הלכות שבת
סימן רנ"ד |
סעיף א-ט |
דיני תבשילין המוכנים מערב שבת כדי להגמר בשבת
סעיף א
אף על פי שבשר חי מותר להשהותו הני מילי בקדרה אבל בצלי שאצל האש אסור להניחו סמוך לחשיכה שממהר להתבשל ואתי לחתויי והני מילי בבשר שור או עז אבל בשר גדי ועוף שהם מנותחים לאברים מותר דלא חיישינן לחיתוי שאם יחתה בגחלים יתחרך (פירוש יצא מגדר הצלי ונכנס בגדר הנשרף) הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד ואם הוא בתנור וטח פיו בטיט בין גדי ועוף שלמים בין בשר שור או עז מותר דלא חיישינן לחיתוי שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד:
הגה: ואין חילוק בזה אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת (בית יוסף). וכל זמן שחלל הגוף שלם אף על פי שאין עליו ראשו וכרעיו מקרי שלם (הגהות מרדכי). ויש מחמירין וסוברין דבתנור טוח בטיט הכל שרי ועל גבי האש שהוא מגולה הכל אסור ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר כדרך שנתבאר והכי נהוג כסברא זו (טור והגהות אשירי ובית יוסף בשם רש"י וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת):
סעיף ב
אין צולין בצל וביצה או בשר על גבי גחלים אלא כדי שיצלה מבעוד יום משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בשולו אפילו הוא בשר גדי דכיון שהניח על גבי גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואף על פי שיתחרך חיישינן שמא יחתה אבל כשנצלה כמאכל בן דרוסאי לא חיישינן דלמא אתי לחתויי אפילו אם הוא בשר שור שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו:
סעיף ג
אם עבר או שכח ונצלה בשבת באיסור אסור:
סעיף ד
פירות שנאכלין חיין מותר ליתנם סביב הקדירה אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשכה ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה ושלא להוסיף עליו עד שיצולו מפני שממהר לגמור בשולם בשבת:
סעיף ה
אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור אלא כדי שיקרמו (פירוש שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניה המדובקים בתנור ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש:
הגה: וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין קרוי קרימת פנים (הגהות מיימוני פרק ג'). ופשטיד"א או פלאדי"ן צריך שיקרמו פניה למעלה ולמטה ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (בית יוסף בשם סמ"ג והגהות מיימוני):
ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם אם במזיד אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג אם אין לו מה יאכל מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות וכשהוא רודה לא ירדה במרדה (פירוש ברחת ובמזרה תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז) אלא בסכין וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שעושה בחול ואם אי אפשר לרדות בשינוי ירדה במרדה ואם נתנה בכדי שיקרמו פניה כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו ושלא לצורך היום אסור אפילו בשינוי:
הגה: וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הגהות אשירי) אבל אם הוא טוח בטיט או שאינו אופה לצורך שבת רק למוצאי שבת דיש לו זמן לאפותו מותר דלא גזרינן בכהאי גוונא שמא יחתה (כל בו):
סעיף ו
ואם נתנו בשבת אפילו במזיד מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה:
סעיף ז
בתנורים שלנו שאין בהם רדייה מותר להוציא יותר משלש סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו ומכל מקום לא יוציא ברחת משום דמחזי כעובדין דחול:
סעיף ח
לא ימלא אדם קדירה עססיות (פירוש מיני קטניות הגדלות בארץ ישראל ולא בבבל)' ותורמוסין ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר ומפני כך אף על פי שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו והוא הדין לכירה וכופח:
הגה: כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות (בית יוסף ומגילה פרק ג'):
ואם עשה כן אפילו בשוגג אסורים למוצאי שבת עד כדי שיעשו:
סעיף ט
כיוצא בו לא ימלא חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
סימן רנד
סעיפים א' ב'
סיכום השיטות בבאור לישנא בתרא בגמ' יח: בדעת ר' ירמיה מדיפתי
הקדמה: בסימן רנ"ג מובא שכו"ע מודו שמותר להשהות ע"ג כירה שאינה גו"ק קדרא חייתא. וטעם ההיתר משום שלא יבוא לחתותה משום שבלא חיתוי יהיה מוכן למחר ומסיח דעתו ממנה. ובסי' רנ"ד מבואר שבצלי הדין שונה ואסור אפי' קדרא חייתא משום שמתבשל מהר ויהיה מוכן כבר בלילה, ולכן כל מה שיתבאר האופנים האסורים בצלי, היינו גם בקדרא חייתא [וגם בבשיל ולא בשיל, ולענין מאכב"ד יתבאר לקמן].
דעת רש"י [וכן פסק הרמ"א]
|
תנור סגור ושרוק בטיט[1]
|
תנור סגור ולא שרוק
|
תנור פתוח [בישרא אגומרי][2]
|
גדי מנותח
|
מותר- דקשיא ליה זיקא ולא חוששים שיפתח ויחתה
|
מותר- דקשיא ליה זיקא ולא חוששים שיפתח ויחתה
|
אסור- בפתוח לא קשיא ליה זיקא וחוששים שיחתה
|
גדי שלם או בשר שור
|
מותר- היות ושריק הוי היכר ולא יבוא לחתות[3]
|
אסור- היות ולא שריק אין לו היכר, וכן לא קשה להם זיקא ויבוא לחתות
|
אסור- לא קשה להם זיקא וחוששים שמא יחתה
|
[1] ואם הוא שרוק וסגור אך בתוך התנור מונח הבשר ע"ג הגחלים ממש, כתב המג"א סק"ט שלדעת הרמב"ם יש לאסור דכשמונח ע"ג הגחלים לא אכפת ליה לחתות שכבר נחרך הבשר, ולדעת רש"י מותר כי היות ושרוק הוי היכר ולא חוששים שיחתה.
[2] ואם הוא כמאכב"ד מותר אפי' לרבנן דפליגי אחנניה, דבצלי שהוא מאכל ב"ד לא יבוא לחתות כי יצלה גם בלא החיתוי. אמנם לדעת הרמב"ם יש לאסור לדעת רבנן דלשיטתו רק כשמונח ע"ג הגחלים עצמם מתירים חכמים כמאכב"ד אך לא בתנור פתוח. ולכן הקשה הט"ז סק"א על הרמ"א שכתב שרש"י מחמיר יותר מהרמב"ם ולא כתב שיש גם אופן שרש"י מיקל מהרמב"ם במקרה זה. והבאור הלכה יישב קושייתו שלא כתב זאת הרמ"א כי כבר כתב דינים אלו בסימן רנ"ג.
[3] ואם הוא בקדרה שנמצאת בתוך התנור והבשר 'בשיל ולא בשיל' כתב המג"א סק"ג שלדעת הרמב"ם יש לאסור כי לא קשיא ליה זיקא דנמצא בתוך קדרה. ואילו לדעת רש"י מותר דסו"ס יש היכר.
דעת הרמב"ם [וכן פסק השו"ע]
|
תנור סגור ושרוק בטיט1
|
תנור פתוח או סגור ולא שרוק
|
מונח ע"ג גחלים ממש[1]
|
גדי מנותח
|
מותר- מזיק לו החיתוי
|
מותר- מזיק לו החיתוי
|
אסור- כבר נחרך בגחלים ואין מזיק לו החיתוי
|
גדי שלם או בשר שור
|
מותר- היות ושרוק בטיט קשיא ליה זיקא ולא מחתה3
|
אסור- היות ואין לו טיט לא קשיא ליה זיקא, ולא חושש לחתות כי אין החיתוי מזיק להם [ואף כשהוא מאכב"ד אסור לרבנן שחולקים על חנניה]
|
אסור- כבר נחרך בגחלים ולא חושש לחיתוי
|
[1] ולא הגיע למאכב"ד, כי בהגיע למאכב"ד יש להתיר אף לרבנן וכנ"ל בהערה 2.
דין הדביק פת בתנור, סעיפים ה-ז
קיי"ל שהרוצה להשים פת בתנור בער"ש, ישים בזמן שיוכלו להקרם פניה קודם השבת. ומצינו כמה אופנים בהדבקת פת בתנור, א. הדביק פת היתר בער"ש- דהיינו שיש שהות בער"ש לקרימת פנים. ב. הדביק פת באיסור בער"ש במזיד- דהיינו שאין שהות קרימת פנים מבעו"י. ג. הדביק פת באיסור בער"ש בשוגג. ד. הדביק פת באיסור בשבת עצמה.
והנידון בהשמת פת בער"ש הוא משום חשש שמא יחתה, ולכן יש להניח בזמן שיקרמו פניה. והנידון בהדבקת פת בתנור בשבת עצמה, משום מלאכת אופה בשבת.
דבר נוסף מצינו בגמ' קיט: שיש איסור לרדות בשבת פת מהתנור כאשר רודה במרדה, ולמרות שרדיה אינה מלאכה מ"מ חכמה היא. ויש לברר האם איסור זה קיים בכל האופנים דלעיל או לא. ונרחיב בכל זה בעז"ה.
הדביק פת בהיתר בער"ש: הנה כשהדביק בהיתר לא עשה שום איסור. אלא שנחלקו הראשונים האם מותר לו לרדות את הפת. דעת הר"ן שהיות והרדיה אינה מלאכה, אסרו חז"ל את הרדיה רק כאשר עשה איסור אך כשלא עשה איסור- התירו לו את הרדיה, ובפמ"ג למד בדעת הר"ן שהתירו רדיה רק לצורך מזון ג"ס ואילו הבאור הלכה ס"ה הבין בדעתו שהתירו לצורך שבת אף יותר מג"ס. אמנם דעת הרמב"ן שאף באופן שהדביק בהיתר אסרו את הרדיה ולכן צריך לרדות דוקא בסכין שבזה עושה שינוי. ולדינא המשנ"ב חשש לכתחילה לדעת הרמב"ן היות והרבה ראשונים ס"ל כן.
הדביק פת באיסור בער"ש: אם הדביק באיסור במזיד, מבואר דינו שאסור הכל עד בכדי שיעשו ואין לו שום היתר לרדות בשבת, דאין לו צורך ברדיה זו שהרי אסור לו לאכול בשבת. וכן הדין בכל השהה במזיד כמבואר בסי' רנ"ג ס"א. ואם הדביק בשוגג, התירו לרדות בשינוי מזון ג"ס. והטעם משום שחובה לאכול בשבת ג"ס. ומה שאסר השו"ע ס"ח אם השהה עססיות בער"ש בשוגג שאסור לאכול בשבת, משום דהתם איירי שיש לו אוכל אחר וא"כ אין זה לצורך ג"ס, אבל הכא הפת היא לצורך מזון ג"ס והתירו בזה.
הדביק פת באיסור בשבת: מבואר בגמ' שבת ד. שהתירו לו לרדות את הפת קודם שתאפה כדי שלא יעבור על איסור שבת החמור. ומ"מ הפת אסורה. ורק לו התירו אבל לאחר אסרו משום שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
הדביק פת בתנורים שלנו שאין בהם איסור רדיה: כתב רי"ו שהיות ובתנורים שלנו אין איסור רדיה, אם הדביק יכול להוציא כי אין איסור ברדיה, אך בכל זאת לא ישתמש במרדה כדי שלא יהיה נראה כעובדין דחול. וכתב הב"י שהתיר רי"ו לרדות אף יותר מג"ס כי ג"ס עצמם מותר אף בתנורים שלנו. וביאר המג"א כוונתו, שאיירי בהדביק בהיתר, שבתנורים של הש"ס מותר לרדות רק מה שצריך לסעודת שבת אף שהוא יותר מג"ס ובתנורים שלנו מותר לרדות אף יותר מכך, ובתנאי שיהיה לו צורך לפחות לחלק מהפת שמוציא דאל"כ אסור להוציא דנמצא מכין משבת לחול. ובבאור הלכה כתב לבאר כוונתו שמותר אף באופן שהדביק באיסור, דסו"ס הרדיה עצמה מותרת והעיקר שיהיה לו צורך לשבת בחלק מהפת וכנ"ל.