תערובות
סימן ק"ג |
סעיף א-ז |
דין נותן טעם לפגם
סעיף א
כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובתו מותר:
הגה: מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל אינן בטלים אפילו באלף (כן כתב הארוך כלל ל"ב):
סעיף ב
פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשנתערב איסור מועט עם היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה אין אומרים נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי למאכל אדם ואם אין שם ממשות של איסור אלא טעמו בלבד אפילו איסור מרובה והיתר מועט מותר אם פוגם קצת ויש מי שחוכך (פירוש מקוה להחמיר ואוסר) לומר שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול אדם במה דברים אמורים שפוגם מתחילתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח אסור:
הגה: י"א אע"ג דהאיסור נ"ט לפגם והמאכל מותר מ"מ הקדירה אסורה ואם בשלו בה אחר כך תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון נותן בו טעם לשבח נאסר התבשיל השני אם לא היה בו ס' נגד האיסור הראשון אבל אם נערו התבשיל הראשון בכף ותחבו אחר כך הכף לתבשיל שני שהוא גם כן פוגם לא נאסרה הקדרה וכן בדבר שאין לו טעם כלל כגון היורה שמתיכין בו הדבש אע"פ שיש שם רגלי הדבורים לא נאסרה היורה וכל כיוצא בזה (שם בארוך דין יז):
סעיף ג
אפילו אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר אחר שמסייעו כגון שנפל איסור לקדירה שיש בה מלח או תבלין מדוכין (בטור "מרובין") ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח באיסור לפגום אפילו הכי מותר:
סעיף ד
שמן ודבש של עובד כוכבים אע"פ שהם מבושלים מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש:
הגה: ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו רק משקה הנעשה מדבש (מהרי"ל בהגהת שערי דורא סימן כ"ב ועוד הרבה פוסקים עיין ש"ך ס"ק י"ד) ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר. בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר (הגהות אשיר"י פרק בתרא דע"ז):
סעיף ה
כל קדירה שאינה בת יומא חשיבה טעמה לפגם ואינה אוסרת ונקראת בת יומה כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור וכיון שעבר עליה מעת לעת אחר שנתבשל בה האיסור אינה נקרת בת יומה ואם בישל בה כשאינה בת יומה התבשיל מותר דהוי נותן טעם לפגם והוא שתהיה מודחת שלא יהא שומן על פניה שאם לא הדיחה אוסר והרי היא כחתיכת איסור שלא נפגמה ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה:
הגה: ואם יש ס' נגד מה שדבוק עליו לכולי עלמא שרי מאחר דהקדירה אינה בת יומא והכי נהוג (איסור והיתר הארוך כלל ל"ג):
סעיף ו
יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא הכל אסור דחורפיה משויא ליה לשבח (הכרעת עצמו בב"י):
סעיף ז
קדרה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו בה ביחד או בזה אחר זה וקודם שעבר לילה אחת הוחמו בה מים חשיבה בת יומא עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו בה המים:
הגה: אבל אם עברה לילה מותר וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב אע"ג דאחר כך הוחמו המים מיד נמי דינא הכי והוא הדין בכל האיסורים לפי מאי דקיי"ל בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה (ב"י וסברת הרב) ועיין לעיל סימן צ"ב ובמקום הפסד יש להתיר בכהאי גוונא בשאר איסורים בכל ענין רק שיהא מעת לעת מזמן בישול האיסור:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
מראה מקומות סימן קג
סעיפים א' ב'
האם יש איסור דרבנן בנבלה סרוחה
בגמ' ע"ז סח. נחלקו ר"ש ור"מ בענין נטל"פ. דעת ר"מ לאסור ור"ש מתיר וקיי"ל כר"ש שנטל"פ שרי. ודינו נלמד מנבלה שאינה ראויה לאכילת אדם- לאו שמיה נבלה ואין עליה איסור. ונחלקו האחרונים האם יש בה איסור דרבנן או לא. דכתב הרמב"ם פי"ד ממאכ"א הי"א וז"ל :'כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב'. ודייק המל"מ ומנחת כהן שכתב הרמב"ם רק שפטור על אכילתם ממלקות ומשמע שאיסור דרבנן יש. ואילו הפר"ח והחזו"א [אור"ח קטז, ז] כתבו שאף איסור דרבנן אין, אלא שאין לאוכלה מדין 'בל תשקצו'. וכתב הפמ"ג משב"ז א' נפק"מ ביניהם האם מותר לערב לכתחילה נבלה סרוחה זו, שלדעת מל"מ יש לאסור ולפר"ח שרי.
אמנם אף לדעת המנחת כהן, אם התערבה נבלה סרוחה זו בהיתר מועט- מותרת התערובת, וטעמו משום שלא גזרו חז"ל לאסור את ההיתר אף שמועט הוא. והאמת היא שכן מתבאר בשו"ע ס"ב בדעת הרשב"א שכתב שאם האיסור מרובה או מחצה על מחצה אינו מותר עד שיפסד מאכילת אדם. ומשמע שאם נפסל מאכילת אדם- מותר לכתחילה אף כשהאיסור מרובה. אמנם בחוו"ד סק"ד מאן בזה, דהיות וסוברים המנחת כהן והמל"מ שיש איסור דרבנן לנבלה זו מדוע שתהיה מותרת כאשר התערבה ואין רוב כנגדה ומה שונה מכל איסורי דרבנן. ולכן ביאר כוונת השו"ע שהתיר אף שהרוב אסור באופן שנפל האיסור לתוך ההיתר וקמא קמא בטיל, וזוהי אוקימתא מחודשת בדברי השו"ע.
והוסיף המשב"ז שם, שבאיסור סרוח בטבעו כגון שקצים ורמשים- אסורים מהתורה ואין בהם היתר נטל"פ, דכך בריאתם וזה שאסרה תורה. ואם נסרחו אח"כ מחמת עיפוש וכדומה, כתב החוו"ד סק"ג שמותרים ככל נבלה שנפגמה שמותרת, והביא שם דברי הפר"ח שכתב שעדיין באיסורם עומדים הואיל וגם קודם לכן היו סרוחים, וחלק עליו שם עיי"ש.
בשר בחלב שנפגמו
ברמב"ם שהבאנו לעיל כתב שבבשר בחלב אם עירב בהם דבר מר – חייב. והשמיט הרמב"ם את מה שכתב קודם לכן בשאר איסורים שהסריח והבאיש וכו'. וכתב החוו"ד א', שיש ב' ענינים. 1. אכילה שלא כדרכה, ונלמד מהפסוק 'לא יאכל' והיות ובב"ח כתבה תורה 'לא תבשל' ולא בלשון אכילה, לכן חייב אף שלא כדרך אכילה. 2. דבר סרוח בעצמותו שנלמד מנבלה שאינה ראויה לגר, ובזה שוים האיסורים ובב"ח כי יש חסרון בחפצא שיחול עליו האיסור. וכתב שם שבאופן הראשון אם יחזור וישביח את האיסור – יחזור האיסור. ובאופן השני לא יחזור האיסור. וכן מבואר בפמ"ג בפתיחה ח"ג פרק ו' ד"ה 'עוד אבאר לך' עיי"ש. וע"ע בחוו"ד שם שהביא דברי הכר"ו סי' פ"ז סקט"ו לאסור בב"ח שנפגמו לגמרי והוסיף עוד הכרתי שאוסרים גם תערובתם אח"כ [כך רצה לבאר דברי הרמ"א שם], וכל זה אינו כדברי החוו"ד.
נטל"פ לכתחילה
כתב הרשב"א בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תצח וז"ל: "ומה שאמרת דנותן טעם לפגם מחלוקת גדולה אם מותר לכתחילה אם לא. נראה לי דבר פשוט וברור שאסור. ומעולם לא עלה על לב שום חכם שיהא מותר לכתחלה. וכבר דנתי על זה לפני מורנו הרמב"ן ז"ל. והבאתי ראיה מדתניא (ע"ז פ"ה דף ע"ה ב') הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להשתמש על ידי האור כגון השפודין יגעיל וכו'. וכולן שנשתמש בהם עד שלא ליבן עד שלא הגעיל תני חדא מותר ותניא אידך אסור. ולא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא אפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר דוקא נשתמש עד שלא הכשיר הא לכתחילה אסור. והודה לדברי. ועוד הוסיף הוא ראיה (חולין פ"ח דף קי"א ב') מפנכא דרבי אמי דאימלח בה בישרא ותברה. ואם איתא לישהייה עד למחר ואמאי תברה. וגם מצאתי תשובה לר' שרירא גאון ז"ל דגריס שם בע"ז והלכת' נותן טעם לפגם מותר. וה"מ דיעבד אבל לכתחלה אסור. ועוד יש ראיות אחרות ודי באלו. עכ"ל. והמתבאר בדבריו שיש לאסור לעשות נטל"פ לכתחילה והוכיח כן מהדין שאין להשתמש בכלי שאינו ב"י לכתחילה. וראייתו גופא צ"ע, שהרי מבואר בגמ' שם שקדרה שאינה ב"י אסורה רק משום גזרה אטו בת יומא ולא משום שאין לבטל איסור לכתחילה, ואדרבה מגמ' זו יש להוכיח להתיר לבטל איסור לכתחילה שהרי רק משום גזרה אסרנו ולא מצד ביטול איסור לכתחילה. אלא שיש לדחות שבכלי אין דין ביטול איסור לכתחילה משום ג' טעמים. א. אין מתכוון לבטל האיסור אלא רק לבשל בכלי וכמבואר בט"ז סי' צ"ט ס"ה עיי"ש. ב. כתב הרשב"א במשמרת הבית בית ד' יט. שהיות וא"א בענין אחר אין בזה ביטול איסור לכתחילה. והיינו כפי המבואר בשו"ע צט , ז שכלי שדרך להשתמש בו בשפע מותר ואין בו ביטול איסור כי לעולם לא יגיע לידי ביטול איסור, וה"נ היות ולא יוכל להגיע לידי איסור- אין לאסור ביטול זה. ג. הרא"ה שם בבדק הבית כתב שהבלוע בכלי הרי הוא פגום לגמרי שאינו ראוי לגר ולכן לשיטתו אין בזה ביטול איסור כי אין כאן כלל איסור. וממילא לפי ג' אופנים אלו אין בבלוע בכלי דין ביטול איסור לכתחילה ונשאר לנו להבין דברי הרשב"א בתשובה שכתב להוכיח מדין הבלוע בכלי שאינו ב"י שאסור לבטל איסור לכתחילה. מקורות נוספים לדין זה, שו"ע צ"ה ד' ובפת"ש שם. ויש להבחין בכל זה שאין לחלק בין איסור פגום קצת ומבטלו לבין איסור מושבח שמכניסו לתערובת שנפגם בה, דבכל האופנים אמרינן דין 'אין מבטלים איסור לכתחילה'.
מחלוקת הר"ן והרשב"א
עיין משב"ז א' ד"ה 'אמנם' שכתב לבאר מחלוקתם כך: דעת הרשב"א שמהתורה נלמד רק דין נבלה עצמה שנסרחה שמותרת, ולפ"ז למד הרשב"א שתערובת איסור הפוגמת קצת מותרת מדין טעכ"ק [ולא מדין נבלה עצמה] דהיות וכל הסיבה לאסור תערובת עם נבלה הוא מכח טעמה שנותנת בשאר, כאשר נותנת טעם פגום ולו במקצת- שוב אין בטעם זה דין טעכ"ק. והקשה ע"ז במשב"ז שם, שהרי סו"ס מורגש כעת טעם האיסור בתערובת אף שפגום קצת וחיך אוכל יטעם ומדוע שלא יאסור טעם זה, ועיי"ש שכתב לבאר שהואיל והטעם פגום אין זה נחשב להכרה בטעם. ויש לציין שקושיית הפמ"ג היא קושיית הרא"ה בבדק הבית שם [יט.] על הרשב"א עיי"ש. ודעת הר"ן שכל ההיתר נלמד מנבלה, דהיינו שמפסוק זה נלמד שאם אין הנאה לאדם מהנבלה- אינה אסורה לו, ולכן גם תערובת עם טעם שפוגם קצת שרי כי אין לו הנאה מהנבלה, ולפ"ז כתב הר"ן שאם התווספה הכמות אף שירדה האיכות אבל טוב לו יותר בתוספת הכמות- אסורה התערובת. ובשו"ת רעק"א קסו, הרחיב דברי הר"ן יותר וכתב שבאופן שהרוב הוא נבלה ומיעוט היתר, ונתנה הנבלה קצת טעם בפגום בהיתר ועדיף היה לו שלא תתוסף הכמות ולא יתן טעם בהיתר- הכל שרי. היות ואין לו הנאה מנבלה זו, אין זו נבלה שאסרה עליו תורה. ולפ"ד דברי הר"ן יש בהם אופנים שמיקל יותר מהרשב"א ויש אופנים שיחמיר בהם כנ"ל. אמנם עיין חזו"א סי' ל' סק"ב שחלק על הבנת רעק"א ולשיטתו כשיש רוב איסור אף שפוגם את המיעוט ולא ניחא ליה בזה- אסורה התערובת עיי"ש.
ש"ך סק"ב. עיין פמ"ג מה שהביא קושיית הפר"ח עליו. ועוד יש לעיין ע"פ דברי החוו"ד סי' ק' אות ז בבאור דין גי"ה שנימוח האם קיימת ראיית הש"ך מדין גי"ה.
ט"ז סק"ב, הצריך רוב אף אם הבריה פגומה בעצמה. ועיין משב"ז שביאר כוונת הט"ז שאין הבריה נפגמה לגמרי, כי אם נפגמה לגמרי- אין צריך רוב כנגדה. נמצא ג' דרגות יש 1. פגום מאוד שמותרת בלא רוב. 2. פגום שצריך רוב כנגדה. 3. פוגמת קצת בטעמה שע"ז קאי הרמ"א שנשאר לה דין בריה ולא בטלה באלף.
עיין במשב"ז ססק"ב שכתב שאיסור פגום קצת שהתערב באינו מינו חד בתרי, צריך להיות מותר דכל הסיבה שצריך ס' ביבש ביבש אטו אם יבשל ויתנו טעם, וכאשר הוא פגום אין חשש זה כי אף אם יבשל לא יתן טעם לאסור עיי"ש. אלא שנראה מדבריו שכתב זאת רק לדעת הש"ך סי' ק"ט סק"ט שחידש שבאיסור דרבנן בטל יבש ביבש חד בתרי באינו מינו. וצ"ב מה הקשר דין אופן זה לדין הש"ך. דכאן לכו"ע צריך להיות הדין כך. וכן נראה בש"ך סק"ג וכן בש"ך סי' ק"ד סק"א. וצ"ב.
יש להעיר בדין השביח ולבסוף פגם שאוסר היות ובתחילה השביח. שמילא אם אמרינן חנ"נ בשאר איסורים דין זה אתי שפיר, אך אם לא אמרינן חנ"נ הרי ההיתר עצמו לא נאסר אלא מכח התערובת של האיסור והיא כעת פגומה, ומדוע שתאסר תערובת זו. ועיין בדה"ש שנראה שעמד בזה קצת.
מבואר ברמ"א שקדרה שבלעה טעם מאיסור פגום קצת אסורה, שמא פעם הבאה שישתמש בה האיסור יהיה מושבח, ויש לגזור כפי שגוזרים קדרה שאינה בת יומא אטו בת יומא כמו"כ יש לגזור אטו ישתמש בה לשבח. ונחלקו הפוסקים האם בקדרה דין הרמ"א איירי רק באופן שהאיסור עצמו מושבח אלא שביחד עם התבשיל נפגם קצת הוא, ובזה יש לחוש שמא בפעם הבאה יתן טעם מושבח, וכן מבואר בבהגר"א אות ח' ומשב"ז ו' ד"ה 'ודע' ובחכמ"א. אמנם בת"ח פה כג מבואר שאף אם האיסור עצמו פגום קצת בכל זאת הקדרה אסורה שמא יבוא להתיר גם איסור מושבח שנבלע בקדרה ע"י פגם עיי"ש. ובבדה"ש החמיר כדעה זו.
עוד בדברי הרמ"א הנ"ל, עיין ביד אברהם. והיוצא מדבריו שהרמ"א איירי רק בקדרה שאינה בת יומא או בקדרה חדשה, כי אם בלוע בקדרה מאכל שאפשר שהוא מושבח עם האיסור, כל הבלוע בקדרה יהיה נבלה ויצטרך לחשב גם כנגד הבלוע בקדרה ולא רק כנגד האיסור עיי"ש.
סעיף ג
בלשון השו"ע נראה שרק אם האיסור פגום קצת מצד עצמו יש להתיר עם התערב בקדרה חסרה מלח או יתירה מלח. אבל אם האיסור עצמו מושבח ונכנס לקדרה שחסרה מלח ולכן טעמו נפגם- אסור. וכן ראיתי שדייק בדה"ש עיי"ש.
סעיף ז
סיכום הענין בקצרה: דעת ספר התרומה שאם בישל איסור בכלי ואח"כ בישל בו מים, יש למנות מעל"ע מזמן חימום המים היות והמים נעשו חנ"נ והטעם היוצא מהכלי אל המים נעשה מושבח ולכן יש למנות מזמן חימום המים. ולדעת השו"ע שלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים דין ספה"ת יהיה נכון רק אם בישל בו בשר בחלב כי רק אז ישנו דין חנ"נ, וכן העתיק בשו"ע קג, ז. דין זה. אמנם דעת הש"ך סי' צ"ד סקכ"ב שאף לדעת הסוברים שיש חנ"נ רק בב"ח, באופן זה אין דין חנ"נ כי רק היתר בהיתר יש חנ"נ וכאן כלפי המים הוי איסור בהיתר. ומ"מ לדעת הש"ך יש לחשוב מזמן חימום המים אך לא מצד חנ"נ אלא מצד שבאיסור לא אומרים את ההיתר של נ"ט בר נ"ט והיות וכאן המים קבלו טעם של איסור – נאסרים ואין בהם דין נ"ט בר נ"ט ולכן יש למנות מזמן חימום המים. אלא שכבר העירו החוו"ד והפמ"ג שם, שלפ"ז יש לשער את האיסור רק בחשבון כלפי כמות המים, לדוגמא אם האיסור היה כזית והמים היו כ' זיתים, יש לשער אח"כ את הבלע בכלי כנגד אחד חלקי עשרים מכזית. ודעת הסמ"ק לחלוק על סה"ת וסובר שאין לשער מזמן המים אלא מזמן הבשר וחלב משום שתמיד יש להסתכל על מקור האיסור וביאר כוונתו במשב"ז י' מצד 'אין הנאסר יותר מהאוסר' ואין הלכה כסמ"ק. ויש להעיר, שאם בישל איסור ואח"כ בישל מים אתי שפיר דעת הסמ"ק. אך אם בשל בשר ואח"כ חלב יש לדון מאימתי מונים האם מזמן הבשר או מזמן החלב. ונחלקו בזה הש"ך והב"ח בסימן צ"ד ס"ו עיי"ש. וניתן לבאר נידון זה במחלוקת הש"ך והט"ז סי' ק"ה סקי"ז, האם אחר שבשר וחלב נאסרים הינם איסור עצמי ואין צריכים אחד את השני כדי להמשיך ולאסור, או שעדיין כ"א זקוק לשני כדי לאסור, דלדעת הש"ך שכעת אף החלב לבד אוסר ודאי שמונים משעת החלב ולא משעת הבשר שנבלע קודם. ולהלכה יש בזה כמה אופנים:
בשר, חלב, מים, ואח"כ עבר לילה- לדעת השו"ע והש"ך מונים מזמן חימום המים, ובת"ח כתב שיש למנות מזמן הבב"ח משום שגם באופן זה סומכים להקל על דעת ר"ת שלינת לילה פוגמת.
בשר, חלב, לילה, מים- גם הש"ך והשו"ע מודים שיש להקל למנות מבב"ח ולא מזמן המים, והטעם ביאר החוו"ד שמסתמכים להקל על דעת ר"ת ועל דעת הסמ"ק . ורק בזה מסתמכים להקל על שניהם היות ובזמן אחד נוצר הספק האם יש להסתמך על שניהם והוא בזמן חימום המים והוי כס"ס. אבל באופן הראשון קולת הסמ"ק נוצרת קודם הלילה וכבר הכרענו שאין להקל כסמ"ק, וקולת ר"ת נוצרת אחר הלילה וא"א לצרפם יחד. וברעק"א ביאר, שהסיבה להקל אינה מכח דברי הסמ"ק אלא משום שהמים אף אם יאסרו יהיו חנ"נ דרבנן לחוד, והיות ויש ספק שמא הלכה כר"ת הוי ספק דרבנן אם נוצר חנ"נ ואזלינן לקולא.
בשר, לילה, חלב, מים- הש"ך נוקט להחמיר בזה. וביאר הרעק"א משום שבזמן בישול החלב יש ספק אם הלכה כר"ת אך הספק הוא בדאורייתא ובזה ספיקא דאורייתא לחומרא. והחוו"ד ביאר לפי דרכו, שהספק אם לינת לילה פוגמת נוצר בזמן בישול החלב, והספק לגבי המים [אם הלכה כסמ"ק] נוצר רק בזמן בישול המים. עיי"ש. ויש לפלפל שלכאורה לדעת הסמ"ק הספק נוצר ג"כ בזמן בישול החלב ע"פ מה שכתבנו לעיל במחלוקת הב"ח והש"ך בענין זה.