סימן קח
איתא בגמ' פסחים עו: מחלוקת בין רב ללוי, רב סובר שריחא מילתא היא ולוי סובר שריחא לאו מילתא היא. ונחלקו לענין בשר נבלה שצלאו בתנור עם בשר שחוטה ואחד מהם שמן. ובסוף הסוגיה שם הביאה הגמ' את דברי רבא מפריזקא שפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח.
ויש בראשונים ובפוסקים מחלוקת באיזה תנור עסקה הסוגיה שבו נחלקו רב ולוי, וממילא תלוי מה יהיה הדין בתנורים שלנו היום. יש שחילקו שתנורים שלהם היו קטנים ואלו שלנו גדולים, ויש שחילוק שתנורים שלהם היו סתומים ואלו שלנו פתוחים, ולכן תנורים דידן קלים יותר מתנורים דהש"ס. ומצאנו בסעיף א' כמה אופנים בכל זה ונפרטם בעז"ה :
תנור גדול ופתוח לגמרי- בזה לא נחלקו רב ולוי ולכן לכו"ע בזה ריחא לאו מילתא ומותר לכתחילה. ומ"מ כתבו הפוסקים שהמחמיר בזה תע"ב [שפ"ד יח, א. חוו"ד].
תנור קטן ופתוח לגמרי, או תנור גדול או קטן ופתוח קצת [או שיש לו נקב להוציא העשן]- כפי שנתבאר בזה נחלקו רב ולוי האם ריחא מילתא או לא, ופסקו הראשונים שהלכה כלוי שריחא לאו מילתא, אמנם גם לוי לא התיר לכתחילה אלא בדיעבד. ולכן פסק השו"ע באופנים אלו להתיר רק בדיעבד .
תנור גדול או קטן וסתום לגמרי- נחלקו בזה הראשונים, לדעת האו"ה אף לוי אסר בזה ולכן אסור אף בדיעבד. ואילו לדעת הרי"ף [וכן לדעת התוס' בע"ז סו:, עיין בהגר"א אות טו] התיר לוי אף בזה בדיעבד. ולדינא הכריע הרמ"א להקל במקום הפסד מרובה [עיין ש"ך סק"ח].
כלי המכסה שני תבשילים מתחתיו בצורה הרמטית- כתב הרמ"א להחמיר בזה אפי' בהפס"מ, ולמרות שבתנור קטן וסתום התיר הרמ"א במקום הפס"מ. הכא אסר. וביאר החזו"א [סי' לה] שהוא למגדר מילתא בעלמא.
כששני האוכלים כחושים- אין בזה ריחא כלל ומותר אף בתנור קטן. וכן מבואר בש"ך סק"א. אמנם עיין שפ"ד יח, א. שכתב שגם בזה המחמיר תע"ב.
נמצא בתוך התנור הקטן ב' קדרות פתוחות עם תבשילים [וכן הדין בשני קדרות עם צלי ]- כתב הרשב"א להתיר בזה לכתחילה, ומקורו מהש"ס פסחים עו: שאם היה תל של אפר בין שני הפסחים מותר לצלותם בתנור אחד. וכן פסק שו"ע ס"ב. אלא שסייג הרמ"א שמותר לכתחילה רק באופן שהתנור פתוח קצת, כי אם סתום לגמרי יש להתיר רק בדיעבד. ובזה קיל טפי תנור עם ב' קדרות מאשר צלי בתנור, שתנור קטן וסתום מותר רק בהפס"מ כנ"ל, ואילו בב' קדרות מותר בדיעבד אף בלא הפס"מ. ואם הטמין בתנור הרבה זמן כפי שמטמין לצורך שבת לילה שלם, כתב הרמ"א להתיר רק בהפס"מ.
האיסור חריף- מבואר ברמ"א שאיסור חריף וכ"ש היתר חריף אסור אפי' בדיעבד לפי שהדבר חריף שואב ריחא טפי. ונחלקו הפוסקים האם האיסור גם בתנור גדול ופתוח או רק בתנור קטן. ופסק הט"ז סק"ה להחמיר אף בתנור גדול ופתוח. עוד סייג הרמ"א שאם אחד מהם מכוסה בבצק שרי, וכתב הש"ך שלכתחילה טוב להחמיר גם במכוסה בבצק .
הדינים הנ"ל לענין חמץ בפסח- הרמ"א הביא ב' דעות האם בחמץ בפסח דינו כשאר האיסורים לענין ריחא או שאף ללוי יש להחמיר בחמץ בפסח כי סו"ס מודה לוי שיש משהו בריח מילתא ובחמץ בפסח אף משהו אוסר. ולדינא הסיק הרמ"א להקל בהפסד מרובה, וכתב המג"א [תמז, ד] דהיינו בתנור פתוח כי בסתום תמיד יש להחמיר בהפסד מרובה ולכן ע"כ שכוונת רמ"א לפתוח קצת. ויוצא מדבריו שלענין חמץ בפסח תמיד יש להחמיר חד דרגא יותר מאיסור רגיל. אמנם הכרתי למד כוונת רמ"א שאסר רק בסתום לגמרי ואין הבדל בין חמץ בפסח לשאר איסורים .
פת שאפאה עם בשר בתנור- נרחיב קצת: בגמ' פסחים עו: מבואר שפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח. ומשמע שלאכול עם עצמה שרי. ואילו בסוגיה בפסחים ל. מבואר שפת שבישלה עם בשר אסור לאוכלה כלל, וכפי שנפסק בשו"ע סי' צ"ז ס"א. ולפ"ז יש להבין מדוע סוגיה בדף עו: שהתירה לאוכלה עם עצמה. וכתבו התוס' שם ל. שאף לרב הסובר שריחא מילתא היא [וכן פסקו התוס' כמבואר שם] אין לאסור הפת לאכול עם עצמה כי סו"ס לא בישלה עם בשר ממש, ורק על פת שבישלה עם בשר ממש גזרו. אמנם הרי"ף ביאר סוגיה בדף עו: גם למ"ד ריחא לאו מילתא, שמ"מ לכתחילה אין לאכול פת שנאפית עם הצלי, בכותח. משום שאפשר לאוכלה בלא כותח, ועוד שהוי דשיל"מ עיי"ש. ולשיטתו אתי שפיר מדוע מותר לאוכלה עם עצמה, כי אינה אסורה באמת שהרי ריחא לאו מילתא היא. ורק פת שבישלה עם בשר ממש יש לאסורה עם עצמה משום גזירת חז"ל. והטור בסי' צ"ז הביא שי"א שאין לאכול פת שצלאה עם הצלי אף בפני עצמה והיינו שסוברת דעה זו שריחא מילתא ואין חילוק בין פת שבישלה עם בשר לבין פת שאפאה עם בשר, [ובאמת יש לבאר מדוע נקטה הגמ' שאסור לאוכלה עם כותח ולא נקטה שאסור לאוכלה גם בפנ"ע]. ודעה שניה הביא הטור להתיר לאוכלה עם עצמה וכן פסק בשו"ע שם. והרמ"א כתב להתיר לאוכלה אף עם כותח כשאין לו פת אחרת. ויש לעיין בדבריו מדוע התיר כשאין לו פת אחרת, הרי עדיין יכול לאוכלה בלא חלב וא"כ ב' סברות הרי"ף קיימות תמיד. ואף שבסי' צ"ט ס"ו מבואר ברמ"א שלא חש לסברת הרי"ף השניה וכמבואר ברעק"א שם [לענין פת שעירבו עם חלב ויש ס' כנגד החלב שמותר לאוכלו עם בשר עיי"ש] מ"מ קיימת סברת הרי"ף הראשונה. ויש לעיין בזה. והנה, יל"ע עוד, האם מותר לכתחילה לאפות פת עם בשר כדי לאוכלו בפנ"ע. דמלשון השו"ע צ"ז ג' נראה שרק אם אפה עם בשר מותר לאוכלה עם עצמה אבל לכתחילה לא יאפה כדי לאוכלה עם עצמה. ובדברי התוס' פסחים ל. שהובא לעיל נראה שמותר אף לכתחילה לעשות כן. ובשפ"ד ס"ס צ"ז נראה שתלה זאת בדעת הצ"צ האם מותר לערב פת עם בשר ויש ס' כנגדו שסובר הצ"צ שיש בזה איסור משום ביטול איסור לכתחילה [ובמשב"ז שם א' הביא כנה"ג שחלק עליו]. ונראה שנקט שבכל ריחא תמיד יש ס' כנגד האיסור למ"ד ריחא לאו מילתא וכל הנושא רק מצד ביטול איסור לכתחילה עיי"ש. ועיין ש"ך סי' ק"ח סקי"א שכתב שאם אפה תחת מחבת אחת אסורה הפת אא"כ עשה בה סימן. וע"ע בבדה"ש בבאורים סימן צ"ז ס"ג מש"כ בזה.
ואם היא פת של גוי, התיר הרמ"א גם רק באופן שאין לו פת אחרת ומקורו באגור. והגם שבב"י ס"ס צ"ז וד"מ כאן נחלקו עליו, דהיות וקיי"ל שריחא לאו מילתא אין הפת נאסרת בדיעבד ומותר לכתחילה לאוכלה, מ"מ חשש ברמ"א לדעת האגור והתיר רק באופן שאין לו פת אחרת .
ויש להדגיש, שכל מה שדיברנו כעת הינו באופן שצלה בתנור ביחד איסור והיתר. אך אם עשה זאת אחד אחר השני אין ריחא כלל. והרחבנו בזה בשיעורים עיי"ש.
בענין תנורים שלנו בין בשר לחלב
יש לדון בתנורים שלנו האם מותר לבשל חלב אחר בשר או להיפך, וכן אם מותר לאפות פת אחר בשר כדי לאוכלה עם חלב.
ויש לדון בתנורים מצד ב' ענינים מרכזיים. א. ריחא. ב. זיעה. ונפרט הדברים בעז"ה.
ריחא:
קיי"ל יור"ד סי' ק"ח שריחא לאו מילתא היא ומותר בדיעבד אף לבשל חלב ובשר באותו תנור. אלא שכל זה רק כאשר מבשלם יחד אך אם בשלם אחד אחר השני אין בעיה של ריחא כלל כמבואר ברמ"א שם ס"א. ואף אם נדון תנורים שלנו כתנור קטן וסתום שהחמרנו בו בדין ריחא להתיר רק בהפס"מ- מ"מ גם זה נאמר רק כשמבשלם יחד ולא אחד אחר השני . וא"כ העולה לדידן שמדין ריחא אין איסור לאפות בשר וחלב בתנור כעושה זאת אחד אחר השני.
זיעה:
הנה, כתב שו"ת הרא"ש וז"ל: "[כלל כ סימן כו] ששאלת, על אלפס חולבת, אם יכולין לתת למטה בכירה תחת קדרה של בשר; נראה לי שאסור, ואפילו בדיעבד אם נעשה, הייתי אוסר הקדרה, כי הזיע העולה מן האלפס הוא כמו חלב. כדתנן בפ"ב דמכשירין: מרחץ טמאה (של מים שאובין), זיעתה טמאה וטהורה (כגון של מי מעין) בכי יותן; בריכה שבבית והבית מזיע מחמתה, אם טמאה, זיעת כל הבית שמחמתה טמאה. ועוד שנינו התם: זיעת האדם טהורה; שתה מים טמאים והזיע, זיעתו טהורה; בא במים שאובין והזיע, זיעתו טמאה. מכל הלין שמעינן, דזיעה היוצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר. נמצאת זיעת האלפס חולבת, היא כחלב, והוה ליה כטיפת חלב שנפלה על קדרה מבחוץ, שאוסר הקדרה.... אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה, דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה; והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה. שמחבת של חלב שנמצאת מעל סיר של בשר ועולה הזיעה מהסיר על המחבת- נאסרת המחבת מצד זיעה של הבשר". עכ"ל. והובא בשו"ע סי' צב, ח.
ויש לדון מדוע בכל ענין התנורים המוזכר בסימן ק"ח לא מוזכר ענין של זיעה, ורק הרמ"א כתב שאם הזיעו שניהם אסור אף אחד אחר השני, ובשו"ע לא כתב מידי. ועוד מדוע בסוגיה בפסחים עו: בענין ריחא לא מובא שיש בעיה של זיעה ולא אסר לוי צלי נבילה עם כחושה מצד זיעה. ומצאנו כמה ביאורים לשאלה זו.
א. בשו"ת הב"ח [חדשות כד] כתב לבאר, לדעת מהרא"י שלמד דין הרא"ש גם במקום פתוח , יש לבאר שהזיעה יש רק כשאחד ע"ג השני אבל אחד ליד השני אין זיעה ובזה עוסקת הסוגיה בפסחים.
ב. בשו"ת אבן יקרה [יור"ד ח"ג יח] כתב לתרץ שע"כ בתנורים אין זיעה כי חום התנור שורף הזיעה. וניתן להוסיף לדבריו את דברי הפרי תואר סי' צ"ב שם שכתב שיש זיעה רק כאשר המחבת מכסה את כל האש כי אם יש אש מגולה ודאי שורפת את הזיעה ואין זיעה. וא"כ אפשר שגם בתנורים הדין כן. אלא שיש לדחות שדברי הפרי תואר אינם קשורים לתנורים דידן כי תנורים דידן נחשבים להסיקן מבחוץ ובזה אין הזיעה נשרפת וכן כתב מהרש"ם [ח"ג ר"ח] לחוש לכתחילה בתנור שהיסקו מבחוץ שאין הזיעה נשרפת. אמנם בשו"ת אבן יקרה כתב את דבריו גם בתנור שהיסקו מבחוץ.
ג. ניתן לתרץ ע"פ המשכנות יעקב שאין זיעה אוכלים אוסרת אלא רק זיעת משקין והובא בפת"ש סי' צ"ב שם.
בבואנו לדון על תנורים שלנו, קודם יש לדון להתיר ע"פ שו"ת הב"ח שסובר שאין זיעה גם באופן שנמצאים אחד ליד השני כאשר יש פתח לזיעה ללכת וא"כ בתנורים שלנו אם יש פתח לזיעה לצאת ודאי שלא יהיה חשש זיעה אחד אחר השני. אלא שבדה"ש צב ח חושש בתנורים שלנו שנחשב שאין מקום לזיעה לצאת מיד. צד נוסף להתיר ע"פ המשכנות יעקב שזיעת אוכלים אינה זיעה. אלא שרבו החולקים עליו. צד נוסף להתיר מדברי שו"ת אבן יקרה הנ"ל, שבתנורים אין זיעה כלל. והן אמת שדבריו לכאורה נסתרים מדברי הב"ח שהעמיד את פשטות דברי הרא"ש שהמחבת היתה תחת כירה מכוסה והוי כמו תנור ובכ"ז חשש הרא"ש לזיעה. ואפשר שתנורים שאני. וניתן להוסיף את דברי הפרי תואר הנ"ל. וכבר הערנו בזה שדידן שאני כי הסיקו מבחוץ.
וא"כ גם אם נחוש לזיעה ולא נסמוך על ההיתרים הנ"ל. עדיין יש עלינו להוכיח שהזיעה אוסרת גם את המחבת שמתחת ולא רק את הקדרה שמעל. ובאמת משמע ברמ"א סי' ק"ח שאסר זה אחר זה אם יש זיעה ומשמע שהזיעה גם יורדת ואוסרת. ויש בזה כמה ביאורים 1. פמ"ג משב"ז צב, כט. הזיעה עולה ויש טיפין שמצטברים ויורדים. 2. אמרי ברוך שם על הדגמ"ר, הזיעה עצמה אין לה מקום לצאת ולכן יורדת למטה. ולפמ"ג יש להקל משום שאפשר לתלות שיש ס' כנגד הטיפה בתבשיל. וכ"כ באג"מ יור"ד א, מ.
לכאו' היה מקום להתיר שאין זיעה כלל כאשר העליון רותח וכפי שהסתפק בזה בשו"ת הרא"ש בעצמו וא"כ אין לחוש כלל בתנורים שלנו לזיעה. אלא שנוקטים להחמיר בזה וכפי שכתב תרומה"ד.
הבדה"ש סי' צב ח, כתב לדון בתנורים חוץ מהזיעה כנ"ל, יש לחוש גם מצד שהזיעה יצרה בעין על הדפנות ויש לאסור מצד הבעין של התבשיל הראשון. והנה דייק האג"מ יורד א מ, מלשון הרמ"א סי' קח שבאופן רגיל לא חוששים לזיעה אלא רואים שהזיעו. אלא שהמעיין בד"מ יראה שכתב לחלק שבתבשיל יש זיעה ורק במאפה אין זיעה. וא"כ אף אם נחוש לתבשיל של בשר אחר של חלב בתנור, כאשר אחד מהם אפיה נראה היה שאין לחוש לזיעה ויהיה שרי. וכן פסק בשו"ת אג"מ יור"ד א, סי' מ וסי' נט.
אמנם אכתי יש לחוש גם בדבר יבש לפי מה שכתב במנח"י לה, ו לבאר דברי הת"ח שכתב שבדבר יבש אין זיעה מדוע אוסרים את הכיסוי ששמים ע"ג החררה בפסח. וביאר המנח"י 1. נעשה בתדירות ולכן יש לאסור. 2. היות ואפשר בליבון חוששים לכתחילה. 3. חומרא דחמץ. וא"כ לפי 2 התי' הראשונים יש לחוש גם בדבר יבש לזיעה.
וכן יש להתיר במכוסה, אלא שגם במכוסה כתב בדי השולחן שם שיש לפקפק כי כתב הרמ"א צב, ח. לחוש לכתחילה בכ"ז והיינו גם לענין מכוסה כפי שכתבו הכת"ס משום שמא לא יהיה מכוסה יפה או כפי שכתב האג"מ שמא ישכח ויסיר את הכיסוי לרגע. ואם מחכה מעל"ע ודאי שרי. כי לא נחוש כ"כ באינו ב"י.
והעולה להלכה: מדברי הבדה"ש. 1. בשני תבשילים עם משקה אחד של בשר ואחד של חלב יש לכסות אחד מהם ולהמתין מעל"ע. 2. באפיה יש להתיר מיד ומ"מ יכסה אחד מהם. 3. אם בא לאפות מאכל פרווה יש להתיר מיד אלא שיכסה כי בלא"ה יש מתירים נ"ט בר נ"ט.
ויש לדעת שדבריו במספר 1. חומרא גדולה, כי אף חשש הרמ"א לענין כיסוי בסי' צ"ב ס"ח הינו רק למחבת של בשר עם חלב ביחד, אבל לחוש שכיסוי לא יועיל גם בזה אחר זה ויצטרכו להמתין מעל"ע הוא חומרא גדולה. ועיין משנ"ב תנא, סקקל"ו.
מדברי האג"מ: להתיר אפיה בדברים יבשים בזה אחר זה מיד אף בלא כיסוי ואף מבשר לחלב. ולא רק פת. ומשמע שלא חשש לתי' המנח"י שיש לדידו לאסור גם באפיה זיעה.
בענין ריחא לאו מילתא- סימן קח
נחלקו בגמ' האם ריחא מילתא היא או לאו. ויש בזה ב' סוגיות, סוגיה בגמ' פסחים עו: וסוגיה בגמ' ע"ז סו:. וקודם שנדון בסוגיה ובראשונים יש לחקור האם מ"ד הסובר שריחא לאו מילתא היא פירושו שאין ריח כלל ואין לריח מהות של איסור, או שמא סובר שיש ריח אלא שאין בו כמות מספיקה כדי לאסור ויש תמיד ס' כנגד האיסור היות והוציא האיסור רק ריח.
וכעת נדון בסוגית הגמ'. איתא בגמ' פסחים עו: מחלוקת בין רב ללוי, רב סובר שריחא מילתא היא ולוי סובר שריחא לאו מילתא היא. ונחלקו לענין בשר נבלה שצלאו בתנור עם בשר שחוטה ואחד מהם שמן. ובסוף הסוגיה שם הביאה הגמ' את דברי רבא מפריזקא שפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח. סוגיה נוספת בגמ' ע"ז סו: שנחלקו אביי ורבא לענין בת תיהא [חבית יי"נ שמריחה ע"י נקב שנוקב במגופה] האם מותר להריח שלדעת אביי אסור היות וריחא מילתא היא ורבא סובר שמותר כי ריחא לאו מילתא היא. והביאה הגמ' ראיה לרבא מפת שאפאה עם עצים של כמון תרומה שמותרת הפת למרות שריח התרומה בפת. דחתה הגמ' ששאני התם שמיקלא קלי איסורא. ובשני הסוגיות רצתה הגמ' לתלות מחלוקת האמוראים במחלוקת תנאים שנחלקו בפת ששם אותה מעל חבית של יין שלדעת ר"מ הפת אסורה הואיל וקיבלה מריח היין. ולר' יהודה מותרת, ולר' יוסי פת שעורים אסורה הואיל והשעורים שואבות. ומתבאר שלר"מ ריחא מילתא ולר"י ריחא לאו מילתא. והסיקה הגמ' שללוי וכן לרבא ודאי מחלוקת תנאים היא כנ"ל, אלא שלרב ולאביי אפשר שאין בזה מחלוקת היות ור"ל העמיד את מחלוקת התנאים באופן שפת חמה וחבית סתומה או להיפך, אבל פת חמה וחבית פתוחה כו"ע מודו לאיסור משום שריחא מילתא היא, וגם במקרה של רב שאיירי בבשר שחוטה עם נבלה וכן במקרה של אביי בבת תיהא הוי כפת חמה וחבית פתוחה שלכו"ע ריחא מילתא. ע"כ הסוגיה הנצרך לנו.
ונחלקו הראשונים בפסק הדברים. דעת הרי"ף [חולין, לב. בדפי הרי"ף] שמחלוקת רב ולוי היא היא מחלוקת דאביי ורבא, והיות וקיי"ל בכל הש"ס הלכה כרבא לגבי אביי חוץ מיע"ל קג"ם, גם כאן הלכה כרבא וממילא הלכה כלוי שריחא לאו מילתא היא. אלא שהוסיף הרי"ף שאף לוי לא התיר לכתחילה אלא בדיעבד . ולפ"ז ביאר הרי"ף סוף הסוגיה שם שרבא מפרזיקא אסר פת שאפאה עם הצלי לאכול בכותח, ודין זה גם אליבא דלוי היות וגם לוי אוסר לכתחילה, ועוד כתב הרי"ף טעם נוסף מדוע לוי יאסור פת זו בחלב משום דשיל"מ שאפי' באלף לא בטיל וה"נ קצת הריח הנכנס הוא דשיל"מ כי יכול לאכול הפת עם בשר ולכן אסורה הפת עם חלב גם ללוי. עוד הוסיף הרי"ף, שדברי ר"ל שפת חמה וחבית פתוחה לכו"ע ריחא מילתא היא, אינם אליבא דלוי ורבא כי לדעת לוי אף פת חמה וחבית פתוחה מותר אליבא דר' יהודה היות וריחא לאו מילתא היא.
ומתבאר בדעת הרי"ף, שאין דרגות לריח שמותר ולריח שאסור, אלא למ"ד ריחא לאו מילתא בכל האופנים שרי ולכן גם בפת חמה וחבית פתוחה מותר לכתחילה, וכמו"כ בת תיהא שרי הגם שמריח את האיסור באופן ישיר, וכן פסק להלכה . ויוצא שסובר הרי"ף כצד א' שבחקירה לעיל, שבריח אין מהות איסור כלל .
והקשה הר"ן בדעת הרי"ף כמה קושיות, ונביא את חלקם הנוגע לנו. א. בדברי רבא נראה שהתיר לכתחילה בת תיהא, והיות וסובר כלוי צריך היה להיות שיתיר רק בדיעבד שהרי לוי התיר לדעת הרי"ף רק בדיעבד. ב. היות ורבא מתיר בת תיהא הגם שאין שם עירוב עם הריח כי מריח רק את האיסור ובכל זאת התיר, איך אפשר שלוי יאסור תערובת מצד דין דשיל"מ שלא יתכן שהתערובת תהיה חמורה יותר מהאיסור כשהוא בעין . ג. דשיל"מ נאמר רק במין במינו כאן הוי מין באינו מינו. ד. דשיל"מ נאמר רק האם האיסור יהיה מותר ואילו כאן אין הפת תהיה מותרת עם חלב לעולם. ולכן בכל נ"ט בר נ"ט לא אמרינן שהוא דשיל"מ לאוכלו עם המין המותר כי לעולם לא יהיה בהיתר לאוכלו עם המין האסור. ובהמשך נתייחס לקושיות אלו.
ודעת תוס' בע"ז, שאין הסוגיות קשורות זב"ז. ולוי התיר ריחא מילתא אף לכתחילה [ודייק זאת מהסוגיה בפסחים עיי"ש], ואביי ורבא שנחלקו בעינן בת תיהא אינם קשורים לרב ולוי, אלא נחלקו האם כשמריח את האיסור עצמו והאיסור הוא איסור הנאה אם נחשב לשתיה או לא. שאביי מחשיב הדבר לשתיה, ורבא מודה לאביי שנחשב לשתיה אך היות וריח היין מזיקו- שרי. וא"כ אפשר הדבר שרבא יודה לרב שריחא מילתא היא, וכן אפשר שאביי יודה ללוי שריחא לאו מילתא היא . ולפ"ז כתב הרא"ש [וכן התוס', עיין מהרש"א] שאף לוי ורבא מודים לדברי ר"ל שפת חמה וחבית פתוחה כו"ע מודו שריחא מילתא היא, אלא שסברו שבת תיהא ובשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה הם פחות מפת חמה וחבית פתוחה. והיינו שיש כמה דרגות בענין ריחא ויש אופנים שבהם כולם מודים שיש ריחא ויש אופנים שבהם נחלקו כמבואר בתוס'. וממילא הסיקו תוס' שהלכתא כרב, היות ואין רבא חולק עליו כנ"ל.
והעולה מתוס' הסוברים שיש כמה דרגות בריח ויש אופנים בהם אף לוי מודה, שכו"ע מודו שיש בריח מהות של איסור אלא שסובר שלוי שיש אופנים בהם הכמות של איסור קטנה מידי ולכן הריח לא יאסור, ויש אופנים בהם הריח יאסור לכו"ע והיינו כהצד השני בחקירה שחקרנו.
עוד מצאנו בגמ' ע"ז יב: לענין חנויות של ע"ז שהיו מעטרים בוורד והדס שהיו נותנים ריח- שאסורים בהנאה. והקשו התוס' שם לרבא הסובר שריחא לאו מילתא כמו בת תיהא, מה החילוק בין וורד והדס של ע"ז שאסורים להריח לבין ריח יי"נ שמותר. ותי' בתוס' שם ב' תירוצים. א. וורד והדס עיקרם לריח ולכן ריחם אסור, אבל דבר שאין עיקרו לריח אף שהוא איסור הנאה אינו ריחו אסור. ב. בת תיהא מזיק לו ריח היין ולכן התיר רבא מה שא"כ וורד והדס.
וכתב הגר"א [סק"כ] לתלות ב' תי' התוס' המחלוקת הרי"ף ותוס'. שלדעת הרי"ף שאין בריח מהות האיסור וזהו טעמו של רבא, יש לבאר שבוורד והדס שעיקרם לריח ואסרו ע"ז איסור הנאה – אסור אף למ"ד ריח לאו מילתא כי זהו צורת ההנאה שאסרה תורה. ואילו התי' השני בתוס' סובר כדעת התוס' שאף ריח של איסור אסור כאשר הוא ריח חזק ובזה כו"ע מודו ומש"ה אסור להריח ורד והדס של ע"ז, ובבת תיהא שרי רק משום שמזיקו. אלא שלפ"ז אפשר שתי' השני של תוס' קאי כמ"ד ריחא מילתא הוא, ואילו למ"ד ריחא לאו מילתא הוא יהיה מותר כי הריח מועט הוא.
וכעת נחזי אנן כיצד פסקו השו"ע והרמ"א במחלוקת זו- הדברים מבוססים ע"פ דברי הגר"א סק"כ [וכן בבהגר"א סק"י וסקי"א].
א. פסק הרמ"א ס"א שיש אומרים שבתנור סתום לגמרי יש להקל רק בהפסד מרובה. והטעם לאסור מבואר באו"ה כלל לט אות יא, שתנור סתום נחשב לפת חמה וחבית פתוחה שבזה אף לוי מודה לאסור. והיינו כדעת התוס' כנ"ל. ומה שהתיר הרמ"א במקום הפס"מ, משום שסו"ס לדעת הרי"ף אף פת חמה וחבית פתוחה מותר ללוי כנ"ל. כן ביאר הגר"א סקי"א עיי"ש.
ב. נחלקו הראשונים האם יש לאסור ריחא מילתא בחמץ בפסח, כגון שאפה בתנור אחר חמץ ומצה או אף תבשיל שמן. לדעת התוס' בע"ז אף באופנים שאין ריח כגון בתנור גדול ופתוח אליבא דרב, סו"ס משהו ריח ישנו, וחמץ בפסח שאיסורו במשהו אוסר גם באופן זה . אמנם דעת המרדכי שאין לאסור כי ריחא לאו מילתא היא. ושורש מחלוקתם היא שתוס' לשיטתו שאף למ"ד ריחא לאו מילתא , ריח במהותו אוסר אלא שמועט הוא, ולכן בפסח חמץ יאסור בריחא. ודעת המרדכי כדעת הרי"ף שריחא לאו מילתא כלל ולכן גם בפסח החמץ יהיה מותר . והתיר הרמ"א רק במקום הפסד לסמוך על המקילים .
ג. פסק השו"ע ס"ד שפת חמה וחבית פתוחה אסור, ודין זה רק אליבא דהתוס', כיון שע"פ הרי"ף לוי חולק אף בדין זה כי אין מהות לריח לאסור.
ד. פסק הרמ"א ס"ה שאסור לזלף יי"נ כיון שאסור בהנאה. ודין זה כתבו התוס' לשיטתם שיש בריח כדי לאסור, אלא שכאשר מתבטל בטעם אחר מותר אמנם כאשר הוא בפנ"ע יהיה אסור ולכן אף זילוף אסור יהיה לדעת לוי. אמנם לדעת הרי"ף אין איסור לזלף אליבא דלוי היות ואין בריח מהות של איסור.
ה. פסק השו"ע שבשמים של ע"ז אסור להריח בהם. ודין זה אתי שפיר אליבא דכו"ע וכפי שהתבאר לעיל בבאור ב' תי' התוס' בע"ז יב: אלא שהש"ך סקכ"ז ביאר דין השו"ע אליבא דהתי' השני של תוס' וכן ביאר הגר"א אות לז.
נמצא מכל מקומות אלו שפסקו השו"ע והרמ"א לכתחילה כדעת תוס' ולא כדעת הרי"ף בענין החקירה הנ"ל. ורק במקום הפס"מ פסקו כרי"ף.
וכעת יש לדון שאם כנים הדברים, מדוע פסק השו"ע כלוי, הרי תוס' פסקו כרב ואין לנו מקור לפסוק כלוי כי אין כבר הכרח שרבא כלוי. ועוד הקשה החזו"א [סימן לה] לדברי הגר"א, מדוע בס"ד בפת חמה וחבית פתוחה אסר השו"ע ולא התיר במקום הפס"מ כפי שהתיר בתנור סתום לגמרי הרי לדעת הגר"א הא בהא תליא.
ועוד יש להקשות קושיה חמורה על דברי הגר"א. דהנה הקשו הראשונים על דברי רבא שהתיר בת תיהא, כיצד אפשר להתיר להריח יי"נ שאסור בהנאה, הרי פסק רבא בגמ' בפסחים שאיסורי הנאה הגם שאין מתכוון וא"א שלא יהנה –אסור להנות, וה"נ נהנה בבת תיהא מריח היין. וקושיה זו הקשו הראשונים גם לדעת הרי"ף, היות שסוגיית ריחא מילתא אינה קשורה לענין להריח את האיסור עצמו וכל מחלוקת רב ולוי היתה כאשר הריח נכנס לתוך מאכל או משקה וכעת אוכל את המאכל עם ריח האיסור, ובזה יש לדון האם הריח הוא כממש או אינו כממש, אך כאשר מריח את האיסור עצמו ונהנה מריחו- אין בזה היתר באיסורי הנאה לכו"ע, ולכן הקשו הראשונים איך התיר רבא להריח בת תיהא. ותירצו ע"ז ג' תירוצים. א. היין מזיקו ולכן אין בבת תיהא הנאה מהריח. ב. אינו עשוי לריח, ולא נאסר בהנאה של ריח רק מה שעיקרו לריח כגון ורד והדס של ע"ז. ג. ע"פ הערוך שאיירי בבת תיהא שמריח דרך פיו, אין זה דרך הרחה כי אינו מריח דרך אפו, ולכן התיר רבא בבת תיהא [עיין רמב"ן ע"ז סו: שהביא תירוצים אלו]. ואחר שתירצנו שאין בבת תיהא איסור להריח מצד איסורי הנאה של הריח נחלקו אביי ורבא האם מותר או אסור, ושורש מחלוקתם שלדעת אביי נחשב כשותה ואסור מדין ריחא מילתא היא כפי שאסר רב כשהאוכל קיבל ריח האיסור. ואילו רבא התיר דאין בת תיהא נחשב כשתיה [ולא משום שמזיק לו כפי שכתבו התוס', אלא משום שסובר שריחא לאו מילתא היא ולכן אין חשוב כשותה] ולכן התיר בת תיהא.
נמצא כעת, שענין ריחא מילתא שעסקו בו רב ולוי הוא האם ריח הנכנס לאוכל נחשב כטעם כעיקר ויאסור האוכל או שמא אין בו ממש כי רק ריח הוא. וכן ניתן לבאר בדעת הרי"ף. ודעת תוס' שלמ"ד ריחא לאו מילתא מודה שיש קצת ריח ויש בכוחו לאסור כאשר הוא מרובה [כמו פת חמה וחבית פתוחה] אלא שכאן הוא מועט אינו אוסר.
ולפ"ז כתב החזו"א [סימן לה סק"ב] להקשות על הגר"א שכתב להתיר זילוף ביי"נ אליבא דהרי"ף, שודאי אף הרי"ף אסר לזלף יי"נ היות ומריח את האיסור עצמו, ואין כאן את ההיתר שמריח דרך פיו או שמזיקו. וזה אינו קשור לסוגיית ריחא מילתא היא כנ"ל, ולכן דברי הרמ"א שאסר לזלף אינם רק לדעת תוס' אלא כו"ע מודו בזה. וצע"ג דברי הגר"א בזה.
ולכן ביאר החזו"א, שפסקו השו"ע ורמ"א כדעת תוס', ולכן פת חמה וחבית פתוחה אסור לכ"ע כפי שכתבו התוס' ולכן אין מי שיתיר בהפס"מ. אמנם לענין תנור קטן וסתום מדויק מדברי התוס' שבזה לוי התיר וכפי שכתב הגר"א בעצמו בסקט"ו בדעת התוס', וסובר החזו"א שאין הכרח בתוס' שפסק כרב אלא אפשר שהלכה כלוי, ולכן הקל הרמ"א בזה בהפס"מ. ולענין זילוף כתב החזו"א שאף לרי"ף יש לאסור זילוף, דכל מה שהתיר מ"ד ריחא לאו מילתא היינו כאשר בא לשתות או לאכול את מה שהריח נכנס בתוכו, אבל כאשר מריח את הדבר עצמו אסור לכו"ע, וגם לדעת הרי"ף זילוף אסור. ומה שרבא התיר בבת תיהא כי נחשב בת תיהא לשתיה כמו שכתבו התוס' – ובשתיה סובר רבא שריחא לאו מילתא היא.
ולענין הקושיה הא' שהקשה החזו"א מדוע הרמ"א לא כתב בס"ד בדין פת חמה וחבית פתוחה להקל בהפס"מ כפי שכתב בתנור קטן וסתום. ביאר החזו"א, שאף שלדעת או"ה דין תנור קטן וסתום הוא ממש דין פת חמה וחבית פתוחה, בתוס' ע"ז סו: כתב שבתנור קטן וסתום נחלקו רב ולוי ואילו פת חמה וחבית פתוחה כו"ע מודו לאסור. נמצא שהרמ"א אתי שפיר עם דעת התוס'. ומה שהתירו הרמ"א והשו"ע בדיעבד ריח לאו מילתא אף שהתוס' פסק כרב שריחא מילתא היא. כתב החזו"א שאין הכרע בדברי התוס' לפסקו כרב ואפשר להסתמך על ראיות הרי"ף לפסוק כלוי ולכן פסקו כן השו"ע והרמ"א.
וכעת נעסוק בקושיות הר"ן במה שהקשה על הרי"ף. לענין הקושיה הראשונה כתב בהגר"א [סק"א] לבאר ע"פ השערי דורא [וכ"כ הרמב"ן בע"ז בדעת הרי"ף] שאף הרי"ף מודה שיש חלוקה בין בת תיהא שאין שם פיטום של ריח לבין בשר נבלה עם בשר שחוטה שיש ריח של פיטום ולכן אסר לכתחילה עיי"ש. אלא שעדיין צריך להבין, שאם סובר הרי"ף שאין כלל מהות של איסור איך שייך שפיטום יאסור בריחא, וצ"ע כעת. שו"ר בכרתי סק"א שכתב לבאר בדעת הרי"ף שאף הרי"ף מודה שלוי מתיר לכתחילה וכמו שרבא התיר בת תיהא, ומה שהרי"ף כתב לאסור לכתחילה אין זו דעת לוי אלא דעת הרי"ף להלכה כדי לחוש לדעת רב. ובלשון הרי"ף דבריו קצת דחוקים עיי"ש.
ולענין קושיית הר"ן שהקשה על מה שכתב הרי"ף שפת שאפאה עם הצלי אין לאוכלה בכותח מצד דשיל"מ, כתב ביד יהודה [סק"ג] לבאר שאין כוונת הרי"ף שיש איסור בריח במשהו ולכן אסור כמו כל דשיל"מ שלא בטל באלף, דהרי הרי"ף סובר שאין ריח נחשב לאיסור כלל ואין כלום מהאיסור. אלא כוונתו כעין דשיל"מ, שעד שתאכלנו באיסור – תאכלנו בהיתר, ולכן אין לאכל פת שאפאה עם הצלי בחלב משום שיכול לאוכלה עם בשר ומדוע לו לאוכלה עם חלב.
והעולה להלכה מכל הנ"ל: האם מותר להריח חמץ בפסח, לדעת הגר"א תליא בפלוגתא תוס' ורי"ף שלרי"ף שרי ורמ"א פסק כתוס'. ואילו לדעת חזו"א לכו"ע יש לאסור [ואפשר שלראשונים שהתירו בת תיהא משום שאין עיקרו לריח ה"נ יהיה מותר, אלא אין נפסק כן כמבואר בש"ך סקכ"ז] וע"ע בבאור הלכה סימן תמ"ב מש"כ בזה.