הכשר כלים
סימן תנ"א |
סעיף א-כז |
דיני הגעלת כלים
סעיף א
קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה אפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח אבל היסק שיסיקם באש אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא על ידי האור אלא שעירה לתוכו רותחין:
הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פרק ה'):
ואפילו אם ימלאום גחלים דחיישינן דלמא חייס עלייהו שמא פקעי (פירוש שמא יתבקעו) ולא עביד להו הסקה מעליא ומיהו אם החזירן לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים מותר דכיון שמכניסן להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עלייהו דילמא פקעי אבל לתנורים שלנו לא:
הגה: כל כלי הצריך ליבון או הגעלה אסור להשתמש בו אפילו צונן בלא הכשר (מרדכי ריש פרק כל שעה) ועיין ביורה דעה סימן קכ"א:
סעיף ב
כוביא שהוא כלי שעושין מלבנים ועפר ואופים ומטגנין בו וכן תנור קטן שקורין פידלי"א הסיקו מבחוץ אסור לאפות בו בפסח דאין חמץ שבו נפלט בכך ואם מלאו גחלים מבפנים שרי:
סעיף ג
סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין וכלי ראשון נקרא שהרתיחו בו מים על האש אפילו אינו עתה על האש רק שעודנו רותח וקודם ההגעלה צריך לשופם יפה במשחזת או ברחיים להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרה הילכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה אין מועיל לו הגעלה (פירוש הפלטה שהכלים פולטים האיסור שבהם והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל) לבד וצריך ליבון במקום הגומות:
הגה: והנדן של סכינים אין לה תקנה בהגעלה ואסור להכניס בה הסכין בפסח (מהרי"ל):
סעיף ד
כלים שמשתמשים בהם על ידי האור כגון שפודים ואסכלאות וכיוצא בהם צריכים ליבון והליבון הוא עד שיהו נצוצות ניתזין מהם:
הגה: ויש מקילין אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ (מרדכי סוף פרק ז' והגהות מיימוני פרק י"ו מהלכות מאכלות אסורות). ונוהגין כסברא ראשונה בכל דבר שדינו בליבון אבל דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים או שמחמירין ללבנו סגי בליבון קל כזה. חצובה צריך ליבון (מהרי"ל):
סעיף ה
כלים שנשתמש בהם בחמין כפי תשמישן הכשרן אם תשמישן בכלי ראשון כגון כף שמגיסין בו בקדירה צריך להכשירן בכלי ראשון ואם תשמישן בכלי שני הכשרן בכלי שני וכלי שמשתמשים בו בעירוי שמערה מכלי ראשון לא סגי ליה בהכשר דכלי שני אלא צריך לערות עליו מכלי ראשון:
הגה: כל הכלים שיש בהן סדקים או גומות או חלודה והוא בתוך הכלי ולא יוכל לנקרן ולנקותן אין להגעילן וצריכין ליבון במקום הסדק והחלודה (רשב"א בתשובה):
סעיף ו
כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו הלכך קערות אף על פי שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהם בכלי ראשון כך הוא הכשרן:
הגה: ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פרק כל שעה ותוספות סוף מסכת ע"ז) וכן הוא המנהג. וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון כגון כפות וכדומה לזה (הגהות מיימוני פרק ה' ואגור). ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתייה אף על פי שתשמישן בצונן משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין (רבינו ירוחם) וכן הוא המנהג להגעילן ובדיעבד סגי להו בשטיפה וקערות גדולות שלא יוכל להכניס תוך כלי ראשון יתן עליהם אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכלי ראשון והוי ככלי ראשון וכן כל כיוצא בזה ויעביר האבן על כל הכלי שאז מגעיל כולו (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פרק ה' ואגור ואיסור והיתר כלל נ"ח):
סעיף ז
יש מי שאומר דכפות העשויות מקרן אין להם תקנה בהגעלה דכיון שמתקלקלין במים חמים חיישינן דילמא חייס עלייהו:
סעיף ח
אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת דינם להכשירם בהגעלה:
הגה: וכן כלי עצם צריכים הגעלה (מרדכי פרק כל שעה):
סעיף ט
המגעיל קודם שעה חמישית יכול להגעיל ביחד כלי ראשון וכלי שני וכלים שבלעו דבר מועט ואינו חושש (גם כן אם מגעיל מקצת הכלי שני פעמים) (דברי עצמו):
סעיף י
סלים שמולחים בהם הבשר יש מצריכין להם הגעלה ויש מי שחולק ונראין דבריו (וטוב להגעילן או לקנות חדשים):
סעיף יא
מחבת שמטגנין (פירוש שיוצקין בה שמן לאפותו) בה מותרת בהגעלה ואם היא ארוכה משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחר ואם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע.
ויש מחמירין ללבן המחבת (טור יורה דעה בשם רבינו יואל ותשובת רשב"א וטור בשם רש"י ורבינו תם) (ובליבון כל דהו שקש נשרף עליו מבחוץ סגי ליה – דברי עצמו). ונוהגין ללבנו לכתחילה. מיהו סגי ליה בהגעלה אם אין בו גומות (מהרי"ל):
סעיף יב
כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותן:
הגה: מיהו אם לא הגעילו הידות אין לאסור בדיעבד ואפילו לכתחלה יכול להגעילו על ידי עירוי שמערה עליהן (איסור והיתר הארוך כלל ע"א):
סעיף יג
כלי שיש בו טלאי אם קדם הטלאי לבליעת האיסור אין צריך להסירו דכבולעו כך פולטו ואם קדמה בליעת האיסור לטלאי צריך להסיר להסיר הטלאי קודם הגעלה או ישים גחלים על מקום הטלאי עד שישרף גוף האיסור אם ישנו ואחר כך מגעיל כל הכלי. ואם הוא של עץ אין לו תקנה אלא אם כן ירחיב הסדק כל כך שיוכל להוציא משם מה שבתוכו:
הגה: רושם שעושים האומנים בתוך כלים מותר להגעילו מאחר שנעשה מחדש וינקרם היטב (איסור והיתר והגהות):
סעיף יד
כסוי של ברזל שמכסים בו הקדירה צריך הגעלה כיון שמזיע בכל שעה מחום הקדירה ואם נתנוהו בפסח על הקדירה בלא הגעלה כל התבשיל אסור שזיעת הכסוי מתערב בתבשיל:
סעיף טו
כיסוי של ברזל שמשימים אותו שמשימין אותו על החררה כשנאפית על כשנאפת על הכירה צריך ליבון:
סעיף טז
מדוכה מותרת בהגעלה ואם היא גדולה שאינו יכול להכניסה ביורה משים בה מים רותחים ומכניס רותחין ומכניס בתוכה אבן רותחת ועולה הרתיחה בכל שפתה דכל כהאי גוונא הוי הגעלה דכלי ראשון:
הגה: ויש מחמירין ללבן המדוכה (טור יורה דעה בשם רבינו יואל ותשובת רשב"א וטור בשם רש"י ורבינו תם) אך בליבון כל דהו דהיינו שישרוף עליו קש מבחוץ סגי (דברי עצמו). ונוהגין ללבן לכתחלה מיהו סגי ליה בהגעלה אם אין בו גומות (מהרי"ל) ואם המדוכה של עץ יש לקלפו בכלי אומנות דחיישינן לגומות ולהגעילו אחר כך (הגהות מיימוני פרק ה'):
סעיף יז
הדף שעורכים עליו כל השנה וכן עריבה שלשין בה צריכים הגעלה:
הגה: ולא מהני בה קילוף בכלי אומנות וכן כל דבר שצריך הגעלה הצריך הגעלה לא מהני ליה קליפה (מהרי"ו). והמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות ודפין שלשין עליהן כל כליהם כל השנה אפילו על ידי הגעלה וכן עיקר (מרדכי פרק כל שעה וכל בו) וכבר נתבאר לעיל סימן תמ"ב סעיף י"א:
סעיף יח
הנפה צריך לדקדק בה מאד לנקותה מפתיתי החמץ הנדבק בה ונסרך ונדבק בנקבי אריגת הנפה ובעץ שבה וישפשפו אותה וישפשו אותה במים יפה יפה והוא הדין לכל שאר כלי הלישה שהשפשוף בהם עיקר גדול:
הגה: ונהגו שלא להשתמש בנפה על ידי הגעלה ואין לשנות (מהרי"ל ובית יוסף) וכן בכל כיוצא בזה כגון הכלי שקורין רי"ב אייז"ן או הכיס של רחיים (מהרי"ל) בכולן לא מהני להו הגעלה וכן סלים שמשתמשין בהן חמץ בהם חמץ דינם כנפה אבל שקים ישנים נוהגין בהן היתר על ידי כבוס וצריך להתיר כל התפירות שבהן קודם הכבוס (תרומת הדשן סימן קי"ו):
סעיף יט
הרחת שקורים פאל"ה יש אומרים שאין מועיל לה הגעלה וצריך לקנות חדשה:
סעיף כ
השולחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה רגילים לערות עליהם רותחין לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדירה לתוכן:
סעיף כא
חביות של חרס שנתנו בהם שכר שעורים מותרים בהגעלה או בעירוי ג' ימים:
הגה: והגעלת החבית יעשה והגעלה החביות יעשה בדרך זה ילבן אבנים וישימם בהם ויערה עליהם רותחים מכלי ראשון ויגלגל החבית שיגיע הגעלה לכל מקום (הגהות מיימוני פרק ה'). ובדיעבד אם נתנו בהם יין או דבש בלא הגעלה רק שהדיחן היטב תחלה מותר לשתות ממנו בפסח (מרדכי פרק כל שעה והגהות אשירי פרק ב' דע"א ותרומת הדשן בסימן ר"א):
סעיף כב
כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהם חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה אפילו בחמין חוץ מבית שאור ובית חרוסת שאף על פי שלא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן אסור להשתמש בהם מצה בחמין אבל בצונן להניח בהם מצה אפויה מותר אבל אסור ללוש בהם וכל זה בלא הגעלה אבל על ידי הגעלה אפילו בית שאור וחרוסת מותרים אם אינם של חרס אבל לשל חרס לא מהני הגעלה ואפילו לא נשתמש בהם חמץ אלא בצונן לא ישתמש בהם מצה אפילו בצונן והאידנא נהגו עלמא דלא לאשתמושי בפסחא במאני דפחרא עתיקי (פירוש כלי חרס ישנים)
(ותנור של בית החורף דינו ככלי חרס ואסור לשום שום דבר על התנור בפסח) (מהרי"ו):
סעיף כג
כלי חרס המצופין בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס:
הגה: ויש מקומות שנהגו שלא להשתמש בכלי חרס גליזאר"ט אפילו חדשים (מהרי"ל) ואין להחמיר רק במקום המנהג (תשובת מהרי"ל):
סעיף כד
כלי עץ המצופים בסממנים שקורים ברניס דינם ככלי חרס:
הגה: ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפילו הן חדשים (מהרי"ל) וכן המחופין בבדיל ואין להחמיר בזה רק במקום שנהגו איסור (תשובת מהרי"ל):
סעיף כה
כל כלי השתיה בין צלוחיות בין כוסות מותרים בשטיפה בין שהם של זכוכית בין שהם של עץ בין שהם של מתכת בין שהם של חרס ואף על פי שלפעמים נותנים בהם לחם חם כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו:
הגה: מיהו יש מחמירים ומצריכין הגעלה וכן נוהגין ועיין לעיל סעיף ו':
סעיף כו
כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהן בחמין אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים ובשטיפה בעלמא סגי להו:
הגה: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו (סמ"ג ואגור). וכן כלי כסף שיש בתוכן התוך זכוכית שקורין גישמעלצ"ט אין להגעילו אבל מבחוץ אינו מזיק (תרומת הדשן סימן קל"ב):
סעיף כז
שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרין אף על פי שמקודם צלו בו בשר מלוח ממלח שלא נבדק:
הגה: מיהו אין להתיר רק בדיעבד וכן הברזות שבחביות של יין נוהגין להדיחן (אגור ומהרי"ל). וכן העצים שתוחבין בהם כלי שתייה צריכין הדחה לשום בהם כלים בפסח (מהרי"ו):
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
מראה מקומות סימן תנ"א
הקדמה:
גמ' רש"י תוס' פסחים ל. 'אמר רב קדרות בפסח ישברו'- ל: במשנה
גמ' ע"ז עה: 'ת"ר הלוקח כלי תשמיש וכו' – סוף המסכת. תוס' ד"ה 'מכאן', 'הסכין', 'אמר' .
תוס' חולין ק: באמצע הדיבור 'ולפירוש ר' אפרים'., ותוס' קח: ד"ה 'שנפל'. ר"ן פסחים ח: בדפי הרי"ף ד"ה 'ומיהו רבינו יצחק'.
רא"ש פסחים פ"ב סימן ז'.
האם הגעלת כלים כיום לענין חמץ בפסח היא מהתורה
נחלקו הראשונים האם טעכ"ק מהתורה או מדרבנן כמבואר באורך סי' צ"ח ס"ב. וכתבו התוס' ע"ז סז. ד"ה 'א"ר יוחנן' שאף לדעת רש"י שטעכ"ק מדרבנן וגיעולי עכו"ם מהתורה, אין למדים מגעולי עכו"ם שטעכ"ק דאורייתא היות וגיעולי עכו"ם חידוש הם שא"א דלא פגמא פורתא. ועיין כרו"פ סי' צ"ח סק"ב שדן לפ"ז האם שאר איסורים שאינם גיעולי עכו"ם דין הגעלה יהיה מהתורה או שמא רק מדרבנן דחידוש הוא נאמר רק על גיעולי עכו"ם, ויהיה נפק"מ לכלי הבלוע מחמץ. וע"ע פמ"ג בפתיחה לבב"ח ד"ה 'טעכ"ק' מש"כ בזה. וע"ע בנוב"י יור"ד מהדו"ב נא, שכתב לדעת רש"י שצריך הגעלה מדאורייתא במין במינו, משום שדעת רש"י שמין במינו לא בטיל אפי' באלף וממילא אף שטכע"ק אינו מהתורה אך משהו ודאי שיש ויותר ממשהו של א' מאלף, ולכן הגעלה ד"ת במין במינו עיי"ש. ודבריו מחודשים, דפשטות היסוד של טעכ"ק אינו מהתורה פי' שכאשר אין מאכל בעין – אינו אסור מהתורה, ומה ראיה מביא ממין במינו שהוא בעין ולכן לא בטל, ויש ליישב.
נטל"פ בפסח
נחלקו הראשונים האם נטל"פ אסור בפסח, עיין טור סי' תמ"ז ס"י. וא"כ גם בכלי הבלוע מחמץ ואינו ב"י ובשלו בו, יש מחלוקת האם התבשיל נאסר או לא. ועיין משב"ז סי' ק"ג סק"א בסופו כיצד ביאר מחלוקת ראשונים זו. ומ"מ כל זה לענין דיעבד אך פשוט שיש להגעיל גם כלי שאינו ב"י אם רוצה להשתמש בו בפסח.
אחרי לימוד הסוגיות יש לראות טור, ב"י סימן תנא, שו"ע, מג"א, ט"ז, משנ"ב ובאור הלכה. במקביל לנושאים הנלמדים בסימן תנא, ילמדו הנושאים המקבילים בסימן קכא.
סעיף א
בדין כלי שני. הרמ"א פסק להחמיר בדין כלי שני בפסח ולכן אסר להשתמש בכלי חרס שבלע ע"י כלי שני. ובדעת הטור כתב הד"מ כאן שאין להחמיר בכלי שני דאינו בולע. ויל"ע דהטור יור"ד סימן ק"ה הביא דעת הרשב"א שהחמיר בכ"ש שאוסר כ"ק והטור עצמו נחלק עליו וסובר שכ"ש אוסר בכולו וא"כ יל"ע מדוע הד"מ כתב כאן בדעת הטור שלא החמיר בכלי שני בפסח.
ובפסק הלכה, השו"ע סי' ק"ה ס"ב פסק לכתחילה להחמיר את דעת הרשב"א שכלי שני מבליע כ"ק ובדיעבד הקיל שלא מבליע כלל. והרמ"א שם ס"ג פסק להקל שכ"ש אינו מבליע כלל. וכבר הקשה הש"ך שם סק"ה שסותר הרמ"א משנתו שבאור"ח סי' תנא ס"א החמיר בכ"ש. וכן מצינו ברמ"א סי' תמ"ז ס"ג שהחמיר בכ"ש. ותי' הש"ך שהחמיר הרמ"א לענין חמץ בפסח. וכ"כ בבהגר"א סי' תמ"ז סקי"ג עיי"ש. וכן השו"ע החמיר בכ"ש לענין פסח כפי שמבואר בסעיף ה' ובמג"א סקי"ג. וע"ע בבהגר"א אות ה'. וע"ע שעה"צ סי' תמז אות כ' שהביא דעת הפר"ח שאף בכלי שני נבלע משהו, אלא שבשאר איסורים אינו אוסר אמנם בפסח יש להחמיר אפי' במשהו. וכעין זה עיין בשעה"צ סימן תמז אות קיח.
ובמה שכתב השעה"צ כאן אות י' להקל בכלי שלישי, עיין פמ"ג א"א סק"ג שנראה שמיקל כן גם בכלי שני שנוצר ע"י עירוי שנפסק הקילוח.
בענין חמץ האם נחשב להיתרא בלע או איסורא בלע.
בגמ' סוף ע"ז מבואר [דעת רב אשי] שקדשים הנבלעים בהיתר ורק אח"כ בתור בלע נעשים נותר- דינם כהיתרא בלע ולכן אף דבר שנבלע ע"י ליבון מספיק לו הגעלה. ועיין בב"י יור"ד סי' צג שהביא דעת הרשב"א שביאר הענין שההיתר מוקלש ולכן לא חל עליו אח"כ איסור ודמי לדין נ"ט בר נ"ט [הרשב"א שם איירי לדעת רבא בגמ' בע"ז, והחילוק בין רבא לרב אשי, שאליבא דרבא מותר רק באופן שהבלוע עדיין היתר, ואילו רב אשי מחדש אף שהבלוע נעשה איסור היות ונבלע בהיתר- נחשב להיתרא בלע]. ונחלקו הראשונים האם חמץ נחשב להיתרא בלע, או שמא כיון ששמו עליו נחשב גם קודם הפסח כאיסורא בלע. ויש כמה נפק"מ במחלוקת זו:
א. לענין הגעלת כלים קודם זמן האיסור, שאם נחשב להיתרא אין צריך שיהיה במים ס' כנגד הכלי אף שהכלי ב"י. עיין ר"ן פסחים ח: ד"ה 'ומיהו', רשב"א תוה"ב ב"ד ש"ד לג:
ב. דין הסכין: בסוגיה בחולין ח: מוכח שסכין של גוים צריך ליבון, ואילו בסוגיה פסחים ל: מוכח שסכין של חמץ מספיק הגעלה. וישנם ג' דרכים בראשונים לבאר ענין זה. דעת רש"י [סוף ע"ז] שתמיד צריך הגעלה וסוגיה דפסחים עיקר. דעת ר"י, לחלק בין סכינים גדולים שמשתמשים בהם גם בליבון לבין קטנים שבהם מספיק הגעלה. דעת ר"ת [בתוס' סוף ע"ז] לחלק בין איסורא בלע להיתרא בלע, שסכין של גוים איסורא בלע וצריך ליבון וסכין של חמץ היתרא בלע ומספיק הגעלה אף שהשתמשו בו בליבון. והובאו השיטות תוה"ב שם לד.
ג. דין שפוד הבלוע חמץ, שאם היתרא בלע יספיק הגעלה ואם איסורא בלע צריך ליבון.
ולענין הלכה בענין זה ישנה מבוכה ואציין למקומות שצריכים ביאור: שו"ע סי' תנ"ב ס"א פסק שהגעלה קודם זמן איסורו מותר אף ב"י והרמ"א הוסיף שא"צ ס' כנגד. ונראה שפסק שחמץ חשיב היתרא, ועיין מג"א שם. כמו"כ פסק שו"ע כאן ס"ג בדין הסכין שמספיק הגעלה ואילו ביור"ד סי' קכא ס"ז פסק לענין סכין של גוים שצריך ליבון והיינו כדעת ר"ת שחמץ חשיב היתרא בלע [והרמ"א שם פסק שבדיעבד מועיל בסכין של גוי הגעלה והיינו כדעת ר"י לענין סכין קטן כמבואר בבהגר"א שם אות לא]. אלא שלענין שפוד פסק השו"ע כאן ס"ד להחמיר שצריך ליבון ומשמע שחמץ נחשב לאיסורא. והרמ"א הביא את הדעות הסוברות שמספיק הגעלה כי היתרא בלע, אמנם פסק לחומרא. עוד מצאנו ברמ"א סי' תמ"ז ס"ה לענין כלי חמץ שבישל בו מאכל קודם פסח שאסור המאכל בפסח ולא נחשב שקיבל רק טעם שחמץ והוי נ"ט בר נ"ט כי חושש לדעת הרשב"א שחמץ נחשב לאיסורא וממילא אין בו דין נ"ט בר נ"ט. ובמשנ"ב סקכ"ח כתב שהמחבר הכריע שחמץ נחשב איסורא לענין שפוד ואין ללמוד ממנו לשאר מקומות כי פעמים יש צירופים להקל. וא"כ יש לבאר בכל מקום כפי ענינו וקולתו.
שו"ת צ"צ נב, מקראי קודש פסח ח"ב עמוד עט- האם ע"י ליבון נכנס יותר מהגעלה או שע"י ליבון נכנס יותר חזק מהגעלה כך העומק נכנסים לאותו עומק. וע"ע משנ"ב סקקי"ד שניתן להוכיח קצת כהצד השני.
לברר האם מועילה הגעלה מבחוץ, שהרי מבואר שמועילה הגעלה מפנים גם לבחוץ. דאפשר לומר שהפוך לא מהני משום שעיקר האוכל נכנס מבפנים ולא מבחוץ והראיה מתנור בגמ' פסחים ל: 'זה הסיקו מבפנים וזה הסיקו מבחוץ'.
בעינן רוב תשמישו- דעת השו"ע ללכת אחר רוב תשמישו וכבר כתב המשנ"ב שהיינו רק אם התשמש בו אחר מעל"ע בשימוש החמור. ובטעם הדבר עיין חזו"א סי' קיט אות טו והחידוש שכתב שם לדינא.
שאלות למבחן: 1. כלי שבלע ע"י עירוי ואח"כ הגעילו ע"י כלי שני- תשובה בפמ"ג משב"ז ט. 2. סיר של קוגל היאך יש להכשירו- תשובה, הגרי"ש מצריך ליבון כי עיקרו זה ע"י בישול בלי שמן.
סיכום הדינים אור"ח סימן תנ"א- הגעלת כלים
סעיפים א, כא, כב – כלי חרס
הכשרם: כלי חרס אינם ניתרים בהגעלה, דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. אך מהני להו ליבון. ומבואר גמ' פסחים ל: שליבון מועיל דוקא לתנור שהסיקו מבפנים אך לכלי שהסיקו מבחוץ לא מהני ליבון , ואף שאפשר להסיקו מבפנים ע"י שימלאהו בגחלים, מ"מ חוששים שמא חייס עלייהו ולא ילבן כדבעי ולכן אין הכשר לכלי חרס אלא רק לתנורי חרס או לכלי בוכיא שלא חושש שמא יפקע מפני שחזק הוא ביותר כמבואר בסעיף ב'. ואופן נוסף שמועיל הכשר לכלי חרס ע"י ששמים אותם בתוך כבשן שבזמן מועט מתלבן ולכן אין חשש דילמא חייס עלייהו.
וכתב הפמ"ג (משב"ז יג) שאף אם טוען שאינו חס על הכלי חרס ולכן רוצה למלאותו בגחלים אין שומעים לו. ויתירה מכך, אם עשה כן במזיד אסור להשתמש בכלי.
דעת בעל העיטור (הובא בטור יור"ד סי' קכ"א) שמועילה הגעלה לכלי חרס שאינו ב"י ע"י הגעלה ג"פ. וחלק עליו הטור שם, ולא נפסק כדעת בעהע"ט אלא רק כשיש סניפים נוספים להקל.
הצנעתם: והיות ואין תקנה לכלי חרס, צריך להצניע הכלים כדי שלא ישתמש בהם בפסח [ודין זה נכון גם בשאר כלים שאינו מגעילם לפסח]. וכתב הרא"ש שטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח. והב"ח כתב שאין להשים הכלים במקום גבוה שאין היד שולטת בהם משום שגוזרים אטו יקחם כפי שמצינו לענין נר הדולק בשבת במקום גבוה שעדיין גזרו שמא יטה. אמנם המג"א כתב שהכא קיל טפי הואיל והכלים אינן ב"י, ומ"מ פסק שהמחמיר תבוא עליו ברכה. ופשוט הדבר שלא עובר על ב"י וב"י מה שבלוע בכלים, ואף אין על חמץ זה דין של 'חמץ שעבר עליו הפסח' שלא קנסו על הבלוע בכלים, כמבואר בגמ' פסחים ל.
ואף שיש להצניעם כנ"ל, מ"מ יכול להוציאם ממקומם המוצנע ולהשתמש בהם דרך עראי- עיין שו"ע הרב ס"ב.
כלי חרס שבלע ע"י כבישה: הטור בסעיף כ"א הביא מחלוקת ר' יואל ורב האי גאון האם כלי חרס שבלע ע"י כבישה אפשר להכשירו. דעת ר' יואל שאפשר להכשירו ודעת רב האי גאון שאין להכשירו, ופסק השו"ע כדעת ר' יואל. והט"ז סקכ"ב למד בדעת ר' יואל שהגם שהכשירו ע"י הגעלה או ע"י עירוי מים ג' ימים מעל"ע, יוכל להשתמש כיום בכלי רק בצונן דסו"ס אין הבלוע בכלי חרס יוצא מידי דופיו, וכאשר משתמש בו צונן לא מפליט מהכלי, ואף אם יקרה שישהה בכלי מעל"ע ויהיה כבוש כמבושל, יהיה נטל"פ ככל כבישה בכלי שתמיד תהיה נטל"פ כפי שביאר הט"ז ריש סי' ק"ה. אמנם דעת שאר הפוסקים נראה שמותר לדעת ר' יואל להשתמש בכלי גם בחמין כי נבלע בו רק ע"י כבישה. ובאמת הקשה הש"ך (יור"ד קלה, לג) איך ניתן להכשיר כלי זה הרי קיי"ל כבוש כמבושל וא"כ נחשב שממש התבשל בכלי חרס ואיך ניתן להכשירו. ובתחילה כתב שם לבאר שמועיל הכשר לכ"ח רק כשספק אם נכבש בו מעל"ע וכתב שתי' זה דוחק. ואח"כ כתב שרק ביי"נ יש להקל להכשיר כ"ח שנכבש בו יי"נ ע"י הגעלה. ומה שמבואר הכא שגם לענין בליעת חמץ בכבישה יש להכשירו ע"י דהגעלה ביאר הש"ך ב' אופנים. 1. דוקא כשהכלי אינו ב"י והאיסור שבתוכו פגום יש להכשירו [וביאר החזו"א אור"ח קכב, ב. שכוונת הש"ך להכשיר רק אחר שנעשה האיסור פגום, אבל אם מגעיל ואח"כ מחכה מעל"ע לא הועילה ההגעלה], וכן פסק המשנ"ב ס"ק קי"ז. 2. דוקא בבלע חמץ יש להתיר משום שחמץ מיקרי היתרא בלע. וביאר החזו"א [שם] כוונתו, שיש להכשיר דוקא קודם זמן איסורו ואף שהוא ב"י יוכל להכשירו. וטעם ההיתר דע"י ההגעלה יקליש את החמץ ואף לסוברים שחמץ מיקרי איסורא, הכא מקלישו טפי ממה שמקלישה הגעלה באופן שצריך ליבון. ולפ"ז יוצא שיש נפק"מ בין הטעמים האם יכול להגעיל כלי חמץ ב"י קודם זמן איסורו, או האם יכול להגעיל גם בכבישה בשאר איסורים, והמשנ"ב ס"ק קי"ז פסק כתי' הראשון ובס"ק קי"ח פסק כתי' השני [ונראה שזה כוונת החזו"א שם שכתב שדברי המשנ"ב סתומים].
ואם השתמש בכלי חרס שבלע ע"י כבישה בלא שהגעילו, פסק הרמ"א סכ"א [ע"פ המרדכי] שמותר המאכל או המשקה שנשרה בכלי זה. ונאמרו בזה כמה טעמים. 1. חמץ נקרא 'היתרא בלע' ולכן אין צריך לשער כנגד כל הכלי אלא רק כנגד הבלוע בכלי ובזה יש ס' כנגדו. ובחק יעקב תמה על טעם זה שהרי קיי"ל שתמיד משערים כנגד כל הכלי ולא רק כנגד הבלוע דהרי לא ידעינן כמה נפק מיניה. ובמחצה"ש ביאר כוונת המרדכי בזה, שהיות והחמץ לפני זמן איסור נחשב היתרא ממילא השכר שנבלע בחבית אינו כולו חמץ אלא הרוב מים, ולא נעשו המים חנ"נ כי עדיין היתר הוא, ולכן אין לשער אלא כנגד החמץ ממש הבלוע בכלי והוא מועט ביותר. 2. היות ומשקה שנכנס לתוכו תמיד יקבל טעם חמץ נטל"פ שהרי בכל כבישה בכלי הדין כך כנ"ל. ולפ"ז יש להקפיד לרוקן מלפני פסח את המשקה מחבית זו, כי בפסח מחמיר הרמ"א בדין נטל"פ כמבואר בסי' תמ"ז ס"י. ויש להעיר שהמשנ"ב ס"ק קכ"ב הביא טעם זה לבאר דעת הרמ"א, אף שהוא בעצמו בבאור הלכה (סי' תמ"ז ס"ח) פסק כדעת הבית הלל שרק אם הכלי שהה ריקן מעל"ע אמרינן שנפגם הבלע, אך בלא זה נשאר משובח. ומדוע כאן היקל כדעת הש"ך והט"ז שכבישה בכלי תמיד תהיה נטל"פ. 3. בחבית של שכר ששם בה יין יש להקל כי השכר פוגם היין.
כלי חרס שבלע ע"י צונן: גמ' פסחים ל: 'אמר רבא בר אבא אמר שמואל כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן משתמש בהם מצה חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה'. והרי"ף גורס 'משתמש בהם מצה בצונן'. נמצא שנחלקו הראשונים בכלי שהשתמש בו צונן האם יכול להשתמש בו חמין. ואין חילוק בין כלי חרס לשאר כלים בענין זה. ולהלכה פסק השו"ע בסעיף כב, שמותר להשתמש אף בחמין, אלא שסייג המשנ"ב שבבית שאור היות ואסור להשתמש בו בחמין, אם רוצה להשתמש בו בצונן מותר רק דרך עראי דבקבע יש חשש שמא יבוא להשתמש בו בחמין.
בית שאור ומדוכה העשויים מחרס: נחלקו הראשונים בהכשר בית שאור, שהואיל וחימוצו קשה מבליע אף בצונן. דעת רש"י ור"ת שיש להכשירו רק ע"י ליבון. ואילו לדעת ר"י יש להכשירו בהגעלה שהרי סו"ס בלע רק ע"י צונן ואף שחימוצו קשה לא יהיה חמור יותר משימוש בחמין . ומ"מ לכו"ע בית שאור העשוי מחרס אין לו תקנה שאינו ניתר ע"י הגעלה. ובפשטות מבואר שבית שאור חמור יותר מבלע ע"י כבישה, שהרי בבלע ע"י כבישה קיי"ל שהגעלה מועלת כמבואר בסעיף כא, ואילו בבלע ע"י בית שאור אין הגעלה מועלת. הן אמת שבבהגר"א כתב שרק לדעת רב האי גאון אין הגעלה מועלת לבית שאור אך לדעת ר' יואל תועיל הגעלה גם לבית שאור וא"כ השווה בין בליעת בית שאור לבליעה ע"י כבישה דסו"ס שניהם בליעה ע"י צונן, מ"מ הכריע בבאור הלכה סכ"ב דלא כדבריו.
ומדין בית שאור נובע דין נוסף המבואר בסעיף טז, האם מדוכה מותרת בהגעלה או צריכה ליבון. שלדעת רש"י ור"ת יהיה דינה בליבון כדין בית שאור, ואילו לר"י מותרת בהגעלה. ופסק השו"ע שם כדעת ר"י ואילו הרמ"א כתב שיש לעשות לה ליבון קל משום שחשש לדעת רש"י [והטעם שמועיל ליבון קל ולא יצטרכו ליבון חמור, עיין מש"כ בזה לקמן ס"ד בדין ליבון קל]. והקשו הפוסקים מדוע בסעיף כב בדין בית שאור לא הגיה הרמ"א כלום ולא כתב שצריך ליבון קל. ובט"ז סקכ"ז ביאר, שבית שאור עשוי מעץ ואין אפשר ללבנו לכן סמך הרמ"א על המקילין שמספיק הגעלה, ורק היכן שאפשר ללבן הצריך ליבון. אך במג"א נראה שסובר שהרמ"א יחלוק גם בדין בית שאור וסמך על מה שכתב בסעיף טז, והכריע כדבריו בשעה"צ קסח.
עוד כתב המשנ"ב ס"ק קל"א, שהיות והחמיר הרמ"א לעיל בסעיף יז שלא להשתמש כלל בלי הלישה, ה"נ יש להחמיר בבית שאור.
לסיום, כתב השו"ע סכ"ב שנהגו העולם שלא להשתמש ככל בלי חרס ישנים בפסח, והיינו אפילו בצונן.
תנור מחרס, השימוש בתוכו ועל גבו: תנור חרס שמבשל בו חמץ כל השנה, להשתמש בתוכו יש להקל היות וניסק כל הזמן ומכשיר את עצמו, ואין צריך היסק ככבשונות משום שלא חייס על התנור שמא יפקע. ולפ"ז כתב הח"א [הובא בבאור הלכה סכ"ב] שכלי חרס ששמים על התנור אין להשתמש בו כי בכלי זה חושש דלמא פקע וחייס עלייהו. ולענין שימוש על גבו של התנור. אם מניח עליו במשך השנה חמץ, נבלע גב התנור מחמץ וא"א להכשירו כי אין ההסק שבתנור מועיל להכשירו דנחשב להיסק מבחוץ ביחס לאוכל שמונח מחוץ לתנור. ולכן אם מניח עליו קדרה של פסח, מותר המאכל היות ואין הבלוע בתנור עובר מכלי לכלי בלא רוטב ואף משהו לא עובר. ובאופן טח את גב התנור בטיט או שמניח עליו ברזל, שרי לכתחילה להניח ע"ג קדרה דאף אם יוצא הטעם מהבלוע בתנור אינו יוצא יותר מכ"ק ולא מגיע כלל לקדרה. ובפמ"ג (א"א, מד) נראה, שאם הקדרה מגולה ונמצאת בתוך כלי שנמצא ע"ג התנור- יש לאסור המאכל היות והזיעה של החמץ שנבלע בחלק העליון, נפלטת ואוסרת את המאכל. וכשמניח מצה על גבו של תנור נאסרת המצה כ"ק.
סעיף ג- סכינים
הגעלה או ליבון: בדין הכשר סכינים מצאנו סתירה בין הסוגיות. בגמ' פסחים ל: מבואר שהכשר סכינים ע"י הגעלה ברותחין, ואילו בתוספתא סוף ע"ז וכן בגמ' חולין ח: מבואר שסכין צריך ליבון. וישנם כמה תי' בראשונים. 1. דעת רש"י סוף ע"ז שסכין תמיד בעי הגעלה ומה שהגמ' בחולין אמרה שצריך ליבון לא דייקא כי אינה עוסקת שם בדיני הכשר כלים, והסוגיה בפסחים שעוסקת בדיני הכשר הכלים היא העיקרית. 2. תי' א' בר"ת, שיש הבדל בין היתרא בלע או איסורא בלע. ולכן בגמ' בפסחים איירי בסכין שבלע חמץ שנקרא 'היתרא בלע' ולכן יספיק הגעלה כדין שפוד של קדשים שבלע היתרא ואח"כ נהיה נותר שסגי בהגעלה. ואילו בגמ' בע"ז איירי סכין של גוים שבלע איסור ולכן צריך ליבון. 3. תי' ב' בר"ת, שיש חלוקה בין סכין גדול לקטן, שסכין גדול תשמישו ע"י האור ולכן צריך ליבון ואילו סכין קטן תשמישו ע"י רותחין ולכן מספיק הגעלה. ולפי תירוץ זה אין צריך לחלק שחמץ מיקרי היתרא בלע, אלא מיקרי איסורא, כי חמץ שמו עליו. עוד מבואר בבהגר"א אות יג, שלפי תי' זה גם התי' הראשון של ר"ת יסבור שסכין קטן של גוי אין צריך ליבון אף שבלע איסור משום שנבלע ע"י רותחין. 4. דעת הריב"א בתוס' סוף ע"ז, שגם סכין קטן צריך ליבון דפעמים משתמש בו הגוי בליבון ואזלינן גם בתר מיעוט התשמיש ולא רק בתר רוב התשמיש. ולשיטתו צ"ע איך יפרנס סתירת הסוגיות, ואפשר שסובר את חילוקו של ר"ת בין היתרא בלע לאיסורא בלע, ורק בא לחדש שסכין של גוי שבלע איסורא צריך ליבון אף אם הוא סכין קטן. ור"ת השיב לטענת ריב"א שאף אם השתמש הגוי בסכין קטן לליבון היות והישראל משתמש בו רק להגעלה לא יצא מהסכין מה שנכנס ע"י ליבון. והרא"ש פליג בזה על ר"ת וסובר שהיות והשתמש ע"י ליבון וכעת משתמש ע"י הגעלה, יפלוט הסכין כל הזמן קצת ממה שנבלע ע"י הליבון כי כלי הצריך ליבון והוגעל- ימשיך לפלוט איסור כל הזמן הגם שלא משתמש בו בליבון. ולכן כתב הרא"ש שילבן חודו של סכין [כי הגוי משתמש רק בחודו של הסכין הקטן בליבון] ועי"ז יכשיר את הסכין, ותליא בסוגיית חם מקצתו חם כולו. 5. דבר נוסף מבואר בתוס' סוף ע"ז, שסכין עם גומות א"א להכשירו ע"י הגעלה כי לא ניתן לנקות היטב את כל הגומות ולכן יצטרך סכין זה ליבון. ובב"י ס"ס קכ"א נראה שנקט בתוס' שתי' זה מתרץ על סתירת הסוגיות, שהסוגיה בפסחים איירי בסכין בלא גומות ולכן יספיק הגעלה ואלו הסוגיה בחולין איירי בסכין עם גומות, וצ"ב כעת היכן ראה דבר זה בתוס'.
נמצאנו למדים כמה הלכתא גבירתא מסוגיית סכין: א. יש מחלוקת בראשונים האם חמץ נקרא היתרא בלע או איסורא בלע, ויתבאר בסעיף ד. ב. יש מחלוקת בראשונים האם הולכים אחר רוב התשמיש של הכלי או שמא חוששים גם למיעוט תשמיש, ויתבאר בסעיף ו. ג. אומרים חם מקצתו חם כולו, ויתבאר בסעיף יב.
להלכה, פסק השו"ע בסי' תנא שסכינים דינם בהגעלה. ואילו ביור"ד ס"ס קכא פסק שסכינים צריכים ליבון. ובפשטות היה ניתן להבין כוונת השו"ע שפסק כתי' ר"ת לחלק בין חמץ שנקרא היתרא בלע לבין סכין של גוי שנקרא איסורא בלע ולכן הצריך שם הגעלה. אלא שזה אינו שהרי פסק השו"ע בסי' תנא פעמים רבות דיני ליבון ואם חמץ מיקרי התירא, לעולם אין צריך ליבון. אלא מבאר הגר"א (תנא, יג) שהשו"ע מחלק בין סכינים גדולים לקטנים, וכתי' הב' של ר"ת, אלא שביור"ד פסק שבכל הסכינים צריך ליבון כי חשש לכתחילה להחמיר כדעת הריב"א שאף סכין קטן צריך ליבון . ובסי' תנ"א הצריך רק הגעלה כי סכין של חמץ אף שהוא גדול אין משתמש בו ע"י האור שהרי לא צולה בו בשר אלא רק חותך המאכל החמץ ולכן בכל סוגי הסכינים שחמץ מספיק הגעלה, וכן פסק המשנ"ב סקי"ט. ולפ"ז אם ידוע לו שמשתמש באופן קבוע בסכין של חמץ ע"י האור יצטרך ליבון. והרמ"א ביור"ד שם פסק שאם לא ליבן הסכין [של גוי] ורק הגעיל וחתך בו מאכל חם אין המאכל נאסר אף אם הסכין ב"י. וביאר שם הגר"א (אות לא) שסמך הרמ"א על דעת רש"י שסכין תמיד סגי בהגעלה, ורק בסכין גדול מאוד צריך ליבון כי משתמשים בו לתלות בשר. ונמצא לפ"ד שאף רש"י מודה שסכין שתשמישו ע"י האור צריך ליבון ויל"ע א"כ באיזה אופן נחלקו רש"י ור"ת.
עוד כתב הרמ"א בס"ס קכ"א, שיכול במקום ללבן הסכין להשחיזו ולהגעילו. ומקור הדברים מדברי המרדכי שלמד שעדיפות ליבון על הגעלה שהליבון מסיר קליפתו ממנו ולענין שאר הבלע הבלוע בכלי מספיק הגעלה. ויש להעיר שהמשנ"ב ס"ק קי"א לא פסק כוותיה, מכך שפסק בדין רחת הצריכה ליבון, שלא מהני השחזה והגעלה עיי"ש. ולא העיר המשנ"ב שאין דבריו כדעת הרמ"א. ואולי יש לבאר ע"פ מש"כ בערוה"ש סי' קכ"א, שדוקא בסכין היקל הרמ"א כדעת המרדכי הואיל ובלא"ה יש הסוברים שסכין דינו בהגעלה כשנ"ת לעיל, ולכן ברחת החמיר בזה המשנ"ב.
עוד כתב המג"א סק"ו שלדעת הרמ"א בסעיף ה' שפוסק להחמיר ללכת בכלי גם אחר מיעוט תשמיש, צריך ללבן הסכינים כי יש לחוש למיעוט תשמיש . אמנם הרעק"א ופמ"ג דחו דבריו, דהיות ויש לצרף ב' שיטות, שהיתרא בלע ועוד שאזלינן בתר רוב תשמיש- מקילים בזה. וחומרת הרמ"א ס"ו שאזלינן בתר רוב תשמיש איירי באופן שרוצה להכשיר הכלי בלא הגעלה או בהגעלה בכ"ש שזה רוב תשמישו. אך כאשר הענין שימוש בליבון יש להקל וכנ"ל, ויבואר בהמשך בעז"ה.
וכתבו הט"ז (סק"ה) והמג"א (סק"ו) שלכתחילה ראוי לכל אחד שיקנה סכינים חדשים לפסח, וביאר הט"ז לפ"ז סוגיית הגמ' בפסחים שם ודברי הפייט עיי"ש.
שימוש בצונן: וסכין של גוי שרוצה להשתמש בו בצונן מבואר בשו"ע יור"ד שם שמספיק לנועצה בקרקע י' פעמים. ודעת הרשב"א שמועילה הנעיצה גם לחתוך בה דבר חריף וכן פסק השו"ע שם. ויל"ע בדעתו שהרי קיי"ל שדבר חריף מפליט את הבלוע בסכין כמבואר בסי' צ"ו ס"א, ואיך תועיל הנעיצה לחתוך בו דבר חריף. וכי תימא שאף הנעיצה מוציאה את הבלוע מתוך הסכין, דבר זה נחלקו בו הרמב"ן ור' שמשון בב"י בסי' פ"ט והמתבאר שם שדעת הרמב"ן שאין הנעיצה מועילה להפליט הבלוע אלא לקנח הסכין. ואף שדעת ר' שמשון שהנעיצה מועילה גם להוציא הבלע, היינו רק קליפה ואילו דבר חריף מוציא מכל עובי הסכין, וא"כ יש לעיין איך תועיל הנעיצה לסכין כדי להתשמש בו אח"כ לדבר חריף, וכן הקשה הרעק"א סי' צ"ו על הש"ך סק"ט ונשאר בצ"ע. ובפת"ש סי' קכ"א שם הביא דעת הבכור שור שאין לפסוק לכתחילה כרשב"א וכן הבית מאיר בסימן צ"ו, ובהגהות חכמת שלמה שם כתב שעד שלא נמצא ישוב נכון לדעת השו"ע אין לפסוק כוותיה. וכן מורין.
צורת ההגעלה: עוד מבואר בשו"ע, שהגעלה לסכינים אפשר לעשות גם בכ"ר שלא ע"ג האש. וטעם הדבר היות והשימוש בסכינים אינו ע"י שתוחבים אותם לתוך הקדרה שע"ג האש, ולכן מספיק הגעלה בכ"ר שלא ע"ג האש. ובפמ"ג (משב"ז ה) כתב שאף שחותכים עם הסכינים גוש רותח היות ואין הגוש ע"ג האש מספיק הגעלה. ואמנם אם חתך עם הסכין דבר שנמצא בתוך התנור אף שהתנור גרוף וקטום יצטרכו ללבן את הסכין עיי"ש . עוד כתב שם, שלמ"ד שהולכים אחר מיעוט תשמישו צריך להגעיל את הסכין בכ"ר שנמצא ע"ג האש כי פעמים משתמש עם הסכין בכלי שע"ג האש.
קת הסכין: פסק השו"ע שאם יש לסכין גומות צריך ליבון, ומקורו בתוס' סוף ע"ז כנ"ל. ולפ"ז דנו האחרונים שסכים עם קת והקת מחוברת ע"י ברגים או שהקת עצמה עשויה ב' חלקים- הרי זה כגומות שא"א לנקותם היטב, וכן א"א ללבן היות והקת עשויה מעץ ולכן אין להכשיר סכין זו. אמנם קת הסכין שתחובה בתוך הסכין עצמה כתב שעה"צ אות כו, שניתן להכשיר סכין זו ע"י הגעלה, שהרי ממבואר להדיא בסוגיה בפסחים שניתן להגעיל סכין עם קת, ובע"כ איירי הסוגיה בסכין שהקת תחובה לסכין שזה לא דמי לגומות. ולכן לדינא בסכינים שלנו כיום שיש להם קת פלסטיק ניתן להכשירם ע"י הגעלה רק שינקה מקום החיבור של הקת לסכין היטב.
סעיף ד – שפודים, דיני ליבון, חמץ היתרא בלע או איסורא בלע
כפי שכבר הוזכר לעיל בדין הסכינים נחלקו הראשונים האם חמץ נקרא היתרא בלע או איסורא בלע. והנפק"מ לענין הכשרת כלי חמץ הבולע ע"י ליבון, שאם חמץ היתרא בלע צריך הגעלה ואם איסורא בלע צריך ליבון. ומקורו בסוגיה סוף ע"ז ששפוד הבלוע קדשים יכול להכשירו ע"י הגעלה היות ונבלע בהיתר [ועיי"ש בסוגיה מחלוקת רבא ורב אשי האם יש להגעיל רק בזמן שהקדשים עדיין היתר או שאף אחר שנעשו נותר יש להגעילם ולא ללבנם כי נעשה איסור נותר רק בתור טעם ולא נכנס נותר בעין]. ולהלכה פסק השו"ע שחמץ מיקרי איסורא ולכן הצריך ללבן את השפודים שהשתמשו בהם חמץ. והרמ"א הביא דעות שיש שמצריכים ליבון קל אמנם לדינא הכריע גם הוא שצריך ליבון חמור.
ליבון קל: ויש לברר דין ליבון קל מהו. הדבר ברור שליבון חמור הוא שיהיו ניצוצות ניתזים ואילו ליבן קל היינו שישים קש מבחוץ וישרף. ובב"י הביא דברי המרדכי שליבון קל מועיל במקום שצריך הגעלה אך מפליט יותר מהגעלה. ולפ"ז אין הבדל אם עושה ליבון קל או הגעלה. אלא שהרמ"א נקט כמה פעמים בסימן זה שיעשה ליבון קל, ונראה שבדוקא נקט כן. ובפמ"ג ס"ס תנ"ב בסיכום הדינים כתב לבאר כוונתו, שהיות ודעת הר"ר אביגדור כץ שאין הבדל בין ליבון קל לליבון חמור, ומועיל ליבון קל כליבון חמור, אף שרוב הראשונים חולקים וסוברים שליבון קל דינו כהגעלה, במקום שיש מחלוקת האם צריך ליבון או הגעלה כתב הרמ"א שיעשה ליבון קל כדי לצרף דעת הר"ר אביגדור כץ שמועיל כליבון חמור . ובמג"א סקי"א נראה שהבין בדעת הר"ר אביגדור כץ שהתיר רק בליבון קל מחלב לבשר כי נחשב היתרא בלע אבל לא בחמץ, אך ברמ"א נראה כפי שכתבנו.
היתרא בלע ע"י צירוף: כתב הפמ"ג (משב"ז כה) שהיכא שיש עוד צדדים להקל מצרפים ואומרים שחמץ נקרא היתרא בלע. ומצאנו בזה כמה אופנים.
1. במקום שהשתמש בכלי הצריך ליבון ע"י הגעלה או ליבון קל, פסק המשנ"ב סקל"ב שאם הוא הפס"מ או שמחת יו"ט והכלי אינו ב"י- יש להסתמך על הפוסקים שחמץ מיקרי היתרא בלע. וע"ע בשעה"צ אות ק' שהסתפק בכלי שאינו ב"י הצריך ליבון ועשה לו ליבון קל האם יש להכשירו, ונראה שהסיק שם שיש להכשיר רק במקום הפס"מ. 2. כשרוב תשמישו ע"י חמין ומיעוט תשמישו ע"י אור, היות ויש הפוסקים שמספיק הגעלה כי אזלינן בתר רוב תשמישו, גם לרמ"א שסובר שאזלינן בתר מיעוט תשמיש יש להקל בהגעלה, כמבואר בפמ"ג א"א סק"ו ורעק"א על המג"א סק"ו. ויבואר במקומו בעז"ה. 3. נחלקו הראשונים בהכשר מחבת ויבואר לקמן בעז"ה סי"ב. ובבהגר"א (יור"ד קכא, ט) ביאר פסק השו"ע שבחמץ הצריך הגעלה ובאיסור הצריך ליבון, מפני שצירף את הפוסקים שחמץ מיקרי התירא בלע. 4. הרשב"א תוה"ב (לג:) כתב שאין להגעיל כלים קודם זמן איסורו כשאין ס' במים כנגד הכלי משום שחמץ מיקרי איסורא בלע גם קודם זמן איסורו. והשו"ע ריש סימן תנ"ב פסק שאפשר להגעיל כשאין ס' קודם זמן איסורו, והטעם כתב המג"א שם שיש לצרף הסברא שיש כאן כמה נ"ט ולכן יש לסמוך כאן להתיר. ובאמת באופן שבישל בכלי חמץ מאכל שאינו חמץ קודם הפסח, אסור המאכל בפסח משום שחמץ מיקרי איסורא וממילא אין בזה את ההיתר של נ"ט בר נ"ט כמבואר ברמ"א תמ"ז ס"ה. 5. הש"ך סי' קכ"א סקל"ג בתי' השני כתב, שכלי חרס שבלע ע"י כבוש כמבושל מועיל להכשירו ע"י הגעלה למרות שלכ"ח לא יוצא מידי דופיו וכבוש כבישול, מ"מ בחמץ יש להקל היות והיתרא בלע. והביאו המשנ"ב סקקי"ח בסופו. ועיין מה שכתבנו בזה בסעיף א' בדיני כ"ח שבלע ע"י כבישה. 6. מבואר בסעיף י"ט שרחת צריכה ליבון הואיל והחמץ נבלע בו ע"י ליבון. וכתב המשנ"ב ס"ק ק"י ע"פ הא"ר שבדיעבד אם השתמש ברחת ע"י הכשר הגעלה לחוד לא נאסר התבשיל. והמעיין בא"ר יראה שמצד ב' טעמים התיר ע"י הגעלה כלי הצריך ליבון, א. משום שחמץ מיקרי היתרא בלע. ב. שרחת אינה בולעת לגמרי ע"י האור כי רק מכניסים עימה את האוכל ומוציאים עימה ולא דומה לשפוד. וא"כ יש לבאר שהמשנ"ב הסתמך בעיקר על הטעם השני של הא"ר כי מצד הטעם של היתרא בלע פסק המשנ"ב סקי"ט שאין להתיר אלא בהפס"מ כשאינו ב"י.
סעיף ה'- כבולעו כך פולטו, כלי שני
כלל גדול בדיני הגעלת כלים 'כבולעו כך פולטו'. ולכן כלי שבלע ע"י כ"ר יצטרך הגעלה בכ"ר, ואם הכלי בלע ע"י כ"ר שלא עומד ע"ג האש כך יש להכשירו ע"י הגעלה בכ"ר שלא ע"ג האש אלא שכתב בפמ"ג (משב"ז ט) שבכל אופן נהגו להכשיר הכל בכ"ר שנמצא ע"ג האש, וברמ"א ס"ו וכן בבא"א סקי"ד הוסיפו שאף כלי השתיה נהגו להגעיל בכ"ר שע"ג האש, אלא שברמ"א נראה הטעם משום שחושש למיעוט תשמיש ע"י האש.
ואם הכלי בלע ע"י עירוי מכ"ר שלא נפסק הקילוח, שנבלע בכלי כ"ק- כך גם הכשרו. אמנם אם הניח גוש חם ע"ג כלי שנבלע בכלי כ"ק, אין להכשיר ע"י עירוי מכ"ר, היות וגוש חם יותר וחשיב ככ"ר ממש ולכן צריך הגעלה מדינא בכ"ר שע"ג האש- פמ"ג משב"ז שם. ונמצינו למדים, שאין מסתכלים בדיני הגעלה כמה נבלע, אלא כיצד נבלע. ולכן אף שבגוש נבלע כ"ק אין מועיל לו הכשרה ע"י עירוי מכ"ר. ויסוד זה נלמד גם מדברי מהר"י וייל שהובא במשנ"ב סקקי"ד, שיש להכשיר השיש ע"י אבן מלובנת משום שמא שם על השיש דבר רותח ולמרות שנבלע רק כ"ק לא די בעירוי מכ"ר אלא יש להשים אבן מלובנת שיחשב ככ"ר ממש, ועיין סעיף ו' שנרחיב בעז"ה בדין אבן מלובנת.
אמנם אם הכלי בלע ע"י עירוי שנפסק הקילוח, לדעת הש"ך סי' צ"ב סקל"ח אין צריך הכשר כלל כי אין נבלע ע"י עירוי זה בכלי אא"כ הוא כלי חרס שאז נבלע בו כ"ק. אמנם לדעת השו"ע סי' ק"ה ס"ב יש להכשיר כלי זה לכתחילה וכן פסק הרעק"א שם.
כלי שבלע בכלי שני, הרמ"א בסעיף א' פסק להחמיר בדין כלי שני בפסח ולכן אסר להשתמש בכלי חרס שבלע ע"י כלי שני. ובדעת הטור כתב הד"מ כאן שאין להחמיר בכלי שני דאינו בולע. ויל"ע דהטור יור"ד סימן ק"ה הביא דעת הרשב"א שהחמיר בכ"ש שאוסר כ"ק והטור עצמו נחלק עליו וסובר שכ"ש אוסר בכולו וא"כ יל"ע מדוע הד"מ כתב כאן בדעת הטור שלא החמיר בכלי שני בפסח.
ובפסק הלכה, השו"ע סי' ק"ה ס"ב פסק לכתחילה להחמיר את דעת הרשב"א שכלי שני מבליע כ"ק ובדיעבד הקיל שלא מבליע כלל. והרמ"א שם ס"ג פסק להקל שכ"ש אינו מבליע כלל. וכבר הקשה הש"ך שם סק"ה שסותר הרמ"א משנתו שבאור"ח סי' תנא ס"א החמיר בכ"ש. וכן מצינו ברמ"א סי' תמ"ז ס"ג שהחמיר בכ"ש. ותי' הש"ך שהחמיר הרמ"א לענין חמץ בפסח. וכ"כ בבהגר"א סי' תמ"ז סקי"ג עיי"ש. וכן השו"ע החמיר בכ"ש לענין פסח כפי שמבואר בסעיף ה' ובמג"א סקי"ג. וע"ע בבהגר"א אות ה'. וע"ע שעה"צ סי' תמז אות כ' שהביא דעת הפר"ח שאף בכלי שני נבלע משהו, אלא שבשאר איסורים אינו אוסר אמנם בפסח יש להחמיר אפי' במשהו. וכעין זה עיין בשעה"צ סימן תמז אות קיח. ולדינא הכריע המשנ"ב סקי"א שיש להגעיל כלי שני אמנם אם לא הגעיל ובישל בו והכלי אינו ב"י ויש הפס"מ יש להקל שאין המאכל נאסר. ובכלי שלישי היקל אף אם הוא ב"י.
כלי שנכבש בו חמץ, הגם שקיי"ל שכבוש כמבושל, כתב הפמ"ג (שם) שהכשרו בכ"ר שלא ע"ג האש אע"פ שלא מעלה רתיחות. ובחזו"א (אור"ח קכב, ב) כתב שיש להכשירו ע"י עירוי מכ"ר ודיו.
חידוש גדול מצאנו בשו"ע הרב (סעיף יג בהגה"ה), שכלי שבלע בשר ע"י ליבון וחלב ע"י בישול – יוכשר ע"י הגעלה. דהיות והחלב יצא ע"י הגעלה הבשר שנשאר הוא קלוש ואינו נאסר. ודבריו מחודשים ונבאר הדברים. קודם יש לחקור האם החילוק בין ליבון להגעלה, שליבון נכנס בעומק יותר מאשר הגעלה. או שמא נכנסים שנהים בשווה אלא החלוקה ביניהם היא אופן הכניסה לקדרה, וליבון נכנס חזק יותר לכלי ולכן הכשרו רק ע"י ליבון [עיין שו"ת צ"צ לובביטש נב שחקר זאת] . אלא שבמקרה דידן אין נפק"מ בחקירה זו דבכל אופן אחר שהגעיל את הכלי נפלט החלב ונשאר רק בשר. אלא שיש לדון במקרה הנ"ל שתליא בפלוגתת הט"ז והש"ך סי' ק"ה ס"ז, באיסור בב"ח האם כאשר מפריד את הבשר מהחלב עדיין יש איסור על הבשר כי כבר נאסר, או שאחר שהפריד לגמרי את הבשר מהחלב- פקע האיסור מהבשר. ודעת הט"ז שנשאר באיסורו תמיד ואילו דעת הש"ך שם שפוקע האיסור עיי"ש באורך. וא"כ לדעת הש"ך פשוט שיש להתיר ע"י הגעלה כי החלב נפלט לגמרי וכעת נשאר כאן רק בלע של בשר והא מותר. אמנם לדעת הט"ז יש לאסור הואיל נשאר בתוך הקדרה בשר שנאסר ולא הותר. וכן כתב הפמ"ג ריש סי' תס"א. ומעתה דברי שו"ע הרב צ"ב, דהיות והבשר נאסר כשהיה מרובה, איך אפשר להכשירו אח"כ כנקלש, וכי איסור שנקלש אין שמו עליו. וצ"ע.
סעיף ו- רוב תשמישו, אבן מלובנת
כבר נתבאר לעיל ס"ג בדיני סכין שנחלקו הראשונים האם הולכים אחר רוב תשמיש הכלי לענין הכשרו או חוששים אף למיעוט תשמיש. ולהלכה נחלקו שו"ע והרמ"א, שלדעת השו"ע הולכים אחר רוב תשמיש ולכן כלי שרוב תשמישו בצונן א"צ הגעלה, וכן כלי שרוב תשמישו בכ"ר אין צריך ללבנו אף שפעמים השתמש בו בליבון. ואילו הרמ"א חושש למיעוט תשמיש.
ויש להוסיף, שכבר התבאר בסעיף ג' מחלוקת הראשונים בענין סכין. שדעת הריב"א להצריך גם בסכין קטנים שך גוים ליבון משום שחוששים למיעוט תשמיש, ונראה שאף הרא"ש מודה לו בזה אלא שהצריך ליבון רק בקצה הסכין כי רק בזה משתמש הגוי בליבון עיי"ש. ואילו ר"ת סובר שסכין קטן בעי הגעלה ולא ליבון, ונראה שנימק דבריו בתרתי. 1. אין חוששים שמא השתמש בו בליבון. 2. אף אם השתמש בו בליבון אין הישראל משתמש בליבון אלא בהגעלה. ויש לדעת, שטעם הב' של ר"ת אינו משום שאזלינן בתר רוב תשמיש, שהרי נראה שהתיר ר"ת להגעילו גם אם הוא ב"י משימוש הגוי ע"י ליבון, ובזה ודאי גם השו"ע מודה שלא הולכים אחר רוב תשמיש כפי שיבואר לקמן. אלא בע"כ טעם ר"ת כפי שכתב בעצמו, שהגעלה הואילה להקליש את הטעם הבלוע ע"י ליבון וזה גופא מה שמקשה עליו הרא"ש שאין הגעלה מועילה לליבון וכן נפסק בסי' קכ"א ס"ה. נמצינו למדים, שאין דברי ר"ת אלו כדעת הסוברים שאזלינן בתר רוב תשמישו.
טעם השו"ע: יש להבין בדעת השו"ע, מדוע שלא נלך אחר מיעוט תשמיש, הרי אם ידוע לו שפעם אחת השתמש בליבון היאך יוכל להכשיר ע"י הגעלה לחוד. ובפמ"ג (משב"ז יא) כתב לבאר, שאם ידוע שתוך מעל"ע השתמש בו בליבון גם השו"ע יודה שיצטרך ללבנו. אך אם לא ידוע אפשר להכשיר ע"י הגעלה לחוד משום שהטעם הוא פגום ולדעת השו"ע בסי' תמ"ז אין דין נטל"פ בפסח ולכן הכלי שרי בהגעלה. ואין לגזור אינו בן יומו אטו בן יומו כפי שגוזרים תמיד, היות ואין דרך להשתמש בו ע"י האור ממילא אין חשש לגזור אטו ב"י. ובחזו"א (אור"ח קיט, ו) כתב כסברת הפמ"ג והוסיף שלפ"ז בכלי שיש לו מיעוט תשמיש קבוע ע"י ליבון יש להכשירו ע"י ליבון גם לדעת השו"ע דבזה שייכת הגזרה של 'אינו ב"י אטו ב"י'.
ולפ"ז, בדעת הרמ"א היה ניתן לבאר, שהיות וס"ל בסי' תמ"ז ס"י להחמיר בדין נטל"פ בפסח, לכן חושש למיעוט תשמיש דאף שהשימוש במיעוט הוא אינו ב"י, בפסח יש לאסור נטל"פ [וכ"כ הפמ"ג שלסוברים נטל"פ בפסח אסור יש ללכת אחר מיעוט תשמיש]. אלא שאין זה הבאור בדעת הרמ"א שהרי חשש הרמ"א למיעוט תשמיש גם בשאר איסורים כמבואר בסי' קכ"א, הגם ששם אין להחמיר בנטל"פ. וע"כ שסבר הרמ"א שיש לגזור אטו ב"י גם במיעוט תשמיש. ומה שהיקל הרמ"א בכוסות שתשמישם בצונן ללכת אחר רוב תשמיש, דהיות ומשתמש בהם בצונן לא פולט כלום ואין לגזור בהם כלל .
דבר מחודש כתב שעה"צ אות קצב, שלדעת הרמ"א שחוששים למיעוט תשמיש ולכן בכלי השתיה יש להגעילם כי שמא השתמש בהם פעם אחת בחמים כמבואר ברמ"א סכ"ה. שאפשר להכשירם עם ע"י עירוי ג' ימים ולא רק הגעלה. דמצרף הטעם שהוי רוב תשמישו בצונן וגם הכלי אינו ב"י. ובחזו"א תמה על דבריו, דמה מועיל עירוי ג' ימים, דממ"נ אם חושש לשימוש בחמים לא יועיל עירוי, ואם הולך אחר רוב תשמישו מספיק הדחה. ולכן פסק החזו"א הגעלה כפי פשטות לשון הרמ"א.
מיעוט תשמיש ע"י ליבון: עוד כתב המג"א סק"ו שלדעת הרמ"א בסעיף ה' שפוסק להחמיר ללכת בכלי גם אחר מיעוט תשמיש, צריך ללבן הסכינים כי יש לחוש למיעוט תשמיש. אמנם הרעק"א ופמ"ג דחו דבריו. וביאר הרעק"א, שמבואר בגמ' שסכינים די להם ברותחים. ויש לפרש בתרי אנפין, או משום שחמץ היתרא בלע או משום שהולכים אחר רוב תשמישו. ובב' אופנים אלו פסק הרמ"א להחמיר כמבואר בסעיף ד' שהחמיר שחמץ נחשב איסורא בלע, ובסעיף ו' החמיר שהולכים בתר רוב תשמישו. אמנם כאשר חברו ב' האופנים ביחד אף הרמ"א לא החמיר ב' החומרות ביחד דאל"כ איך יפרנס את סוגיית הגמ' שסכין די לו בהגעלה. ובהכרח שהחמיר הרמ"א כל חומרא בפני עצמה. ולכן בסכין או בכל דבר שמיעוטו ע"י ליבון ובלע חמץ- יש להתיר גם לדעת הרמ"א בהגעלה לחוד. ונמצא לפ"ז שחומרת הרמ"א סעיף ו' לא עוסקת באופן שנבלע במיעוט תשמיש ע"י ליבון אלא כשנבלע במיעוט תשמיש ע"י כ"ר וכעת רוצה להכשירו בכ"ש כפי רוב תשמישו וכדו'.
והנה, במשנ"ב סקמ"ח כתב שכלי שנבלע ע"י מיעוט תשמיש של ליבון, צריך ליבון קל כדי להכשירו. ונראה טעמו שכתב שמספיק ליבון קל כפי שכתבנו לעיל, דבליבון אף הרמ"א מודה שאין הולכים אחר מיעוט תשמיש. אלא שיש להבין מדוע כתב שיצטרכו ליבון קל ולא מספיק לעשות הגעלה וכפי שנתבאר לעיל, וצ"ב כעת. וביותר יש להקשות, שבשעה"צ אות נא הביא דעת הפמ"ג (משב"ז יא) להחמיר בתבניות בדיל שבלעו במיעוט תשמיש ע"י התנור שאין להכשירם בפסח, היות וצריכים ליבון לדעת הרמ"א שזה מיעוט תשמישם וא"א ללבנם כי יהיה ניתך ע"י הליבון. וצ"ע מדוע שלא יהיה דין התבניות כדין הסכינים שיש להכשירם בהגעלה גם לדעת הרמ"א. וכן צ"ע על מה שכתב שעה"צ אות עא שמחבת צריכה ליבון כי מיעוט תשמישה ע"י האור, ומדוע שיהיה דין המחבת שונה מסכינים שמספיק הגעלה, וצ"ע בכל זה .
הלכה: ולדינא הכריע המשנ"ב כדעת הרמ"א, אמנם כאשר הכלי אינו ב"י יש להקל בדיעבד כדעת השו"ע. אופן נוסף כתב השעה"צ אות נ"א להקל כדעת השו"ע, באופן שהכלי שנאסר ע"י ליבון במיעוט תשמיש ואם ילבנו יתקלקל הכלי, התיר הבית מאיר להגעיל כדעת השו"ע לכתחילה.
אבן מלובנת: כתב הרמ"א שקערות גדולות שלא יכול להכניסם לתוך כ"ר יתן עליהם אבן מלובן ויערה עליהם רותחין מכ"ר והוי ככ"ר, ויעביר האבן על פני כל הכלי. ומבואר בפשטות כוונת הרמ"א שאבן מלובן מועילה כמו כ"ר, וטובה יותר מהגעלה ע"י עירוי מכ"ר. ובבהגר"א אות לא ביאר מדוע מועילה האבן יותר מעירוי, דבעירוי מתקררים המים ואילו האבן גורמת שלא יתקררו המים ולכן עדיף מעירוי. ובמג"א סקי"ח חלק על הרמ"א וכתב שאבן מלובן מועילה רק בקנקנים וכוסות שאין שימושם בכ"ר, וכן הביא בא"א שם מהש"ך יור"ד קל"ה סקל"ד שרק בכלים שתשמישן בצונן ע"י כבוש כמבושל ניתן להגעיל ע"י אבן מלובן. ולעומת זאת בחק יעקב (אות נה) ובא"א (אות לח) הביא בשם מהר"י וייל שיש להכשיר את השולחנות ע"י אבן מלובנת משום דלפעמים מניח גוש חם עליה ולכן לא יספיק עירוי מכ"ר, וכן פסק המשנ"ב סקקי"ד. וא"כ מבואר שאבן מלובנת הינה הגעלה מעלייתא. ונוסיף עוד שבמשב"ז סקי"א (בסופו) כתב ששולחן ששמים עליו גוש רותח צריך הכשר ע"י הגעלה בכ"ר שלא ע"ג האש.
וע"כ נראה ביאור הענין כך: כתב הפמ"ג ס"ס תנב שיש שש דרגות בדיני הגעלת כלים. 1. ליבון. 2. הגעלה בכ"ר, שזה עצמו מתחלק לכ"ר שע"ג האש וכ"ר שלא ע"ג האש. 3. עירוי מכ"ר. ועיי"ש שאר הדרגות. ולעניינינו, מבואר שכ"ר שלא ע"ג האש עדיף מעירוי מכ"ר. וממילא דין אבן מלובן אינו ככ"ר שע"ג האש אלא ככ"ר שלא ע"ג האש ולכן עדיף הוא מעירוי, ומש"ה הצריך מהר"י וייל ללבן השולחנות ולא רק לערות עליהם כי שמא בלעו ע"י גוש. ולכן כתב המשב"ז יא שאפשר גם להכשירם ע"י כ"ר שלא ע"ג האש דהיינו הך כדין אבן מלובן. אך היות ואין הוא ככ"ר ע"ג האש אין להתיר לכתחילה להכשיר קדרה שהיתה ע"ג האש עם אבן מלובן, אמנם במג"א שכתב שיש להכשיר רק כוסות וכדו' ולא קערות, וכן בא"א שהביא דברי הש"ך להתיר רק כלים שתשמישם ע"י צונן בכבוש. אך עדיין יש לבאר שהרי כבוש נבלע בכל הכלי ולא מועיל עירוי להכשיר כלי שבלע ע"י כבוש כמבואר במשב"ז ט', ובכל זאת כתב הש"ך שמועיל אבן מלובן לכבישה וא"כ מוכח שגם דעתו שאבן עדיפה מעירוי בכ"ר אלא שלא היקל באבן מלובן שנבלע ע"י כ"ר ממש.
ונמצא סיכום הדברים: לדעת הרמ"א אבן מלובן ככ"ר. לדעת מהר"י וייל אבן מלובן ככ"ר שלא ע"ג האש [כך נראה לפרשו ע"פ דברי הפמ"ג וכנ"ל] ומועיל גם לאיסור גוש חם שנבלע בכלי. ולדעת הש"ך אבן מלובן עדיפה מעירוי מכ"ר אך מועילה רק לאיסור שנבלע ע"י כבישה בצונן ולא לאיסור שנבלע ע"י חום. והמשנ"ב סקנ"א הביא דברי הא"ר להכשיר ע"י אבן מלובן רק דברים שתשמישם ע"י עירוי מכ"ר, והוא עצמו היקל בזה רק כשהכלי אינו ב"י, וכן פסק בבאור הלכה סט"ז עיי"ש. ובשו"ע הרב (סעיף כז) כתב שכלי גדול אפשר להכשירו ע"י אבן מלובן אבל כלי קטן לא יכשירו כך דהיות ויש סוברים שאין אבן מלובן מועיל ככ"ר, אין לסמוך על זה אלא במקום הצורך כשא"א בענין אחר. עוד הביא שם (סעיף ל) שמעיקר הדין הכשר ע"י אבן מלובן יכול לערות גם עירוי שנפסק הקילוח וגם עירוי מכלי שני כי העיקר הוא האבן המלובן שמחם את המים. אלא שלכתחילה יערה מכ"ר כפי משמעות לשון הרמ"א.
סעיף י- כלי שמלחו בו חמץ
יש לדעת שמליחה נבלעת בכלי כ"ק ולא בכל הכלי כמבואר ברמ"א יור"ד סי' צ"ח ס"ד. עוד יש לדעת שאף שכלי בולע ע"י מליחה אינו פולט ע"י מליחה אא"כ יש גם ציר ורוטב, אך מלח יבש לא מפליט כלל מהכלי כמבואר ביור"ד ס"ס ק"ה. ומעתה, כאשר יש סלים שמלחו בהם ובמלח היה חמץ, אף אם הכלי נאסר ע"י המליחה לא יוציא מתוכו אא"כ מולח עם ציר, ולכן פסק המשנ"ב סקס"א שאף אם לא הכשיר הכלי ומלח בו בפסח אין המאכל נאסר. וקצ"ע שלא חילק המשנ"ב באם יש ציר באוכל או לא. ואם בא להכשירו, כתב המשנ"ב שם, שמכשירו ע"י עירוי מכ"ר. ויש לציין שבפמ"ג (משב"ז ט) כתב שאין להכשירו ע"י עירוי אלא ע"י כ"ר בדוקא משום שעירוי מבליע או מפליט כ"ק מחומרא ולא בודאי ולכן אין להקל שמכשיר בליעת מליחה ע"י עירוי.
סעיף יא- מחבת
נחלקו הראשונים בדין מחבת, דעת ר' יואל שמחבת לעולם צריכה ליבון היות והמאכל נבלע בה ישירות בלא אמצעי ואף כשיש שמן, נשרף השמן ונשאר האיסור עצמו. ואילו דעת הרא"ש שאין לחוש שנשרף ולכן מספיק הגעלה. והשו"ע פסק לענין פסח שבעי הגעלה ולענין איסור [בסימן קכ"א ס"ד] צריך ליבון. ובהגר"א יור"ד קכ"א ט' ביאר שבפסח היקל השו"ע להסתמך על הסוברים שחמץ מיקרי היתרא בלע ולכן מספיק הגעלה. והרמ"א הצריך לכתחילה לעשות גם בפסח ליבון קל, והטעם משום שצירף השיטות שליבון קל מועיל כליבון חמור וכך יוצא גם יד"ח דעת המרדכי, עיין א"א אות כב. ובבאור הלכה פסק שבדיעבד מועיל למחבת הגעלה ומשמע שלכתחילה מצריך ליבון.
והש"ך ביור"ד קכ"א סק"ח הביא דעת הרמ"ע מפאנו שמחבת של גוים צריך ליבון מפני ששמים בה שמן ואילו של ישראל מספיק הגעלה כי שם בה מים. ונחלקו האחרונים בכוונת דבריו. דעת הפמ"ג (משב"ז טז) והחת"ס (הובא בפת"ש יור"ד שם) שמחבת צריכה ליבון כשיש ב' תנאים לאיסור. 1. בלעה ע"י האור ולא בדרך בישול. 2. בלע איסור ישירות ולא ע"י אמצעי. ולכן אם בישל דם בכלי לא יצטרכו ליבון משום שהדם נבלע ע"י בישול. וכן אם בישל איסור ע"י שיש קצת מים אין צריך ליבון כי יש ממצע של מים. ודעת הרעק"א (יור"ד שם), שתלוי אם יש ממצע או לא, שאם מבשל דם צריך ליבון כי האיסור עצמו נבלע בלי ממצע [וזו כוונת הרמ"ע מפאנו שגוים מבשלים בשמן של איסור ולכן תמיד צריך הגעלה], אך בלע ע"י ממצע כמו שמן ומים וכדו' אין צריך ליבון . ובמשנ"ב סקס"ד מבואר שקצת שמן נחשב כאיסור עצמו שנבלע בלא ממצע. והש"ך שם כתב שאם בישל חלב בכלי צריך ליבון לדעת הרמ"ע מפאנו כי בלע בלא ממצע. וברעק"א שם הקשה עליו שבזה ודאי אין צריך ליבון כי חלב הינו היתרא וכאשר היתרא בלע אף שבלע ע"י ליבון יספיק הגעלה כמבואר בגמ' סוף ע"ז לענין קדשים שנבלעים בשפוד. ועיין משב"ז טז שכתב שדעת הש"ך שחלב ובשר נקרא איסורא כמו חמץ הואיל ושמו עליו.
ולהלכה: לענין הכשר מחבת לפסח- היכן שרגילים לטגן עם מעט שמן, יש ללבן ליבון חמור [משנ"ב סקס"ה]. ואם בדר"כ מטגנים עם הרבה שמן לכתחילה יש לעשות ליבון קל ובדיעבד סגי בהגעלה [משנ"ב סקס"ז ובאור הלכה]. לענין להגעיל מבשר לחלב- לדעת המג"א נקרא היתרא ולכן יספיק הגעלה. ולדעת הש"ך יור"ד צריך ליבון. לענין להכשיר מאיסור הבלוע בה- לדעת הפמ"ג צריך ליבון רק אם נבלע ע"י האור ובלא ממצע, ולדעת הרעק"א צריך ליבון אם נבלע בלא ממצע אף שנכנס ע"י בישול. ובחזו"א אור"ח סי' קיט, יט. הכריע כדעת הפמ"ג עיי"ש באורך.
סעיף יב- ידות הכלים, חם מקצתו חם כולו
מבואר בשו"ע שידות הכלים צריכים הגעלה. ויש ב' סיבות מדוע בלוע איסור בידות. 1. נגע בהם ע"י ידים מלוכלכות בחמץ כשהיד חמה [ט"ז], ובזה יש להגעיל גם ידות שאינם ממתכת. 2. אף שהאוכל עצמו לא נוגע בידות, יש דין 'חם מקצתו חם כולו' ולכן נבלע המאכל גם בידות וצריכים הגעלה, ודין זה קיים רק בידות ממתכת כי רק במתכת נאמר דין 'חם מקצתו חם כולו'. ויש להרחיב קצת בבאור ענין חם מקצתו חם כולו.
מבואר בגמ' בזבחים צו: שכלי שבלע מקצת קודשים נאסר כולו וצריך להכשיר כל הכלי אך כלי שבלע מקצת תרומה אין צריך להכשיר כולו אלא רק במקום שבו בלע. ופשטות הסכימו הראשונים שגם בתרומה כל הכלי בלע תרומה אלא חידוש הגמ' שהיות ונבלעה התרומה ע"י חלק אחד בכלי, אפשר להכשיר ע"י הגעלת אותו מקום שבו נבלע ואין צריך להכש