תערובות
סימן ק"ב |
סעיף א-ד |
דין דבר שיש לו מתירין
סעיף א
כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף ואפילו ספק אם נולדה ביום טוב ונתערבה באחרות אסורות ואם נתערבה בשאינה מינה בטלה בס' (טור ושערי דורא ותשובת הרא"ש ורבינו ירוחם והגהות שערי דורא ורש"ל ורוקח. וכן נראה דעת סמ"ג וסמ"ק בהל' יו"ט. וכן כתב איסור והיתר הארוך כלל כ"ו בשם סמ"ג, ותורת חטאת כלל מ"ג. ולא כב"ח וסמ"ק סימן רי"ד. וכן משמע באגודה ומרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה. וכן כתב טור או"ח סימן תקי"ג והאגור בשמו, והאו"ה הארוך כלל כ"ה בשם מרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה. ולא כב"ח):
{{רמ"א|הגה: מיהו אם לבנו בה מאכל או נתנו בקדירה לתקן הקדירה כגון שמלאוה בתרנגולת אינה בטלה (הגהת שערי דורא סי' עד ובארוך כלל כה) ועיין [[שולחן ערוך אורח חיים תקיג|באו"ח סימן תקי"ג]:}}
סעיף ב
יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין. לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו:
סעיף ג
כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה):
סעיף ד
יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל:
הגה: הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטל (טור או"ח סי' תקי"ג ובארוך והגהות אשרי סוף ע"ז ומהרא"י בשם מהרי"ח). וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטל.
ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים -- אף על פי שיש אומרים דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי -- אפילו הכי בטילה דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה (תרומת הדשן סימן ק"ע).
כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אף על פי שהוא דבר שיש לו מתירין (בארוך כלל כ"ה בשם סמ"ג ומרדכי פ"ק דשבת).
מי שנדר מדבר אחד ונתערב אחר כך -- לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין (שם ובמיימוני פ"ה דנדרים ובר"ן פ"ו והוא ש"ס ערוך פ"ז דנדרים דף נ"ט וירושלמי פ"ו דנדרים ומוסכם מכל הפוסקים) דהא אפשר לשאול על נדרו.
דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין (מרדכי פרק כל שעה) ויש חולקין בזה (רמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות).
ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא אם כן הותר למי שנאסר אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מקרי דבר שיש לו מתירין (ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה):
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
מראה מקומות סימן קב- דבר שיש לו מתירין
סעיף א
טעם דין דשיל"מ
בגמ' ב"מ נג. מבואר שדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן, ובטעם הדבר נחלקו רש"י והר"ן. רש"י בביצה ג: ביאר משום 'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר'. והר"ן ביאר משום שנחשב מין במינו עיי"ש באורך. וכתב הפמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ב ד"ה 'והנה הנפק"מ' נפק"מ בין הטעמים באופן שהביצה גם טריפה וגם נולדה ביו"ט והתערבה עיי"ש [וכבר האריך הפת"ש במקרה זה]. ובקוב"ש (ביצה אות ד) הכריח מהגמ' שם שאף הר"ן מודה לטעמו של רש"י .
מין בשאינו מינו
כתבו הראשונים שדשיל"מ נאמר רק בתערובת מין במינו. ובר"ן שם כתב שכאשר יש אופן של היתר כעת ולא רק אחר זמן- אף במין באינו מינו אמרינן דשיל"מ, וביאר לפ"ז דעת הרי"ף שפת שאפאה עם הצלי אין לאוכלה עם כותח משום שהוי דשיל"מ שיוכל לאוכלה עם בשר. ועיין רעק"א ס"ס צ"ט במה שהקשה על הר"ן ממשנה מפורשת שצמר גמלים שנתערב עם צמר רחלים – בטל ולא אמרינן שהיות ויכול לתופרו בלי פשתן הוי דשיל"מ. עוד יש לציין שבספר הישר לר"ת סימן ת"ש נראה שסובר שדשיל"מ לא בטיל אף מין באינו מינו, ולא הוזכרה דעה זו בפוסקים כלל. שו"ר שביד יהודה כתב כן בדעת ר"ת.
דבר שעביד לחזותא וטעמא
עיין מרדכי ריש ביצה שכתב בשם אבי העזרי שביצה שנולדה ביו"ט ושמו אותה במאכל אסור המאכיל מב' טעמים. א. דבר העשוי חזותא וטעמא לא בטיל. ב. דשיל"מ. ומקור ב' הטעמים הוא מסוגיה ביצה לח: שמים ומלח בעיסה לא מתבטלים משום א. הם כמו תבלין ולא בטלים. ב. דשיל"מ. אלא שהקשו תוס' שם על תי' הב' שמין באינו מינו אין דין דשיל"מ ומים ומלח בעיסה הוי מין באינו מינו. ותי' בתוס' ב' תירוצים. א. אף הוי מין באינו מינו החמרנו לענין תחומין [שבזה עוסקת הסוגיה שם]. ב. היות שנצרך לתבשיל הוי מין במינו. וא"כ דברי המרדכי בטעמו הא' הוא כפי תי' הגמ' הראשון. ודברי המרדכי בטעם השני הוא כתי' הגמ' השני ע"פ הסברו השני של תוס'. ובטור הביא דברי אבי העזרי וחלק עליו משום שהוי מין באינו מינו, והיינו שסובר כתי' א' של תוס' ולכן לדעתו הוי מין באינו מינו. [ובטור באור"ח תקי"ג הקשה על אבי העזרי שהיות ואין הביצה בעין אין בה דין דשיל"מ כי בטעם לא אומרים דשיל"מ, וכפי שיבואר בהמשך הסימן]. ועיין בב"י שכתב שביצה לא בטלה משום דשיל"מ ונחשב למין במינו וכתי' ב' בתוס' ובד"מ כאן הביא את ב' הטעמים. ובט"ז כאן סק"ו נראה שהסביר כוונת הרמ"א לב' הטעמים הנ"ל. ובבהגר"א אות ו' נקט בכוונת הרמ"א רק טעם שהוי מין במינו. ובשו"ע סי' תקיג כתב שביצה שיש לה חזותא וטעמא בתבשיל לא בטלה, והט"ז שם ביארו משום דשיל"מ ונחשב למין במינו וכן מבאר המשנ"ב שם. והמג"א מבאר [עיין מחצה"ש שם] משום שעביד לטעמא.
באלף לא בטיל
עיין דרכי תשובה סקט"ז מה שכתב בענין הדין שאפי' באלף לא בטיל, ותוכן דבריו שודאי באופן שלא יוכל לבוא לידי נתינת טעם כלל בשום אופן – בטל האיסור אף בדברים שאינם בטלים ורצה לפ"ז להתיר מי הנחלים שברור שיש בהם משהו חמץ בפסח עיי"ש. ובספר הליכות שלמה [פסח ד, ה בהערה] מובא בשם הגרש"ז שאיסור משהו נאמר רק באופן שאפשר שיהיה מורגש לאחד מחושי האדם. אך אם אינו יכול להיות מורגש בשום חוש לא גזרו בו איסור משהו.
סעיף ב
מקור הדין שהמתיר צריך לבוא ממילא הוא מביצה שנולדה ביו"ט. או שבידו לעשותו, הוא נדר שבידו להשאל עליו וכן טבל בידו להפריש ונקרא דשיל"מ כמבואר בנדרים נח. וכן מעשר שני כמבואר ב"מ נג.
הקשה הצמח צדק [סימן סט] מדוע ביצה ספק טריפה הוי דשיל"מ אילולי אין הדבר בידו ועתיד לבוא. הרי ממ"נ או שאסורה היא או שמותרת היא, ואם יתברר אח"כ שלא היתה טריפה היתה מותרת לגמרי ואם לא עדיין באיסורה עומדת ומה שייכא לדין דשיל"מ. ועיין באר היטב אות ה' שגם הביא קושיה זו. ובצמח צדק תירץ [והסכים עימו הפמ"ג משב"ז ז] שאם אכל ספק טריפה עבר על איסור הגם שלבסוף יתברר שאינה טריפה משום שאסור לאכול ספק איסור, ולכן כלפי האיסור שאוכל ספק איסור- יש לו מתירין . ועיין יד יהודה [סקי"ב] מה שהעיר על תי'.
סעיף ג
עיין ברשב"א תוה"ב שער ד לח. במה שהביא ראיה מהש"ס שאם צריך להוציא הוצאות לא מיקרי דשיל"מ [ואת הראיה שהביא מהגמ' בע"ז, ע"פ מש"כ ר"ת בספר הישר נדחית הראיה].
ובעיקר דין הרשב"א מצינו כמה נידונים שדנו בו הפוסקים: א. הרא"ה בבדק הבית שם כתב שאין הכלי בטל מב' טעמים. 1. אפשר להפריד האיסור וחשיב האיסור ניכר ולא בטיל [וכן מבואר בסי' צ"ח ס"ד ברמ"א לענין חלב עיי"ש]. 2. אחר שיבשל יתן האיסור טעם. ועיין רשב"א שם במשמרת הבית שדחה דבריו, שהרי גם בתערובת מין במינו שבטלה, כשאוכל אח"כ האיסור מרגיש הטעם עיי"ש.
ב. היש"ש כתב שרק דבר העומד לבוא מאיליו הוי דשיל"מ [ודלא כשו"ע ס"ב] וממילא כאשר צריך הגעלה אינו דשיל"מ. ועיין ש"ך מה שתמה עליו מנדר ומה שכתב הפמ"ג ליישב שנדר שאני שמצוה להשאל עליו. ולענין טבל כתב הפמ"ג שהסיבה שלא בטיל משום שכהיתרו כך איסורו כמבואר בגמ' ע"ז עג: ויל"ע מהגמ' נדרים נח. שמבואר שטבל הוי דשיל"מ, וכן מהגמ' ב"מ נג. שמעשר שני הוי דשיל"מ הואיל ויכול לחללו, אלא שכתב הפמ"ג שהיות וצריך להפריש הטבל נחשב כמו נדר. ועיין פת"ש אות י' שהביא סיעת אחרונים שביארו שדין דשיל"מ נאמר רק בנדר משום מצוה להשאל עליו ולא לענין שבועה שאין מצוה להשאל עליה. ולא הבנתי כעת שהרי ע"פ השו"ע ס"ב כל דבר שבידו נחשב לדשיל"מ אף שאין מצוה בדבר, ורק למהרש"ל הוצרכנו לתרץ כן ומדוע כותב זאת הפת"ש בפשיטות וצ"ב כעת.
ג. מהרי"ל סובר [תשובה קסד] שהוצאות מועטות עדיין נחשב דשיל"מ [ומה שנראה בתוס' ב"מ נג. ד"ה 'ליהדר' דלא כמהרי"ל, עיי"ש במהרי"ל מש"כ עליו].
ד. להשהות הכלים אחר מעל"ע, ובזה נראה שגם הרשב"א יודה שהרי מגיע היתר זה ממילא ואין צריך להוציא עליו הוצאות. ובש"ך פסק שבמקום שאין הפס"מ יש לחוש לדעת מהרי"ל שאין נחשב להוצאות מרובות ולכן יש להגעיל הכלי ונחשב לדשיל"מ ובמקום שיש הפס"מ מ"מ צריך לחכות מעל"ע כנ"ל, הגם שאף אחר מעל"ע עדיין יש איסור דרבנן. ועיין שפ"ד שהעיר בשם הכר"ו שהיות ויש סו"ס איסור דרבנן לא התיר את האיסור ולא נחשב לדשיל"מ. ובאמת כן דעת הר"ן פסחים ז: בדפי הרי"ף שדבר שנשאר באיסור דרבנן לא נחשב שיש לו מתירים. ועיין משב"ז ז' שכתב שנידון זה תליא בנידון הצ"צ בענין ביצת ספק טריפה שהיא גם נולדה ביו"ט שדעת הצ"צ שיש לה מתירים הואיל וירד איסור אחד, ויש חולקים עיין בפת"ש ס"ב, וע"ע בשפ"ד ח' שעמד על דברי הש"ך שאינם כדעת הר"ן. ואפשר לחלק בין ביצה ספק טריפה לבין איסור שעובר מדאור' לדרבנן, שבאחרון ס"ס נשאר באיסורו המקורי ולא הותר אף פעם מה שא"כ לענין ביצת ספק טריפה שיורד לגמרי איסור אחד. ועיין עוד פת"ש מה שהביא בשם הנוב"י לחלוק על זה, וכן מה שהקשה בשם הרעק"א.
ה. אין דין דשיל"מ על הבלוע וכפי שהביא הש"ך בשם המשאת בנימין, ויתבאר בהרחבה ס"ד, אמנם אפשר לומר שהיות והנידון על הכלי כחפצא של איסור ולא מצד הבלוע, לא שייכא כאן סברא זו. וכ"כ בפמ"ג בשפ"ד.
ו. הט"ז חשש שמא ישתמש בכל הכלים ויתערבו המאכלים ונמצא אוכל ודאי את האיסור ולכן אין להשהות בלי הגעלה זמן מרובה. וכתב הט"ז שלכן יש להגעיל את כל הכלים, ועיין מנח"י לט ז שכתב שמספיק להגעיל כלי אחד וכסברת מהר"ם שהוציא אחד מהתערובת והכל שרי אף לאוכלם ביחד. ובמשאת בנימין גם אסר להשתמש בכל הכלים ביחד מצד הטעם שודאי אוכל האיסור וכמו שאין לאכול בתערובת של מין במינו כולם ביחד.
נמצא לסיכום: דעת הרא"ה ומהרי"ל שיש לאסור הכלים כל אחד מטעמו. לדעת הש"ך יש לחכות מעל"ע ובזה אף הרשב"א יודה אמנם גם אחר מעל"ע עדיין צריך להגעיל אם לא בהפס"מ. ולעומת זאת לדעת משאת בנימין והרעק"א והנוב"י בפת"ש- תערובת זו הינה ככל תערובת של מין במינו יבש ביבש שמותרת, ואינה שייכת לדין דשיל"מ, כל אחד מטעמו. ולט"ז יש להגעיל כדי שלא יבוא לידי מכשול.
בדברי מהר"י בן לב שהובא בש"ך. עיין ב"ח מה שתמה עליו, והעולה מדברי הב"ח חידוש גדול שמין שהתערב באינו מינו חד בתרי יבש ביבש וחזר ובשלם – יש אחר הבישול רק איסור דרבנן ולא איסור תורה, ודלא כהש"ך סי' צ"ח סק"ו בסופו. ועיין פמ"ג שהעיר מזה, וכ"כ בפתיחה חלק א פרק ב'.
עוד מבואר בדברי מהריב"ל, שאף אם התערב הכלי ביותר מס' יש לאסור תערובת זו. עיין פר"ח ופמ"ג.
סעיף ד
בדין השו"ע שאם המאכל יתקלקל אין בו דין דשיל"מ, עיין בספר הישר לר"ת סי' ת"ש שביאר לפי דין זה את הגמ' בע"ז עג: עיי"ש. וע"ע ערוה"ש אות יט שכתב שלכאורה דין זה אינו לטעם הר"ן שיש לו מתירין נחשב למין במינו, דלשיטתו מה אכפת לן שמתקלקל ועיי"ש שדחה זאת .
טעם בדשיל"מ
ברמ"א מבואר ב' אופנים טעם בהם אין דין דשיל"מ. א. טעם של איסור לחוד שהוא דשיל"מ לא אוסר. ב. אף איסור בעין אלא שבלוע באוכל אחר לא אוסר. ומקור לדין הא' כתב בהגר"א אות יג שהוא מגמ' ביצה ד: עיי"ש. ובש"ך סק"ט חולק על ב' האופנים, והט"ז סק"י חולק על האופן השני ומסכים לאופן הא'. ועיין חוו"ד אות ד' שכתב לחלק בין איסור שנימוח ונבלע בגוש שבזה סובר הרמ"א שטעם בעלמא לא אוסר, לבין לח בלח או איסור שנימוח ונעשה לח – שנחשב בעין ולא בטל. וכ"כ הפמ"ג בשפ"ד ט בשם המנח"י. ובחכמת אדם כלל נג סעיף כא הכריע וז"ל: 'ובמקום שאין צורך גדול יש להחמיר כדעת האחרונים דאפילו טעמו לבד לא בטיל'. ועיין פת"ש בשם פני אריה.
ויש להוסיף בנידון זה. דיש לחקור האם טעם שנמצא בתוך תערובת ויש ס' כנגד הטעם נחשב כאילו נמצא כאן איסור ממש שצריך לבטלו או שמא אין כאן איסור כלל כי הטעם מתבטל מיד ומעולם לא היה כאן איסור. ומעיין ברי"ף [חולין לב:] יראה שכתב שאף ריחא בתוך הפת נחשב כאילו יש כאן אחד מאלף וצריך הריחא ביטול עיי"ש. הרי שלמד שטעם נחשב כבעין ממש וצריך ביטול. ואפשר שזוהי דעת הש"ך שהצריך גם בטעם ביטול וממילא גם בטעם שייך דין דשיל"מ. אמנם הט"ז הסובר כרמ"א שבטעם אין דין דשיל"מ אפשר שסובר שאין צריך להגיע לדין ביטול כלל וכנ"ל וכן ניתן להעמיס כוונת הט"ז סק"י וז"ל: 'אלא טעם אין כח לאיסור לאסור דהא לא נרגש הטעם במינו והו כלא נפל האיסור לשם כלל'. אלא שבמשב"ז הסיע כוונת הט"ז שאף תערובת חד בחד כשהאיסור רק טעם – שרי, עיי"ש. ולדברינו אין זו כוונת הט"ז. והסברא שלא נחשב כלל תערובת כי אין כאן איסור, ניתן להטעים ע"פ הרשב"א שייסד בדין טעם 'שחיך אוכל יטעם וטעמו זוהי הכרתו' וא"כ כל זמן שיש ס' כנגד הטעם מעולם אין כאן חפצא של איסור בתוך התערובת. אלא שזה אינו שהרי דעת הרשב"א שאף בטעם יש דין דשיל"מ שלכן הוצרך להגיע בדין כלים שהתערבו להוצאות. ויש לפלפל בזה.
ובאופן השני, ביארו האחרונים [עיין פת"ש בשם פני אריה] כוונת הרמ"א, שהיות והדם הבלוע הוא האיסור ממילא נחשב לאינו מינו עם שאר חתיכות הבשר ולכן אין בזה דין דשיל"מ. ונידון זה האם מסתכלים על האוסר או על הנאסר לענין דשיל"מ מה נחשב למינו ומה נחשב לאינו מינו מתבאר כבר בר"ן חולין ריש מד. בדפי הרי"ף עיי"ש, ונמצא שדעת הרמ"א כאן כדעת ר"י שאומרים דין אין הנאסר עיי"ש. וכן מבואר בבהגר"א אות יד בליקוט השני. ובנקוה"כ הוכיח שדעת מהרא"י שמסתכלים על הנאסר ולא על האוסר. והנה, מכך שהש"ך והט"ז נחלקו על הרמ"א ולא כתבו שדם הבלוע הוי אינו מינו נראה שנקטו שמסתכלים על החתיכה ולא על האוסר למרות שבכל מקום קיי"ל שאין הנאסר יותר מהאוסר. ויש לבאר כוונתם ע"פ מש"כ הש"ך סק"ג שלענין דשיל"מ אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא, וא"כ חתיכה הבלועה מדם מסתכלים על שם החתיכה והיא 'בשר' ולא 'דם' ולכן נחשבת חתיכה זו מין במינו כאשר מעורבת עם בשר אחר, כי גם הדם הבלוע בו שמו כיום הוא 'בשר'- עיין בדה"ש בבאורים עמוד קפב. [כעין זה מצאנו לענין כלים המעורבים שבלוע בהם טעמים שונים. שמדברי השו"ע ס"ג מוכח שסובר שהוי מב"מ ולכן דן האם יש בזה דשיל"מ. ואילו לדעת האו"ה המובא בש"ך סק"ט ובנקוה"כ נחשב למין באינו מינו כי אזלינן בתר האוסר ולא בתר הנאסר, אלא שבכלים העיקר כדעת השו"ע ולא כדעת האו"ה ואילו באוכל העיקר כרמ"א].
איסור שיל"מ שנולד לתערובת
עיין בהגר"א אות ט"ז שהביא מקור לדין זה מהסוגיה ב"ק סט. ותוס' שם ד"ה 'כל הנלקט', ולפי דין הרמ"א כאן יש תירוץ אחר לקושיית התוס' שם . ועיין רמ"א אור"ח סי' שי"ח ס"ב שכתב שפרי הגדל בשבת שקצצו לחולה אסור לבריא משום מוקצה היות ונתווסף הגידול בשבת. ומוכח שלא בטל הגידול למרות שנוצר לתוך התערובת. ועיין מג"א שם סק"ח שהעיר כן [לפי הבנת הפמ"ג שם]. וע"ע פמ"ג משב"ז יא שכתב שדוקא אם ההיתר כבר היה קיים והאיסור נולד לתוכו, אבל אם גם ההיתר וגם האיסור נולדו בתוך תערובת- לא בטל האיסור עיי"ש ראייתו. ע"ע משנ"ב סי' ש"כ סקי"ד שהביא בשם סה"ת, שאם הענבים היו במדרון וזב מהם היין לתוך הגיגית –נאסר הכל. כי לא נחשב באופן זה שנוצר מיד לתוך התערובת ולכן יש על היין כבר שם של איסור שישל"מ.
עיין פמ"ג משב"ז א' ד"ה 'כתב בשו"ת חוות יאיר' שהוכיח שדין זה נאמר לא רק על דשיל"מ אלא גם על שאר הדברים החשובים שלא מתבטלים עיי"ש. עוד עולה מדברי החו"י, שדין הרמ"א נאמר גם על תערוב יבש ביבש ולא רק לח בלח, ועיין בדה"ש ציונים אות קמא שהביא שיש חולקים בזה.
דשיל"מ בנדר ושבועה
עיין רמב"ם הלכות נדרים פ"ה הט"ו שמבואר בדבריו שאף בשבועה יש דין דישל"מ. ובמחנ"א שם הקשה עליו שמבואר בגמ' נדרים נט. שנדר הוי דשיל"מ כי יש מצוה להשאל עליו מה שא"כ בשבועה. ועיין פת"ש שהביא דעות בענין זה. ויש להעיר, שלשון השו"ע ס"ב מבואר שכל שבידו הוי דשיל"מ ולא חילק בין עם בידו משום שמצוה בדבר או לא, ולפ"ז בפשטות גם שבועה הוי דשיל"מ. ועיין ש"ך סק"ח מה שהביא בשם מהרש"ל ותמה עליו, ובאחרונים ביארו כוונת מהרש"ל שבנדר יש מצוה להשאל עיי"ש בפת"ש, וא"כ דעת הש"ך שאין ענין דוקא בנדר. ולכאו' כל האחרונים שנקטו דין דשיל"מ דוקא בנדר משום מצוה אינם עולים בקנה אחד עם פשיטות לשון השו"ע ס"ב.
חמץ בפסח
נחלקו הראשונים האם הטעם שחמץ בפסח אוסר במשהו משום שהוא דשיל"מ או משום חומרא דחמץ והובאו ב' הדעות הרמ"א. והנפק"מ תהיה בחמץ משעה ששית ועד החג שעדיין אינו בחומרתו אבל כבר נחשב לדשיל"מ. ועיין שו"ע אור"ח תמז ב' שהתיר משש שעות ולמעלה כשבטל בס', והש"ך כאן סקי"ג העמיד השו"ע באינו מינו. אמנם בהגר"א אות כ' העמיד השו"ע אף במינו ולפ"ז מוכח שפסק השו"ע שחמץ בפסח לא נחשב ישל"מ, וכן פסק הבאור הלכה שם עיי"ש.
ובעצם הסברא מדוע חמץ בפסח לא יחשב לדשיל"מ היות ויחזור להיות אסור. יל"ע, דסו"ס יהיה זמן שיהיה מותר ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ואפשר לבאר שהיות ועל החמץ עצמו יש עדיין שם של איסור גם בזמן שהוא מותר, שהרי יהיה אסור אח"כ שוב- נחשב לאסור תמיד כי מסתכלים על שם האיסור שבו. ובעיקר לפי דעת הר"ן שמין במינו נחשב מכח שדומים הם בהיתר והאיסור וכאן אינם דומים כי עדיין נקרא שם החמץ עליו. ודבר זה עצמו ששם החמץ עליו אפשר שתליא במחלוקת הראשונים האם חמץ בזמן ההיתר שמו עליו. וכבר האריכו בזה הראשונים עיין סי' תנ"א ס"ד ובבאור הלכה שם.