תערובות
סימן ק |
סעיף א-ד |
בריה אפילו באלף לא בטיל
סעיף א
בריה דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם אפילו באלף לא בטלה ואין לו דין בריה אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות לאפוקי חטה אחת של איסור וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחילת ברייתו לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל וכן צריך שיהא דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו לאפוקי חלב וכן צריך שיהיה שלם:
הגה: ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד והוא כרוחב ד אצבעות ואם הוא שלם מקרי בריה (בארוך כלל כה):
סעיף ב
דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר אם אינו מכירו הכל אסור והרוטב בנותן טעם ואם מכירו זורקו והאחרים והרוטב צריך שיהא בהם ס' כנגדו חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר דאין בגידין בנותן טעם אבל שמנו אוסר וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב לפיכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו וכל השאר מותר אם יש בו ס' כנגד שמנו ואם אינו מכירו כל החתיכות אסורות ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן מותר הרוטב ואם לאו אסור ואם נמוח הגיד ואינו ניכר צריך גם כן ס' כנגדו:
סעיף ג
קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה אסור הכל:
סעיף ד
ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים הירקות אסורים אבל מי השלקות מסננן ומותרים וכן הבשר ירחצנו ויבדקנו ומותר:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
מראה מקומות סימן ק- דין בריה
סעיף א
כתבו הראשונים כללים מה נחשב לבריה, ונחלקו הראשונים בכללים אלו. התנאי שהבריה תהיה שלמה מוסכם הוא כמבואר בגמ' מכות טז: שנמלה שהתרסקה אין בה דין בריה. ודעת רש"י שישנו תנאי נוסף שתהיה דבר האסור מתחילת ברייתו [ולכן נבלה אינה בריה] וכן דעת הר"ן והוסיף הר"ן שתהיה דבר שהנשמה תלויה בו. ונראה שהר"ן סובר כדעת רש"י. ולשיטתם יקשה מדוע חלב לאו בריה הוא ,וע"ז יש לומר תי' הר"ן משום שאינו נמצא במקום אחד בבהמה. ודעת הרא"ש הגדרת בריה היא דבר שאם יחלק אין שמו עליו, וכוונתו, שדבר ששם העצם שלו הוא גם שם האיסור שלו, ממילא אם יחלק אין שמו עליו כגון גיד הנשה כך שמו וכך גם שם האיסור, וממילא אם יחלק הגיד יקרא 'חתיכת גיד'. אבל בשר נבלה אין שם העצם שלו 'נבלה' אלא 'בשר' ואם יחלק אין שם האיסור מתחלק כי אינו שם העצם אלא שם התואר ויקרא מהיום חתיכת בשר אך לא חתיכת נבלה וממילא אין חשיבות לאיסור שבו מצד שלמותו. עוד דעת הרא"ש בתי' הא' שאין בריה תלוי בדבר שהנשמה תלויה בו, ובכל זאת חיטה של טבל אינה בריה כי שם העצם הוא 'חיטה' ולא 'טבל' וממילא אם תחלק אין שם האיסור מתחלק כי הוא רק שם התואר. וכמו"כ לדעת הרא"ש אין תלוי דין בריה אם איסורו מתחילת ברייתו, דנבלה אינה בריה מהטעם דלעיל ולא משום שאינה אסורה מתחילת ברייתה. והרשב"א (חולין צט:) סובר כדעת הרא"ש בהגדרת בריה אלא שלדעתו אין ההגדרה שאם יחלק שמו האיסורי אלא שאם יחלק שם העצם אף שאינו שם האיסור ואין שמו עליו- לא מיקרי בריה. ולכן כתב הרשב"א שחיטה שתחלק אין שמה עליה דמקודם חיטה ועכשיו קמח, ולפ"ז היתה אמורה להיות חיטה של טבל בריה, אך משום שצריך גם דבר שהנשמה תלויה בו [ודלא כהרא"ש] לכן חיטה איננה בריה. ועוד הוסיף הרשב"א שצריך שתהיה בריה אסורה מתחילת ברייתו. נמצא לסיכום: לדעת רש"י והר"ן ישנם ג' תנאים לבריה, א. שלם. ב. דבר שהנשמה תלויה בו. ג. איסור מתחילת ברייתו. ולדעת הרא"ש ב' תנאים לבריה, א. שלם. ב. שמו האיסורי אינו עליו כשנחלק. ולדעת הרשב"א ד' תנאים לבריה, א. שלם. ב. שם העצם שיחלק אינו עליו. ג. דבר שהנשמה תלויה בו. ד. איסור בתחילת ברייתו.
וכעת נחזי אנן כיצד פסק השו"ע במחלוקת זו. הנה כתב השו"ע את כל ד' התנאים. ובפשטות נראה שסובר כדעת הרשב"א, ולכן מובן מדוע כתב השו"ע שחיטה אינה בריה משום שאין בה חיות ולא כתב משום שאם תחלק- שמה האיסורי עדיין עליה, דסובר שאזלינן בתר שם העצם אף אם אינו שם האיסור. וכן מבואר בחוו"ד ד' כוונת השו"ע. אלא שבבהגר"א סק"ו כתב שכוונת השו"ע לפסוק לקולא ככל שיטות הראשונים. ומבואר בדבריו שהשו"ע פסק כרש"י וכרא"ש, ולא כתב שפסק כרשב"א.
ונפק"מ בין הרא"ש לרשב"א ורש"י מבואר בפלתי סק"ד והובא בפת"ש א', לענין תולעים הנוצרים מהעיפוש שלדעת הרא"ש אסור למרות שתחילת ברייתן בהיתר ולרשב"א ורש"י וכן פסק שו"ע שרי כי תחילת ברייתן בהיתר . וכן נראה מדברי הפמ"ג שפ"ד ג'. אמנם החוו"ד סק"ה כתב שאין כוונת השו"ע כשפשוטו אלא כל שהאיסור מגופו ולא מכח דבר חיצוני נחשב לאיסור מחמת התולדה ולכן גם לדעת השו"ע יש לאסור תולעים אלו עיי"ש.
כתב החזו"א (סי' י"ד סק"ו ד"ה 'ושיעור') וז"ל: 'ושיעור נימוח היינו שאין העין מכירתו כלל והלכך מתבטל כדין יבש ביבש, אבל אם העין מכירתו כשיפגשנו אע"ג שאין כח באדם לחפש אחריו חשיב האיסור ניכר ואינו בטל. ואם אין העין מכירתו מחמת קטנותו ועדיין הוא שלם אינו בטל מדרבנן מדין בריה' עכ"ל. והעולה מדבריו שדין בריה נאמר רק על שרצים הקטנים מאוד וכדו', כי אם העין מכירתו לא בטל משום שאינו בגדר תערובת. ויל"ע בכ"ז.
ט"ז סק"א, מבואר בדבריו שדין בריה נאמר באיסורים שמהתורה לוקה על אכילת הבריה אף שאין שיעור כזית- החמירו בו חכמים לאסור תערובתו. ועיין פמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ב ד"ה 'הנה' שהוכיח שלדעת השו"ע אף שאין מלקות יש דין בריה, שהרי ביצת אפרוח אין לוקין עליה. ועוד הוכיח כן בשפ"ד ג' מכך שפטר השו"ע חיטה מדין בריה היות ואין לה חיות ולא כתב משום שאין לוקים עליה. וע"ע בפתיחה שם האם יש דין בריה אף על איסורים דרבנן.
אבר מן החי, מבואר שיש בו דין בריה. ועיין תוס' חולין צו: ד"ה 'ורבי יהודה' שסובר שרק אם אוכל אבר שלם חייב על אבר מן החי. ועיין פמ"ג משב"ז א' ד"ה 'יש לחקור' שכתב שהחידוש באבר מן החי אף שחייב רק על כזית, מ"מ מצטרפים העצמות והגידים לכזית עיי"ש.
עיין פמ"ג שפ"ד א' שבריה אף אם מאוסה היא- דין בריה יש לה. ורק אם נמאסה ע"י דבר אחר פקע ממנה שם בריה. ולפ"ז הסכים לחו"י המובא בפת"ש ולא לפנים מאירות עיי"ש. [ולא הבנתי כעת דברי הפנים מאירות שרצה לאסור את כל הנמצא בכף, דהיות והפרעוש פגום אין אוסר בטעמו וממילא אין המרק נעשה חנ"נ, עיין סי' ק"ד ס"ד, וצ"ב].
עיין שו"ע אור"ח סי' ר"י ס"א לענין אכילת ענב אחד האם מתחייב בברכה אחרונה היות ובריה הוא ומקורו בירושלמי. ועיין שו"ת חו"י סי' ק"ס שדן בדבר ע"פ הרא"ש שאין צריך שתהיה הנשמה תלויה בו, אך לפי שאר ראשונים שצריך שהנשמה תלויה בו נראה שהבבלי חולק בזה על הירושלמי עיי"ש.
סעיף ב
הט"ז סק"ד והש"ך סק"ח דנו מדוע אין איסור דבוק בירך שנתבשל עם שומן הגיד. ועיין שפ"ד ח' שכתב שהיות ושומן הגיד חומרא שהחמירו ישראל על עצמם לא החמירו בו איסור דבוק. ועיין עוד משב"ז ד שאף ששומן הגיד דרבנן מ"מ שייך הטעם שממהר לבלוע והכא איסור בתולדה הוא.
בדברי השו"ע שגיד הנשה שנימוח יש לשער בס' כנגדו יל"ע מדוע יצטרכו ס' כנגדו, הרי קיי"ל שאין בגידים בנ"ט, וא"כ לא נותן טעם בתערובת ויהיה בטל ברוב ככל יבש ביבש מין באינו מינו שמהתורה בטל ברוב. ומה שהצריכו חכמים שמא יבשל ויתן טעם לא שייך בגיד כי לעולם לא יתן טעם, וזו בעצם דעת הרשב"א המובא בט"ז ויש להבין דעת שו"ע בזה. ובפר"ח (סקי"ב) הקשה דהיות ודעת השו"ע צח, סעיף א' שקפילא שלא מריגש טעם אף בפחות מס' הכל שרי, גם כאן קפילא לא ירגיש טעם כי בגידין בנ"ט ויש להתיר התערובת ברוב. ובחוו"ד סי' צ"ח סק"ב כתב לבאר ע"פ דעת הרמב"ן שלא מועיל טעימת קפילא כשהאיסור נימוח לתוכו אלא רק כשנתן טעם, והיות שכאן האיסור ניוחת אף שלא יתן טעם יש לאסור כי כעת אין הדבר תלוי בטעם. עכת"ד. אלא שיש להעיר שפסק השו"ע שם דלא כהרמב"ן אלא שאף בנימוח מועיל טעימה. ובחוו"ד כאן סק"ז וכן בפמ"ג כתבו, שאף שאין בגידין נ"ט- טעם עצמי יש להם אלא שאין טעמם יכול לתת טעם לאחרים. והיות שלגיד יש טעם ומתפשט בכל הקדרה יש לשער ס' כנגדו. ועדיין יש לעיין, היות ואין הגיד נותן טעם באחרים יחשב הדבר כתערובת מין באינו מינו יבש ביבש ולא יכול לתת טעם שיהיה בטל ברוב. ואפשר כוונתם שיהיה לגיד הנימוח דין כמו קמח שנחשב לח בלח. ועיין בדה"ש בבאורים [עמוד קטו] מה שכתב לבאר בזה.