מראה מקומות סימן צח
סעיף א-
בענין נאמנות קפילא
לעיין גמ' חולין צז. 'רב הונא בר יהודה אמר וכו'- הנהו אטמהתא'. וגמ' צח. 'אמר ר' חייא בר אבא אמר ריב"ל- ושניהם לא למדוה'. רא"ש סימן כט. ר"ן לד. בדפי הרי"ף ד"ה 'דאמר רבא אמור רבנן- ומדאמר רבא'.
ד' נושאים בסעיף זה: א. מי נאמן לטעום. ב. מתי נאמן לטעום. ג. מהי הגדרת 'טעימה'. ד. נאמנות מסל"ת.
א. מי נאמן: ד' שיטות בראשונים [עיין בהגר"א אות ה], רשב"א- גוי נאמן או כשהוא קפילא או כשהוא מסל"ת, רא"ש- נאמן כשהוא גם קפילא וגם מסל"ת, תוס' [ור"ן]- צריך מסל"ת לחוד, רמב"ם- סתם גוי נאמן בכל אופן. ובתרומה"ד סימן ע"ט מבואר שגם קפילא נאמן דוקא כשהוא מסל"ת, ועיין ש"ך בשם מחותנו הר"ר גרשון שחולק עליו בזה. ועכ"פ לדעת תרומה"ד יש נאמנות לקפילא מכח החזקה שלא מרע אומנתיה, ולדעת הר"ר גרשון אין נאמנות מצד שלא מרע אומנתיה כשהוא מסל"ת, ובכל זאת צריך קפילא כדי שיהא בקי בטעם. ויש לדעת שכאשר אנו חוששים ששבקי להימנותיה- איננו סומכים שוב על אומן גוי וכמבואר בבאור הלכה סי' תרי"ח לענין רופא שאומר שהוא חולה מסוכן ולא יכול לצום ביו"כ- שאין סומכים עליו עיי"ש.
ב. מתי נאמן: ד' שיטות בראשונים, רש"י- כשאין ס' תמיד אסור וכשיש ס' צריך גם גוי, רמב"ן ור"ן ורשב"א- כשאין ס' לא נאמן לומר שאין טעם וכשיש ס' א"צ קפילא ולכן נצרך רק באופן שהאיסור נתן טעם ויצא החוצה ויש ספק האם הוציא טעם כנגד כולו וקפילא יכול לגלות האם הוציא טעם כנגד כולו, רא"ש- כשאין ס' נאמן וכשיש ס' א"צ קפילא, רמב"ם- תמיד צריך ותמיד נאמן. ובדעת הרמב"ן, עיין ב"ח ד"ה 'כתב האגור' שכתב לדעת הרמב"ן שבאופן שהטועם ישראל הוא- יודה הרמב"ן שאפשר לטעום גם אם האיסור בתוכו כי לא חוששים שמשקר. ועיין לשון הר"ן לד. שנראה קצת שלא כהב"ח. ולהלכה, כתב הש"ך סק"ד שהשו"ע פסק כדעת הרמב"ם בזה. אמנם בבהגר"א אות ז' בסופו כתב שאין מדברי השו"ע הכרע כיצד פסק.
ג. הגדרת טעימה: יש לחלק בין ג' סוגי טעימות. 1. טעימה בלשון. 2. בליעה ופליטה. 3. אכילה ממש. עיין היטב שו"ת ריב"ש סימן רפח ומבואר בדבריו שכל שאינו אכילה אסרו מדרבנן גזירה אטו יאכל [ולא מדין ח"ש שאסור מהתורה]. ומבואר בט"ז סק"ב שכל זה בודאי איסור אך בספק איסור מותרת טעימה ולמד המשב"ז שהתיר הט"ז בין טעימה בלשון ובין בליעה ופליטה [ועיין חוו"ד בחידושים שנראה שלמד בדעת הט"ז שהתיר רק טעימה בלשון בספק איסור]. ואילו הש"ך סי' מ"ב סק"ג חולק ואוסר גם טעימה בספק איסור. ועכ"פ לדעת הט"ז הסיבה שצריך דוקא קפילא גוי משום שבתערובת צריך אכילה ממש וזה אסור אף בספק איסורים [והמעיין בלשון הריב"ש יראה שאפשר שרק בתחילה כתב שלענין קפילא צריך אכילה ממש אך בהמשך התשובה אפשר שחזר בו גם מבזה ומצריך רק בליעה ופליטה אף לענין קפילא- וכן הבין היד יהודה שיטתו ודלא כט"ז]. ועיין פת"ש.
ד. נאמנות מסל"ת: בגמ' ב"ק קיד: מבואר שגוי נאמן במסל"ת רק במילי דרבנן, ובאיסורי תורה הקילו רק בעדות אשה משום עיגונא. והקשו הראשונים מדוע הכא גוי נאמן הרי הוי איסורי תורה. ועיין תרומה"ד עט מה שכתב בזה . [ועיין בדה"ש עמוד יב בבאורים שהעיר שבגמ' צז. מבואר שצריך טעימת גוי באופן שבישל בקדרה של בשר חלב, וע"פ הפמ"ג סי' פ"ז שפ"ד יח הוי איסור תורה באופן זה לכו"ע ולא שייך לומר בזה 'טעכ"ק דרבנן'].
ובדעת הש"ך שנאמן גוי אף במסל"ת כאשר הוא מילתא דעבידא לאגלויי. כ"כ בהגר"א אות ב' הוכיח כן מהא דגוי נאמן לומר על הביצים שהם מעוף טהור וכמבואר בגמ' חולין סג: לגירסת רש"י שגרס 'לוקחין ביצים מהעכו"ם'. אמנם הרמב"ם שגרס בגמ' שם 'לוקחין ביצים' ולא גרס 'מן העכו"ם'- לשיטתו אין מקור לדין שמילתא דעבידא לאגלויי שגוי נאמן. ופסק הרמ"א סי' פ"ו סעיף א' כדעת רש"י והשו"ע שם פסק כרמב"ם, עיי"ש אלא שבדעת הרמ"א שם נראה שאף אם אין הגוי מסל"ת נאמן מכח הסברא ש'מילתא עבידא לאגלויי לא משקר', ואילו כאן מבואר בש"ך וכן הוא בריב"ש שנאמן מכח סברא זו רק כשהוא מסל"ת, ואפשר שהוא לדעת הרמב"ם ושו"ע שאינם סוברים דין זה בפני עצמו. אלא שהמעיין בהגר"א אות ה' יראה שמבאר דעת הרמב"ם כאן שמועיל טעימת גוי בלא מסל"ת מכח הסברא שמילתא דעבידא לאגלויי נאמן גוי בלא מסל"ת, ומה שסובר הרמב"ם לענין ביצי עוף שאין נאמן הגוי כתב הגר"א ששונה הדין מכאן, ואפשר שכוונתו שכאן עבידא לאגלויי מיד ואילו שם לא הוי מיד, ומבואר בפמ"ג שרק אם עבידא לאגלויי מיד הוא מעלה עיי"ש. והראשונים שהצריכו כאן מסל"ת אפשר שמודים לדעת הרמ"א בסי' פ"ו שאין צריך מסל"ת כאשר מילתא עבידא לאגלויי אך כאן סוברים כפי שכתב המשב"ז ב', שכאן יוכל הגוי לטעום שלא הרגיש כ"כ בטעם ולכן לא נחשב ל'מילתא דעבידא לאגלויי' עיי"ש.
הרמ"א פסק שכיום אין לסמוך על טעימת גוי. בטעם הדבר עיין ב"ח ועיין רעק"א. וכתב כף החיים סק"ב שכהיום גם בני ספרד לא סומכים על טעימת קפילא.
טעימת ישראל, עיין ש"ך סק"ה. ועיין ש"ך סי' צ"ו סק"ה שכתב לסמוך על טעימת ישראל רק בדיעבד. ועיין שעה"צ סימן תקנ"א סח' שסומך על טעימת ישראל. ובפת"ש אות ג' הביא שיטות שאין לסמוך אף על טעימת ישראל. וע"ע רעק"א שהקשה שלא שייך טעימת ישראל למ"ד חנ"נ בשאר איסורים מדרבנן, היות שההיתר נאסר ויוצא החוצה וחוזר להיתר שוב והוי מב"מ בתוך ההיתר ולא תועיל טעימת קפילא. ובעצם דברי הרע'"א מבוססים על שו"ע סי' צ"ב ס"א שחתיכת בשר שנפלה לחלב לא יועיל מה שקפילא יטעום את החלב דאף שאין בחלב טעם של בשר חוששים שמא נבלע החלב לתוך הבשר ויצא לחוץ וכעת בחלב הוי מב"מ ולא תועיל טעימת קפילא ויצטרכו ס' כנגד הבשר. ובאור הדבר, שלמרות שקפילא מועיל לברר אם יש טעם בקדרה, ואף כשאין ס' אך אין טעם- קפילא מתיר המאכל לדעת הרמב"ם ושו"ע ע"פ הש"ך [וכן דעת הרמב"ן ע"פ הב"ח אלא שיש חסרון בנאמנות, וישראל באמת יועיל בכהכ"ג]. מ"מ מקשה הרעק"א שבכל טעימה אף שאין טעם של האיסור ומגלה הדבר שאין כעת סיבה לאוסרו [דאף שאפשר שאין ס' כנגדו יש להתיר כשאין טעם], עדיין יש חשש שיש כאן איסור מב"מ ויצטרכו ס'. אלא שהרעק"א הקשה כן על טעימת ישראל ובעצם קושייתו נכונה בכל טעימת קפילא איך תועיל הטעימה. והנה יש להעיר, שכתב הגר"א על הרמ"א בסעיף ד' [אות כ] בדין חתיכה שנפלה כמה פעמים לאותה קדרה משערים רק כנגד נפילה א' כי השאר הוי מב"מ ואזילנן בזה בתר עיקר הדין כי תמיד תהיה בנפילה השניה מב"מ עיי"ש. וא"כ מדוע במקרה של הרעק"א והשו"ע סי' צ"ב ס"א לא נאמר כדברי הגר"א ונלך בתר עיקר הדין ויהיה בטל ברוב. שו"ר הקשה כן בבדה"ש עמוד לה בבאורים ד"ה 'אבל'. אך העיר הרב יאיר כהן שאין הדברים מדוייקים, כי דברי הגר"א אתי שפיר רק לדעת הרמ"א אך השו"ע סי' צ"ד ס"ב שפסק שכף שתחב פעמיים יש לשער כנגד ב' כפות חולק על יסוד הגר"א דמצריך לשער פעמיים אף שפעם השניה הוי מב"מ. וממילא לא קשה מהגר"א על שו"ע סי' צ"ב כי השו"ע חולק על יסוד זה. והקושיה נכונה רק על הרעק"א שכתב כן בדעת הרמ"א, שעליו ייסד הגר"א את דבריו, ולדברי הגר"א יהיה ישוב על קושיית הרעק"א, ודו"ק. אלא שעדיין הדבר צריך תלמוד, דהנה יש להקשות על השו"ע בסימן צ"ב ס"א מדוע חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב לא יצטרכו לשער כנגד ב' זיתי איסור, א' הבשר שנאסר וב' החלב שנכנס לתוך הבשר ויצא החוצה. ותי' ע"ז במשב"ז שם שהיות וכלפי החלב תמיד יהיה זה מב"מ אוקמוה אדאורייתא שחד בתרי בטיל. והן הן דבר הגר"א. וא"כ גם השו"ע צריך לסבור סברת הגר"א ותחזור הקושיה מדוע לא תועיל טעימת קפילא באופן שמיירי השו"ע שם. וצ"ע.
סעיף ב
סוגיית טעכ"ק גדולה ורחבה מאוד. והרוצה לחזור ולעיין יש לעיין סוגיית זרוע בשלה חולין צח: ובתוס' ורא"ש שם. וסוגיה ע"ז סז. 'אמר ר' יוחנן טעמו וממשו וכו' ובתוס' שם. וסוגיה דפסחים מג: 'אמר רבי אבהו אמר ר"י כל איסורים שבתורה היתר מצטרף לאיסור' עד המשנה בדף מה.
ולמעשה ישנם ב' שיטות מרכזיות, א. דעת רש"י שטעכ"ק מדרבנן. ב. דעת ר"ת שטעכ"ק דאורייתא. ובשיטות אלו ישנם עוד כמה שיטות ואכמ"ל והרוצה להרחיב בכל זה יעיין בפמ"ג בפתיחה להלכות פסח שהאריך בזה טובא. ולדינא נפסק להלכה כדעת ר"ת שטעכ"ק דאורייתא והנפק"מ בזה מבוארת בסעיף זה. ועיין פמ"ג בפתיחה חלק ב' פרק ב' ד"ה 'ואני העני' שהוכיח מסעיף זה שפוסקים כר"ת מדין ודאי ולא מכח ספק עיי"ש.
ובהבנת הדין שטעכ"ק דאורייתא ולא אמרינן שבטל ברוב כתב הרשב"א בחידושיו לחולין צח: יסוד גדול וז"ל: "וקשיא לן בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל וא"כ היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא ואפי' כזית בכדי א"פ היכי משכחת ליה, ומתרצינן דאי אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשה והיתירא באפי נפשיה כגון גיד בין הגידים וביצה בין הבצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור וכיון דאסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי נכר הוא וידוע בכל ההיתר, וא"ת הא שמעינן ליה לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא ושמעינן ליה נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל והלא נ"ט בהתר הוא ואסורה לא קיימא באפי נפשיה, התם מין במינו הוא ואין טעם האיסור נכר בהיתר כלל והרי הוא כאלו הם עומדין בפני עצמן ומש"ה מדאורייתא בטיל ברובא אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו" עכ"ל. [ועיין בפמ"ג בפתיחה ח"ג פ"א ד"ה 'נסתפקתי' ספק נאה בענין זה].
בדברי הר"ן שהובאו בב"י וקושיית הב"י עליו. עיין הגהות הב"ח אות ג' על הר"ן לה: בדפי הרי"ף ישוב על קושייתו.
ש"ך סק"ו האריך לתמוה על דעת הרמ"א שכתב שמין באינו מינו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא. ועיין ט"ז בדף האחרון שמבאר כוונת רמ"א, ועיין ש"ך שם חולק עליו. ולמעשה מה מוגדר אינו מינו ששונה בטעם, רבו הדעות בזה בפוסקים [עיין פמ"ג בפתיחה חלק ג' פרק ד וע"ע שו"ת נוב"י אור"ח סו] ולכן נוקטים להחמיר בכל דבר ששונה אף קצת ולהגדירו כמין באינו מינו.
ש"ך סק"ז, עיין מה שתמה על התו"ח. ועיין חכמ"א כלל נא, יד. שהביא דעת הפלתי להצריך טעימת קפילא לחומרא באופן שהאיסור הוא איסור דרבנן. ולפ"ז רצה לבאר דעת התו"ח עיי"ש. ועיין משב"ז ססק"ג שחולק ולא אזלינן בתר קפילא כלל.
בדין הרשב"א שאמרינן סלק את אינו מינו – ומינו שרבה עליו מבטלו, וכן פסקו השו"ע והט"ז. והש"ך סק"ח חלק עליהם וכתב הפת"ש בשם החת"ס שאין להקל נגד הש"ך עיי"ש. עיין חזו"א סימן כו סק"ב שהכריע כדעת הט"ז עיי"ש טעמו. וע"ע שפ"ד ח' ד"ה 'אמנם' מה שהקשה על הרשב"א.
ונרחיב קצת בזה: הנה פשוט שכאשר יש תערובת של מב"מ אין נתינת טעם ולכן הם מתבטלים חד בתרי יבש ביבש, ואם מבשלם ביחד אח"כ מהתורה מותר לאכול התבשיל ולדעת השו"ע יש איסור דרבנן לאוכלו ולדעת הרמ"א אף אין איסור דרבנן כמבואר בסי' ק"ט ס"ב בהפס"מ עיי"ש. וא"כ איך אפשר שמין במינו התערובת עצמה מותרת מהתורה ואם מעורבת כעת עם אינו מינו- נאסר האינו מינו משום שגם מין האיסור נותן בו טעם כמבואר בש"ך. הרי באינו מינו מעורב כעת טעם האיסור עם טעם ההיתר ושניהם אותו מין, וא"כ לא מורגש באינו מינו רק טעם איסור אלא טעמים מעורבים. ואף שלדעת השו"ע בסי' ק"ט [והוא דעת הרשב"א שם] יש לאסור את האינו מינו. היינו רק בודאי שלא היה ס', אך במקרה דנן שיש ספק אם היה ס' או לאו, וכל האיסור עצמו יכול להיות רק איסור דרבנן וכנ"ל- מדוע נאסור את האינו מינו. כל זה יש להקשות לדעת הש"ך וכל זה ניתן להעמיס על דברי החזו"א במה שתמה על הש"ך. עוד יש להקשות על הש"ך, מדוע נצרך הרשב"א להגיע לדין 'סלק', שהרי אף בלא דין 'סלק' דינו של הש"ך אמת משום שהמין במינו ודאי מותר מהתורה משום ביטול ברוב, ואף אם נאמר שקודם נאסר האינו מינו סו"ס אינו אוסר את המינו של ההיתר אלא רק מצד דין חנ"נ בשאר איסורים שהוא דרבנן וא"כ המינו של ההיתר ממ"נ אסור רק מדרבנן והוי ספיקא דרבנן לקולא. ובאמת החזו"א שם הקשה אף לדעת הט"ז שאין צריך להגיע דין 'סלק', היות ומסתכלים על האינו מינו כעין כלי שנפל לתוכו ב' מינים וודאי שבטלים הם ולא נותנים בו טעם מהתורה. וא"כ גם לט"ז אין צריך להגיע לדין 'סלק' עיי"ש.
והנה הפמ"ג בפתיחה ח"ג פ"א הסתפק בזית של איסור וזית של היתר שהם אותו מין ונפלו לס' שאינו מינו, האם אומרים שסו"ס הטעם כעת מורגש בס' זיתים ומעורב בטעם זה גם איסור ולכן נאסור את כל הס'. או שמא היות וטעם האיסור מעורב עם ההיתר לא יאסור, עיי"ש. ופשוט לו שאם האיסור מרובה – ודאי שנרגש טעם האיסור. וכן הפוך. ולדברינו יש לדון בכל זה.
סעיף ד
כתב הרמ"א שחלב שאפשר להוציאו ע"י צינון – צריך להוציאו אף כשיש ס' כנגד החלב. ועיין משב"ז ז' שהביא בשם הפלתי שדין זה הינו מדרבנן כדין דשיל"מ, ולכן כתב שאם המאכל יתקלקל ע"י הצינון אין צריך להוציאו. וחלק עליו הפמ"ג וביאר טעם הרמ"א משום שהוי כהוכר האיסור שלא בטל. וע"ע גליון מהרש"א לג' שכתב שדין דאורייתא הוא.
ואם אין ס' כנגד החלב והוציא החלב ע"י צינון, נחלקו בזה ט"ז וב"ח. ועיין אמרי ברוך שביאר דעת הב"ח שסובר שלח בלח לא נאסר מחמת הטעם שנותן זב"ז אלא משום שמעורב אחד עם השני, וממילא כאשר מפרידם זמ"ז שוב אין כאן איסור. והדברים מבוארים בדברי הרמב"ן חולין קיב. בדין תרי גללי דמילחא, שאין לח בלח נותן טעם אלא רק מעורב. ועיין תוס' שם שנקט טעם אחר להיתר תרי גללי דמילחא ואפשר שסובר שלח בלח נותן טעם וממילא אוסר גם אחר ההפרדה וכדעת הט"ז. ועיי"ש באמרי ברוך אופן שני לבאר דין הב"ח אף למ"ד שלח בלח נותן טעם זב"ז.
כתב הרמ"א שחתיכת איסור שנפלה לקדרה שיש ס' נגדה ואח"כ נפלה לקדרה אחרת- אוסרת הקדרה השניה. ובטעם הדין עיין חוו"ד סי' ק"ה סקט"ז ['ובעיקר קושייתו'] שביאר שחתיכה יש בכוחה לתת טעם כל הזמן, ועיין הגהות אמרי ברוך שם. ובשו"ת נוב"י (יור"ד מהדו"ק כח) כתב הטעם משום ספק שמא לא הוציאה טעם בראשון והוציאה טעם בנפילה שניה וז"ל: "אמנם אני אומר דאין זה בודאי שדבר הנותן טעם שתמיד יתן טעם והראיה שאם נפלה חתיכה דאיסור לקדירה אחרת חוזרת ואוסרת כבראשונה והטעם דאולי לא פלט כלום בראשונה הרי אפילו בקדירה רותחת שעל האש אין זה ברור שמפליט ולחומרא חיישינן שפולט במקום שיכול לפלוט". עכ"ל. ועיין חזו"א סי' ל"ג סק"א-ב' שרצה בתחלה לבאר כדברי החוו"ד ודחה דבריו כקושיית האמרי ברוך, ושוב כתב לבאר כנוב"י, אלא שהוסיף וכתב שכעת אין החתיכה אוסרת מדין ספק אלא מדין ודאי עיי"ש ביאורו. [וע"ע בסי' צ"ו ס"ד בדין שיבולי הלקט בלימוניש שחתכו בסכין של גוי, שביאר שם היד יהודה שאוסר הסכין עד ס' שבו ולא אומרים שיאסור לעולם (ודלא כפירוש הש"ך שם)].
עוד כתב הרמ"א, חתיכת איסור שנפלה לקדרה אחת ב' פעמים יש לשער פעם אחת ס' כנגדה וא"צ ב' פעמים. וכבר לעיל סי' צ"ד הבאנו להקשות מדוע שלא נאמר שאחר שנכנסה פעם ראשונה נעשה הנבלע בחתיכה מהקדרה נבלה וכעת יש איסור חדש בתוך חתיכה זו ויצטרכו פעמיים ס' כנגדה. ובזה לא שייך ב' סברות של התרומה"ד שהתיר לענין תחב כף ב' פעמים, שהרי בחתיכה אין דין מקושר ורק בכלי שייך טעם זה [כמבואר בגמ' קח: בבשר שנפל לחלב ויש ס' כנגד הבשר] וכן לא שייך שהוי כ"ש שהרי הגוש כשיוצא נחשב לכלי ראשון, ובבאור הגר"א אות כ' ביאר, שהיות וקיי"ל שמב"מ מדאו' בטל ברוב ורק מדרבנן צריך ס' אטו אינו מינו כמבואר בטור סי' ק"ט, הכא לא שייך גזירה זו כי כשחתיכה נופלת שוב ושוב לאותה קדירה תמיד הבלוע בה יהיה מב"מ, ולכן בזה אוקמוה אדאו' ובטל ברוב. ועיין מש"כ להקשות ע"ד בסעיף ב'. אמנם במשב"ז סי' צד סק"ב נראה טעם אחר, שכאשר לא ניכר שמתווסף איסור חדש לא מחמירים לחשב ב' פעמים וגם כאן היות ומיירי באותה חתיכה שנפלה שוב ולא נודע בינתיים לא ניכר תוספת איסור חדש. וראיתי שכתבו נפק"מ בין הטעמים, בכזית שנפלה וכאשר הוציאוה היתה בגודל ב' זיתים מפני שנתמלאה. שלדעת הגר"א אכתי הוי מב"מ ולדעת הפמ"ג נחשב שכיום נופל איסור חדש. ויש לציין שהשו"ע חולק על דין הרמ"א וכפי שמבואר בסי' צ"ד ס"ב שמצריך לשער כנגד תחיבת ב' כפות.
סעיף ה
חנ"נ בכלים
נחלקו הראשונים בסעיף זה האם אמרינן חנ"נ בבלוע בכלים. דעת הרמב"ן שלא אמרינן ודעת הרשב"א שאמרינן. ובטעם הרמב"ן, עיין משב"ז ח' בתחילתו שהביא הטעם כפי שמצאנו לענין טומאה עיי"ש. והפמ"ג עצמו ביאר שלא הוי דרך בישול בכך [ואתי שפיר עם טעם הר"ן בחנ"נ בשאר איסורים מכח לתא דבב"ח ולכן צריך דרך בישול גם לענין שאר איסורים]. ועיין חזו"א סי' ט"ז סק"ג ד"ה 'ועיקר' שביאר טעם הרמב"ן משום שאוכל הבלוע בכלי אין שם אוכל עליו וממילא לא נעשה חנ"נ.
דעת המרדכי- עיין לשון המרדכי סי' תרע"ט בתחילתו. וניתן להעמיס בכוונתו את פי' הט"ז והרמ"א, ואת פי' המהרש"ל והש"ך והגר"א אות כו. לדעת הט"ז החרס עצמו נעשה חנ"נ ולכן כלי חרס חדש שבלע כזית איסור כולו נעשה חנ"נ. ואילו לש"ך אין החרס נעשה חנ"נ אלא שבכלי חרס אמרינן שהבלוע נעשה חנ"נ. וכ"כ החוו"ד סק"ו עיי"ש קושייתו מסברא על דעת הט"ז. וע"ע משב"ז ח' ד"ה 'ולענין הלכתא' סיכום הדברים. והלכה כדברי הש"ך כמבואר בשפ"ד כא', ובחכמ"א כלל מד סעיף יח.
ולענין הלכה האם אמרינן שהבלוע בכלי נעשה חנ"נ, כבר הארכנו בזה בסי' צ"ב סעיפים ה-ז . ועיין משב"ז ח' ד"ה 'דע כי' סיכום הענין.
סעיף ח
ט"ז סקי"א- עיין בדבריו שהסיק ששומן לא נחשב לעביד לטעמיה ורק תבלין כגון מלח וכדו'. ובעבודת הגרשוני נחלק עליו וסובר ששומן עביד לטעמיה. וכן עיין מנח"י כלל פה או ס"א שהוכיח מפיה"מ לרמב"ם פ"ב דערלה משנה י' דלא כט"ז עיי"ש.
עוד בדברי הט"ז בראיה שהביא מסי' תקי"ג. יל"ע קצת מה ראייתו, דהמתבאר שם שביצה בתוך תבשיל וניכרת בחזותא וטעמיה הופכת את התבשיל להחשב כמין הביצה כמין במינו רק לענין דשיל"מ [עיין תוס' ביצה לט. ד"ה 'משום'] ובאמת אין זה ממש מין במינו. ואדרבה נחשב עדיין למין באינו מינו אלא שמצד זה אין הביצה יכולה לאסור כי בטילה היא וא"כ מבואר שטעם וחזותא של הביצה לא נחשב לטעם [ולכן צריך לחדש שם שהוי כמב"מ]. וצ"ב.
ש"ך סקכ"ט כתב שמלח לא בטל באלף מדרבנן. וטעם הדבר עיין חוו"ד ז', ופמ"ג בפתיחה ח"ג פ"א. וברעק"א הביא בשם הר"ן שהוי דאורייתא. ועיין בדה"ש סקפ"ד שהביא בשם היד יהודה גדר אמצעי, שאם התבלין עצמו נרגש בפיו- הוי איסור תורה. אך אם אין התבלין מורגש אך מורגש מה שהשתבח התבשיל מחמתו- הוי איסור דרבנן.
סעיף ט- איסורים מבטלים זא"ז
מבואר בסעיף זה שאיסורים מבטלים זה את זה ומקורו בשו"ת הרא"ש מהגמ' זבחים עח. עיי"ש בגמ'. ולא מוזכר כאן דעה החולקת על דין זה. אך בדגמ"ר הקשה שפסק הרמב"ם בפי"ח מפסולי המוקדשין שאין איסורים מבטלים זא"ז. וכן לענין הערלה שמעלה את כלאי הכרם ביאר הרמב"ם בפט"ז ממאכ"א הלכה יט' שאיירי דוקא באופן שקודם הערלה התבטלה ואח"כ התווסף כלאי הכרם עיי"ש היטב. אמנם כבר כתבו האחרונים [פמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ה ד"ה 'ובאופן', הגהות אמרי ברוך על הדגמ"ר, חוו"ד סי' צ"ב ססקט"ו] שאין הרמב"ם חולק על הרא"ש במקרה דידן, היות והאיסור בטל ברוב מצד החתיכה, ומה שלא מתבטל זה הטעם, וכאן גם הטעם מתבטל כי יש ס' כנגדו עיי"ש. וע"ע בפתיחה שם [ד"ה 'ואחר העיון'] שכתב אופן נוסף לחלוק על דין השו"ע ע"פ שיטת הרשב"א שתערובת יבש ביבש אין לאוכלה כולה כאחד וכאן נחשב שאוכל כולה כאחד ולפ"ז כתב המנחת כהן שהטעם לרשב"א שמין במינו לח בלח בס' לא משום גזרה אטו אינו מינו אלא משום שאוכל ודאי איסור, ורק אחר שיש ס' בטל בעצם מיעוטו [ולפ"ז ביאר הפמ"ג דעת הרשב"א ענין קפילא שלא תועיל טעימה כשאין ס' כנגד האיסור עיי"ש] וא"כ ה"ה הכא שיש ב' זיתים של איסור אינם בטלים מכח מיעוטם כי ב' זיתים הם, וממילא ודאי אוכל איסור עיי"ש ויש לפלפל בדבריו.
עיין רעק"א מה שהביא בשם התבו"ש, שאם שני זיתי האיסור שונים בטעמם ושוים באיסורם- אין איסורים מבטלים זא"ז. ועיין או"ה כלל כד סעיף י' שפשטות לשונו משמע דלא כתבו"ש. ובתבו"ש כתב שאין מלשונו הכרע. ובחוו"ד סק"ח ['ובענין שני איסורים וכו' '] נקט בדעת או"ה שסובר כתבו"ש וביאר שיטתו ע"פ דין נוסף של האו"ה, שאם איסור נמצא בתוך ההיתר ואין ס' כנגדו וטעמו קפילא ולא הרגיש הטעם, עדיין התערובת אסורה משום שסו"ס האיסור נמצא בתוכו. וא"כ גם במקרה דנן אף שהטעם התבטל סו"ס האיסור נמצא בתוכו. אמנם לחולקים הסוברים שטעימת קפילא תועיל באופן הנ"ל- יחלקו על דין התבו"ש. וגם בפמ"ג [פתיחה ח"ג פ"ה ד"ה 'וראיתי'] סבר שדעת האו"ה כתבו"ש ודייק זאת מדברי האו"ה בדין בשר וחלב שנתבשלו ביחד ואח"כ נפלו לנ"ט זיתים – יאסרו. ולמרות שהם שונים בטעמם, וזוהי הראיה לדין התבו"ש. ובחזו"א [כה, ז] דחה דברי הפמ"ג מבב"ח, שבב"ח אחרי שנאסרו נעשו איסור אחד ולא שייך לדון עליהם ששונים בטעמם עיי"ש. עוד יש לדון בדין זה, האם לדעת התבו"ש אין האיסורים מבטלים זא"ז אך גם אינם מצטרפים לשיעור ב' זיתים שיצטרכו ק"כ זיתים כנגדם אלא יספיק עוד זית אחד של היתר כנגד אחד מזיתי האיסור. או דילמא מצטרפים שיצטרכו ק"כ זיתים. ובלשון החוו"ד נראה שמצטרפים לאסור ויצטרכו ק"י כנגדם. ועיין בדי השולחן בבאורים [עמוד נ'] שעמד על חקירה זו.
ואם שני זיתי האיסור שוים בטעמם אך שונים בשמם, כתב הרעק"א שאין האיסורים מבטלים זא"ז, ובפמ"ג [בפתיחה שם ריש הפרק] כתב שהוא איסור תורה.
ואם שני זיתי האיסור שוים בטעמם ושונים באיסורם בתערובת של מב"מ- עיין רעק"א בשם תבו"ש. ועיין פמ"ג [בפתיחה שם סוף הפרק] מש"כ בזה.
באופן שאיסורים מבטלים זא"ז, והוציא אחת מזיתי האיסור, עיין משב"ז טו שכתב שודאי כעת כזית האיסור אוסר את שאר התערובת כי אין ס' כנגדו כעת ותמה על החולקים בזה. ובשפ"ד לג' ביאר דעת החולקים שהוא דעת האו"ה, שהולך לשיטתו כפי שהוזכרה שיטתו בש"ך ססק"ו עיי"ש. ועיין בדה"ש [עמוד נג בבאורים] שהקשה שדין זה לא שייך לח בלח כי יצא גם חלק מהכזית של האיסור עיי"ש.
יש לדון מה הדין באופן שבישל שני זיתי איסור ביחד כגון שבישל חלב ודם, ואח"כ נפלו לנ"ט היתר, האם נאמר גם כאן שאיסורים מבטלים זא"ז, או שמא כיון שבישלום יחד נעשו איסור אחד וממילא לא יבטלו זא"ז וצריך לשער כנגד שני זיתי איסור. ויש לעיין האם נחשב עדיין כל איסור בפני עצמו שטעמו שונה מחברו, או דילמא כיון שהתבשלו זע"ז כל אחד נתן טעם בחברו ולכל אחד יש את טעם חברו ג"כ, ואם כך יהיה דינם ככל איסורים שטעמם שווה ואיסורם שונה שאין מבטלים זא"ז. ויש להביא ראיה לנידון זה מדברי הפמ"ג בפתיחה, שאם בישל זית חלב עם בשר ורק אח"כ נפלו שניהם לנ"ט זיתים, יאסרו. וכתב הפמ"ג שאף שטעמם שונה מ"מ איסורם שווה. אמנם החזו"א כ"ה ז' כתב שאין טעמם שונה כי כ"א קיבל את טעם חברו. הרי שלדעת הפמ"ג נאמר שעדיין כל איסור עומד בטעמו וממילא יבטלו זא"ז. ולדעת החזו"א כל אחד קיבל טעם חברו ונחשב שטעמם שווה ואין האיסורים יבטלו זא"ז. ויש לבדוק האם הדברים נכונים.
סוגיית טעם כעיקר
א. מקורות בהם ניתן ללמוד טעכ"ק. א. 'משרת' הנאמר בנזיר. ב. געולי עכו"ם. ג. בב"ח. ד. קדשים- חטאת. [כל אלו בפסחים מד:] ה. 'הטמאים' –לאסור צירן ורוטבם וקיפה שלהם, חולין קיא: ויש להבין האם יש הבדל בין הדברים.
ב. יש להבחין שהלימוד מזרוע בשלה אינו לימוד לדין טעכ"ק אלא לשיעור שבו הטעם מתבטל. עוד יש להבחין, שהיתר מצטרף לאיסור אינו קשור לדין טעכ"ק כמבואר ברמב"ן בסוגיית זרוע בשלה.
ג. דין טעכ"ק אינו קשור לדין חנ"נ, ולכן אף אם אמרינן טעכ"ק דאורייתא וכשאין ס' כנגד האיסור הכל נאסר, עדיין אין ההיתר הופך להיות חנ"נ אלא שאסור לאוכלו. ונפק"מ שאם נפל ממנו לקדירה אחרת אין צריך לשער כנגד כולו אלא רק כנגד האיסור הבלוע בו .
ד. מצינו כמה סוגי טעם כעיקר. 1. האיסור בעין בתוך תערובת. דהיינו נבלל בתוכו וקיים אלא שאין מכירו. 2. האיסור נימוח בתוך תערובת. 3. האיסור הוציא את הטעם שלו . 4. האיסור הוציא את המיץ שלו, או המוחל שלו ומוחל זה אינו בתערובת. וכעת נפרט הדברים:
ה. האיסור נמצא בתוך התערובת [היינו שהוא בעין ולא נימוח אלא שאין מכירו] – לדעת רש"י וסייעתו זוהי הסוגיה בע"ז סז. 'אמר רבי יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו' ובזה יש חילוק בין כזית בכדי אכילת פרס או יותר. ואף בזה לדעת הר"ן כשאין כזית בכדי אכילת פרס עדיין איסור תורה אלא שאין לוקין, [ויתרה מכך, דעת הר"ן גם באופן שהאיסור נימוח ואין ס' , דהיינו האופן 2 שכתבנו- הוי איסור תורה ולשיטתו בדעת רש"י, רק כאשר הוציא האיסור ונשאר רק טעמו הוי איסור דרבנן]. ואילו לדעת הב"י אף אינו איסור תורה. ונחלקו מהו הפירוש 'טעמו ולא ממשו'. ולענין קושיית הב"י ע"ד הר"ן, עיין הגהות הב"ח על הר"ן [לה: בדפי הרי"ף אות ג] במה שיישב קושיית הב"י, ומ"מ לדינא אינם חולקים וכו"ע מודים שדעת הר"ן שאם נימוח האיסור לתוכו הוי האיסור בעין ויש איסור תורה אלא שאין לוקים עליו, ורק כאשר מוציא את האיסור ונמצא רק טעמו – ע"ז דיבר רש"י ואמר שטעכ"ק דרבנן. והב"י פליג כנ"ל.
והנה, מה שכתבנו שאם האיסור בעין ואין מכירו ואוכל כזית בכדי אכילת פרס לוקה אליבא דרש"י, היינו שאוכל כל הפרס והיות ואוכל את כל הכזית של האיסור לוקה. ויש להקשות מדוע שילקה, הרי דעת רש"י שטעכ"ק דרבנן מכח דין ביטול ברוב וא"כ גם באופן שיש תערובת של כזית בכדי אכילת פרס סו"ס הוי רוב היתר ומדוע שלא נלך אחר הרוב ויהיה מותר, ואין לומר מכח הטעם החזק שמעורב בו, שהרי טעכ"ק דרבנן ולא דאורייתא. ומצאנו בזה ב' מהלכים [הובא בפמ"ג בפתיחה להלכות פסח]: דעת המנחת כהן שרש"י מחייב מלקות רק כאשר מכיר את האיסור, ומש"ה לא נחשב שיש כאן תערובת וממילא אין ביטול ברוב ולכן לוקה. ובאמת כשאין מכיר את האיסור אף שגוף האיסור נמצא בתוך התערובת לא לוקה כי התבטל ברוב. אמנם דעת הפמ"ג (שם) לחלוק ע"ד וסובר שרש"י איירי בכל האופנים אף שאין מכירו, ואין להקשות שיהיה ביטול ברוב משום שזה גופא התחדש בהלמ"מ של כזית בכדי אכילת פרס, שלא רק כשאוכל כזית בפני עצמו בכדי אכילת פרס לוקה- אלא גם כשאוכל כזית בתערובת של כדי אכילת פרס- לוקה .
ובדעת הר"ן ברש"י יל"ע, מדוע אם האיסור בתוכו ואין כזית בכא"פ עובר על איסור תורה, הרי הטעם עצמו בטל ברוב ככל טעכ"ק שהוא מדרבנן והאיסור בעין מועט הוא וגם בטל ברוב, וא"כ מדוע עוסר על איסור תורה. ואפשר משום חצי שיעור אסור מהתורה, אלא שזה גופא צריך תלמוד מדוע יחשב לחצי שיעור אם התערובת עצמה אין בה כדי לעבור עליה, ויל"ע בזה.
ו. הראשונים הקשו לרש"י מהמשנה של מצה של אורז ויש בה דגן אדם יוצא בה יד"ח בפסח, הרי לנו שטעכ"ק מהתורה. וכתב הרא"ש שיש דוחים ראיה זו, שהיות ויש קמח של דגן בתוך העיסה הרי זה ממשות עיי"ש. ואפשר כוונת הרא"ש כביאור הר"ן ברש"י שאם יש ממשות האיסור אף שהוי פחות מכזית בכדי אכילת פרס אמרינן שטעכ"ק דאו'. וברמב"ן נראה שיעמיד רש"י משנה זו שתערובת הדגן היא בשיעור כזית בכדי אכילת פרס.
ז. וכשהאיסור לא בעין אלא נימוח [אופן 2], וכן כשהאיסור רק הוציא את הטעם שלו [אופן 3]- בזה דעת רש"י שטעכ"ק דרבנן [ע"פ הב"י]. והסוגיה בפסחים היא אסמכתא בעלמא.
ח. ודעת ר"ת שטעכ"ק אף באופן זה דאורייתא. וכתב הרא"ש שסברת ר"ת שההיתר נהפך להיות איסור. ונראה מדבריו שעד ס' כנגד האיסור אמרינן 'נהפך'. ואף היכא שאין האיסור בעין בתוך התערובת שהרי זה לומד ממשרת וכך הוא האופן במשרת. [אלא שקצת צ"ע כי נראה אח"כ ברא"ש שרק באופן שהאיסור בעין ומכירו לוקה עליו]. ולר"ת יש לבאר דברי ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עלין דוקא במין במינו שאז ליכא טעמא ובטל ברוב מהתורה. ודעת ר"ח כהן כר"ת אלא שסובר כן רק בכזית בכא"פ , ועד ס' הוי איסור תורה אך לא לוקין עליו [גם מין באינו מינו] וזה ביאור דברי ר' יוחנן בע"ז טעמו ולא ממשו.
ויל"ע, שביאר התוס' לדעת ר"ת את דברי ר' יוחנן 'טעמו וממשו אסור ולוקין עליו זהו כזית בכדי אכילת פרס' שאיירי במין במינו וניכר האיסור ולכן לוקין עליו, כי במין שאינו מינו תמיד לוקים עליו. וצ"ב, מדוע במין במינו לוקה כאשר ניכר האיסור, סו"ס הוי ביטול ברוב ומדוע שילקה על כזית שאוכל, הרי הכזית מורכב מאיסור והיתר ואיך ילקה עליו. וצריך לבאר ע"פ ר"ת שכוונת ר' יוחנן שאוכל את כל הפרס וממילא ודאי שאוכל את הכזית של איסור שניכר [ולא מתבטל כי ניכר הוא] ולוקה עליו. ולפ"ז סובר ר"ת כרש"י בבאור הסוגיה שאוכל את כל הפרס ולא רק כזית- ולא מצאתי מי שכתב כן להדיא אלא שכך נראים הדברים.
ט. ונחלקו הראשונים בדעת ר"ת, דעת הרשב"א כפי שכתבנו שעד ס' אמרינן נהפך. ודעת הטור שר"ת סובר כמו ר' חיים כהן. ועכ"פ כו"ע מודו שלר"ת אין צריך לאכול כל ד' ביצים בכזית בכדי אכילת פרס אלא מספיק זית אחד שהרי 'נהפך' ואילו לרש"י בע"ז צריך לאכול כל הד' ביצים [עיין רעק"א סי' צח סק"ג]. ואין להקשות לר"ת מדוע טעכ"ק דאורייתא ולא אמרינן שיבטל ברוב ככל התורה כולה. דאפשר שכיון שהטעם ניכר הוי האיסור ניכר ואין תערובת כלל. וכן מתבאר ברשב"א חולין צח: בסוף העמוד וז"ל: "וקשיא לן בכל דוכתא מדאורייתא חד בתרי בטיל וא"כ היכי משכחת ליה טעמו ולא ממשו דאורייתא ואפי' כזית בכדי א"פ היכי משכחת ליה, ומתרצינן דאי אמרינן חד בתרי בטיל מדאורייתא דוקא דקיימא איסורא באפי נפשה והיתירא באפי נפשיה כגון גיד בין הגידים וביצה בין הבצים שההיתר לא קבל טעם מן האיסור וכיון דאסורא לא מנכרה בטל ברוב, אבל כשקבל ההיתר טעם האיסור נעשה הכל איסור שהרי נכר הוא וידוע בכל ההיתר, וא"ת הא שמעינן ליה לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא ושמעינן ליה נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל והלא נ"ט בהתר הוא ואסורה לא קיימא באפי נפשיה, התם מין במינו הוא ואין טעם האיסור נכר בהיתר כלל והרי הוא כאלו הם עומדין בפני עצמן ומש"ה מדאורייתא בטיל ברובא אבל כל היתר שמקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא בטעמו" עכ"ל.
י. ודעת הרמב"ם כדעת רש"י לענין טעכ"ק שהוא מדרבנן, אלא שנחלק הרמב"ם על רש"י וסובר שגם אם האיסור נמחה ואינו בעין ויש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כל הפרס- לוקה. ואין צריך דוקא שהאיסור יהיה בעין. ובאופן שיש בתערובת כזית בכא"פ ואכל רק חצי מהתערובת כתב הרמב"ם שלוקה מלקות מרדות. ונחלקו האחרונים בבאור כוונתו. דעת המנחת כהן שעובר בזה רק איסור דרבנן. ודעת מהרלב"ח שעובר בזה איסור תורה ככל דין חצי שיעור שאסור מהתורה. ולוקה מכת מרדות ככל דין ח"ש שלוקה מכת מרדות. אמנם כו"ע מודו שאם יש בתערובת כזית איסור וכמה פרס של היתר- אינו עובר כלל מהתרה כי אין בתערובת כזו דין ח"ש.
יא. בענין הלימוד מבב"ח שנדחה רק מפני שבב"ח חידוש הוא [כמבואר בפסחים מד:]. פשוט לכו"ע שבב"ח טעכ"ק דאו'. ויש לדון באיזה אופן עסקינן. וכתב הרשב"א בתוה"ב שהיינו טעם הבשר בחלב כי הפוך אין זה טעכ"ק אלא עצם האיסור. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לתערובות. אמנם רש"י בסוגיה פסחים שם כתב שגם הבשר עצמו אסור רק מדין טעכ"ק ואף שהחלב בלוע בו, כנראה נחשב נימוח. ויוצא שנחלקו האם בשר המעורב בחלב נחשב שהחלב נימוח בו או שמא בעין הוא והוי ממשו של איסור.
יב. אלא שעדיין יש לדון, שטעכ"ק הפי' שהאיסור מתערב עם רוב היתר ובכ"ז אסור כי טעכ"ק. אבל הכא אין מה שהתערב אחד עם השני כי הוי היתר בהיתר שיוצרים איסור.
יג. ומה שאפשר לחדש, שאף שבב"ח הוי היתר בהיתר ולא בטיל, היינו דוקא היכן שיש ממשות כמו בכלאים שיש חוט אחד של שטענז. אבל כאן הרי יש רק טעם, ובזה מנלן שיאסור. ולכן צריך חידוש של טעכ"ק כדי שיאסור. וזה גופא לימוד הגמ' מבב"ח לטעכ"ק והוא ככל התורה כולה.
יד. יסוד זה נראה בש"ך רצט, על דברי הרא"ש שכתב שחוט אחד של כלאים לא בטל בכל הבגד משום שהוי היתר בהיתר. וכתב עליו הלבוש, שבב"ח שכן בטל ברוב משום שהאיסור מתפשט בשווה אבל כלאים האיסור עומד במקומו. והש"ך כתב לבאר, שבב"ח בטל ברוב משום שאם אין טעם אין איסור כלל והם הם הדברים, שאף שהמפגש בין בב"ח הוא היתר בהיתר- היות והוא רק טעם הוא כן יכול להבטל, וזה גופא שאילולי דין טעכ"ק היה בטל הטעם מיד, ובכל זאת היות ויש טעכ"ק צריך ס'.
טו. ולענין לימוד הגמ' חולין קיא: 'הטמאים, לאסור רוטבן וצירן וקיפה שלהם' שמבואר שציר אסור[היינו אופן 4], ולכאורה ציר הוא טעם וא"כ ישנה ראיה לטעכ"ק דאורייתא, ויקשה לרש"י שטעכ"ק דרבנן. וכתב הרשב"א בתוה"ב שציר הוא ממשו של איסור ולא טעם. וממילא אינו קשור לסוגיית טעכ"ק . אלא שבחוו"ד [קה סק"ב] ובפמ"ג [פתיחה לתערובות ב, ב] כתבו שאף צירן נחשב לטעם, וביאר החוו"ד שכתב רש"י בסוגיית זרוע בשלה, שטעכ"ק מדרבנן כי מהתורה בטל ברוב. ולכאורה קשה מדוע לא נקט רש"י שהיות ולא התחדש דין טעכ"ק לכן מותר מהתורה ולא משום שהטעם בטל ברוב. וביאר שאף רש"י מודה שטעכ"ק מדאו' כפי שנלמד מהטמאים, אלא ששם לא בטל ברוב. ולכן נצרך רש"י להגיע לדין ביטול ברוב שאף אחר שהתחדש דין טעם עדיין צריך שלא יבטל ברוב. וא"כ יוצא לדבריו שהציר נחשב לטעם ולא ממשות אלא שאין רוב נגדו. ובפמ"ג כתב שיש ב' סוגי טעכ"ק. א. תערובת. ב. המוחל עצמו שיוצא מהאיסור. וזה ריבוי התורה בהטמאים שגם זה אסור. וביאר שבב"ח שווה לטעכ"ק של 'והטמאים' כי גם בזה יש את גוף האיסור. אלא שלדבריו אכתי צ"ב איך רצתה הגמ' למילף בב"ח לכל התורה לענין טעכ"ק.
טז. איברא, שבר"ן חולין צח: נראה, שאע"פ שיש כמה סוגי טעכ"ק ניתן היה ללמוד אחד מהשני. וז"ל: "והוי יודע דלרבנן אית להו תלת' קראי בטעם כעקר כנגד שלשה מינין שיש לנו בטעם כעקר האחד שלא קלט ההתר מן האסור אלא טעמו בלבד לא גופו ולא פליטתו ומוכחי לה להאי ממשרת דכתיב גבי נזיר דדרשינן התם שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב והא הכא שלא נתער' במים לא מעקרן של ענבים ולא מפליטתן אלא מכיון שקלטו טעמא כאלו נתערב באותן מים רביעית יין חייב. השני שקלטו ההיתר מן האסור פליטתו אבל לא גופו ילפינן ליה להאי מגיעולי כותים. השלישי שנתער' בהיתר מגופו של איסור וילפינן לה להאי מבשר וחלב כדאיתא התם ואף ע"פ שגוף החל' נתערב בבשר טעם כעיקר מיקרי כיון שגוף החלב נבלע בבשר ואינו כדברי' הנבללין לח בלח דההוא עיקר מיקרי כיון שכל א' בללו בחבירו אבל כאן החלב נבלע בבשר היכי דרשי להו רבנן לקראי וסבירא להו לפום סוגיא דהתם דגמרינן טעם כעיקר לכל איסורין שבתורה".
יז. עוד מצאנו גמ' בפסחים כד: שמיץ תותים ורימונים לא חייב משום ערלה כי זיעה בעלמא היא. ותוס' שם הקשו מדוע שלא יהיה חייב עליהם משום ערלה מדין טעכ"ק. ונשארו בקושיה.
יח. תי' הקה"י על קושיית תוס', שטעכ"ק היינו דבר היוצא מהאיסור ואסור הוא מכח האיסור. אך מיץ הפירות אינו מכח האיסור אלא מכח האילן, אלא שכ"ז שהוא בתוך הפרי הרי הוא חלק ממנו. אבל אחרי שנפרד הוברר שהוא זיעה בעלמא וגידול זה מהאילן אינו נאסר.
בענין טעם כעיקר חולין צח: יור"ד צח ב
מצאנו כמה שיטות בראשונים בענין טעם כעיקר. וכל אחד מהראשונים מבאר כמה סוגיות הש"ס לפי דרכו. ונכתוב בעז"ה בקצרה את שיטות הראשונים וביאור סוגיות הש"ס כל אחד לשיטתו.
וקודם שנתחיל לבאר נציין שכל סוגיית טעם כעיקר מיירי במין שהתערב באינו מינו [לח בלח]. כי מין במינו אין טעם כלל נרגש.
עוד נציין, שיש ג' מקורות בהם ניתן ללמוד טעכ"ק. א. 'משרת' הנאמר בנזיר. ב. געולי עכו"ם. ג. בב"ח. ד. 'הטמאים' –לאסור צירן ורוטבם וקיפה שלהם, חולין קיא: . וזרוע בשלה אינה מקור לטעכ"ק אלא מקור לעד כמה נתפשט הטעם. ויש להבין מדוע ישנם כמה מקורות וא"א ללמוד ממקור אחד ויתבאר לקמן בעז"ה.
א. דעת רש"י והרמב"ם.
קודם לכל יש להבחין בב' סוגי תערובות. א. באיסור נמצא בעין בתוך התערובת . ב. האיסור נימוח ונעלם ואין כאן את עצם האיסור אלא רק טעמו בלבד.
ודעת רש"י, שאם האיסור קיים בעין [האופן הא']- על זה נאמר בגמ' ע"ז סז. 'אמר רבי יוחנן טעמו וממשו שאכל כזית בכדי אכילת פרס- לוקין עליו'. וזהו איסור תורה ולכן אף לוקין עליו .
אמנם כאשר אין כזית בכדי אכילת פרס אמנם גוף האיסור בעין, סובר הר"ן בפרק גי"ה [חולין לה: בדפי הרי"ף] שאף לרש"י ישנו איסור תורה כל זמן שלא התבטל טעמו כי סו"ס האיסור בעין. ומה שאמר רבי יוחנן בע"ז שם 'טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו', הכוונה שיש רק טעם בעלמא ובזה באמת הוי איסור דרבנן לרש"י כפי שיבואר להלן. אמנם הב"י הבין בדעת רש"י, שאף אם האיסור בעין אבל אינו 'כזית בכדי אכילת פרס'- הוי איסור דרבנן, וק"ו כשהאיסור נימוח ולא בעין .
והראשונים הקשו לרש"י מהמשנה של מצה של אורז ויש בה דגן אדם יוצא בה יד"ח בפסח, הרי לנו שטעכ"ק מהתורה. וכתב הרא"ש שיש דוחים ראיה זו, שהיות ויש קמח של דגן בתוך העיסה הרי זה ממשות עיי"ש. ואפשר כוונת הרא"ש כביאור הר"ן ברש"י שאם יש ממשות האיסור אף שהוי פחות מכזית בכדי אכילת פרס אמרינן שטעכ"ק דאו'. וברמב"ן נראה שיעמיד רש"י משנה זו שתערובת הדגן היא בשיעור כזית בכדי אכילת פרס.
והנה, מה שכתבנו שאם האיסור בעין ואוכל כזית בכדי אכילת פרס לוקה אליבא דרש"י, היינו שאוכל כל הפרס והיות ואוכל את כל הכזית של האיסור לוקה. ויש להקשות מדוע שילקה, הרי דעת רש"י שטעכ"ק דרבנן מכח דין ביטול ברוב וא"כ גם באופן שיש תערובת של כזית בכדי אכילת פרס סו"ס הוי רוב היתר ומדוע שלא נלך אחר הרוב ויהיה מותר, ואין לומר מכח הטעם החזק שמעורב בו, שהרי טעכ"ק דרבנן ולא דאורייתא. ומצאנו בזה ב' מהלכים [הובא בפמ"ג בפתיחה להלכות פסח]: דעת המנחת כהן שרש"י מחייב מלקות רק כאשר מכיר את האיסור, ומש"ה לא נחשב שיש כאן תערובת וממילא אין ביטול ברוב ולכן לוקה. ובאמת כשאין מכיר את האיסור אף שגוף האיסור נמצא בתוך התערובת לא לוקה כי התבטל ברוב. והקשה המנחת כהן על דרך זו, מהמשנה בפ"ב דחלה שהעושה עיסה מן האורז והחיטים אדם יוצא בה יד"ח בפסח למרות שהאורז הוא הרוב, ואף אם נעמיד משנה זו שהחיטים הם בכזית בכדי אכילת פרס, מ"מ אין מכיר את קמח החיטים בתוך העיסה ולא ע"ז נאמר 'טעמו וממשו' ואיך יוצא בזה ידי מצה דאורייתא.
ובאמת דעת הפמ"ג (שם) לחלוק ע"ד וסובר שרש"י איירי בכל האופנים אף שאין מכירו ולכן גם פירורים עם פירורים נחשב שאיסור בעין ואין מכירו, ואין להקשות שיהיה ביטול ברוב משום שזה גופא התחדש בהלמ"מ של כזית בכדי אכילת פרס, שלא רק כשאוכל כזית בפני עצמו בכדי אכילת פרס לוקה- אלא גם כשאוכל כזית בתערובת של כדי אכילת פרס- לוקה . ולפ"ז י"ל שעיסת אורז ממשות הדגן ניכרת ולכן יוצא יד"ח.
ובדעת הר"ן ברש"י יל"ע, מדוע אם האיסור בתוכו ואין כזית בכא"פ עובר על איסור תורה, הרי הטעם עצמו בטל ברוב ככל טעכ"ק שהוא מדרבנן והאיסור בעין מועט הוא וגם בטל ברוב, וא"כ מדוע עובר על איסור תורה. ואפשר משום חצי שיעור אסור מהתורה, וסובר הר"ן שח"ש אסור מהתורה גם בתערובת וכן דעת הר"ש פ"ב דטבול יום משנה ג' והוכיח כן מסוגיה ערוכה חולין צח. 'ההוא פלגא דזיתא דתרבא שנפל לדיקולא דבישרא, סבר מר בר רב אשי לשיעורי בל' פלגי דזיתי, אמר ליה אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן, ועוד ח"ש אסור מהתורה'- הרי מבואר שאף שחצי זית החלב נמצא בתערובת מ"מ עדיין אסור מהתורה. אלא שלפ"ז יצא שאם מתאמץ לאכול כזית בכדי אכילת פרס- אף שצריך לאכול יותר ביצים בשביל כך, עובר איסור תורה ולוקה כי סו"ס אכל כזית שלם שלא התבטל. וכן אם תהיה תערובת חמץ של כזית ביותר מאכילת פרס- יעבור על ב"י וב"י כי סו"ס יש כאן כזית שלם שלא מתבטל.
הן אמת, שבדבר זה נחלקו הכס"מ והמ"מ בדעת הרמב"ם פ"ד מחמץ ומצה הלכה ח' וז"ל: 'תערובת חמץ עוברים עליה ב"י וב"י כגון המורייס וכו' '. וכתב המ"מ שהיות ופסק הרמב"ם בפ"א שאין בתערובת חמץ לאו על אכילתו אא"כ היא כזית בכא"פ, ה"ה לענין ב"י וב"י. ואילו הכס"מ נחלק עליו וכתב שכ"ז לענין אכילה אך לענין ב"י וב"י סו"ס יש לו כזית בתוך התערובת ועובר. וא"כ דעת הר"ן כדעת הכס"מ, וכן מבואר בחזו"א סי' כ"ד סק"ט.
ואם אין האיסור בעין אלא רק טעמו [האופן הב']- סובר רש"י שאסור רק מדרבנן. ובזה יש להרחיב קצת את מקור האיסור של תערובת זו.
בגמ' פסחים מד: הסיקה הגמ', שטעם כעיקר [היינו האופן הב'] נלמד לאיסור מב' מקומות. א. רבנן לומדים זאת מהפסוק הנאמר לגבי נזיר 'משרת', שאסור לנזיר אף לשתות מים ששרה בהם ענבים אף שאין בהם ממשות של ענבים כלל. מכאן נלמד שטעכ"ק אסור מהתורה. ולומדים שאר איסורים מנזיר בק"ו. ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו, ק"ו שאר איסורים. ב. ר"ע לומד מגיעולי עכו"ם שהתורה אסרה להשתמש בכלי מדין ולמרות שיש בהם רק טעם בכלים [ואיירי בקדירה בת יומא שאינה נטל"פ, ורבנן ס"ל שאף קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא]. ואין ללמוד מבב"ח שטעם כעיקר אסור משום שחידוש הוא, שהרי אי שרו ליה כולי יומיה מותר ורק דרך בישול אסרה תורה .
וא"כ לפי סוגיית הגמ' בפסחים בפשטות טעכ"ק הינו דין תורה.
ובגמ' חולין צח: לומדים שהאיסורים מתבטלים במאה או בס' מזרוע בשלה. ושאלה הגמ' איך לומדים מזרוע בשלה הרי ע"ז נאמר 'זהו היתר הבא מכלל איסור' ומשמע שזרוע בשלה זהו דין בפנ"ע ורק שם הדין שבטל. ותירץ רבא [אליבא דפרש"י], שלומדים מזרוע בשלה לחומרא ולא לקולא, כי מהתורה היו האיסורים בטלים ברוב דכתיב אחרי רבים להטות, ובכ"ז מחמירים מדרבנן שצריך ס' או מאה. ומה שבזרוע בשלה מקילים כך הינו חידוש התורה כי בקדשים טעכ"ק אסור מהתורה אפי בתערובת גדולה מס' או מאה ובזרוע בשלה הקלנו ס' או מאה ונלמד שאר איסורים מזרוע בשלה לחומרא שלא יועיל רוב בעלמא.
ולפ"ז מבואר בסוגיית הגמ' בחולין שטעכ"ק לרבא אינו מהתורה כי מהתורה מספיק רוב כדי לבטל מין בשאינו מינו . וא"כ ילמד רבא את סוגיית הגמ' בפסחים שכל הפסוקים שם הינם אסמכתא בעלמא [ומה שלא לומדים מנזיר ומגעולי עכו"ם עיין ברש"י מה שביאר].
ראיה נוספת לדעת רש"י, מהגמ' חולין קח. "אמר אביי: טעמו ולא ממשו בעלמא - דאורייתא, דאי סלקא דעתך דרבנן, מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן - דחדוש הוא, אי חדוש הוא, אף על גב דליכא נותן טעם נמי! אמר ליה רבא: דרך בשול אסרה תורה". ומתבאר דעת רבא שבאמת טעכ"ק לאו דאו' ורק בב"ח בלבד טעכ"ק דאו'. והלכתא כוותיה דרבא כנגד אביי.
ועוד ראיה הביאו לשיטתו מפסחים מד. שתי קופות אחת של חולין וכו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאו' וכו'. וקשה, הרי גם בלי כזית בכדי אכילת פרס, מ"מ יש טעכ"ק דאו'. אלא מוכח שלאו דאו'.
ודעת הרמב"ם כדעת רש"י לענין טעכ"ק שהוא מדרבנן, אלא שנחלק הרמב"ם על רש"י וסובר שגם אם האיסור נמחה ואינו בעין ויש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס ואוכל כל הפרס- לוקה. ואין צריך דוקא שהאיסור יהיה בעין. ובאופן שאין כזית בכא"פ מבואר ברמב"ם שאסור מדברי סופרים ודלא כהר"ן שחייב כל אופן. ומבואר שגם אין בזה דין ח"ש שאסור מהתורה כי נחשב שאין ממשות כלל בתערובת זו. אלא שלפ"ז מובנים יותר דברי המ"מ שאף לא יעבור על איסור ב"י וב"י ודלא ככס"מ, ועיין חזו"א שם סק"ו.
ובאופן שיש בתערובת כזית בכא"פ ואכל רק חצי מהתערובת כתב הרמב"ם שלוקה מלקות מרדות. ונחלקו האחרונים בבאור כוונתו. דעת המנחת כהן שעובר בזה רק איסור דרבנן. ודעת מהרלב"ח שעובר בזה איסור תורה ככל דין חצי שיעור שאסור מהתורה. ולוקה מכת מרדות ככל דין ח"ש שלוקה מכת מרדות. אמנם כו"ע מודו שאם יש בתערובת כזית איסור וכמה פרס של היתר- אינו עובר כלל מהתורה כי אין בתערובת כזו דין ח"ש.
ב. דעת ר"ת
דעת ר"ת שטעכ"ק דאו' [והיינו גם באופן הב']. ולשיטתו סוגיה בפסחים כפשוטה ואינה רק אסמכתא בעלמא. ואת הסוגיה בחולין צח: דזרוע בשלה ביאר כך: הסוגיה איירי כשיצאה החתיכה של הזרוע עם בשר מחוץ לרוטב ופעמים שלא היה רוב בהיתר לבטל את הזרוע , ובכל זאת התירה התורה את שאר הבשר ולא אסרתו בגלל הזרוע. וזה החידוש בזרוע בשלה שכתבה הברייתא שאין ללמוד משם לשאר איסורים כי בשאר איסורים טעכ"ק דאו' הן בקדשים והן בחולין ויהיה אסור באופן הנ"ל. ומ"מ אמר רבא שלומדים משם לחומרא ולא לקולא ששאר איסורים בטלים בס' או במאה, כי מדאורייתא ברובא בטיל- וילפינן מזרוע בשלה שצריך ס'.
ויש לבאר כוונתו, שמדאו' ברובא בטיל היינו היכא שאין טעם דאף שטעכ"ק דאו', אם אין טעם- בטל האיסור [ודלא כרש"י שביאר כפשוטו שכל רוב מבטל האיסור]. ולומדים מזרוע בשלה שהיכא שא"א למיקם אטעמא מספיק ס' או מאה לבטל האיסור, וזה חומרא כי הרבה פעמים בטל האיסור כבר לפני כן כי הטעם בטל כבר בפחות מס' אלא שא"א לברר זאת וכמו שכתב התוס' ד"ה 'לחומרא' אליבא דאביי בתי' השני עיי"ש . [אלא שהדבר צריך תלמוד אצלי כעת, האם התי' השני אזיל בשיטת ר"ת או שמא רק התי' הראשון. דקשה לומר שהטעם בטל בפחות מס' ומ"מ מדין תורה טעכ"ק עד ס'. והר"ן שכתב זאת שהטעם בטל אף פחות מס' אתי שפיר לשיטתו שסובר טעכ"ק דרבנן. אך לר"ת יקשה. ויותר נוח ללמוד שר"ת אתי שפיר רק ע"פ התי' הראשון של תוס' ד"ה 'לחומרא'. ויל"ע בזה].
וביאר ר"ת כוונת ריו"ח בע"ז 'טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו' היינו במין במינו שבזה אין טעם ניכר כלל ולכן אין לוקין עליו. וטעמו וממשו ג"כ איירי במין במינו ומ"מ לוקים עליו כי האיסור בעין וניכר ולכן לוקים עליו. ויש להקשות, מדוע