף דיש לי מקום') שהאריך לבאר דעת מהר"ם מלובלין ובתחילה רצה לומר שהיות והבצל בחזקת היתר נתלה שהכל יצא ממנה, ורק חתיכה שהחוזקה באיסור לא אמרינן שטעם האיסור יצא ממנה לגמרי, ודחה סברא זו. ואח"כ רצה לומר כפי שנראה בדברי המג"א, אך דחה זאת ע"פ המבואר בשו"ת הרשב"א עיי"ש. ועכ"פ העולה ממחלוקתם, שאם בישל הבצל עם בשר ואח"כ בשלו בחלב ויש ס' בחלב כנגד הבשר הבלוע בו, לדעת מהר"ם מלובלין אף הבצל מותר, ולדעת החולקים הבצל אסור.
סעיף ז
ש"ך סקכ"ז- בתי' הא' של הש"ך מבואר שדוחקא דסכינא בכוחו להבליע בכל החתיכה, ובתי' השני מבואר שאין חידוש בדוחקא דסכינא כלל. ושפ"ד חשש לחידושו של הש"ך בתי' הא'. ולפ"ז בכל פעם שיחתוך בשר בסכין חולבת בת יומא יאסר כל הבשר [אף בבשר כחוש]. אמנם הרעק"א הביא דעת הרשב"א שעיקר כתי' השני של הש"ך שהרי כתב שדין דוחקא כדין חריפות שאוסר רק כדי נטילה.
בנקוה"כ הביא דעת הרא"ה שסובר כדעת הב"ח, שאם אין ס' בחתיכה כנגד השמנונית צריך קליפה משום שדבר מועט אין בכוחו להתפשט לתוך החתיכה [ודלא כט"ז], ואילו כשיש ס' כנגד השמנונית הכל שרי ואין צריך קליפה. והקשה הרב לייב לויטן מדוע שלא יצטרכו קליפה גם באופן זה, הרי אין המועט מתפשט. שו"ר שהקשה כן בבדה"ש [בבאורים] ונשאר בצ"ע.
ט"ז סקי"ג מבואר, שאף אם יש ס' כנגד הסכין, תמיד צריך קליפה כנגד השמנונית שע"ג הסכין. ומבואר שהשמנונית נמצאת בעיקר בקליפה של החתיכה ולא מתפשטת לכל החתיכה. ויש לציין שלענין טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה של בשר, אם יש ס' בחתיכה כנגד הטיפה שמבואר בסי' צ"ב ס"ב שכל החתיכה מותרת- אין צריך קליפה במקום נפילת הטיפה כי הטיפה מתפשטת בשווה בכל החתיכה ואינו דומה לסכין שחותך עימה בשר. וכן מבואר בבדה"ש סי' צ"ב סקכ"ב.
ש"ך סקכ"ט הקשה מסי' צ"ו ס"א שצנון שחתכו בסכין שאינו ב"י צריך נטילה ומדוע כאן צריך קליפה, ועיין מה שתי'. ועיין ט"ז סי' צ"ו סק"א תי' אחר. ועין חוו"ד י"ג שכבר כתב על הש"ך שתי' תמוה והעיקר כתי' הט"ז .
ברמ"א העמיד דין השו"ע בכ"ר משום שכ"ש אינו מבליע ומפליט ואין דין גוש ככ"ר. ובט"ז הביא שחולקים ע"ז או"ה ומהרש"ל וסוברים שגוש ככ"ר. והסיק הט"ז שגוש ככ"ר רק כשיש גם דוחקא דסכינא. ויש להבחין בכמה דברים . א. בלשון או"ה נראה שגוש ככ"ר רק כשלא נמצא כעת בתוך כ"ש. ואילו במהרש"ל נראה שגם אם הגוש הועבר לכ"ש- עדיין שם כ"ר עליו. ב. במשב"ז י"ד כתב שאין גוש ככ"ר לענין בישול אלא רק לענין הבלעה והפלטה ולכן אין הבשר יאסר בהנאה כי אין כאן בישול בב"ח. ולבסוף הסיק כשיש דוחקא עם גוש יחשב כבישול ויהיה אסור אף בהנאה . ובמג"א סי' שי"ח סקמ"ה כתב שגוש הוי ככ"ר גם לענין בישול בשבת. וכן פסק המשנ"ב שם סקקי"ח. ג. הט"ז פסק בסי' ק"ה שאף כלי שני מבליע ומפליט כדעת מהרש"ל, ולשיטתו יש לבאר שפסק שם כרש"ל רק במקום שאין הפסד מרובה, ואילו כאן החמיר בדין גוש עם דוחקא אף בהפסד מרובה- פמ"ג. ועיין חכמ"א (ס, יב) שהכריע שגוש ככ"ר אמנם בהפסד מרובה יש להקל שגוש ככ"ש, אך אם יש גם דוחקא יש להחמיר אף בהפסד מרובה וכדעת הט"ז.

בענין דין תרומה"ד בתחיבת כף ב' פעמים, סימן צד סעיפים ב, ג
א. כתב הטור [ומקורו בסמ"ק] שאם תחב כף חלבית לתוך קדירת בשר צריך לשער כנגד ב' התחיבות. וכן פסק השו"ע. וביאר התרומה"ד קפ"ג טעם הדין, משום שחוששים שמא יצא החלב לתוך הקדירה, ונשאר בכף מעט חלב ונכנס לכף בשר, ונעשית הכף חנ"נ, ובתחיבה השניה יוצא מהכף טעם החנ"נ שנותר ולכן יש לשער כנגד ב' התחיבות. ולמרות שבפעם הראשונה התבטל האיסור אמרינן היות ולא נודע בינתיים אמרינן שהכל נפילה אחת ככל דין לא נודע בינתיים. ובש"ך סק"ה הקשה שאף אם נודע בינתיים עדיין יצטרכו לחשב פעמיים משום חו"נ, ותירץ שהיות וכאן הוי מין במינו ולא יכול להגיע לידי מצב של מין באינו מינו לא גזרו בזה דין חו"נ.
ב. והנה, יש לדעת, שאף לדעת השו"ע שצריך לחשב כנגד ב' כפות היינו רק מדרבנן, משום שבפעם השניה שיוצא מהכף טעם הבשר הוי מב"מ ובטל ברוב, ולכן הוי רק חומרא דרבנן. ועוד שקיי"ל שאיסורים מבטלים זא"ז, ולכן אם נכנס חצי כזית של איסור נבלה וחצי כזית של איסור משם אחר לתוך נ"ט זיתים מבטלים האיסורים אחד את השני ומדוע כאן לא אמרינן ג"כ שאיסור הבשר ואיסור החלב יבטלו זא"ז. אלא כתב הפמ"ג שפ"ד סק"ה שהיות וכאן האיסור הוא משם אחד של בב"ח מצטרפים לאסור אף שטעמם שונה והוסיף הפמ"ג שדין זה מדרבנן הוא. וא"כ מתרי טעמא אלו שיעור כנגד ב' הכפות הינו רק מדרבנן.
ג. ושמעתי קושיה נאה על שיטה זו מהרב זלמן הכרמי, ע"פ המבואר בש"ך סי' ק"ה סקי"ז שבשר וחלב הינו היתר בהיתר ולא אמור להתבטל כלל, אלא שכתב הרא"ש שהיות ודרך בישול אסרה תורה – כשיש ס' כנגד החלב לא נוצר כאן איסור ולכן אין בזה את הדין של 'היתר בהיתר לא בטיל'. ויתירה מזו רצה לפ"ז הרעק"א בתשובה ר"ז לחדש שמותר לכתחילה לערב בב"ח כשיש ס' כנגד כי מעולם לא נוצר כאן איסור. וא"כ בשר בחלב אין בדבר שום איסור כשיש ס' כנגדו. א"כ איך שייך לומר כאן בתחיבה השניה חו"נ. דדין חו"נ שייך כשיש איסור אלא שמתבטל. אבל כשאין כלל שם של איסור- אין דין חו"נ. ויש לפלפל בקושיה זו ולעיין בש"ך ס"ס צ"ט [הוא הקשה באופן שונה אך כך נראה לי קושיה נכונה יותר]. ועוד יש להקשות, שכתב הרמ"א ס"ס צ"ח שאם נפל בשר ואח"כ חלב לתוך יורה של נ"ט אין אוסרים ואין אומרים שמצטרפים לאסור הואיל והם היתר ומדוע הכא נאסור. אלא בע"כ צריך לומר שגם החלב נאסר כאן, וכפי שיבואר לקמן בשם החוו"ד.
ד. ובתרומה"ד כתב לחלוק על דין הסמ"ק מפני ב' טעמים. א. דעת הראב"ן שלא אומרים חנ"נ בכלים, וממילא א"א לומר שהכף נעשית נבלה ותאסור פעם ב'. ב. אף אם אמרינן חנ"נ בכלים מ"מ כל זמן שהכף נמצאת בתוך הקדירה אינה נאסרת משום הבשר הבלוע בו שהוא מקושר עם כל הבשר שבקדירה ויש ס' כנגדו, ואח"כ כשמוציא הכף גם לא נאסרת כי היא כלי שני [וכדעת הט"ז ס"ס צ"ב שמצקת תהיה כ"ר רק אם היא יוצאת כשהיא מלאה], וכשמכניסה פעם ב' שוב הבשר שבלוע בה שעדיין אינו חנ"נ מקושר עם מה שבקדירה וממילא לא אוסר. עכת"ד. ודעת הטוש"ע שאוסרים, משום שסוברים שיש חנ"נ בכלים וכן סוברים שכאשר הכף יוצאת החוצה נעשה הבלוע בה חנ"נ כי סוברים שאין לכף דין כלי שני אלא כלי ראשון הגם שהיא בחוץ. עיין פמ"ג.
ה. וקודם שנעיין בדבריו, יש לציין שמקור ב' הסברות שכתב [אין חנ"נ בכלים ומקושר] הינם מסוגיית הגמ' חולין צז. שמבואר שאם בישל חלב בקדירה בשרית צריך טעימת קפילא כדי להתיר את החלב. וקשה, איך תועיל טעימת קפילא, הרי טעם הבשר נכנס לקדירה ונעשה חנ"נ ויוצא החוצה ויצטרך רק ס' כנגדו ולא תועיל טעימת קפילא כי הוי מב"מ. וע"ז יש ב' תירוצים. 1. ראב"ן כתב שלא נעשה חנ"נ בכלים ולכן לא נאסר הבשר הבלוע. 2. בקדירה אומרים שמקושר הבשר שבקדירה עם הבלע וממילא יש תמיד ס' כנגד החלב ולא נעשה הבשר הבלוע נבלה. ודבר זה מבואר בראב"ן סי' שיג.
ו. וכעת נעיין בגוף הסברא של מקושר. הנה, כשמכניס כף חלב לתוך קדירה עם בשר, אפשר שקורה בכף ב' אפשרויות. 1. יוצא כמעט כל החלב ונשאר קצת חלב, ונכנס בשר במקום החלב היוצא אלא שלא נעשה הבשר חנ"נ כאשר נמצא בתוך הקדירה כי מקושר וגם שמוציא הכף לא נעשה חנ"נ משום שהכף כ"ש. וכאשר תוחב פעם שניה אין חלב שיצא כדי לאסור כי כבר יצא פעם ראשונה, והבשר הבלוע לא אוסר כי לא נאסר. 2. יוצא רק קצת חלב ונכנס קצת בשר, והבשר הנכנס לא נעשה חנ"נ כי מקושר, אך החלב אפשר שנעשה חנ"נ כי כלפיו אין דין מקושר שהרי נמצא בתוך הכף והבשר אוסרו. אלא כשתוחב פעם שניה עדיין יש לשער רק כנגד תחיבה אחת כי בפעם הראשונה לא יצא כמעט כלום ורק בפעם השניה יוצא הכל. ולכן ע"פ ב' האפשרויות שאפשר שקורים בכף- מספיק לשער כנגד פעם אחת. וזה דין תרומה"ד. ויש עלינו תמיד לחשב את ב' האפשרויות ולחומרא כי איננו יודעים באמת מה קורה בתוך הכף, ולכן עלינו לחשב שמא קורה כפי האפשרות הראשונה, ושמא קורה כפי האפשרות השניה. וכעת נחשב הדברים.
ז. הנה, מבואר בסעיף ג' שאם תחב כף חלב לתוך קדירת בשר ויש ס' כנגד הכף, הכף נאסרת ולכן אם יתחוב אותה שוב לחלב או בשר או ירקות [כמבואר בש"ך שם סק"ט] ולא יהיה בתחיבה השניה ס' נגדה תאסור התבשיל. ובפשטות דין זה נאמר אף לדעת הרמ"א מכך שלא הגיה הרמ"א דבר. והטעם שאף הרמ"א יודה לדין זה שמנ"נ אין להכניס הכף לתבשיל חלב משום שבלעה הכף כעת טעם של בשר. וכן אסור להכניס לתבשיל של בשר שמא נשאר בה חלב. ואין להכניסה לירקות, משום שמא בלוע בה חציה בשר וחציה חלב וכעת בתחיבה שניה יצא הבשר והחלב הבלוע בה ויאסרו את התבשיל. אלא שאם כך הדבר יש לאסור רק כנגד חצי כף, דהוי כמו נפל חצי זית חלב וחצי זית בשר לתוך קדירה שאם יש ל' זיתים הכל שרי. ולדעת השו"ע צריך לשער כנגד כל הכף משום שהכף עצמה נעשית חנ"נ בזמן שהייתה בחוץ והיא נחשבת לכ"ר וכעת יש לשער כנגד כולה. וא"כ עדיין תהיה נפק"מ בין הרמ"א לשו"ע.
ח. אמנם בחוו"ד אות ו' כתב לאסור כנגד כל הכף, משום שחוששים שמא נשאר בכף רוב חלב ונכנס רק מיעוט בשר, ונעשית הכף חנ"נ כי כלפי החלב הבלוע בה לא שייך מקושר וכפי שכתבנו לעיל וממילא כל הכף חנ"נ ולכן יצטרכו ס' כנגד כולה . אלא שיש להבחין שדברי החוו"ד אינם עולים בקנה אחד עם דעת הרמב"ן בסוגיית נ"ט בר נ"ט שחידש שאיסור בב"ח נאמר רק כשנאסרים גם החלב וגם הבשר אבל אם רק אחד נאסר- אין איסור בב"ח. דבאופן שמיירי החוו"ד נאסר רק החלב שבכף ולא הבשר שהרי מקושר הוא, ובכל זאת החלב נעשה חנ"נ. וכן העיר בבדה"ש בבאורים.
ט. וכעת נעסוק בצד שכתבנו לעיל שהחלב יוצא כמעט כולו מן הכף ונשאר רק קצתו ונכנס בכף בלע של בשר. מבואר שכל זמן שהכף בתוך הקדירה הבשר שבכף מקושר לבשר שבקדירה ולא נעשה חנ"נ, ואח"כ שמוציא הוי כ"ש וגם לא נעשה חנ"נ. ויש לדון מדוע הבליעות לא נעשות חנ"נ בכלי שני. ובהגהות אמרי ברוך על החוו"ד (אות א') כתב שאף שלח בלח נעשה חנ"נ כמבואר סי' צ"ב, היינו בשאר איסורים אבל בב"ח היות שצריך בישול, גם אם עירב לח בלח לא נעשה נבלה בלא בישול. ולפ"ז מובן מדוע הבלע בכלי שני לא נעשה חנ"נ היות וצריך בישול בב"ח וזה אינו בכ"ש. ולפי זה יצא, שבכף הבלוע מאיסור גם תרומה"ד יודה שצריך לחשב ב' פעמים, משום שבפעם הראשון יצא האיסור לתוך הקדירה ונשאר קצת בכף ונעשה הבלוע בכף נבלה כאשר הכף יצאה החוצה דאף שהיא כלי שני הבלוע נעשה חנ"נ כדין לח בלח ויצא פעם שניה.
י. עוד יש להבין לפי הצד הנ"ל, דהנה כאשר מכניס את הכף פעם ראשונה יצא החלב, וכאשר מכניס פעם שניה יוצא הבשר, ומדוע שלא נאמר שבתחיבה השניה הבשר הבלוע נעשה חנ"נ דהרי כעת אין הכף כלי שני אלא נמצאת בתוך כלי ראשון ויצטרכו פעמיים ס'. אלא צריך לומר שכאשר הכף נתחבת לתוך הקדירה בפעם הב', מיד הבשר הבלוע בכף נעשה מקושר עם מה שבקדירה ושוב לא נאסר הבשר ולכן יספיק ס' כנגד פעם אחת. אלא שאם כך הם פני הדברים יוצא שאמרינן דין מקושר גם בבלע הישן ולא רק בבליעות שנכנסות כעת פעם ראשונה, שהרי הבשר הבלוע בכף הוא בלע ישן. ואכן דבר זה מתבאר בחוו"ד (צב, יג. ד"ה 'ועתה נבא'). אך בחזו"א סי' י"ז סק"ז כתב שרק בבלוע החדש אמרינן מקושר ולא בבלע הישן , וא"כ הדבר צריך תלמוד.
יא. כל מה שעסקנו בב' הטעמים של התרומה"ד יש לבאר, שלמרות שלהלכה לא מקילים לומר שאין חנ"נ בכלים וכן לא מקילים שכף היוצאת דינה ככלי שני. בכל זאת כתב הרעק"א בהגהותיו לחוו"ד דבצירוף ב' הטעמים מקילים בזה להלכה.
יב. והנה פסק הרמ"א סי' צ"ח ס"ד שאף חתיכה שהכניסה כמה פעמים לתוך הקדירה יש לחשב רק פעם אחת, ובזה לא שייך ב' סברות של התרומה"ד שהרי בחתיכה אין דין מקושר ורק בכלי שייך טעם זה [כמבואר בגמ' קח: בבשר שנפל לחלב ויש ס' כנגד הבשר] וכן לא שייך שהוי כ"ש שהרי הגוש כשיוצא נחשב לכלי ראשון [אם כי הרמ"א פליג על זה בסוף הסי'], וא"כ מוכח שסיבת ההיתר שהתיר הרמ"א אינה מכח ב' סברות תרומה"ד. ובבאור הענין כתב הגר"א סי' צ"ח אות כ', שהיות וקיי"ל שמב"מ מדאו' בטל ברוב ורק מדרבנן צריך ס' אטו אינו מינו כמבואר בטור סי' ק"ט, הכא לא שייך גזירה זו כי כשחתיכה נופלת שוב ושוב לאותה קדירה תמיד הבלוע בה יהיה מב"מ, ולכן בזה אוקמוה אדאו' ובטל ברוב [וכעין זה ביאר הפמ"ג את סברת הש"ך סק"ה מדוע כאן לא אמרינן חו"נ עיי"ש]. אמנם במשב"ז כאן סק"ב נראה טעם אחר בביאור שיטת הרמ"א, שכאשר לא ניכר שמתווסף איסור חדש לא מחמירים לחשב ב' פעמים וגם כאן היות ומיירי באותה חתיכה שנפלה שוב ולא נודע בינתיים לא ניכר תוספת איסור חדש. וראיתי שכתבו נפק"מ בין הטעמים, בכזית שנפלה וכאשר הוציאוה היתה בגודל ב' זיתים מפני שנתמלאה. שלדעת הגר"א אכתי הוי מב"מ ולדעת הפמ"ג נחשב שכיום נופל איסור חדש. וע"ע מגילת ספר אות י' מה שכתב על דברי החמודי דניאל המובא בפת"ש שאתי שפיר רק עם דברי תרומה"ד ולא עם דעת הגר"א והפמ"ג. אמנם אפשר שאף הגר"א מודה לטעם תרומה"ד אלא הוסיף עוד טעם לדעת הרמ"א.
יג. ועכ"פ לפי פסק הרמ"א סי' צ"ח ס"ד שמתיר אף בלי סברות תרומה"ד כנ"ל, מובן מדוע בסעיף ג' לא חלק על השו"ע באופן שתוחב הכף בפעם השניה לירקות כמבואר בש"ך סק"ט. דניתן לבאר שכעת אין זה מין במינו אלא מין באינו מינו ובזה לא התיר הרמ"א שיצטרכו רק פעם א'. אלא שעדיין באופן שתוחב לאותו מין שכבר תחב נצטרך להגיע לסברת תרומה"ד וכמו שכתבנו לעיל אות ח'.
יד. כתב השו"ע סעיף ו', שבצלים הבלועים מבב"ח ובשלם בקדירה חולבת יש לשער כנגד הבשר הבלוע בבצל ולא כנגד כל הבצל. ובשו"ת מהר"ם מלובלין וכן בט"ז סי' צ"ו סק"ה הבינו, שאף אם מבשל בקדירה חלב ממש הדין כן. והרעק"א והחוו"ד (צב, א) ופמ"ג הרבו להקשות על שיטת מהר"ם מלובלין, שמדוע שנאמר שהבשר יוצא מיד מהבצל לקדירה ולכן יש לשער רק כנגד הבצל. דלמא נשאר הבשר קצת בבצל ומיד נכנס החלב לתוכו ונעשה הבצל חנ"נ שהרי בחתיכה לא אמרינן דין מקושר ואח"כ הטעם שיוצא מהבצל עצמו חנ"נ הוא ויצטרכו ס' כנגד כל הבצל. ועיין מג"א סי' תמ"ז סקל"ח שפסק כמהר"ם מלובלין וכ"כ המשנ"ב שם, וטעמם שתולים שהבשר נפלט לגמרי מהבצל טרם נכנס לשם החלב, ואף אם נשאר משהו של טעם הבשר אינו אוסר. ובחזו"א (יח, י) כתב לבאר ביאור מחודש בדין מקושר [ודלא כהבנת תרומה"ד]. שבאמת אין חילוק בין כלי לאוכל ובשניהם אמרינן מקושר. ומה שאמרה הגמ' שחתיכת בשר שנפלה לתוך חלב שנאסר הבשר אף שיש ס' כנגדו- דוקא בזה לא אמרינן שהחלב מקושר כי החתיכה היא איסור בשביל החלב, ובזה אומרים שנאסרה החתיכה קודם שיתן החלב טעם בשאר הקדירה. וא"ה ה"ה בצל הבלוע מבשר, היות ואין הבצל איסור, כאשר נכנס החלב לתוכו- מקושר החלב שבתוכו עם שאר החלב שביורה וממילא לא נאסר הבשר וכן לא נאסר הבצל כשיש ס' כנגד הבצל. אלא שכתב החזו"א שחשבון זה נכון לדעת הרמב"ן שלא נאסר הבשר כל זמן שגם החלב לא נאסר. אך לדעת התוס' שבשר נאסר מצד עצמו אכתי הבצל צריך להיות חנ"נ מדין הבצל הבלוע בו, עיי"ש מה שכתב בזה