תערובות
סימן קי"א |
סעיף א-ז |
דין כלים טריפות שנתערבו בכשרות
סעיף א
שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור ולפניו שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור אם החתיכה היא מאיסור דרבנן כגון שומנו של גיד ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאנו תולין לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של היתר ואפילו אם ההיתר שבקדרה אינה רבה על שלפניה וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה ונפל בה אחת מאלו השתי החתיכות ואין ידוע איזו היא אנו תולין דשל היתר נפלה אפילו אין ההיתר רבה על האיסור או אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן ויש שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור ואין ידוע לאיזו נפלה גם בזו תולין להקל:
סעיף ב
במה דברים אמורים שתולין בכל אלו להקל אפילו אין ההיתר רבה על האיסור שאין האיסור גם כן רבה על ההיתר אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולין להקל:
סעיף ג
היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה:
סעיף ד
היה ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מדברי תורה תולין להקל כיצד שתי קדרות אחת של בשר שחוטה ואחת של נבילה ונפלה חתיכת נבילה לתוך אחת מהן אם ההיתר שבקדרת ההיתר רבה קצת על חתיכת הנבילה תולין להקל לפי שדבר תורה מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים הצריכו ששים היו שתי הקדירות ממין אחד והאיסור ממין אחר אין תולין להקל עד שירבה ההיתר ששים על האיסור:
סעיף ה
היו כאן שתי קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו אסורות שתיהן אפילו באיסור דרבנן אם אין בשום אחת כדי לבטל האיסור אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות:
סעיף ו
היה כאן שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל אני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני אבל אם נפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואחר כך נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל שתיהן אסורות:
הגה: ודוקא שאין ס' לבטל האיסור שנפל שם אבל אם היה ס' לבטל האיסור שנפל שם הוי כאילו לא נפל שם איסור כלל (ב"י בשם הרשב"א):
סעיף ז
היו כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפל ואין באחת כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטלו שתיהן מצטרפות לבטלו ולא עוד אלא אפילו אחת בבית ואחת בעליה מצטרפות והוא הדין אפילו למאה בד"א בששתיהן של אדם אחד לפי שכל שהן של אדם אחד עתיד להתערב אבל אם הם של שני בני אדם אין מצטרפות:
הגה: ויש מחמירים דאפילו באדם אחד אין להקל ולצורך הפסד יש להתיר באדם אחד ומיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו יחד דאז כבר נתבטל האיסור (בארוך כלל כ"ו בשם מהרי"ש):
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
סימן קיא
א. קיי"ל שאיסור דרבנן שהתערב חד בחד לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, וכפי שביאר זאת הש"ך בכללי ס"ס אות כא שהיות ויש כאן ודאי איסור נחשב לאתחזק איסורא ושניהם נחשבים לגופו של איסור. ולעומת זאת מבואר בסוגיה בכתובות פב. שב' קופות אחד של חולין ואחד של תרומה וב' חתיכות אחד של חולין ואחד של תרומה, ונפלו החתיכות לתוך הקופות תולים ואומרים שאיסור נפל לתוך איסור והיתר נפל לתוך היתר, למרות שבתחילה היו ב' חתיכות של תרומה ושל חולין והוי חד בחד באיסור דרבנן. ויש לברר מדוע כאשר החתיכות עומדות בפני עצמן אמרינן אתחזק איסורא ושניהם אסורות, ואילו כאשר נופלות לתוך ב' קופות הדין משתנה ותולים שההיתר נפל להיתר.
ב. ובפשטות החילוק בין המקרים, שבב' קופות יש על הקופה של ההיתר חזקת היתר ולכן אזילנן בתר חזקה ותולים שהיתר נפל להיתר כי ספק דרבנן לקולא. אמנם בב' חתיכות בפני עצמם טרם שנפלו אין עליהם חזקת היתר כי בודאי יש איסור ביניהם ולא ידוע היכן הוא ולכן אוסרים ב' החתיכות.
ג. ובאופן שיש ב' חתיכות אחד של איסור ואחת של היתר ונפלה אחת מהן לקדירת היתר, נפסק הדין בשו"ע ס"א שתולים שההיתר נפל להיתר ומקורו בתוספתא תרומות. וכתב הש"ך סק"ד שאיירי באופן שניכרות החתיכות קודם שנפלו מה ההיתר ומה האיסור, כי אם לא ניכרות הדין שאתחזק איסורא ושניהם אסורות וממילא גם הקדרה שנפלה בה החתיכה אסורה. ויש להקשות מדוע יש לאסור הקדרה, הרי היא בחזקת היתר ומדוע שלא נאמר בזה ספיקא דרבנן לקולא כשיש חזקת היתר. וצריך לומר, שכאשר אני צריך לדון על חתיכה אחת מתוך ב' החתיכות אמרינן שהיות וכבר פסקנו עליהם דין איסור דאתחזק איסורא- על כל חתיכה לחוד דן אני לאיסור ולכן לא תועיל לי חזקת היתר של הקדרה. אמנם כאשר אני בא לדון על ב' החתיכות ביחד וכגון באופן שנפלו ב' חתיכות לב' קדרות כנ"ל, היות בוודאי אחת מהחתיכות הינה היתר אין לדון על שניהם בתור 'אתחזק איסורא' ולכן יש להתיר את הקדרות בהצטרף הסברא שיש לקדרה חזקת היתר. ובדברים אלו ביארנו דברי הש"ך סק"ד ותירצנוהו מהשגת הפר"ח עליו עיי"ש. ויש להוסיף שהיות וכל דין 'תולין' מתבסס על דין ספיקא דרבנן לקולא- דין תולין ישנו רק באיסורי דרבנן או באיסורי תורה שהתבטלו ואסורים רק מדרבנן. אבל באיסורי תורה לא תולים שההיתר נפל להיתר והאיסור לאיסור כי ספיקא דאורייתא לחומרא.
ד. ובסוגיה ביבמות שם נחלקו ר' יוחנן ור"ל מתי אומרים דין 'תולין', דעת ר"ל שרק באופן שיש בהיתר רוב כנגד האיסור שאף אם האיסור נפל איליו היה מתבטל מהתורה, תולין שהאיסור נפל לאיסור וההיתר להיתר. ולדעת ר' יוחנן אין צריך שיהיה בהיתר רוב אלא מספיק שיהיה בהיתר בגודל האיסור, אך אם האיסור מרובה על כמות ההיתר לא תולים שההיתר נפל להיתר . וטעמם, שהיות וגם אם נתלה שהאיסור נפל להיתר ההיתר מותר מהתורה – לכן אפשר לומר בזה 'תולין שההיתר נפל להיתר'. [ומה שאכתי לא ברירא, מה מועיל בדעת ריו"ח שיש היתר כנגד האיסור עדיין מהתורה אסורה תערובת של חד בחד ומה הועיל בזה, ועיין לקמן מה שנכתוב בשם החוו"ד]. והקשה הרשב"א בתוה"ב [שער ד' כב:] מדוע צריך שיהיה רוב או לפחות כמות בהיתר כמו האיסור ולא נאמר ספיקא דרבנן לקולא ונתלה שההיתר נפל להיתר והאיסור לאיסור ובזה יש להתיר גם אם ההיתר מועט מהאיסור. ובאמת הרא"ה שם בבדק הבית כתב מכח קושיה זו שאף באופן שהאיסור רבה על ההיתר אמרינן 'תולין' וביאר כוונת הגמ' שם, שכאשר תירצה הגמ' שם לריו"ח שאומרים 'תולין' חזרה בה הגמ' ממה שכתבה קודם לכן וסוברת שאין צריך רוב לדעת ריו"ח. אמנם גם לשיטת הרא"ה עדיין צריך לבאר מה ההבנה בדעת ר"ל שהצריך רוב כנגד האיסור ולא אמר ספיקא דרבנן לקולא. וברשב"א תירץ שהיות ונפל כאן ודאי איסור לתוך תערובת זו של הקופות יש להחמיר ולאסור אא"כ יש בהיתר כנגד האיסור. ותירוצו עדיין צ"ע דהיות ויש ספק דרבנן לאן נפל האיסור ויש חזקת היתר לקופה כנ"ל, מדוע שלא נאמר ספקא דרבנן לקולא גם באופן זה. ובאמת, בחוו"ד אות ב' הקשה איך הגמ' בפסחים ט. מתירה ב' בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק וב' צבורים אחד של חמץ ואחד של מצה, שתולים שחמץ נפל לאינו בדוק והמצה לבדוק, דקשה איך ניתן לתלות הרי בבית הבדוק אין רוב כנגד החמץ שהרי אף משהו של חמץ מצריכו בבדיקה. וביאר החוו"ד הדין שצריך שיהיה בהיתר רוב או מחצה באופן זה: שאם יש רוב של איסור, כאשר נופל איסור לאחד הקדרות אין אנו דנים על התערובת אלא על האיסור עצמו והוי כמו לא נפל האיסור כלל לתוך הקדרות אלא עדיין עומד בפנ"ע וממילא אין להתיר שהרי ב' חתיכות א' של איסור וא' של היתר הוי תערובת חד בחד שאין להתירם שהרי עליהם אין חזקת היתר כנ"ל. אך כאשר יש רוב או מחצה של היתר כנגד האיסור, אף אם יפול האיסור להיתר איני דן על האיסור לחוד אלא על ההיתר ולה יש חזקת היתר וממילא אין דין אתחזק איסורא. ולפ"ז ביאר הסוגיה בפסחים, שהיות ואנו דנים על הבית אם הוא בדוק ולא על החתיכה ולבית יש חזקת היתר לכן אומרים דין תולין.
ה. ועכ"פ, ע"פ דברי הרשב"א יצא, שבאופן שיש ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר ונפלה חתיכה אחת של איסור לתוך קדירת היתר ולא ידוע מי נפלה, היות ולא בהכרח שנפלה כאן חתיכת איסור לקדרה יש להקל ולומר תולין שההיתר נפל להיתר גם באופן שאין בהיתר כנגד החתיכה, דבזה אין את הסברא שכתב הרשב"א לאסור שודאי יש כאן איסור. וכ"כ הש"ך סק"ו. איברא, שבאופן שיש חתיכה אחת של איסור שנפלה לב' קדרות א' של היתר וא' של איסור ולא ידוע להיכן נפלה, יחמיר הרשב"א שיצטרכו שיהיה בקדרת ההיתר כנגד האיסור משום שבזה ודאי נפלה חתיכת איסור לתוך הספק, וכ"כ הפמ"ג שפ"ד ו' עיי"ש.
ו. ועדיין נשאר לבאר, שדין 'תולין' נאמר כאשר יש קדירה אחת של איסור וקדירה אחת של היתר שתולים שנפל האיסור לתוך האיסור. אך אם יש ב' קדרות של היתר ואין בכל אחת כדי לבטל האיסור אין תולין שנפל האיסור לתוך אחת מהן ונתיר את השניה. ומדוע באמת שלא נאמר גם בזה ספיקא דרבנן לקולא ונתלה שנפל האיסור באחת מהקדרות. והביא הרשב"א [שם] ששאל קושיה זו את הרמב"ן, והשיב הרמב"ן שבאמת אף בב' קדרות של היתר יש דין תולין, אלא שישנה סוגיה נוספת של ב' שבילין שממנה נלמד שאם ב' אנשים הלכו בב' שבילין ושביל אחת טמא ובאו להשאל בב"א מטמאים את שניהם היות ויש תרתי דסתרי אם נפסוק להקל בשניהם, ולמרות שהשבילין ברה"ר שהדין ספק טומאה ברה"ר טהור בכל אופן אין מקילין בתרתי דסתרי אף שמעיקר הדין יש לטהר. וה"נ בב' קדרות של אדם אחד או של שני בנ"א ובאו להשאל בב"א אין להתיר הקדרות אף שספיקא דרבנן לקולא משום תרתי דסתרי שודאי באחת מהם נפל האיסור, אך באופן שב' הקדרות הם של ב' בנ"א ובאו להשאל בזה אחר זה- נתיר את ב' הקדרות משום ספיקא דרבנן לקולא. והרשב"א שם נחלק על הרמב"ן וסובר שגם אם שייכים הקדרות לב' בנ"א ובאו להשאל בזה אחר זה אין להתיר. ולא ביאר שם טעמו ומדוע. לגוף הקושיה שהקשה את הרמב"ן כתב הרשב"א שדין תולין אומרים רק כאשר יש להתיר קדרה אחת משום שאין דנים עליה שבזה תולים שהאיסור נפל בה וממילא קדרת ההיתר מותרת, אך אם צריך לדון על ב' הקדרות במידה ונפל האיסור באחת מהן, אין בזה דין תולין. ולכן רק אם קדרה אחת של תרומה או של איסור או שיש בה רוב לבטל האיסור אומרים דין תולין, ולא באופן ששניהם קדרות של היתר.
ואכתי יש להקשות לדעת הרמב"ן מדוע בב' קדרות של אדם אחד לא נוכל להחליט שקדרה אחת היא האיסור והשניה היא ההיתר וכך לא יהיה תרתי דסתרי, ואם נדחה שא"א לתלות אלא במקרה שצריך לדון רק על קדרה אחת- היינו דברי הרשב"א והרמב"ן חלק עליו. וצ"ב כעת.
ז. והנה, דברי הרמב"ן הינם מוכרחים מסוגיות הש"ס, שבגמ' פסחים י. מבואר שאם יש ב' בתים בדוקים ונכנס עכבר עם חמץ באחד מהם ולא ידוע להיכן נכנס. אם הבתים הם של ב' בנ"א ובאו להשאל בזה אחר זה, מקילים בב' הבתים שאינם צריכים בדיקה. ומקרה זה דומה למקרה של ב' קדרות של היתר ונכנס איסור באחד מהם. עוד מצינו בגמ' כתובות כז. בעיר שכבשוה כרכום שכל הכהנות שבתוכה אסורות ואם יש שם מחבואה אחת שמחזקת אשה אחת רצתה הגמ' לתלות דין זה אם באו להשאל בב"א או לא. ומוכח שאם באו להשאל בזה אחר זה כולם טהורות. וכן הוכיח הש"ך סקי"ט כדעת הרמב"ן ופסק כוותיה. ויש לברר מה יענה הרשב"א על ראיות אלו .
ח. ובנקוה"כ (מבן הש"ך) בסוף הסימן כתב לבאר כוונת הרשב"א, שבב' שבילין אין מקרה אחד קשור למקרה השני ולכן כאשר באו להשאל בזה אחר זה אין תרתי דסתרי. דכאשר בא הראשון לשאול אין הכרח שעבר עוד אחד בשביל השני וממילא אין סתירה אם פוסקים היתר לשניהם. אבל בב' קדרות במידה ויפסוק לא' שקדירתו מותרת ממילא יפסוק שקדירת השני אסורה שהרי מקרה אחד הוא, שעצם השאלה האם הקדרה מותרת משום שיש ספק להיכן נפלה החתיכה ולכן גם בשאלת הא' יש תרתי דסתרי על הקדרה השניה במידה ויפסוק על שניהם ביחד להיתר. אלא שיש להקשות שהסוגיה בפסחים הינה כפי הסוגיה כאן דבעצם השאלה על הבית הראשון יש נידון על הבית השני ובכל זאת פוסקים להקל בשניהם כאשר באו להשאל בזה אחר זה. ושו"ר שהקשה כן בחוו"ד אות ט' וכתב לבאר שהיות ויש ספק אם העכבר אכל את החמץ אין הכרח שיש ודאי איסור בתוך הבתים ולכן יש להתירם עיי"ש.
ט. ונראה פשוט שאף לדעת הרמב"ן, באופן שיש ב' חתיכות א' של היתר וא' של איסור מעורבים והם של ב' בנ"א ובאו להשאל בזה אחר זה- יש לאסור הכל. כי כל מה שהתיר הרמב"ן דומיא דשני שבילין היינו רק באופן שיש חזקת היתר לכל אחד אבל כאן שאין חזקת היתר כי יש ודאי איסור בתוכו ואתחזק איסורא, אין דומה לב' שבילין, ופשוט.
י. ודין תולין נאמר רק באופן שאין אפשרות לצרף את שתי הקדרות, אבל כאשר יש אפשרות לצרף ב' הקדרות אף כשאין דין 'תולין' כגון שב' הקדרות של היתר – אמרינן דין 'צירוף' והיינו שמסתכלים על ב' הקדרות כאילו הם מעורבים וממילא יש שיעור ס' כנגד האיסור [כגון כשיש בכל קדרה ל']. ומקור דין צירוף כתב הרשב"א בתוה"ב שם, ממשנה דתרומות פ"ד מי"ב בב' קופות של חולין ונפלה קופה אחת של תרומה ביניהם שמצרפים את ב' הקופות ביחד. וכן ממחלוקת ר' יהושע ור"א שם משנה י' לענין ליטרא קציעות של תרומה שדרסה על פי העיגול ואינו יודע באיזה חבית דרסה, דעת ר"א שכל תכולת החבית מצטרפת לבטל למרות שידוע שנמצאת התרומה בחלק העליון של החבית [ואם צריך יצרף חביות נוספות] ודעת ר' יהושע שאין שאר תכולת החבית מצטרפת אלא צריך שיהיה שם מאה פומין של חביות כדי לבטל חבית זו של תרומה. ומוכח בדעת ר"א שאומרים צירוף שהרי מצרפים את כל החבית אף שנמצאת התרומה רק בחלק אחד של החבית .
יא. ויש לעיין בעיקר דין צירוף, שהיות ויש ב' קדרות או ב' קופות שיש ספק בהם להיכן נפל האיסור, הרי כולם בכלל הספק ופשוט שיש להחשיב את כולם בתוך התערובת ומה התחדש בדין צירוף. דוגמא לדבר, שאם יש ג' חתיכות שאחת של איסור שמפוזרות בג' מקומות אך הספק רק על שלשתם- מבואר בסי' ק"ט בפמ"ג שאמרינן בזה חד בתרי בטיל כי הספק הוא על תערובת ג' החתיכות. וא"כ ה"ה הכא הספק על ב' הקופות ומצרפים את כולם ומה התחדש בדין הצירוף. ובחוו"ד אות ז' כתב לבאר שהיות והספק נולד על מקומות להיכן נפל האיסור – צריך שיהיה רוב במקומות כנגד המקום של האיסור, והיות ויש רק ב' קופות אין כאן רוב מקומות נגד נפילת האיסור והיה לנו לאסור ב' הקופות אלולי דין צירוף שחידש שרואים את כולם כאחד.
יב. ולענין צירוף באיסור תורה, נחלקו הפוסקים בדבר. דעת הש"ך סקט"ז שאף באיסור תורה יש דין צירוף. אלא שהקשה עליו הדגמ"ר שאין אופן באיסור תורה היות ודעת הש"ך שרק במין במינו אומרים צירוף ממילא מהתורה חד בתרי בטיל ויהיה רק באיסור דרבנן. ופמ"ג תירץ שאפשר להעמיד דברי הש"ך באופן שקופה אחת יש כזית אחד ובקופה שניה יש 59 זיתים ואם יפול האיסור לכזית האחד לא יהיה רוב כנגדו ויהיה אסור מהתורה ובכל זאת יועיל דין צירוף להתיר מהתורה. והט"ז סק"י כתב שצירוף מועיל רק באיסור דרבנן.
יג. וכפי שהבאנו לעיל, במקור הדין של צירוף מדובר רק בתערובת יבש ביבש ואין ראיה לתערובת לח בלח, והרשב"א חידש שגם בתערובת לח בלח יש דין צירוף. והרא"ה פליג עליה דמנלן לחדש כן אף בלח, הרי האיסור נותן טעם בהיתר ואיך ניתן לצרף מה שלא נותן טעם. ואף במין במינו עדיין יש לגזור אטו אינו מינו ולכן פסק שרק יבש ביבש יש דין צירוף וכן פסק הש"ך סק"כ. והרמ"א פסק כדעת האו"ה שלא אומרים דין צירוף כלל אמנם יכול לצרפם ביחד בפועל ואז יש רוב כנגד האיסור, ויל"ע איך יפרנס משנה בתרומות ששם מבואר להדיא דין צירוף. ובבהגר"א אות כ' ביאר דעת האו"ה ע"פ שיטת הרא"ה וא"כ מודה האו"ה שיבש ביבש מועיל דין צירוף כפי שמבואר במשנה בתרומות, אלא שכתב הגר"א בדעת הרא"ה שמועיל דין צירוף אף בלח בלח במין במינו, ובש"ך סק"כ נראה שלמד אחרת בדעת הרא"ה ולשיטתו מותר רק יבש ביבש ולא לח בלח כלל, וכ"כ ביד יהודה.
יד. ולענין צירוף כאשר האיסור הוא אינו מינו של ההיתר, בש"ך כאן מבואר שאין בזה דין צירוף ולמרות שע"י הצירוף לא נעשה חנ"נ הקדרה שנפל בה האיסור מ"מ במין באינו מינו היות ואפשר למיקם אטעמיה- אין דין צירוף. אמנם בסימן צ"ב ש"ך סק"ח תלה זאת במחלוקת המרב"ם והטור, שלדעת הרמב"ם אומרים דין צירוף גם במין באינו מינו ולדעת הטור אומרים רק במין במינו והשו"ע שם פסק כדעת הרמב"ם והרמ"א כדעת הטור.