תערובות
סימן ק"ד |
סעיף א-ג |
דין עכבר שנמצא ביין או בשכר
סעיף א
עכברא דדברא נותן טועם לשבח הוא שהרי עולה על שלחן מלכים אבל עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר אבל אם היה רותח או אפילו צונן ושהה בתוכו מעת לעת בין שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות ויכול לסננו בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום בין שנימוח בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום ממשות ניתר על ידי שיהא ששים בהיתר כנגד העכבר ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שאינו יכול לסננו כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב הכל אסור ואין שם ביטול דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש:
הגה: ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו אבל בשאר איסורין אין לחוש (כן משמע בארוך כלל ל"ב):
סעיף ב
אם נפל ליין ושמן או לשאר משקין פוגם בודאי ואין צריך ס' לבטל פליטתו:
הגה: ולפי זה אם נפל לשומן נמי דינא הכי. ויש מחמירים בשומן ואפילו אם הוא קשה לפנינו אם שפכו מדי יום יום שומן בקדירה ויש לספק שמא העכבר היה שם כשעירו עליו שומן רותח הכל אסור אפילו יש ס' בשומן נגד כל העכבר. ואם לא עירו עליו או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר כשעירו עליו והשומן בא לפנינו כשהוא קשה (תשובת הרא"ש והגהת מיימוני פט"ו והגהות מרדכי דחולין סי' תשנה ובהגהת שערי דורא סי' כב ובארוך כלל ל). וכן נמצא העכבר עליו סגי ליה בנטילת מקום ולא מחזקינן איסור שמא היה השומן רך כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל דמותר מכח ספק ספיקא ספק נפל שם כשהיה קשה ואם תמצא לומר כשהוא רך שמא נתקשה קודם שיעור כבישה. ובמקום שהשומן מאוס לאכול אסור להדליקו גם כן בבית הכנסת משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח) (ר"ן בשם גאון ורשב"א פ' ג"ה ורבינו ירוחם ואו"ה הארוך כלל לב בשם מרדכי פרק ג"ה והמחבר באו"ח סימן קנ"ד סעיף י"ב). ובמקום הפסד גדול יש לסמוך על דברי המקילין:
סעיף ג
דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסן אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרים ומכל מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן.
(מיהו בחלא ושכרא יש לחוש כמו בעכבר) (ב"י לדעת הרשב"א):
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
מראה מקומות סימן קד
סעיף א
עיין סוגיה ע"ז ס"ח: 'ההוא עכברא דנפל לחביתא וכו' '. ומבואר שם [סט.] שעכבר הגם שפוגם את המאכל, באופן שנמרט לתוך המאכל – נאסר המאכל. ועיין בר"ן שם ועוד ראשונים כמה ביאורים בדברי הגמ'. ורש"י פירש שם שהיות והעכבר טומאתו בכעדשה גם איסורו בכעדשה ולכן החמירו בו שלא יתבטל. וכוונתו שלא יתבטל אף שיש ס' כנגדו כמבואר בסוגיה שם [או אף שאין ס' כנגדו כיון שפוגם נחשב כיש ס' כנגדו כמבואר בש"ך סק"ג, וע"ע פמ"ג סימן קג משב"ז סק"ב ד"ה 'ואם']. ודנו הפוסקים מדוע שלא יתבטל ומה שונה משאר איסורים שבטלים בס'. וביארו בכמה אופנים: א. האו"ה [לב, ט-י] העמיד שאיירי במשקה שניתן להפריד האיסור ממנו והוי כדשיל"מ [ולא ממש, הואיל והאיסור עצמו לא יהיה היתר ועוד שהוי מין באינו מינו] וכן חמור העכבר שאיסורו כעדשה ודומה לדין בריה [ולא ממש בריה שהרי אינו שלם] ומפני צירוף ב' הסיבות יש להתיר, עיין הגהת רמ"א על או"ה שם. ומה שיל"ע בדבריו שמשמע שבשאר איסורים אף שיכול להפריד האיסור אינו מצווה בכך ורק בעכבר החמירו מדין בריה, ואין הדברים עולים בקנה אחד עם המבואר סי' צח ס"ד שאם אפשר להציף החלב- צריך לעשות כן. והטוש"ע שהעמידו הסוגיה אף במאכל עב אינם סוברים כאו"ה. ב. הש"ך [סק"ג, ובנקוה"כ] ביאר, שלמרות שאין האיסור ניכר וא"א להפרידו והיה לו להתבטל, מ"מ היות וח' שרצים איסורם כעדשה החמירו בהם חז"ל כדין בריה שלא בטלה, ואין זה דין בריה הכללי שהרי אין השרץ שלם. וסיבת הגזרה שחששו שמא יאכל כל החתיכה ויבוא לידי איסור תורה . ומ"מ סייג הש"ך דין זה רק במשקה או במאכל עב, ולא ביבש ביבש. והטעם כתב הפמ"ג [שפ"ד ג] כי ביבש סו"ס לא מינכר האיסור [בפיו] ובלח- מינכר [בפיו]. ויש להעיר שלמרות שהביא הש"ך דברי האו"ה סיוע לדבריו, אין הדבר ברור, היות והאו"ה אסר רק במשקה ומשום דשיל"מ ואילו לדעת הש"ך גם במאכל עב יש לאסור כי אין הסברא משום דשיל"מ. ועכ"פ בין לדעת הש"ך ובין לדעת או"ה דין זה נאמר רק על ח' שרצים ולא על שאר שרצים. וכן פסקו הרמ"א והב"ח. ג. הט"ז והפרישה והפר"ח סוברים, שכוונת הגמ' שהיות וניכר העכבר לכן לא בטל, ודין זה אינו רק בעכבר אלא בכל האיסורים שבתורה כשהם ניכרים אינם בטלים. ובדעת הרשב"א חידש הט"ז שאם האיסור מעורב באופן שאין יכול להפרידו ואין חשש שיאכל האיסור לבדו אלא רק עם תערובתו- בטל האיסור. וחולק הט"ז דברי הש"ך שיש כאן חידוש של דין בריה.
ויש לברר מהי תערובת ומהו שהאיסור ניכר [שכתב הט"ז שאם ניכר אינו בטל]. יעוין חזו"א סי' ל' סק"ג שכתב שנראה מדברי הש"ך שבשאר איסורים אף אם ירגיש האיסור בפיו או בידו, היות ואין ניכר בעודו בתערובת- בטל האיסור, והחומרא בעכבר שאף שלא ניכר כלל יש לאסור שמא יפגשהו ויעבור על איסור תורה. ובט"ז ביאר החזו"א שאף אם אינו ניכר בתערובת אך יהיה ניכר כשיפגשהו בפיו- לא נחשב לתערובת ולא בטל.
ונלקט כמה ידיעות בענין זה: 1. דבר שלא ניכר כעת ויוכל להפרידו ולהכירו- בסי' צ"ח ס"ד לענין חלב המעורב שניתן להציפו שכתב הרמ"א שם שצריך להוציאו ולמרות שבזמן התערובת אין ניכר [כנראה מלשון הרמ"א שם] אך כיון שיוכל להכירו חייב להפרידו וכתב הגליון מהרש"א שם שחייב מדאו' לעשות כן. 2. האם הכרה ע"י טעם נחשב להוכר האיסור- כתבנו לעיל שאם ירגיש האיסור בידו או בפיו ע"פ החזו"א נחשב להוכר האיסור, ואם יוכל להרגיש האיסור רק בטעמו, מבואר בטור סי' ק"ט שמין באינו מינו יבש ביבש מהתורה בטל ברוב ורק חכמים הצריכו ס' למרות שיוכל להכיר האיסור ע"י הטעם- אין זה נחשב להוכר האיסור. וע"ע חוו"ד ס"ס ק"א שכתב כן [גם ברעק"א סי' צ"ב אות ה' ניתן להוכיח כן עיי"ש]. 3. הכרה ע"י טורח מרובה- עיין לשון החכמ"א כלל נא אות א' שכתב שגם ע"י טורח מרובה נחשב להוכר האיסור. וכן מבואר בחזו"א סי' י"ד סק"ו לענין שרצים קטנים ש'אם העין מכירתו כשיפגשנו אע"ג שאין כח באדם לחפש אחריו, חשיב כאיסור ניכר ולא בטל' עכ"ל. וכן נראה בשו"ת חת"ס [יור"ד רעז] . אמנם אפשר לדון מדברי הש"ך סי' צח סק"ו שאיסור שהצריך טורח להפרידו נחשב שאינו ניכר במה שכתב בדעת האו"ה שמין באינו מינו יבש ביבש בטל בס' אף שאפשר להכיר האיסור היות וטורח בדבר עיי"ש. וכן כתב ערוה"ש סי' ק סעיף ז' . ולעיל הבאנו שגם באו"ה נראה שאם יכול להכיר האיסור ע"י סינון במשקה- אין צריך לעשות כן אלא רק בח' שרצים, ואפשר שאיירי באופן שיש טורח בדבר ולכן הצריך לעשות כן רק בח' שרצים, וכן דעת הנקוה"כ. ויש לציין שאין נידון זה קשור לדעת הרשב"א שהובאה בט"ז, היות והרשב"א איירי שניכר האיסור בלא טורח אלא שא"א להפרידו ובכל זאת בטל ואילו הנידון כעת הוא באופן שלא ניכר האיסור אא"כ יטרח הרבה ואז יכירו.
סעיף ב
הרמ"א הביא דעת הרא"ש שעכבר בשומן משביח כפי שמשביח בשכר וחומץ. ובשאר משקים ישנה מחלוקת, עין ט"ז וש"ך בשם מהרש"ל שרק יין ושמן ודבש פוגם אבל שאר דברים משביח. וברעק"א הביא בשם ת"ח שרק שומן משביח. ועכ"פ שמן ודאי פוגם.
ועיין סוף דברי הרמ"א לענין עכבר בשומן להדליקו בבית הכנסת שאסר מדין הקריבהו נא לפחתך. ובר"ן מבואר שסיבת האיסור משום שאסור באכילה [והן אמת שכתב הר"ן דין זה גם לענין שמן ורצה להוכיח מכאן ששמן נאסר ע"י העכבר, ודחה הר"ן שיטה זו כי שמן נפגם ואין נאסר ולכן תהיה מותרת ההדלקה והרמ"א העתיק דין זה לענין שומן אתי שפיר כי שומן נאסר כנ"ל], אלא שבשו"ע אור"ח קנד יב העתיק דין זה אף לענין עכבר שנמצא בשמן ובזה ודאי השמן מותר ובכל זאת אסר להדלקה, וצריך לומר כפי שכתב הש"ך כאן שאף שיש ס' כנגד השרץ אסור בהדלקה מצד המאיסות ולא מצד האיסור [ויש להעיר על המשנ"ב שם שכתב מחלוקת האם נאסר גם ביש ס' או לא, שהיות ושם איירי בשמן בכל אופן אין השמן נאסר ואין חלוקה בין ס' כנגדו או לא]. ועיין משב"ז ד' שכתב שאף הט"ז יודה לש"ך, כי אין סיבת האיסור להדליק למצוה מצד שאסור באכילה שהרי חלב מותר בהדלקה, אלא אסור מצד המאיסות והסיבה לאסור רק ביש ס' כי רק כך נחשב מאוס כי אז טעמו המאוס ניכר, ויש אוסרים אף ביותר מס' משום שגם אז נחשב מאוס, ויש לבאר דבריו שלמרות שהכא השומן משתבח ע"י העכבר בכ"ז כאשר מורגש טעם העכבר הדבר מאוס מצד עצמו ולא מצד טעמו ולכן אין להדליקו בבית הכנסת [ולפ"ז מתורץ מה שהערנו על המשנ"ב].
עוד מבואר ברמ"א שאם שפך שומן על עכבר אף שיש יותר מס' הכל אסור כי תולים שכל עירוי נגע בעכבר ונאסר. ועיין פמ"ג שפ"ד ו שכתב שדין זה יתבאר רק אם אומרים חנ"נ בשאר איסורים כי אחרת היות ולבסוף יש ס' כנגד העכבר אין צד לאסור. עיי"ש.
בדברי הפת"ש בשם החת"ס לאסור אף עכבר חי כי גם חי פולט טעם, עיין קה"י חולין ה' שחלק דאל"כ אף אם שם אצבעו בתבשיל יאסר התבשיל וזה לא שמענו. ועיי"ש מה שכתב לדחות הראיה מבית השחיטה רותח.
סעיף ג
עיין ב"ח ס"ס ק"ג שכתב לדעת הרשב"א שאיסור הפוגם תערובת [הגם שאינו פגום] שחידש הרשב"א שבטל ברוב, מ"מ אם הוא כזית בכדי אכילת פרס התערובת אסורה כי סו"ס אוכל כזית בכדי אכילת פרס של איסור. אמנם הפמ"ג שפ"ד ט' חולק עליו וסובר שהיות ואין איסור בדבר הפוגם אף בכזית בכא"פ אין איסור ובטל. אך אם הוא דבר הפגום כעכבר וכו' אף כזית בכדי אכילת פרס יש להתיר- רשב"א. ויש להבין טעמו. ועיין תוה"ב שהוסיף עוד לבאר ענין זה ואכתי הדבר צריך תלמוד, שזה גופא מה שהתחדש בדין כזית בכא"פ שלא אזלינן בתר טעם אלא בתר האיסור בעין [עיין מה שהארכנו בזה בסי' צח ס"ב] וא"כ מדוע מתיר כאן הרשב"א. ועיין משב"ז קג א' מה שהעיר על דברי הרשב"א וזוהי הערה אחרת עיי"ש.
מבואר שזבוב ונמלה דינם כעכבר. ויש חולקים. ובטעם החולקים אפשר שכמו שעכבר משביח בשאר משקין לדעת הרמב"ם ה"ה זבובים, עיין רעק"א ס"ס הסימן. וביש"ש [גי"ה מט] כתב שמנין לנו שהזבובים פוגמים, אפשר שאינם פוגמים כלל וזוהי סיבת איסורם עד ס'. והשו"ע והרמ"א כאן וסימן ק"ז ס"ב כתבו להתיר והש"ך סי' ק"ז כתב להחמיר בדבר לכתחילה. וכתב הפמ"ג שם שאין להחמיר מעיקר הדין והמחמיר תבוא עליו ברכה.
יש להבחין שסעיף זה איירי רק בזבוב ונמלה שנימוחו, כי אם הם שלמים אוסרים הכל מדין בריה כמבואר סי' ק' ס"א. דאין דין בריה קשור לדין טעם. ומה שכתב הרמ"א סימן ק"ג ס"א שבריה שפגומה אין לה דין בריה, עיין גיליון מהרש"א שם שביאר שהיינו כגון עוף טמא שנסרח, אבל דברים הפגומים מעיקרם אסורים מדין בריה תמיד [ועיין פת"ש סי' ק' שהביא שלמדו בדעת הרמ"א לא כגליון מהרש"א והוקשה להם דברי הרמ"א]. ויש להעיר על לשון השו"ע ק' ס"ב שאם הוציא הבריה אוסרת בטעמה עד ס' חוץ מגי"ה, ולא כתב גם חוץ מנמלה, ומדוע.