סימן רנ"ב סעיפים א, ה- בדין שביתת כלים
שבת יז: במשנה נחלקו ב"ש וב"ה האם יכול להתחיל לעשות פעולות מער"ש שימשיכו ויפעלו בשבת כגון לפרוס מצודה לפני בע"ח בער"ש, או לתת סממנין לדיו בער"ש, לב"ש אסור כל זמן שאין שהות בער"ש שתגמר הפעולה עד שבת ולב"ה מותר להתחיל אף סמוך לשבת ממש. אמנם שוין ב"ש וב"ה שמותר לתת בער"ש קורות בית הבד ע"ג הזיתים כדי שבמהלך השבת יסחטו הזיתים מאליהם.
ובברייתא יח. מבואר, שמותר לתת כלים תחת המוגמר בשבת וכן מותר לתת גפרית תחת הכלים ונעשית הפעולה מעצמה בשבת, אך אסור לתת חיטים בתוך הרחיים בער"ש. ולא מבואר בברייתא האם היא כב"ה או כב"ש.
ובגמ' שם מצינו מחלוקת אמוראים בבאור מחלוקת ב"ש וב"ה. דעת רבה, שנחלקו בדברים שאם יעשה אותם בשבת יעבור על איסור תורה, ומחלוקתם האם גזרו גם שלא לעשותם מער"ש או שלא גזרו, שלב"ש גוזרים ולב"ה לא גוזרים. ודברים שאין בהם איסור תורה אם יעשה אותם בשבת אף לב"ש לא גזרו ולכן התירו להניח קורות בית הבד ע"ג הזיתים מער"ש כי איירי בזיתים מרוסקים שסחיטתם מותרת מהתורה כמבואר יט. [ובעז"ה נרחיב בזה לקמן].
וביאר רבה לשיטתו את הברייתא יח. כדעת ב"ה, ולכן התירו מוגמר וגופרית כי לא גזרו שמא יעשה בשבת, ובכל זאת אסרו להשים חיטים ברחיים של מים בער"ש אף שהרחיים מסתובבים וטוחנים מעצמם משום אוושא מילתא שהרחיים משמיעות קול ויש חשש שיאמרו שהניח את החיטים בשבת. ע"כ. ונמצינו למדים בדעת רבה דין חדש, שאף שלב"ה מותר להתחיל פעולה בכלים מער"ש שתיגמר בשבת ולא גוזרים אטו יעשה בשבת וכן אין להם דין של 'שביתת כלים' כפי שיתבאר להלן, מ"מ אם הכלי משמיע קול אסור להשתמש בו אף שהתחיל את הפעולה מער"ש ולא עושה בשבת כלום. והוסיף הד"מ שכל האיסור רק בדברים הרגילות להפעילם קודם שימושם ולכן חוששים שמא יאמרו שעשה כן בשבת, אבל בדברים הרגילות להפעילם אחת לזמן מסויים כגון למתוח השעון, הגם שעושה השעון צלילים כל שעה אין איסור בדבר כי הדרך למתוח השעון פעם בזמן ולא יאמרו שעשה זאת דוקא בשבת.
דעת רב יוסף בבאור מחלוקת ב"ש וב"ה, שנחלקו האם יש איסור מהתורה שכליו של אדם יעבדו בשבת הגם שהוא הפעילם מער"ש. לב"ש יש איסור ולכן אין להניח מצודה וכו' מער"ש כי חוששים שתעבוד בשבת, ואילו לב"ה אין איסור של שביתת כלים. ובתחילה הבינה הגמ' שלפי שיטתו ב"ה גם סוברים שיש איסור של שביתת כלים כאשר עביד מעשה וב"ש אסרו בכל אופן והברייתא שהתירה מוגמר וגפרית ואסרה רחיים היא ב"ה ורחיים אסור משום שחשיב מעשה, ולמסקנה הביאה הגמ' את דברי ר' הושעיה שאמר שרק לב"ש יש דין 'שביתת כלים' ואילו ב"ה אין להם איסור כלל אפי' שעביד מעשה בכלי, וממילא גם רב יוסף סובר כר' הושעיה בזה.
ולפ"ז ביארה הגמ' את הברייתא של מוגמר וגפרית כב"ש, ולכן אסור רחיים משום דין שביתת כלים ולב"ה יהיה מותר אף להפעיל רחיים מער"ש ואף שמשמיעות קול כי אין לב"ה דין שביתת כלים בכל גוונא וכן אין צריך לחדש את חידושו של רבה שמודים ב"ה לאיסור כשיש אוושא מילתא אלא הכל שרי. והטעם שהתירה הברייתא מוגמר וגפרית- דאיירי שמונח המוגמר ע"ג הקרקע ולא בכלי וכן הגפרית, וממילא אין כאן כלים שעושים מלאכה ולכן התירו זאת ב"ש. ע"כ סוגיית הגמ'.
והנה, נחלקו הראשונים האם רב הושעיה גם מבאר את הברייתא כרב יוסף שהיא אליבא דב"ש, ויצא לפ"ז שמותר להפעיל כלי מער"ש הגם שמשמיע קול לדעת ב"ה- וכן דעת ר"ת בתוס' יח. . או שרב הושעיה רק אמר שדעת ב"ש לאסור שביתת כלים ודעת ב"ה להתיר אך לא ביאר את הברייתא כיצד היא, ואפשר שסובר ר' הושעיה שהברייתא כפי שביאר רבה דהיינו אליבא דב"ה והאיסור ברחיים משום השמעת קול והיות וגם רבה וגם רב הושעיה אוסרים הפעלת כלי מער"ש שעושה קול אסור לעשות כן- וכן דעת ר"ח בתוס' שם. ולדינא פסק השו"ע ס"ה להקל כדעת ר"ת והרמ"א פסק להחמיר כדעת ר"ח ובמקום הפסד היקל כדעת השו"ע. אך אם אינו משמיע קול או שידוע שמפעילים אותו מער"ש כנ"ל אין איסור להפעיל הכלי בער"ש שיעשה פעולה בשבת כי קיי"ל כב"ה שאין איסור של שביתת כלים.
ובמציאות של היום מצוי ביותר שימוש בכלים חשמליים בשבת, ויש לבדוק האם נחשבים למשמיעים קול או לא. ועוד שקיים היום השימוש ע"י שעון שבת שמפעיל את הכלים בשבת עצמה וגם בזה יש לדון אם משמיע קול או לא, ובזה שהשעון מפעיל את הכלי בשבת יש בזה נידונים נוספים כפי שיתבאר בעז"ה.
באג"מ ח"ד ע, ו. כתב לאסור לכוון שעון מעורר בער"ש אם חוץ ממי שכיוון ישמעו עוד אנשים, משום שזהו גופא איסור שימוש בכלי שעושה קול, ואין להתיר משום שהדרך לכוונו בער"ש דהמציאות אינה כן כי תמיד מכוונים אותו קודם השינה, ונמצא שיש חשש שיאמרו שהפעילו בשבת. עכת"ד.
ובענין שימוש בשעוני שבת כתב [ח"ד, ס] לאסור מב' טעמים. א. היות ומצינו שאסרו חז"ל אמירה לנכרי כדי שלא תהא שבת מזולזלת, ה"נ יש לאסור שעוני שבת שלא תהא שבתו חול. ואין לדמות זאת להעמדת קדרה מער"ש וממשיכה להתבשל בשבת, כי שם עושה את כל הפעולה מער"ש, אך שעון שבת הפעולה עצמה נפעלת בשבת. ב. בהפעלת מכשירים בשבת יש בזה 'זילותא דשבתא'. ועיי"ש מש"כ מדוע מתירים להתשמש בשעון שבת לצורך תאורה וכו'.
והנה כידוע מתירים העולם שימוש במזגן הגם שעושה קול, ואילו מכונת כביסה וכדו' אין מתירים. ונראה שהחילוק בין הדברים היא מה הרגילות בהדלקתם, שהדבר ידוע שמזגן פועל בתמידות ולא יאמרו שהפעילו דוקא בשבת דאדרבה הרגילות בתחילת היום לכל היום וכן הרגילות להשתמש בו בשעון שבת. אך מכונת כביסה הדרך הוא להפעילה ומיד להשתמש בה, ונמצא שיש חשש שיאמרו שהפעילה בשבת ולכן אסרו השימוש בה בכל האופנים. ומסתפק אני במכונות כביסה המצויות כיום שיש להם טיימר והרגילות לעשות השהייה ולא להפעילם מיד, האם יש להתיר השימוש בהם בשבת ע"י הפעלת כפתור הטיימר ודומה לזייגר שהתיר הרמ"א או שעדיין יש לאסור. והנה לפי מה שכתב האג"מ ודאי שיש לאסור היות ועושה המכונת כביסה מלאכה בשבת וקיימים ב' חששותיו, אך מצד החשש של השמעת קול אפשר שיש להתיר כי כיום הרגילות לא להפעילה מיד והרואה יאמר שמא הפעילה ע"י הטיימר. וצ"ע לדינא.
[ובדעת ב"ש שיש דין 'שביתת כלים' מבואר בתוס' יח: שהגדרת שביתת כלים היא בכלי שעושה מלאכה בין אם המלאכה נעשית ע"י הכלי באופן אקטיבי כגון רחיים, ובין אם המלאכה נעשית בכלי באופן פסיבי כגון גיגית שממלא אותה במים ושורה בה חיטים לעשות שיכר, שנחשבת הגיגית לעושה מלאכה בשבת. ורק באופן שנפעלת פעולה בכלי ולא הוא הפועל- אין איסור שביתת כלים, כגון להניח בגד תחת המוגמר- היות ונעשית בבגד מלאכה ולא הוא פועל את המלאכה, אין בזה איסור של שביתת כלים.
עוד מתבאר בתוס' יח., שלדעת רב יוסף שביאר האיסור אליבא דב"ש משום שביתת כלים ובכל זאת התירו ב"ש במשנה לטעון קורות בית הבית ע"ג הזיתים ולא אסרו משום שביתת כלים, משום שבזה לא עביד כלל מעשה ולא אסרו ב"ש בזה משום שביתת כלים. ע"כ. ויש להבין מדוע טעינת קורות בית הבד נחשבת לפחות מעשה מאשר העמדת גיגית עם שיכר. ועכ"פ העולה בפשטות מדברי התוס' שלדעת ב"ש אף מדרבנן יש איסור של שביתת כלים ומה שחילקה הגמ' יט. שקורות בית הבד הם איסור דרבנן היינו רק לדעת רבה אך לרב יוסף לא יועיל תי' זה. ועיין ראש יוסף שעמד ע"ז].
סימן רמ"ו סעיף א'- בדין השכרת כלים ושאילתם
בגמ' שבת יט. מובא שאין משכירין כלים לגוי ביום ו' אך בד' וה' מותר. ונחלקו הראשונים בטעם הדבר: דעת הרמב"ם משום איסור שביתת כלים וברייתא זו אליבא דב"ש, ואנן לא קיי"ל הכי. ואילו דעת ר"י בתוס', משום שנראה שנוטל שכר שבת היות ומשכיר לו ביום ו' שהוא סמוך לשבת ואפי' שעושה זאת בהבלעה [ואסור בכל סוגי הכלים]. ור' יונה ביאר הברייתא שאיירי דוקא בכלים שעושים בהם מלאכה כעין מחרישה וכדו', והחשש משום שיאמרו שהוא שלוחו של הישראל לעשות עבורו מלאכה בשבת וכל זה ביום ו' אך בד' וה' שמופלג מהשבת מותר.
ונמצא שלדעת הרמב"ם וסייעתו אין איסור להשכיר כלים בכל אופן דקיי"ל כב"ה שאין שביתת כלים. אמנם אף לדעתו אין להשכיר עבור שבת עצמה משום שהוא שכר שבת ואסור לכו"ע . ולדעת ר"י ור' יונה אסור אף לדעת ב"ה. והב"י הכריע כדעת הרמב"ם ובשו"ע הביא בתחילה דעת הרמב"ם ואח"כ הביא בשם י"א את דעת ר' יונה, ור"י בתוס' לא נפסק כלל.
אמנם להשאיל כלי לגוי מער"ש מבואר שמותר לכו"ע. והקשה הט"ז מדוע מותר לדעת ר' יונה הרי עדיין יש חשש שנראה הגוי כשלוחו שעובד עבור הישראל. וכתב לבאר שאף לר' יונה יש חשש שיאמרו שעושה שליחות עבור ישראל רק באופן שמשלם לישראל אבל באופן שעושה בלא כסף כגון בהשאלה – לא יאמרו שעושה עבורו.
דוגמא מעשית לדין זה – בעל מונית שרוצה להשכיר את המונית שלו לגוי בשבת שלדעת ר' יונה אסור לעשות זאת ולדעת הרמב"ם מותר.
השאלת כלי לגוי בשבת, ומכירת כלי לגוי בער"ש ומוציאו בשבת- סי' רמ"ו ס"ב, רנ"ב ס"א, שכ"ה ס"א
בגמ' שבת יט. מבואר שנותנים מזונות לפני הנכרי בשבת, ואם הנכרי נטלו ויצא אין נזקקין לו. וכתבו התוס' שם שדוקא מזונות התירו לתת לנכרי אך חפצים אסור לתת לנכרי כי חוששים שמא יוצאם בשבת. ומבואר שאין לתת לנכרי חפצים בשבת משום חשש שיוציאם ורק מזונות מותר כי יכול לאוכלם ברשות הישראל ומה שהנכרי יוצא מביתו עושה כן על דעת עצמו, ובאמת מבואר במג"א סי' שכ"ה ס"א שאין לתת לנכרי הרבה אוכל שלא יוכל לאכול את כולו ויצטרך להוציא מרשות הישראל – שבדבר זה אוכל וחפצים שוים זל"ז.
ולפ"ז כתבו הראשונים [עיין טור וב"י סי' רמ"ו ס"ב] שאין להשאיל כלים לגוי בשבת, דיש חשש שמא יוציאם. והיינו שיש חשש מראית העין שיאמרו שציוה הישראל את הגוי להוציא חפצים אלו בשבת. ויצא לפ"ז שבעיר שמוקפת חומה שאין בה חשש הוצאה – מותר להשאיל כלים לנכרי, וכ"כ הט"ז ומג"א סי' רנ"ב לדעה זו.
עוד נאמר במשנה שבת יז: ובגמ' שם יח: שאין להשכיר ולמכור כלים לגוי לפני שבת והגוי יוציאם מבית הישראל מהבית בשבת, אלא צריך הגוי להוציא מבית הישראל קודם השבת. וגם בזה ביארו הראשונים משום שנראה כאילו שלחו הישראל שיעשה הנכרי עבורו הוצאה. וגם בזה בעיר המוקפת חומה אין לחשוש כנ"ל.
אמנם הרמב"ם בפרק ו' הלכה י"ט כתב, שאין להשאיל ולהשכיר למכור כלי לגוי אא"כ יוציא הגוי החפץ מער"ש, וטעם הדבר משום שנראה כאילו הישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו בשבת עצמה. ע"כ. וא"כ לשיטתו אין כאן חשש הוצאה אלא חשש שעשה הישראל מו"מ בשבת. ויהיה אסור גם בעיר המוקפת חומה.
ולדינא, השו"ע סי' רמ"ו ס"ב כתב שאין להשאיל כלים בשבת לגוי. והביא שם הט"ז שבעיר מוקפת חומה שרי. ואילו בסי' רנ"ב ס"א פסק השו"ע לאסור להשכיר ולמכור מער"ש ויוציא הגוי בשבת, והביא הט"ז טעם הרמב"ם ומשמע שאסור אף בעיר המוקפת חומה. וביאר הפמ"ג, שלענין שכירות ומכירה שבאמת מכר חוששים לטעם הרמב"ם שיאמרו שעשה זאת בשבת ולכן אוסרים בכל גוונא, אבל לענין שאלה שלא מכר והשכיר אין חוששים לטעם הרמב"ם [אף שהרמב"ם אמר את דבריו גם בשאלה]. והוסיף הפמ"ג שלהשאיל כלי למלאכה שיש בו חשש מראית עין שציוה הישראל שיעשה עבורו הגוי מלאכה- אסור אף בעיר מוקפת חומה.
ובחפצים שהיו של הגוי מתחילה, נחלקו הראשונים האם יש בזה מראית עין, וכתב הרא"ש שיש בהם מראית עין כי לא ניכר וידוע של מי הם, וכן כתב השו"ע סי' שכ"ה ס"א. אמנם ביאר שם המג"א, שחשש מראית עין שייך רק כשנותן לגוי או שלוקח הגוי מיד הישראל, אך אם מונח בחצרו אין בזה חשש מראית עין ויכול הגוי ליקח את כליו. ובזה אין גם את טעם הרמב"ם משום שלא משאיל או משכיר וכו' אלא רק לוקח הגוי את כליו, ופשוט.
ונמצא לפ"ז, שכל הדין האמור בסי' רנ"ב ס"א הוא רק באופן שמכר לנכרי בער"ש בזמן שאין שהות לנכרי לקחת לפני שבת וכפי שמפורש במשנה שם או באופן שהיה שהות אך התנה הנכרי עם השיראל שיקח את החפצים מביתו בשבת כמבואר במשנ"ב שם סק"ח. אבל אם קנה הנכרי מהישראל והיה שהות לקחת מער"ש ולא לקחו מבית הישראל וגם לא התנה עימו שיקח ממנו בשבת, היות שכעת הכלים כבר של הנכרי בזה יהיה הדין ככל כלים של גוי שאין איסור שיקח הגוי את הכלים מבית הישראל בעצמו כי בזה לא גזרו חז"ל משום מראית העין וכנ"ל.
ומה שכתבנו בתחילה שמזונות מותר להביא לגוי, מבואר בסי' שכ"ה ס"א שהיינו רק בגוונא שנותן לו בחצר והוא לוקח מעצמו, אבל אם פשט הגוי את ידו לפנים לא יתן לו הישראל כי בזה מוכח שיעשה הנכרי הוצאה ויש בזה חשש מראית עין וכנ"ל.
סימן רמ"ו סעיף ג- שביתת בהמתו
דין זה מפורש בתורה 'למען ינוח שורך וכו', והיות שאסור מהתורה לא יועיל מה שיתן לנכרי בהבלעה, כי סו"ס בהמתו לא תשבות בשבת ונמצא עובר על הלאו. אך מותר לתת לנכרי בהמה עד שבת, ואם לא ירצה הנכרי להחזירה בשבת חזרה לישראל- יפקירנה הישראל כפי שיתבאר להלן. וכתבו הראשונים שאין לתת לנכרי גם על שבת ולהתנות עימו שבשבת לא יעבוד בבהמה, כי אין הנכרי נאמן על כך. אמנם אם מסר את הבהמה לרועה שאינו עובד בבהמה, כתב הט"ז שאפשר להביא גם על יום השבת, משום שמירתת הרועה ולא עובד בה כי אף בדיניהם אין לרועה לעבוד עם הבהמה אלא רק לשמור עליה.
והנה, בדיני הפקר קיי"ל שמהתורה מועיל גם הפקר בינו לבין עצמו, וי"א שצריך להפקיר בפני אחד ועכ"פ אין צריך להפקיר בפני ג'. ורק חכמים תיקנו שיהיה הפקר בפני ג' כדי שתהיה ראיה שהפקיר. ובנידון דידן, כשמסר את בהמה לנכרי עד שבת ולא רוצה להחזירה שהפתרון שיפקירנה הישראל- לכתחילה יש להפקיר בפני ג' שזהו ההפקר המועדף. אך אם אין לו ג' יפקיר בפני א' ואם לאו לפחות יפקיר בינו לבין עצמו. והפקר זה מועיל כפי שמצינו לדעת ב"ש שיש להם שביתת כלים והקשתה הגמ' יח: היאך מבשלם בקדרות בשבת הרי צריך שהכלי ישבות, ותי' הגמ' שאפקורי מפקר את הכלי. וכתבו הראשונים שהיינו שמפקיר בפני א' או בפנ"ע ומועיל ההפקר באופן זה כאשר רוצה להנצל מאיסור. וא"כ ה"ה בנידון דידן כדי להנצל מאיסור שביתת בהמה יש להפקיר אף בני אחד ומועיל ההפקר.
ובב"י הסתפק באופן כשמפקיר בפני ג' שהוא הפקר המועיל, האם מועיל יכול לכתחילה להשכיר לגוי גם על שבת על דעת שיפקיר בפני ג', ודייק מלשון הטור שאפשר לעשות כן ולפ"ז הסמ"ק שהביא הטור להתיר אף יותר ס"ל שמותר לכתחילה לתת לגוי גם על שבת אף שמפקיר רק בפני א' . ולדינא המשנ"ב פסק להחמיר בזה שאין להתיר לכתחילה לתת לגוי ע"ד להפקיר בני ג' ורק בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת הב"ח שמיקל בזה.
והביא הטור דעת ר"פ שיש להפקיר רק על יום השבת כדי שלא יזכה בו אחר, וכ"כ הרמ"א. ונחלקו הפוסקים בהבנת הענין. דעת הט"ז, שמספיק להפקיר רק ליום השבת, ומועיל ככל הפקר לזמן שמועיל כמבואר בחו"מ סי' רע"ג, והיינו שמועיל לענין שאם ביום השבת יזכה בבהמה אדם אחר תהיה שלו לעולם, אך אחר השבת שוב אין אחד יכול לזכות בה. והיות וביום השבת היא נמצאת אצל הגוי לא יזכה בה אף אחד וכך לא יאבד את ממונו. אלא שהקשה הרעק"א שסו"ס הגוי בעצמו זוכה בה בשבת, ולא יודע שזכה בה ובמוצ"ש שמחזיר את הבהמה לגוי אסור לישראל לקחת ממנו מדין 'גזל הגוי' שאסור בכל אופן גם במקום שאין חילול השם, והיאך לוקח הישראל את הבהמה מהגוי במוצ"ש, ונשאר בצ"ע. ודעת המג"א, שכוונת הר"פ שיפקיר רק לאדם אחד דהיינו לגוי, וממילא אין אחד יכול לזכות בה. אלא שלפ"ז אין ההפקר חל כלל מדיני ההפקר שהרי קיי"ל שאין יכול להפקיר רק לאדם אחד, ונמצא שכל ההפקר הוא רק דומיא ודוגמה להפקר ובכל זאת מועיל להצילו מאיסור שביתת בהמתו, וקשה הדבר מאוד מסברא היאך מועיל הדבר. ובאמת המשנ"ב נייד מפי' המג"א וביאר כוונת הרמ"א כדעת הט"ז הגם שלפ"ז לשון הרמ"א דחוק קצת.
והנה, הביא הט"ז דעת הצ"צ להוכיח מהדין כאן, שה"ה לענין איסור ריבית באופן שהמלוה רוצה לקבל ריבית, יכול לקחת משכון בזמן ההלואה ואח"כ לומר ללוה שהוא מוכר לו את המשכון ביותר מדמי ההלואה וכך לא יחשב הדבר כריבית אלא כמכר. ולמרות שודאי אין זו מכירה אמיתית שהרי אין המלוה בעלים על המשכון ואינו יכול למוכרו, מ"מ הואיל והכא מבואר שאף שאינו מפקיר את בהמתו באמת מ"מ מועיל להנצל מאיסור ה"ה לענין ריבית. ומוכח בדעת הצ"צ שהבין כהבנת המג"א שלא עשה המפקר המועיל ולכן הוכיח מכאן לשם. והט"ז פליג על הצ"צ משום שלדעתו גם כדי להנצל מהאיסור צריך לעשות קנין המועיל או הפקר המועיל.
עוד מבואר בטור, שאף באופן שעושה הפקר כדין, לא יכול להשכיר לנכרי רק ביום השבת ולהפקיר אלא צריך להבליע את השכירות בשאר הימים. ועיין בב"י שמבואר שבאופן הנ"ל נראה כנוטל שכר שבת ולכן אסור, ובב"ח כתב שהוי שכר שבת ממש דממ"נ אם ההפקר חל לא יכול לקבל שכירות על יום זה, ואם בכל זאת לוקח שכירות מגלה למפרע שלא היתה כוונתו להפקר וממילא הוי שכר שבת גמור.
דין הפקר בשבת
מתבאר בסעיף זה שצריך הישראל להפקיר את בהמתו באופנים מסויימים כנ"ל. ויש לדון האם יכול להפקיר בהמתו בשבת, או שמא צריך להפקיר בהמתו קודם השבת כי אין להפקיר בשבת. ונרחיב בעז"ה בדין הפקר בשבת:
בגמ' שבת קכז: מבואר שדמאי אינו מוקצה משום שהיות וחזי לעניים ואי בעי מפקר לנכסיה. והוכיח מכאן בשו"ת עבודת הגרשוני שמותר להפקיר בשבת ואינו נחשב למו"מ והובאו הדברים בגליון מהרש"א שם. ועוד הוכיח מהגמ' קכ. שמותר להציל מהדליקה ונחשב שזכה בהפקר- שמותר גם לזכות ממהפקר בשבת. עכת"ד, וכן במאירי שבת קכז: הוכיח מסוגיה שם שמותר להפקיר בשבת. אמנם הריטב"א שם קכ. כתב שאסור להפקיר בשבת ומה שהתירה הגמ' לזכות ממהפקר כשיש דליקה, משום שהדבר כבר מופקר ועומד דמתייאש הבעלים ממנו עיי"ש. ובאמת יקשה לדעת הריטב"א מהסוגיה דף קכז: שהבאנו לעיל. ובספר שעה"מ [לולב ח, ב.] כתב לבאר שאסר הריטב"א רק להפקיר באופן שמפקיר באמת כדי שיזכו בו אחרים שבזה הוי כמו"מ בשבת, אך כאשר מפקיר כדי לאכול דמאי, אדרבה רוצה להפקיר כדי שיזכה שוב בעצמו ולא כדי שיזכו בו אחרים- והפקר כזה לא מינכר כמו"מ. עכת"ד.
ונמצא לפי סברת שעה"מ, מותר להפקיר את הבהמה לנכרי אף בשבת כי אינו מעוניין שיזכו בו אחרים אלא אדרבה מעוניין שהוא עצמו יזכה בה שוב במוצ"ש.
ודעת הריטב"א שאין להפקיר בשבת לאו יחידאה הוא, שאף הרמב"ן הקשה היאך אפשר לבטל את החמץ בשבת שחל בער"פ הרי אין מפקירין בשבת, ומשם הוכיח שאין ביטול חמץ כדין ההפקר. ועיין בשו"ת רעק"א סי' קע"ד שהאריך בענין זה ולמסקנה נוקט לאיסור כדעת הראשונים.
סימן רנ"ב- דיני קציצה באמירה לנכרי
כידוע, כשעושה הנכרי מלאכה עבור עצמו- מותר לישראל להנות מאותה המלאכה וכמבואר להדיא במשנה שבת קכב. , וכן ודאי שאין צריך למחות בו.
ומצאנו גם אופנים בהם עושה הנכרי מלאכה עבור הישראל, ומותר הדבר ואין צריך למחות בו- כמבואר בגמ' שבת קכא. בדין נכרי שבא לכבות הדליקה אין צריך למחות בו ואף שעושה מלאכה עבור הישראל מותר משום ש'נכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד', וכן נפסק בסי' של"ד סכ"ה. ובתוס' קכב. כתבו שהותר הדבר היות ואין במלאכה זו הנאה, דנכרי שעשה מלאכה מעצמו עבור הישראל אסור להנות בכל מקרה.
וכן מצאנו כעין זה בסי' שכ"ה סי"ג עיי"ש ובמשנ"ב שם. ואף שם ההיתר שאין צריך למחות וחשיב שאין הנאה ממעשה הנכרי כמבואר במג"א שם סקכ"ט.
ובסימן זה סעיפים ב- ד מצאנו אופן נוסף שהותרה מלאכה שנעשית ביודעין עבור הישראל ואין צריך למחות בגוי שעושה המלאכה עבור הישראל, והיינו באופן שקצץ עם הנכרי שכרו קודם התחלת המלאכה – וגם בזה הסברא משום שנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד.
והיות ודיני קציצה מחולקים לכמה נושאים ונמצאים בכמה מקומות שונים, נכתוב בקצרה את הנושאים ומראה המקומות כללים שהם נמצאים [רצוי ללמוד תחילה סי' רמ"ז, ואח"כ סי' רנ"ב סעיפים ב, ג.] :
א. מקור דין קציצה: ברייתא שבת יט. ותוס' שם ד"ה 'אלא אם כן'. טור ב"י ושו"ע סי' רמ"ז ס"א, וסי' רנ"ב ס"ב.
ב. פשוט הדבר שאף בקציצה אסור לומר לו להדיא שיעשה בשבת דלא הותרה בקציצה אמירה לנכרי, וכמבואר בשו"ע רמ"ה ס"ה, רמ"ז ס"א, רנ"ב ס"ב. ויום השוק בשבת ולכן ודאי יעשה בשבת חשיב כאומר לעשות בשבת כמבואר בכמה מקומות, עיין ט"ז סי' ש"ז סק"ג.
ג. הגדרת קציצה: תשובת הרשב"א המובאת בב"י ס"ב, ב"י סי' רנ"ב ס"ב בשם הגהות מרדכי ומג"א שם סק"ו, ובאור הלכה רנ"ב ס"ב. ושכיר יום אינו כקצץ כמבואר סי' רמ"ז ס"ג.
ד. עבודה בחינם עבור טובת הנאה: טור ב"י ושו"ע סי' רמ"ז ס"ד, וסי' רנ"ב ס"ב. מג"א רמ"ז סק"ה וסק"ז, בהגר"א סי' רנ"ב ס"ב ד"ה 'ואם ראהו'.
ה. בלא קצץ, ויש שהות לגמור המלאכה עד שבת: מג"א סי' רנ"ב סק"ח. ובאיגרת הדין שונה כמבואר במג"א סי' רמ"ז סק"ב. וע"ע סי' ש"ז ס"ד ובמשנ"ב סקי"ד ובבאור הלכה שם.
ו. בלא קצץ, ומביא לנכרי את המלאכה ביום ד' וה' ואין שהות לגומרה עד שבת: מחלוקת הראשונים כמבואר בטור סי' רמ"ז, וברמ"א סי' רנ"ב ס"ב. ובאיגרת אף הרמ"א מחמיר לכתחילה, אך בשאר מלאכות מיקל כמבואר במג"א סי' רנ"ב סק"ח.
ז. בקצץ אין צריך למחות, כמבואר בב"י סי' רנ"ב ס"ב בשם הירושלמי, ועיין מג"א שם סק"ט.
ח. קציצה במלאכה מפורסמת: עיין תוס' שבת יז: ד"ה 'אין נותנין עורות לעבדן', וע"ע גמ' ע"ז כא: ותוס' שם ד"ה 'אריסא'. טור ב"י ושו"ע סי' רנ"ב ס"ג, וסימן רמ"ד סעיפים א, ב.
ט. הנאה בשבת ממעשה שעשה הגוי בקציצה: ב"י ושו"ע סי' רנ"ב ס"ד, רמ"א סי' רע"ו ס"א.
ובהרחבה:
בענין נכרי שעושה מלאכה עבור הישראל בקציצה ובלא קציצה, באופנים השונים בדינים אלו, ובדיני מחאה בנכרי- סימנים רמ"ג, רמ"ד, רמ"ז, רנ"ב, רע"ו
עיין בסוף הסיכום דינים העולים מכל זה, ועיין שם סיכום קצר במהדו"ב.
הקדמה:
קיי"ל, שאסור לומר לנכרי שיעשה מלאכה בשבת [-סימן ש"ז], ואם עשה הנכרי מלאכה עבור ישראל אסור להנות ממנה בשבת [-סימן שכ"ה]. ובסימנים אלו מתבאר אלו אופנים אסור לתת לנכרי לעשות מלאכה קודם השבת אף שלא אומר לא שיעשה את המלאכה בשבת, מצד שנראה הנכרי כשליח של הישראל, כגון שנתן לנכרי שיעשה מלאכה עבורו ולא קצץ עימו על כך. ואילו אופנים מותר לתת לו מלאכה ולא נראה כשלוחו, כגון שקצץ עימו שכר פעולתו. עוד מתבאר האם באופנים הנ"ל מותרת ההנאה ממעשה הנכרי, וכן האם יש חובת מחאה על הנכרי שלא יעשה את המלאכה עבורו.
נתינה לנכרי מלאכה כשלא קצץ עימו, וטעם האיסור בלא קצץ
בגמ' שבת יט. מבואר שאין משלחין אגרת ביד הנכרי. ויש לדעת, שאין הדבר רק באיגרת אלא אף שאר חפצים אין משלחים ביד הגוי, וטעם הדבר משום שנראה כאילו שלח את הגוי לעשות כן בשבת והוסיף הרא"ש פ"ק דשבת סי' ל"ז שנראה כאילו אמר לנכרי בער"ש שיעשה המלאכה בשבת [וזה הכוונה שעשהו שליח], וזהו גם הטעם שאין מביאין כלים לכובס ולא עורות לעבדן אא"כ קצץ, ואם כן האיסור לתת לגוי אינו משום שעושה הגוי מלאכה עבור הישראל בשבת שהרי לא ציווהו ישראל על כך אלא רק הוי 'מראית עין באמירה לנכרי' .
ונראה פשוט שמראית עין זו קיימת רק באופן שהנכרי פועל של הישראל , דהיינו שכיר יום שלו או קבלן שלו [באופנים שקציצה לא מהני] ובזה למרות שאין הישראל ציווהו שיעבוד בשבת יש חשש מראית העין שמא אמר לו הישראל מער"ש שיעבוד עבורו בשבת ודבר זה אסור כמבואר סי' ש"ז ס"ב. אך באופן שעושה הנכרי מלאכה מעצמו עבור הישראל ואין שום התקשרות בין הנכרי לבין הישראל- אין שום איסור בדבר ואין שום חשש אלא שאסור להנות מעשה הגוי שעשה עבור הישראל בשבת כמבואר במשנה שבת קכב. וסי' שכ"ה סי"ג, של"ד סכ"ה, ש"ה סכ"א, ולכן גם אין צריך הישראל למחות בנכרי על כך אא"כ עושה זאת בבית הישראל וכמבואר בסי' רע"ו ס"א.
ולפ"ז יש לבאר בגמ' קכא. שנכרי שבא לכבות הדליקה אין צריך למחות בו משום שעושה אדעתיה דנפשיה, הפירוש שהיות ועושה על דעת עצמו ולא ביקש ממנו הישראל – אין צריך הישראל למחות בו . אלא שיעוין בלשון רש"י שם שכתב טעם ההיתר משום שיודע הנכרי שלא יפסיד ולכן עושה אדעתיה דנפשיה, ונראה מלשון רש"י שרק מפני שעושה הנכרי על דעת לקבל שכר נחשב שעושה על דעת עצמו אבל נכרי שעושה מדעתו עבור ישראל בלא תמורה- אסור לישראל שיעשה עבורו וצריך למחות בו, והיינו שבכל אופן נחשב הנכרי שליח של הישראל למרות שלא ביקש הישראל ממנו כלום, וזה דבר מחודש.
ובאמת נראה שהדבר מפורש במג"א סי' שכ"ה סק"ל שכתב להדיא שאם נכרי עושה מעצמו עבור הישראל אין צריך הישראל למחות בידו, אך הביא לשון המרדכי שנראה מלשונו שאף בנכרי שעושה על דעת עצמו עבור הישראל צריך למחות בידו. ונמצא שמה שכתבנו מסברא פשוטה כן דעת המג"א, ומה שדייקנו מלשון רש"י כן נראה שדעת המרדכי. ועיין בגר"ז סי' רס"א בקונט"א אות ח' שכתב לדינא שיש למחות בכל נכרי שעושה מלאכה עבור ישראל אף שעושה מעצמו, ונראה שנקט לדינא כדעת רש"י והמרדכי ולא כמג"א [אם כי אין הדבר מוכרח דאפשר שכוונתו לאסור בנכרי שעושה בעצי הישראל כדלקמן].
אמנם כאשר משתמש הנכרי בחפצי הישראל כדי לעשות את המלאכה כגון שמדליק בעצי ישראל, מתבאר בראשונים שאף שעושה זאת מעצמו ולא ביקש הישראל ממנו דבר- אם רואה הישראל את הנכרי מדליק צריך למחות בידו, והטעם משום שלא יכול הנכרי להשתמש בלא רשות הישראל בחפציו ואם בכל זאת משתמש בחפצי הישראל ושותק הישראל מוכח הדבר שעושה כן על דעת הישראל ונחשב שהישראל שלח את הנכרי לעשות עבורו מלאכה בשבת- עיין בהגהות מיימונית פ"ו משבת אות ו'. ומתבאר בדבריו שאין האיסור משום 'מראית עין' שיאמרו ששלח את הנכרי לעבוד עבורו בשבת, אלא אסור מעיקר הדין משום שהוי כשלוחו. ויש להדגיש שדין זה נאמר דוקא כשלא קצץ עם הנכרי, אבל בקצץ עימו עושה הנכרי לעצמו ואינו שליח של הישראל ואין צריך למחות בידו, וכמבואר להדיא בירושלמי שהביא הב"י סי' רנ"ב ס"ב וכן פסק בשו"ע שם.
נתינה לנכרי כשיש שהות לגמרו עד שבת, ובדין שליחת אגרת
וכאשר שולח ביד הנכרי חפצים או נותן עורות לעבדן וכו' ויש שהות ביום לנכרי לגמור הדבר קודם השבת- מותר לתת ביד הנכרי דבזה אינו נראה כשלוחו ששולחו לעשות בשבת, שהרי שולחו לעשות לפני השבת. והגדרת 'יש שהות' בכלים שנותנם לכובס וכדו' הוא פשוט, דהיינו שיעור זמן שיכול הכובס לגמור את המלאכה קודם השבת. וכאשר שולח ביד נכרי חפצים, הגדרת הזמן ש'יש שהות' לדעת ב"ה בברייתא שם עד שיביאנו לבית הסמוך לחומה ולדעת ב"ש עד שיביא לבית של מי שנשתלח עבורו. והנה דעת ב"ש ברורה היטב, ובדעת ב"ה הסבירו הראשונים [עיין משב"ז רמ"ז סק"ב] שהיות ויש ספק שמא נמצא המשתלח בבית הסמוך לחומה – מקילים מספק ולא חוששים שנראה כשלוחו.
ובשליחת איגרת הדין משתנה וצריך שיהיה עוד תנאי והוא שיהיה ביה דואר במתא. וביאור הענין שהיות וכתב הישראל ניכר באיגרת ישנו חשש שאף אם יבוא הנכרי לבית הראשון בעיר עדיין יצטרך לחפש אחר הישראל ויהיה ניכר שעושה מלאכה עבור הישראל, ולכן הצריכו שיהיה בית דואר בעיר שאף אם לא ימצא הנכרי את הישראל יביא את האיגרת לבית הדואר, ומספיק להביא לבית הסמוך לחומה כי תולים מספק ששם נמצא בית הדואר. וא"כ באיגרת מחמירים אנו בהגדרת 'יש שהות לעשות מער"ש' והיינו שלא מספיק מה שיוכל להביא עד לבית הסמוך לחומה אלא צריך גם שיהיה בית דואר בעיר ואז נחשב שיש שהות מבעוד יום לעשות, וכל זה מתבאר מדברי המג"א סי' רמ"ז סק"ב בשם ספר התרומה. אמנם בשאר שליחות כלים או בנותן כלים לכובס ודאי שמותר כאשר יש שהות לעשות מער"ש לכו"ע כמבואר במג"א סי' רנ"ב סק"ח. ויש להוסיף שאף באיגרת היכן שיש שהות טובא להביא את האיגרת כגון שנותן לנכרי ביום א' את האיגרת וזמן ההגעה הוא ביומיים- מותר לכו"ע אף כשאין בית דואר במתא, דסו"ס ודאי הוא שיגיע הנכרי לבית הישראל כי אף אם לא ימצא ביום הראשון שיבוא לשם, ימצא ביום השני וכן הלאה עד שבת ומש"ה לא חוששים בדבר למראית עין כמתבאר במג"א סי' רמ"ז סק"ה.
ולפי כל האמור לעיל מובן מה שכתב הפמ"ג שהובא במשנ"ב שם סק"י, שאם ידוע שהבית דואר נמצא בקצה השני של העיר יש להביא לנכרי רק באופן שיוכל להגיע עד שם. דכיון שודאי ששם נמצא הבית דואר- רק כאשר יוכל להגיע עד שם נחשב שיש שהות, וההיתר של בית הסמוך לחומה נאמר רק מצד ספק שמא הבית דואר נמצא שם.
ונמצא: א. סיבת האיסור בלא קצץ משום שמיחזי כאילו אמר לנכרי לעשות בשבת עבורו והוי שלוחו, וכאשר עושה הנכרי מלאכה מעצמו עבור הישראל בפשטות אינו נחשב שליחו כלל ואין בזה שום איסור. ב. כאשר יש שהות לעשות מער"ש, מותר. כי לא שלחו לעשות עבורו בשבת אלא מער"ש. ג. הגדרת 'יש שהות' בשליחת חפצים לדעת ב"ה הוא כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, שבזה תולים שאפשר ששם נמצא הבית של המשתלח. ד. באיגרת חוששים טפי היות וכתב יד ישראל ניכר ולכן צריך שודאי לא ילך הגוי עם האגרת בידו ומש"ה מתירים רק אם שכיח ביה דואר בעיר. ה. כאשר יש שהות טפי- מותר אף באיגרת.
ביאור המחלוקת האם יכול להביא בד' וה'
בגמ' שבת יט. מובאות ב' ברייתות לענין שילוח איגרת ע"י נכרי. בברייתא א' כתוב שאם לא קצץ יכול לשלוח בד' וה' ובברייתא ב' לא כתוב דין זה. ונחלקו הראשונים האם פוסקים רק כברייתא השניה וממילא אין היתר לשלוח בלא קצץ ביום ד' וה'- וזוהי דעת הרמב"ם. או שפוסקים אף כברייתא הא' ולכן מותר אף בלא קצץ בד' וה'- וזוהי דעת הרא"ש.
וסברות המחלוקת, שכבר התבאר לעיל שכאשר לא קצץ עם הנכרי נראה הדבר שעושה הנכרי את פעולותיו עבור הישראל והוא שליח של הישראל ויש מראית העין שאמר הישראל לנכרי שיעשה הפעולות בשבת, ומש"ה החמירו בדבר כשאין שהות לעשות את הפעולה מער"ש. אמנם כאשר נותן הישראל לנכרי את האיגרת או כל פעולה שהיא שיעשה הנכרי עבור הישראל כבר ביום ד' וה'- סוברים הראשונים המתירים שלא גזרו בזה משום מראית העין משום שמופלג הדבר מיום השבת ולא יחשבו שעשה הישראל את הנכרי שליח עבורו. והאוסרים סוברים שכל זמן שאין שהות לגמור קודם השבת, עדיין יש חשש של מראית העין שעושה הנכרי בשליחות הישראל. נמצא שהמחלוקת היא לענין חשש מראית עין באמירה לנכרי.
ופסק השו"ע בזה להחמיר כדעת הרמב"ם והרמ"א מיקל כדעת הרא"ש כמבואר סי' רמ"ז ס"א וסי' רנ"ב ס"ב. אלא שלענין דין איגרת מצאנו שחשש הרמ"א לכתחילה לדעת הרמב"ם ואילו בשאר אופנים היקל הרמ"א לכתחילה כדעת הרא"ש, וטעם הדבר, שהיות ובאיגרת כתב יד של ישראל ניכר ויש יותר חשש של מראית העין לכן החמיר לכתחילה כדעת הרמב"ם וכמבואר במג"א רנ"ב סק"ח.
ואכתי נשאר לדון האם יש איסור הנאה ממעשה הגוי כשעשה ביום ד' וה', דאפשר שאף הרמ"א התיר רק לתת לגוי דלא נחשב כאמירה לנכרי וכנ"ל, אך סו"ס אין להנות ממעשה הגוי דהרי אף אם עשה הגוי מלאכה מעצמו עבור הישראל אסור להנות ממנה כמבואר בסי' שכ"ה ס"ו, וממילא ה"ה באופן שנתן לגוי ביום ד' וה' ויחשב כאילו עושה הגוי מעצמו- עדיין יש לדון מצד איסור הנאה.
נתינת מלאכה לנכרי בקציצה, וטעם ההיתר בקצץ
כאשר קצץ עם הגוי שישלם לו עבור פעולתו, יכול לתת לו אף בער"ש סמוך לחשיכה משום שהיות וקצץ עימו את המחיר, כעת עושה הגוי את הפעולה עבור עצמו משום שרוצה לקבל שכרו ולא מתכוין לעשות עבור הישראל כדי לרצותו שהרי כבר קצץ עימו את המחיר, ועוד, שעושה הגוי את הפעולה בשבת לא בשביל שיהנה הישראל ממעשהו בשבת אלא כדי שיהיה לישראל את כליו מכובסים או תפורים אימתי שירצה.
ובאמת כאשר עושה הגוי את הפעולה עבור ישראל בשבת כדי שיהנה הישראל ממנה בשבת אף בקצץ אסור הדבר כמבואר בסי' רע"ו ברמ"א ס"א ובמג"א רנ"ב סקי"א שנכרי שהדליק את הנר בשבת עבור הישראל אף כשקצץ עימו הישראל אסור כי את עצם הפעולה הגוי עושה עבור הישראל בשבת כדי שיהנה ממנה בשבת ובזה לא אמרינן שעושה אדעתיה דנפשיה ולכן יש איסור הן להנות מהנר [מצד איסור הנאה ממעשה הגוי שנעשה עבור הישראל בשבת] והן לקצוץ עם הנכרי בער"ש שידליק את הנר כי בזה לא עושה אדעתיה דנפשיה . ובזה אין האיסור מטעם מראית עין שנראה כשלוחו- אלא הוי כשלוחו ממש לעשות עבורו מלאכה בשבת, ואסור ככל אמירה לנכרי אף שנעשית בער"ש.
וכן אסור לומר לנכרי שיעבוד בשבת או אף לרמוז לו שיעשה את המלאכה בשבת כאשר קצץ עימו, דבזה שיודע הגוי שצריך הישראל למלאכה זו בשבת ולכן עושה אותה בשבת- שוב לא הוי 'נכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד' אלא עושה עבור הישראל, ואף בזה אסור מצד שנעשה הגוי שליח ממש של הישראל לעשות בשבת וכמבואר להדיא במשנ"ב סי' רנ"ב סקט"ז.
ולכאורה עדיין יש להבין מדוע בקצץ אין משום מראית העין הרי אין שהות לגוי לעשות מער"ש את הפעולה ולמה שלא נחוש שנראה כאילו אמר לו הישראל לעשות הפעולה בשבת, שהרי מי מודיע לרואים שהגוי קבלן וקצצו עימו. ונראה לומר שהיות ובאמת אין הנכרי שליח של הישראל כלל בקצץ עם הנכרי כי עושה הגוי אדעתיה דנפשיה- לא גזרו בזה משום מראית העין, וכשלא קצץ שנראה שלא עושה הגוי עבור עצמו אלא עבור הישראל בזה גזרו משום מראית העין. הן אמת שראיתי דבר מחודש בערוך השולחן סימן רמ"ז שכתב שהיות והגוי קבלן לא מספר על כך לאחרים שעושה פעולה זו עבור הישראל ורק כשלא קצץ מספר על כך לאחרים שעושה הפעולה עבור הישראל ולכן יש שם מראית עין וכנ"ל.
אופנים בהם אין הקציצה מועלת
א. מבואר בסימן רמ"ד וסימן רנ"ב ס"ג שמלאכה שעושה הגוי בפרהסיא אסורה אף כשקצץ עם הגוי. וטעם האיסור מבואר בראשונים שהיות והדבר נעשה בפרהסיא וניכר הדבר שהוא של ישראל חוששים שמא לא ידעו שקצץ עם הגוי אלא יאמרו שהוא שכיר יום של הישראל ויאמרו שהוא שליחו.
ב. ומצאנו אופן נוסף של מראית העין כפי שמתבאר במשנ"ב סי' רנ"ב סקי"ז, כאשר עושה הגוי מלאכה בקבלנות עבור הישראל בבית הישראל וידוע שמלאכה זו עושים דוקא בקבלנות שאף שאין חשש של מראית העין שיאמרו שהגוי שכיר יום של הישראל שהרי ידוע שעושים מלאכה זו דוקא בקבלנות, מ"מ יש חשש שמא יאמרו שציוה הישראל את הגוי שיעשה עבורו בשבת ודבר זה אסור אף בקציצה כמתבאר לעיל.
ג. עוד מצאנו מחלוקת רמב"ם וראב"ד כשקצץ עם הגוי לשנה אחת שיארוג לו בגד, שלדעת הרמב"ם הוי קציצה ולראב"ד אינה קציצה. ותורף המחלוקת, דהיות ועיקר ההיתר של קציצה שעושה הנכרי אדעתיה דידיה ואין הישראל מרויח בזה, דמצד הישראל היה יכול לעשות אף אחר השבת. אך באופן שקוצץ עימו לשנה שיארוג לו בגד ס"ל לראב"ד שיש הנאה לישראל במה שעושה הנכרי בשבת דעי"ז אם תהיה עבודה נוספת לישראל שיעשה הנכרי, יהיה הנכרי פנוי לעבודה האחרת ונמצא שעושה הנכרי בשבת עבור הישראל ולא אדעתיה דנפשיה. ואילו הרמב"ם ס"ל שהיות ואין הדבר ברור שיצטרך הישראל לעבודת הנכרי בענין אחר- עדיין נחשב שעושה הנכרי אדעתיה דנפשיה, והביא השו"ע סי' רמ"ד ס"ה ב' הדעות להלכה.
ונחלקו המג"א והט"ז באיזה אופן נחלקו, דדעת המג"א שאיירי בישראל שיש לו תופר קבוע לשנה כדרך השרים, ונמצא שבטל הרבה פעמים ממלאכתו ולכן ס"ל לרמב"ם שאין לישראל נפק"מ אימתי יעשה הנכרי מלאכתו כי בכל אופן לא עובד ימים רבים במהלך השנה, והראב"ד חשש שעדיין אפשר שיהנה הישראל מכך. ואילו דעת הט"ז שנחלקו באופן שיש לנכרי עבודה לשנה שלימה אך לא מקפיד הישראל אם יתבטל כמה ימים ולכן ס"ל לרמב"ם שלא מרויח הישראל בכך כי לא אכפת ליה שיתבטל בשבת ויעבוד ביום אחר, והראב"ד ס"ל שהיות ויש לו עבודה לכל השנה שכיח טפי שיהנה מכך הישראל כשתהיה לו עבודה נוספת לתת לנכרי.
וכתב הרמ"א שם, שבאופן ששכר הנכרי לעשות את כל המלאכות ולא רק מלאכה מסויימת, לכו"ע אסור לו לעשות עבורו מלאכה בשבת משום שמועיל לישראל שעי"ז יהיה פנוי למלאכה אחרת בשאר הימים ולכן באופן זה פשוט שנחשב שעושה המלאכה בשבת עבור הישראל. ואף הב"י הביא סברא זו וכתב עליה 'ואפשר', והבין בבאור הלכה שהב"י מסתפק בזה ואפשר אף באופן זה מתיר הרמב"ם וס"ל שהוי קציצה. והיות ומסתפק הב"י בכך פסק בשו"ע סי' רמ"ז ס"ו שנכרי השכור לכל המלאכות עבור הישראל אסור לשולחו שיביא איגרת עבור הישראל כי אין זה נחשב לקציצה. אך מ"מ אפשר לתת לו אגרת בד' וה' ואע"פ שפסק השו"ע שם ס"א שאין לתת איגרת בד' וה'- הכא שרי כי אפשר שכן נחשב קציצה שהרי לא ברירא ליה לב"י שאינה קציצה וכנ"ל, וכמבואר כ"ז באורך בבאור הלכה ס"ס רמ"ז. ועיין לקמן במה שהרחבנו בסברת מהר"י אבוהב ובמה שייך לכאן.
ומכל האמור נמצא, שאף באופן שלא אמר הישראל לנכרי שיעשה עבורו מלאכה בשבת, ישנם אופנים שבהם אסור שהגוי יעשה מלאכה עבור הישראל מצד חשש 'מראית העין' וישנם אופנים בהם אסור שיעשה מלאכה עבוד הישראל מצד עיקר הדין, ונפרטם:
מצד חשש 'מראית עין':
1. שכר גוי שיעשה עבורו מלאכה ולא קצץ עימו דמים- רנ"ב ס"ב. ואף באופן ששכרו לימים שיתן לו שכרו עבור כל יום אך לא קצב עימו אימתי יעשה [ובזה אסור רק ביום ו' אך בד' וה' מותר]- רמ"ז ס"ג.
2. קצץ עם הנכרי שיעשה עבורו מלאכה בפרהסיא- רנ"ב ס"ג, רמ"ד ס"א.
3. נכרי שעושה מלאכה בבית הישראל אף שקצץ עימו –משנ"ב רנ"ב סקי"ז. ואף שעושה מלאכת עצמו כמבואר במשנ"ב סי' רמ"ד סק"ל ובתנאי שלא ניכר שעושה מלאכת עצמו עיי"ש.
4. עושה הנכרי בחינם עם הישראל ורואהו הישראל- כמבואר בשו"ע סי' רנ"ב ס"ב.
מצד שנעשה כשלוחו מעיקר הדין:
1. נכרי שעושה מלאכה שהשימוש שלה בשבת דוקא ולכן עושה אותה לצורך שישתמש בה הישראל בשבת, כגון הדלקת הנר. ובזה אסור אף בקצץ עם הנכרי- עיין מג"א סי' רע"ו סק"ד וסקי"ד, ומשנ"ב שם סקי"א.
2. נכרי שעושה מלאכה בחפצי ישראל- מג"א סי' רנ"ב סק"ט, ומשנ"ב סי' רע"ו סקי"א וסקל"ז.
3. קצץ עם הנכרי שיעשה מלאכה לשנה, בין קצץ עימו שיעשה מלאכה מסויימת לשנה לדעת הראב"ד, ובין קצץ עימו שיעשה כל המלאכות שבזה אף הרמב"ם מודה לאיסור.
הגדרת קציצה
פשוט הדבר שכאשר קובע עם הגוי מחיר על עבודתו הוי קציצה מעולה לכל הדעות. ובשו"ת הרשב"א שהובא בב"י סי' רמ"ז ס"ד מתבאר שאף באופן שלא קבע עימו מחיר אלא שאמר לו הישראל שישלם לו- גם הוי קציצה. ובהגהות מרדכי שהובא בב"י סי' רנ"ב ס"ב כתב שכל עבודה שיודע הגוי שאינו עובד בחינם- הוי קציצה, וזהו חידוש נוסף מעבר לחידושו של הרשב"א, דמתבאר שאף באופן שלא דובר עימו על תשלום- חשיב קציצה. ובבאור הלכה סי' רנ"ב ס"ב ביאר, שהרשב"א איירי באופן שסיכמו שישלם לו את המחיר המקובל פחות או יותר ויתפשר עימו ולכן נחשב לקציצה. אך אם רק יודע הנכרי שישלם לו הישראל אך לא יודע אם רב אם מעט- לא חשיב קציצה. והמג"א רנ"ב סק"ו הוסיף שאף באופן שיש מחיר ידוע לעבודת הנכרי- גם נחשב לקציצה. כלל העולה מהדברים, שכדי שיחשב הנכרי שעושה לעצמו ולא עבור הישראל צריך שידע את הסכום שאמורים לשלם לו ואף אם יהיה קצת פחות או יותר עדיין חשיב קציצה. ובשש"כ הביא בשם הגרש"ז [פרק ל' הערה צה] שכיום היות ויודע הפועל שיקבל שכרו שדורש- תמיד חשיב קציצה.
וכאשר עושה הנכרי את המלאכה בחינם עבור הישראל, נחלקו השו"ע והרמ"א האם נחשב לקציצה או לא. דהנה, הב"י סי' רנ"ב ס"ב הביא ירושלמי שאם נתן לנכרי לעשות לו מלאכה בטוה"נ [דהיינו בחינם] וראה את הנכרי עושה מלאכה עבורו צריך למחות בו. ומתבאר בדברי הירושלמי שיכול לתת לנכרי את המלאכה שיעשה בחינם אלא רק שימחה בו כשרואהו. וכתב בהגר"א שם, שלדעת השו"ע שאין היתר לתת לנכרי מלאכה אפי' בד' וה' כל שאין שהות לגומרה מבעו"י, היאך התיר הירושלמי לתת את המלאכה בחינם לנכרי, וע"כ מוכח מדברי הירושלמי שכאשר נותן לנכרי בחינם נחשב לקציצה כי עושה הנכרי משום שמרגיש חובה עבור הישראל ודבר זה נחשב קציצה שעושה אדעתיה דנפשיה . ולדעת הרמ"א יש להעמיד את הירושלמי שנתן לו בד' וה' ואין ראיה מהירושלמי שחינם נחשב לקציצה. ולפ"ז מובן מדוע פסק השו"ע סי' רמ"ז ס"ד וסי' רנ"ב ס"ב שכאשר עושה הנכרי בחינם נחשב לקציצה והרמ"א פליג. אמנם מודה הרמ"א שאם עושה הנכרי מעצמו עבור הישראל בחינם בלא שביקש ממנו נחשב לקציצה כי ודאי עושה כן משום טובה שעשה לו הישראל ואדעתיה דנפשיה קא עביד [ובזה מיקל הרמ"א יותר מהשו"ע, דבאופן זה אין צריך למחות בו אם רואהו לדעת הרמ"א כי נחשב קציצה גמורה מה שאין כן לדעת השו"ע שבאופן זה איירי הירושלמי – צריך למחות בו גם בזה, עיין באור הלכה רנ"ב, ב.].
ואף שחינם נחשב לקציצה מ"מ מבואר בירושלמי שצריך למחות בו, והטעם דכאשר רואה הישראל את הנכרי עושה מלאכה עבורו ויודעים שעושה זאת בחינם – נראה הנכרי כשלוחו. ורק כאשר עושה בשכר לא נראה כשלוחו כי אמרינן שעושה עבור שכרו [ולדעת שולחן עצי שיטים אף שעושה בשכר שלא בקציצה מותר, ולדעת המשנ"ב רק כשעושה בשכר שהוא כמו קציצה כגון המבואר בסי' רמ"ז ס"ב שיודע הנכרי שיתפשר עימו על השכר כמבואר לעיל].
פרטי דין מלאכת פרהסיא
עד כה הוברר שאם קצץ עם הנכרי שיעשה עבורו מלאכה מותר לתת את המלאכה לנכרי אף סמוך לחשיכה משום שנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד. אמנם כאשר עושה הנכרי את המלאכה בפרהסיא עבור הישראל, אסרו חכמים את הדבר משום מראית העין שיאמרו שהנכרי הוא שכיר יום של הישראל ובזה אסור מדינא. וכעת נבאר בעז"ה את מקורות הדין ופרטיו.
בגמ' ע"ז כא: מבואר שדעת רשב"ג שמותר להשכיר שדה לנכרי שיעבוד בה אך אסור להשכיר מרחץ לנכרי משום ששדה לאריסותיה קא עביד ומרחץ לאו לאריסותיה קא עביד.
וביאור הענין, שישנם ד' אפשריות שהנכרי יעבוד עבור הישראל: א. אריס, שנוטל הנכרי מהפירות למחצה שליש ורביע. ב. שכירות, שמשכיר השדה לנכרי והישראל מקבל השכירות והנכרי עושה בשדה וכל ריוח הפירות שלו. ג. קבלנות, שקוצץ הישראל עם הנכרי שיקבל סך מסויים לשנה, וכל הפירות יהיו של הישראל. ד. שכיר יום, ששוכר הישראל את הנכרי עבור יום עבודה והפירות של הישראל.
והנה, פשוט הדבר שבב' האופנים הראשונים הדבר מותר וכפי שמבואר בגמ' שם. ואריס הוא חידוש גדול יותר משכירות כי באריס מקבל הישראל חלק מהפירות ובכל זאת מותר כי עושה הנכרי עבור עצמו, ק"ו בשכירות שלא מקבל הישראל כלום בפירות [וכמבואר בר"ן סברא זו]. וכמו"כ פשוט הדבר שבאופן האחרון שהוא שכיר יום אסור הדבר מעיקר הדין כי עושה הנכרי עבור הישראל ובשליחותו . ובקבלנות שהוא המקרה השלישי נחלקו הראשונים האם הדבר מותר. דעת ר"ת [הובא בתוס' שם ובשבת יז:] להתיר הדבר, כי כפי שהותר אריסות ק"ו קבלנות שאין שבח לישראל במה שממהר הנכרי לעשות המלאכה. ולפ"ז התיר ר"ת לבנות בית ע"י נכרי בשבת בקבלנות ולא חילק בין עבודת השדה לעבודת בנין דהכל אחד הוא שעושה הנכרי אדעתיה דנפשיה למהר פעולתו. אמנם דעת שאר הראשונים לאסור בקבלנות משום שכל עבודה במחובר הרי היא ניכרת ויש בזה מראית העין וחיישינן שמא יחשבו שהנכרי הוא שכיר יום של הישראל שאסור מדינא וכנ"ל . ולא חוששים למראית העין בשדה שעובד הגוי באריסות או שמשכיר לגוי השדה משום שכאשר יבדקו יראו הנכרי נוטל את הפירות עצמם וידעו שהוא אריס או שהוא שכר את השדה. אך בקבלנות לא לוקח הגוי את הפירות ולכן יחשבו שהוא שכיר יום של הישראל .
ויש להדגיש, שמחלוקת הראשונים הנ"ל לענין קבלנות שייכת רק בשדה ובית וכדו', אבל במרחץ שבכל יום שעובד המרחץ מרויח המרחץ יותר כתב מהר"י אבוהב [הובא בב"י סי' רמ"ג] שלכו"ע אסור לתת בקבלנות מעיקר הדין כי מרויח הישראל שכר שבת במה שפתוח המרחץ שלו בשבת ורווח זה לא היה קיים אם היה המרחץ מושבת. אך בשדה ובית אין נפק"מ אם יעבוד בשבת או לא, דסו"ס בונה רק בית אחד וחורש רק בשדה אחת. ובמשנ"ב בהקדמה לסי' רמ"ג ובסק"י שם פסק כדעת מהר"י אבוהב בזה.
ויש להרחיב בסברת מהר"י אבוהב משום שהיא יסוד גדול לענינים אלו אימתי נחשב שעושה הנכרי אדעתיה דנפשיה ואימתי נחשב שעושה עבור הישראל. דהנה פשוט הדבר שאין איסור במה שנכרי עושה מלאכה עבור הישראל שבת והישראל מרויח מכך, שהרי אריסות במרחץ שעושה הנכרי עבור הישראל נמצא הישראל מרויח מכך וכאשר ידוע שעושה הנכרי באריסות מותר במרחץ כמבואר סי' רמ"ג ס"ב. וא"כ יש לבאר שסיבת האיסור בקבלנות במרחץ משום שאין הנכרי מרויח ממעשיו בשבת שהרי מקבל הוא שכר כללי על כל השנה, ורק הישראל מרויח ממעשה הנכרי- וכאשר אין רווח לנכרי ויש רווח לישראל בזה אמרינן שנכרי אדעתיה דישראל עושה ואסור, וכן מתבאר בדברי הלבו"ש על המג"א סי' רמ"ג [ועיין היטב שעה"צ שם אות י"ד שהביא בשם הפרמ"ג שלא ס"ל האי סברא ונשאר בצ"ע]. וכאשר עושה בקבלנות רגילה דהיינו שמקבל לעשות מלאכה מסויימת שהדין שמותר כמבואר בסי' רנ"ב ס"ב, הטעם גם משום שעושה הנכרי עבור הרווח שלו כי מעוניין להיות פנוי למלאכה אחרת ביום א', ואף אם יודע שלא תהיה לו מלאכה אחרת ביום א' עדיין אין לישראל רווח במה שעושה הנכרי בשבת ולכן נחשב שעושה הנכרי עבור עצמו. ונמצא כללא דמילתא: כאשר יש רווח לנכרי במה שעושה בשבת או אף באופן שאין לו רווח אך גם אין רווח לישראל בכך- זוהי קבלנות המותרת כי נכרי עושה אדעתיה דנפשיה. וכן כשיש לנכרי רווח וגם לישראל רווח יש להתיר כי נחשב שעושה הנכרי עבור עצמו ולכן מותר מרחץ באריסות כאשר הדבר ידוע. אך כאשר יש רווח לישראל במה שעושה הנכרי ואין רווח לנכרי – נחשב שעושה אדעתיה דישראל ולכן הדין במרחץ לאסור.
ולפ"ז יש לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהובאה לעיל [ובשו"ע סי' רמ"ד ס"ה] בענין קבלנות לזמן, ששוכר נכרי שיעשה מלאכה לשנה שלמה, שלהרמב"ם שרי ולראב"ד אסור. ושורש המח