הלכות שבת
סימן שי"ח |
סעיף א-יט |
דין המבשל בשבת
סעיף א
המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר לו מיד (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת עיין לעיל סימן שז סעיף כ):
סעיף ב
השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת), אבל המבשל (או עשה שאר מלאכה) לחולה, אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחישינן שמא ירבה בשבילו. הגה ואפילו בישל ע"י עכו"ם אסור בשבת (תוס' פ"ק דגיטין ור"נ פ' אין מעמידין) ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אפי' היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם אורחות חיים):
סעיף ג
כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור, כגון ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה; ואפילו בתולדת חמה, כגון בסודר שהוחם בחמה, אסור גזירה אטו תולדת האור, וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה אבל בחמה עצמה כגון ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר:
סעיף ד
תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג) ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל ב"ד, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת. ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן. הגה וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה: (הגהות מרדכי):
סעיף ה
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין. הגה בכלי שני ויש מקילין אפילו בכלי ראשון. ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו:
סעיף ו
כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כ"כ ע"ג קדירה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו:
סעיף ז
יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם ע"ג קדירה הטמונה, אפי' כלי התחתון על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור:
סעיף ח
להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו ע"ג מיחם שעל האש, י"א שדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון שיבש, מותר להניחו ע"ג מיחם שעל גבי האש. וי"א דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו; וראשון נראה עיקר. ומ"מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, אסור לד"ה:
סעיף ט
כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור. הגה ונ"ל דבלא מלוח נמי אסור, אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום דם שבו. ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבא עליו ברכה (תוספות ומרדכי פרק כירה). ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל דהמלח בטל ע"ג המאכל. (ב"י בשם שבולי הלקט):
סעיף י
אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון:
סעיף יא
אמבטיה (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (אע"פ שהיא כלי שני) (תוספות ורא"ש וטור) אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן:
סעיף יב
מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן (מרובים) כדי להפשיר. ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי רק שלא יהיה על האש (טור):
סעיף יג
מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכ"ר אסור:
סעיף יד
מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת (פי' מתחממת ונכוית) בו, דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכוית בו, אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו, אסור כיון שיכול להתבשל שם. הגה וה"ה בפירות או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיין (מרדכי פ' כירה וע"ל ס"ס רנ"ד):
סעיף טו
דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן, מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג:
סעיף טז
מותר ליתן אינאפנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה:
סעיף יז
אסור ליתן צונן (על המיחם), אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו, שדין מניח ע"ג מיחם כדין מניח כנגד המדורה; ואם אינו חם כל כך, מותר:
סעיף יח
האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כל צרכו אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו (פי' לנענע אותו בכף). הגה ולכתחלה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין. (פסקי מהרי"ו):
סעיף יט
אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה אפילו נצלה הצלי מבעוד יום דמכל מקום יתבשל השום והשמן:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
סימן שי"ח
סעיף א' – מעשה שבת
א. דין מעשה שבת מצוי כיום הרבה לצערינו כשהתרבו יהודים שאינם שומרי תו"מ. ויש לברר האם מותר להשתמש בדברים שמייצרים במפעלים מחללי שבת ויש בזה פרטים רבים ונבארם בעז"ה.
בגמ' חולין טו. מובאת מחלוקת בין התנאים בענין מעשה שבת. לדעת ר"מ בשוגג יאכל בין הוא בין אחרים מיד, ובמזיד בין הוא ובין אחרים למוצ"ש. לדעת ר' יהודה בשוגג בין הוא בין אחרים למוצ"ש, ובמזיד הוא אסור לעולם ואחרים מותרים למוצ"ש. ולדעת ר' יוחנן הסנדלר בשוגג הוא לא יאכל עולמית ואחרים יאכלו במוצ"ש ובמזיד בין הוא בין אחרים לא יאכלו לעולם.
ונחלקו הראשונים בבאור מחלוקת התנאים ובטעמיהם, ויש בדבריהם נפק"מ לדינא ונרחיב הדברים בעז"ה.
ב. דעת רש"י: ר"מ ור"י מודים שיש איסור להנות ממעשה איסור שנעשה בשבת ודין זה הוא מדרבנן כמבואר בגמ' ב"ק עא: [ולדעת ר"י הסנדלר הוא דאורייתא], ומחלוקתם על איזה חומרת איסור נאמר דין זה, שלדעת ר"מ באיסור שוגג לא נאמר כלל הדין שאסור להנות ממעשה שבת ולכן מותר בין לו לאחרים מיד, ורק במזיד גזרו חז"ל שאין להנות ממעשה שבת ולכן אסור למוצ"ש בין לו ובין לאחרים דגם לאחרים אין להנות ממעשה שבת. ומוסיף רש"י שמותר למוצ"ש רק בכדי שיעשו, כי אם יהנה מיד במוצ"ש נמצא נהנה ממעשה שבת שמוכן לו כבר במוצ"ש ולכן האיסור גם במוצ"ש עד בכדי שיעשו. ור' יהודה סובר שאף בשוגג גזרו שאין להנות ממעשה שבת ולכן שוגג דר' יהודה כמזיד דר"מ, אלא שעוד הוסיף ר"י שבמזיד יש לקנוס את העושה כן ולכן אסור לו עולמית וזה מדין קנס ולא מדין איסור הנאה ממעשה שבת כי אחר בכדי שיעשו כבר אין הנאה ממעשה שבת שהרי היה יכול להכין זאת גם במוצ"ש ונמצא שלא נהנה ממעשה שבת, אלא דין קנס הוא. ור' יוחנן הסנדלר סובר בשוגג כמזיד דר' יהודה, ובמזיד ס"ל שיש איסור מיוחד שכל מעשיה קודש כאשר עובר במזיד ולכן אסור לכולם עולמית.
ג. והקשו התוס' והרא"ש לשיטתו, שאם עיקר ההלכה כדעת ר"מ יקשה מסוגיה דביצה כד: שנכרי שהביא פירות מן המחובר ביו"ט אסור לישראל עד בכדי שיעשו וביאר רש"י משום שלא יהנה ממעשה שבת, ואיך יתכן שנכרי שעושה עבור ישראל יש איסור לישראל שלא יהנה ממעשה שבת ואילו שישראל עושה בשוגג אין איסור להנות ממעשה שבת. ותי' בתוס', שהיות ולא שכיח שישראל יעשה מלאכה בשוגג בשבת לא גזרו בזה איסור הנאה ממעשה שבת אבל נכרי שהביא פירות מן החובר שכיח- ובזה גזרו איסור הנאה ממעשה שבת.
ד. ומתבאר מהדברים, שרק לדעת ר"מ הוצרך תוס' לכתוב חילוק זה לדעת רש"י, אבל לדעת ר' יהודה הסובר שאף בשוגג אסור מעשה שבת בין לו ובין לאחרים עד בכדי שיעשה לא קשה כלל מסוגיה דביצה הנ"ל, דאדרבה גם בישראל בשוגג אסור מעשה שבת וגם בנכרי אסור מעשה שבת. ומכאן יקשה למג"א סק"ב שכתב שאף רש"י מודה שאין איסור ממעשה שבת עד בכדי שיעשו משום שלא שכיח. שהרי סברא זו כתב התוס' לדעת ר"מ, ואנן קיי"ל בשו"ע כר' יהודה. שו"ר שכן הקשה בספר בית מאיר על המג"א וצ"ב.
ה. ודעת הרא"ש ותוס', שהיות ובגמ' בגיטין נג: מבואר שטעמו של ר' יהודה משום שגוזר שוגג אטו מזיד וממילא אין לבאר כרש"י שהטעם משום איסור הנאה ממעשה שבת, ואף שאין דומה השוגג למזיד שהרי במזיד אסור לו לעולם ואילו בשוגג מותר למוצ"ש, אין בדבר חסרון שאין עיקר האיסור דומה לקנס דאפשר שלא קנסו כ"כ שהשוגג יהיה ממש כמו המזיד אלא דומה לו [ועיין מהרש"א שכתב לדעת רש"י שהסוגיה בגיטין חלוקה על הסוגיה בחולין ולסוגיה בחולין לא נחלקו ר"מ ור' יהודה בשוגג אטו מזיד עיי"ש].
ו. ויש לעיין בשיטתם, שתינח למבשל עצמו כלפיו הוי קנס שוגג אטו מזיד, אך כלפי אחרים מה שייך קנס שוגג אטו מזיד. ואם נאמר שמודה הרא"ש שיש טעם שאסור להנות ממעשה שבת גם לר' יהודה, א"כ צריך להיות אסור במוצ"ש עד בכדי שיעשו ולא להתיר מיד. וכן יל"ע לדעת ר"מ שאין שייך שוגג אטו מזיד כי לשיטתו שוגג שרי בשבת מיד. מדוע בבישל במזיד אסור לאחרים, ומדוע שיקנסו אותם. וצ"ב כעת.
ז. עכ"פ לדעת הרא"ש והתוס' אין איסור למוצ"ש בכדי שיעשו אלא למוצ"ש מותר מיד דהיות ואין הטעם משום שלא יהנה ממעשה שבת אין לאסור בכדי שיעשו. ומה שמצינו בגמ' בביצה כד: שנכרי שהביא דורון לישראל שלא יהנה ממנו הישראל למוצ"ש עד בכדי שיעשו- דוקא שם גזרו בכדי שיעשו כדי שלא יאמר הישראל פעם הבאה לנכרי שיביא לו דורון באיסור, אך בישראל שבישל בשבת לעצמו אין חשש אם יתירו לאחרים להנות ממנו במוצ"ש מיד, דאף אם יאמר לו לא ישמע לו לעבור איסור בגללו.
ח. וכתב הפמ"ג [א"א סק"ב] שיש נפק"מ לדינא בין הראשונים בטעם שאסור להנות ממה שהביא הנכרי בשבת. לדעת רש"י שהטעם משום שלא יהנה ממעשה שבת, גם אם הביא הנכרי לישראל אחד אסור לישראל השני דסו"ס אסור להנות ממעשה שבת גם לאחרים, ולדעת הרא"ש שהטעם שמא יאמר לנכרי פעם אחרת להביא לו – מותר למי שלא הובא עבורו כי הוא לא יאמר לנכרי. והשו"ע בסי' תקט"ו שפסק שאסור גם למי שלא הובא בשבילו פוסק כדעת רש"י, עכת"ד. ונמצא לפ"ז שדברי השו"ע לא עולים בקנה אחד, דהכא פסק כשאר הראשונים שהרי התיר למוצ"ש מיד ואילו בסי' תקט"ו פסק כדעת רש"י, וצ"ב.
ט. וכעת נדון לשיטתם בישראל העושה מלאכה בשבת עבור ישראל אחר, האם נחשב עושה עבור עצמו ויהיה אסור עולמית או שיהיה נידון כאחרים ויהיה מותר לו למוצ"ש מיד. והנה לענין מבטל איסור לכתחילה כתב הרשב"א הובא בב"י יור"ד צט, ה. שאסור למי שהתבטל עבורו כאילו הוא המבטל עצמו כדי שלא יהנו ממעשיו הרעים [של המבטל]. וביאר הב"י שם ב' ביאורים בכוונתו. 1. אם נתיר למי שהתבטל עבורו ישנו חשש שיעשה כן המבטל פעם שניה [- ואף שאין אדם חוטא ולא לו, לענין ביטול איסור נראה לאנשים שאין בזה איסור כלל] . 2. חוששים שמא יאמר המבטל לנכרי לעשות כן.
י. ולפ"ז כתב המג"א ססק"ב שלפי הטעם הראשון בב"י יש לאסור במבשל בשבת עבור אחר, שיחשב לאחר זה כאילו הוא עצמו בישל דיש לחוש שמא יבשל שוב עבורו. אמנם לטעם השני שכתב הב"י שם אין לחוש, דאין חשש שמא יאמר לנכרי שהרי אם נכרי עושה עבור ישראל יש להמתין בכדי שיעשו ונמצא שלא הועילו מעשיו כלום. ובפמ"ג חלק על המג"א וס"ל שגם לטעם הראשון אין לחוש במקרה דנן משום שאיסור שבת ידוע לאנשים ולכן אין חשש שמא יעשה המבשל כן פעם שניה שהרי אין אדם חוטא ולא לו וממילא מותר למי שהתבשל עבורו למוצ"ש מיד אף אם בישלו עבורו במזיד, וכן פסק המשנ"ב סק"ה.
יא. ויש לדון כיום באנשים שאינם שומרי תו"מ שמחללים שבת עבור ישראל במודע, כגון מפעלים שמחללים שבת או תחבורה ציבורית שעובדת בשבת ורוצה להשתמש בה מיד במוצ"ש איך הדין בזה. ויש לדעת שנקטו הפוסקים שנחשבים אנשים אלו כמזדים ולא כשוגגים שהרי יודעים הם שיש שבת בעולם.
וכתב הפמ"ג סי' שכ"ה [א"א סקכ"ב] שאם עשה ישראל מומר לישראל אחר יש לדון בב' פנים. א. האם יש לאסור בכדי שיעשו כנכרי שעשה עבור ישראל או שיהיה מותר למוצ"ש מיד כישראל שעשה מעשה בשבת. ב . האם יש בזה את הדין שכיון שעשה עבור אחר נחשב האחר כאילו הוא עצמו עשה או שנחשב כאחר. ולענין הדין הראשון כתב הפמ"ג שיש להמתין בכדי שיעשו דהרי כתב הרא"ש הטעם שאין להחמיר בישראל העושה משום שלא יעשה כן בפעם הבאה אבל בישראל מומר יש לחוש שיעשה כן בפעם הבאה כי שבת הותרה בעיניו ולכן יש לאסור בכדי שיעשו. אלא שהסתפק הפמ"ג דאפשר שאין לחוש שיאמר לו ישראל לעשות בפעם הבאה כי חמיר להם לישראל דין 'לפני עור לא תתן מכשול'. ולענין הדין השני, כתב הפמ"ג שהיות ומומר הוא יש לדון את הנעשה עבורו כאילו עשה מעצמו שיש לחוש אם נתיר לו- יעשה המומר כן פעם נוספת, ואין לומר 'אין אדם חוטא ולא לו' כי מומר הוא וחוטא גם חוטא. וא"כ נראה מדברי הפמ"ג שפתח בדין בכדי שיעשו וסיים בדין שאסור לעולם, ונראה כוונתו שבתחילה בא לאסור אף באופן שעשה המומר לעצמו וכעת אחר רוצה להנות ממלאכתו שיש לו להמתין בכדי שיעשו כפי שאסור בנכרי ואף שבנכרי הטעם שיאמר לו ישראל וכאן עושה לעצמו, מ"מ אמרינן שהוא יאמר לעצמו שמותר דמה לי אחר אומר לו ומה לי אומר לעצמו ולכן יש לאסור בכדי שיעשו, ואח"כ המשיך הפמ"ג שאם נעשה עבור ישראל אחר - אסור לו עולמית, דאין שייך במומר הסברא דאין אדם חוטא ולא לו וכנ"ל. ועכ"פ עולה מדבריו לאסור אף לאחרים שנעשו עבורם לעולמית. ובקובץ תשובות לגריש"א ח"ב סי' כ"א כתב להתיר לאחרים היות וחמיר איסור לפנ"ע. אמנם הביאו הפוסקים שבמקומות אחרים כתב לאסור בזה.
יב. והנה כל דברי הפמ"ג נידונו כאשר עושה להדיא לאדם מסוים. אבל כאשר בישל באופן כללי לכל אדם, האם כולם נחשבים כמי שנעשה עבורם או לא. ובאנו בזה למחלוקת ט"ז ומהרש"ל עם הריב"ש כמבואר ביור"ד סי' צ"ט ס"ה שכתב הט"ז שם בשם מהרש"ל שאם ביטל באופן כללי לאחרים ולא ידע מכך מי שהתבטל עבורו- אלו שביטלו עבורם אינם כמבטל עצמו וכן הכריעו הפרי תואר והחכמ"א. ואילו הרעק"א שם הביא דברי הריב"ש לחלוק ואף בזה כל האחרים דינם כמבטל עצמו וכן הכריע הפר"ח. וה"ה בנידון דידן לדעת הריב"ש יחשבו כולם כמבשל עצמו היות ובישל עבור אחרים.
יג. ויש להוסיף שבנדו"ד שרוצה לקנות ממפעל מחלל שבת, מבואר בשו"ת כת"ס [אור"ח נ'] שיש לאסור לאחרים להנות מבישולו לעולם מב' טעמים. א. היות ועושים כן בקביעות ודאי שיש לקנוס שלכל מי שעושים כאילו עושים בעצמם. ב. דהנה מבואר ברמ"א ביור"ד שם, שאם ביטל ישראל איסור לכתחילה אסור לישראל המבטל למכור את התערובת שהאיסור המבוטל בה ביוקר כפי שמוכר לישראל כדי שלא יהנה ממעשיו [ויכול למכור במחיר שגוי יקנה ממנו, שהוא מחיר זול]. וא"כ גם במקרה שרוצה כעת המבשל למכור את מה שבישל כגון מפעלים וכדו' יש לאסור לקנות ממנו שהרי לו אסור למכור להרויח מדין הרמ"א והקונה ממנו עובר על לפנ"ע . וע"ע שו"ת הר צבי סימן ק"פ מש"כ על דברי הכת"ס הנ"ל, שהבין כוונתו שאר רק למי שנעשה עבורו [עכ"פ לענין הטעם הראשון שכתב].
יד. ועדיין יש לדון שאף לפי דברי הכת"ס יש לאסור רק אם קונה ישירות ממי שעשה מעשה בשבת, אך אם קונה בחנות שהוא קנה מסיטונאי והוא קנה מהמחלל שבת, אין על בעל החנות את דין הרמ"א ביור"ד סי' צ"ט ויהיה מותר לדעת הט"ז ומהרש"ל לקנות ממנו. אלא שכתב בספר אורחות שבת ח"ג בשם הקהילות יעקב [ליקוטים ח"ב סי' ז'] להחמיר בזה כי גורם לחילול שבת ומסייע בעקיפין לחילול שבת.
טו. כל מה שכתבנו עד כה מיירי באופן שיודע בודאות שהמוצר נוצר בשבת, אך אם התערב עם מוצרים שנעשו בשאר ימים יש לדון בדין ביטול ברוב, דממצד אחד היה מקום לדון שבמפעל הכל נחשב קבוע אם ידוע מה נעשה בכל יום ונדון את מה שפירש ככל קבוע כמחצה על מחצה, אך היות ובאיסור דרבנן לא אומרים כל קבוע אלא ספד"ר לקולא [כמבואר בש"ך יור"ד סי' פ"ו] נוכל להקל בזה ככל דפריש. ועדיין יש לדון מצד דבר שבמנין לא בטיל והדברים ארוכים בזה ואכ"מ.
ריבוי בשיעורים, שיח סעיף ב
א. הגמ' מנחות סד. הסתפקה באופן שאמדו את החולה לב' תאנים, ויש ב' תאנים על ב' ענפים וג' תאנים על ענף אחד איזה מהם עדיף שיקוץ. והסיקה הגמ' שעדיף שיקוץ את הג' ולא את הב'. ומתבאר, שכאשר מרבה בשיעורים ע"י מעשה אחד במקום ב' מעשים- עדיף לעשות את המעשה האחד, ולמרות שאם היה קוצץ את ב' הענפים היה עושה בהיתר שהרי לכך נצרך לחולה וכעת שקצץ ג' ענפים קצץ אחד מיותר. מ"מ עדיף לעשות מעשה אחד מאשר ב' מעשים אף שהם בהיתר, דיש לומר שהחיוב בשבת הוא על מעשה המלאכה וממילא כאשר קוצץ ג' בענף אחד היות ועושה כן בהיתר, אין על מה שעשה שם מלאכה לאסור אף שקצץ אחד נוסף מיותר.
ב. ואכתי הסוגיה במנחות לא עוסקת מה הדין באחד הנוסף שקצץ שהוא מיותר האם הוא מותר או אסור לבריא, אלא רק עוסקת איזה ענף יש לקוץ לחולה ולא בדין הדבר הניקצץ לגבי הבריא.
ובזה מצאנו בסוגיה בחולין טו: שהשוחט לחולה בשבת מותר לבריא כי א"א לכזית בשר בלא שחיטה וממילא אין במעשהו ריבוי בשיעורין וגם לא גזרו בזה אטו ירבה וישחט עוד בהמה לבריא דזה דבר רחוק ולא גזרו כן. ורק גזרו שהמבשל לחולה בשבת כמות גדולה יותר ממה שצריך החולה אסור לבריא, גזירה שמא ירבה במיוחד עבור הבריא, כי במעשה הבישול היה יכול לבשל מעט יותר וממילא מה שהוסיף הינו תוספת אסורה ולכן אף באופן שבישל בדיוק עבור החולה ונשאר מהתבשיל- אסור לבריא שמא פעם אחרת יבשל מראש לחולה ויוסיף לכתחילה קצת עבור הבריא וזה אסור מדין ריבוי בשיעורין.
ג. ולדעת הר"ן [ביצה ט: בדפי הרי"ף] האיסור הוא גם באופן שעושה מעשה בישול אחד, דהיינו שמראש שם בקדרה כמות גדולה יותר והניח הכל על האש בב"א, שאף שעושה מעשה בישול אחד – עבר על דין בישול של ריבוי בשיעורים ואיסור תורה הוא .
ד. וכעת נחזור ונדון במי שקצץ את הענף של הג' מה הדין בתאנה המיותרת לבריא. ונראה פשוט שבאופן שהגמ' דיברה ודאי שמותר לבריא, היות ועשה הכל בהיתר ולא היתה לו ברירה אחרת ודומה לשוחט בהמה שמותר שאר בשר לבריא כי אין לו ברירה אחרת. ומה שיש לדון באופן שהיה לו בענף אחד ב' תאנים ובענף אחד ג' תאנים שבזה פשוט שצריך לקוץ את הב' תאנים שהרי גם הם בענף אחד, ואם קצץ את הענף עם הג' תאנים מה יהיה דינו.
ה. וכתב הר"ן [ביצה ט:] שמכך שלא כתבה הגמ' דין זה, פשוט שעבר באופן זה על ריבוי בשיעורין [ולדעת הר"ן אף עבר איסור תורה] וברור שאסורה התאנה המיותרת לבריא, היות שכבר עשה איסור תורה. דהרי יתירה מזו כתבה הגמ' בחולין שגם באופן שמבשל לחולה וכוונתו רק עבור חולה ונשאר אח"כ – אסור לבריא גזירה שמא ירבה לכתחילה עבור הבריא. וא"כ בנידון זה עושה לכתחילה עבור הבריא והוי איסור תורה.
ו. ואם יהיה לו רק ענף אחד של ג' תאנים ואין לו עוד ענפים וזקוק לחולה רק לב' תאנים, נראה שפשוט שמותרת התאנה המיותרת לבריא שבזה דמיא לגמרי לדין השוחט לחולה בשבת שמותר לבריא כי כפי שא"א לכזית בלא שחיטה כך א"א לקציצה בלא הג' תאנים, ואין לגזור שמא יקוץ עוד ענף כפי שלא גוזרים בבהמה, וכן לא מצאנו שיגזרו שמא פעם הבאה יהיה לו חולה ויהיה לו ב' ענפים אחד עם תאנה אחת וא' עם ג' הענפים ויבוא לקוץ את הענף עם הג' תאנים.
ז. ועכ"פ נראה גם לדעת הר"ן כל מה שיש לגזור ריבוי בשיעורין כאשר עושה כל לחולה ונשאר לבריא, היינו רק כשיש חשש שיעבור על איסור תורה כשירבה. אך אם אין היכי תימצי שיעבור על איסור תורה- אין לגזור בזה ריבוי בשיעורין.
ובגמ' בעירובין סח. מבואר ששכחו להחם מים לתינוק קודם הברית ואמרו שאם אימו צריכה מים חמים ומותר לחמם לה, ירבה מים עבור אימו ויהיה גם לתינוק. ומבואר שמותר לכתחילה לרבות מים עבור מי שאסור להחם עבורו, ולדעת הר"ן יקשה שעוברים בזה על איסור תורה. ולכן העמיד הר"ן הגמ' שם [וכן עוד ראשונים] שאיירי שאומרים לגוי להחם מים והגוי הוא המרבה וזה מותר. ואף שאסור לומר לא"י לעשות מלאכה דאורייתא ושם עושה מלאכה דאורייתא דריבוי בשיעורין כזה הוא דאורייתא לדעת הר"ן. נראה בפשטות שדעת הר"ן שאין איסור ריבוי בשיעורין בגוי ולכן מותר לגוי להרבות כי לדידו הכל שרי. וביותר נראה להטעים הדבר ע"פ מה שכתב הר"ן בעצמו שם בהמשך דבריו שכל מקום שעיקר המלאכה אסורה – אסרו גם ריבוי, ולכן היות שבישול לחולה בשבת דחויה ולא הותרה לכן אסרו את הריבוי. וא"כ בגוי שאין עיקר השבת אצלו דאצלו הכל שרי, לא אסרו את ריבויו.
ח. אלא שמכאן יקשה שהרי הב"י שי"ח ס"ב הביא דברי הר"ן בע"ז שאם בישל גוי עבור החולה בשבת אסור לבריא עד מוצ"ש שמא יאמר לגוי להרבות בשבילו ומשמע להדיא שיש ריבוי בשיעורין בגוי. והיה מקום לומר דעת הר"ן להתיר ע"י נכרי רק במקום מצוה ולכן התירו בגמ' בעירובין לומר לנכרי להרבות בשיעורים, ושו"ר שכ"כ הרעק"א [ביצה יז.] בדעת הר"ן, ולפ"ז דעת הר"ן שיש גזירה אטו ירבה בשיעורים באופן שאסור רק מדרבנן שהרי אף אם הגוי ירבה סו"ס אין איסור דאורייתא ולא חש הר"ן שהוי גזירה לגזירה. אלא שיש להעיר שהר"ן לא הזכיר מידי בענין זה שהותר רק משום מצוה.
והיה ניתן לבאר בדעת הר"ן שגזירת ריבוי בשיעורין קיימת רק אם יבוא לעשות איסור תורה וכנ"ל, ומה שאסור ריבוי בשיעורים בנכרי היינו משום שאם יתיר לבריא מה שעשה הנכרי עבור החולה, יתיר גם לאכול מה שהוסיף אחר שהקדרה ע"ג האש שאז הוא בישול גמור [וכפי שיבאר הרשב"א המובא להלן], ואין זה גזרה שמא ירבה הגוי עבור הבריא אלא שמא יבשל הגוי עבור הבריא, ובכל זאת אין לאסור בכדי שיעשו כי לא החמירו בכדי שיעשו בגזרה זו כמבואר במשנ"ב סקי"ד. אמנם גם לפי דברינו אלא עדיין נצטרך לבאר שבסוגיה בעירובין התירו להחם אגב נכרי רק משום שהוי מצוה, דאל"כ למה לא גזרו שם שמא יבשל הנכרי במיוחד עבור הבריא.
ט. ודעת הרשב"א [חולין טו:] שריבוי בשיעורין באופן שכתב הר"ן אסור רק מדרבנן ולכן אם בישל עבור חולה ולכתחילה הוסיף בתבשיל עבור הבריא- אסור לבריא רק מדרבנן. ונראה שלמד הרשב"א שהיות ועושה מעשה אחד לא אסרה תורה כאשר יש לו גם היתר במעשה זה, ורק רבנן ראו לגזור בזה. וביאר הרשב"א סוגית הגמ' בחולין שאם בישל לחולה בשבת ונתותר שאסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו, היינו שגזרו אטו יוסיף לקדרה אחר שנמצאת ע"ג האש עוד חתיכה עבור הבריא- ובזה ודאי עובר איסור תורה כי עושה מעשה בישול שהוא רק לבריא, ואין זה ריבוי בשיעורין אלא מעשה האיסור עצמו. ונמצא שלר"ן הגזרה היא שמא יבוא להרבות עבור הבריא לכתחילה באותה קדרה של החולה וזה עצמו איסור תורה, ואילו לרשב"א הגזירה שמא יבוא לעבור על איסור בישול לכתחילה לבריא.
י. ויש לברר לדעת הרשב"א, מדוע כאשר שוחט לחולה בשבת אין בזה גזירה של ריבוי בשיעורין כמבואר בגמ'. הרי גם בזה נחוש שמא ישחט בהמה עבור הבריא כפי שבבישול חוששים שמא יעשה מעשה לחוד עבור הבריא. וע"ז י"ל, שאין חוששים שמא יעשה מעשה לחוד לגמרי עבור הבריא שהרי אין חוששים שמא יעמיד לו קדרה בפנ"ע אלא רק שמא יוסף לקדרה של החולה, ולכן אף בשוחט אין לנו לחוש שמא ישחט בהמה רק עבור הבריא.
יא. אחר כתבי כל זאת, ראיתי בפמ"ג [א"א ו'] שכתב שמלשון המג"א נראה שאף למ"ד ריבוי שיעורים דרבנן יש לגזור אטו שירבה בשיעורים ולא הוי גזרה לגזרה, וזה אינו כדברי הרשב"א שכתב להדיא שהיות וריבוי בשיעורים דרבנן – הגזירה היא שמא יוסיף אחר שהקדרה ע"ג האש וכנ"ל. והוסיף הפמ"ג שמא רק בגוי גזרו ריבוי בשיעורים בדרבנן היות וקיל בעיניו לומר לגוי עיי"ש היטב.
יב. כעת נדון שהיתר של שימוש בחשמל בשבת שהיו שהתירו מצד שנצרך החשמל לחולים, ונראה שהיות ובערב שבת צריכת החשמל גדולה וא"א מצד חברת החשמל לספק חשמל רק לכמות החולים נמצא שהוי כמו השוחט בהמה לחולה שמותר גם לבריא. אלא שראיתי בספר מגילת ספר סימן פט שהעיר שהיה צריך לכל יראי ה' לסגור את המתגים בער"ש כדי לא לגרום שיהיה ריבוי בשיעורים כזה בשבת עיי"ש במה שכתב.
יג. וכל מה שכתבנו עד עתה עוסק בריבוי בשיעורים באופן שתחילת עשייתו בהיתר אלא שמרבה גם עבור אחר שאינו בהיתר. אמנם כאשר עושה מעשה איסור בלא שום היתר ועושה בזה עוד איסורים- אפשר שבזה לכו"ע יהיה איסור תורה. ולכן מי שמוציא בתיק אחד כמה דברים יתחייב ב' כאשר יהיה לו ב' ידיעות ולא אמרינן שעושה רק מעשה הוצאה אחד ומרבה בהוצאה. כי כאשר עושה רק איסורים, לא נאמר בזה הכלל של ריבוי בשיעורים ואף לרשב"א יעבור על איסור תורה, וכן מתבאר בתוס' שבת צ. לענין קופת רוכלין עיי"ש מה שהביא בשם הירושלמי. ולפ"ז יש לדון שאם אדם סוגר דלת ויש בבית כמה בע"ח אף שעושה מעשה סגירה אחד- יתחייב על כמה איסורים.
סעיפים ד, טו- בישול אחר בישול
מצאנו ד' סוגיות העוסקות בדין בישול אחר בישול, ונחלקו הראשונים בבאורם ונפרטם בעז"ה.
א. גמ' שבת יח: מתבאר שאם יש יורה של צבעין רותחת ואינה ע"ג האש ומגיס את הקדרה- עובר על בישול. וכתב רש"י שם 'ובמבושל הוי בישול'. ולמדנו שיש בישול אחר בישול אף בקדרה רותחת.
ב. גמ' ביצה לד: מתבאר שאם אחד נותן את האור ואחד את המים ואחד מגיס כולם חייבים משום מבשל. ומבואר שהמגיס חייב משום מבשל הגם שהקדרה ע"ג האש וכבר מתבשלת ורותחת, אלא שאפשר שסוגיה זו עוסקת שעדיין התבשיל לא תבשל ולכן יש בישול במגיס.
ג. גמ' שבת לד. מתבאר שאין טומנים בשבת בדבר אין מוסיף הבל – גזרה שמא ירתיח התבשיל כשיראה שהוא צונן. ופרש"י שאם ירתיחנה יעבור על בישול. ולמדנו שיש בישול אחר בישול גם בתבשיל שהתבשל כ"צ שהרי סתם תבשיל בשבת מבושל הוא כ"צ, ובכל זאת כאשר הצטנן יש בו משום בישול אחר בישול. והרא"ש ביאר כוונת הגמ' שם שמא ירתיח דהיינו שיחתה, ולפירושו אין ראיה מסוגיה זו לענין בישול אחר בישול דלא עוסקת בזה הסוגיה.
ד. גמ' שבת קמה: 'כל שבא בחמין מפני השבת שורין אותו בחמין בשבת' וביארה הגמ' שם היינו תרנגולתא דר' אבא שהיתה מבושלת כ"צ לפני השבת. ומתבאר שאין בישול אחר בישול בדבר המבושל כ"צ.
דעת רש"י והטור: בדבר לח יש בישול אחר בישול כשהצטנן אף שהתבשל כ"צ, ובזה עוסקת הסוגיה בשבת לד. ואילו בדבר יבש אין בישול אחר בישול כשהתבשל כ"צ אף כשהצטנן, ובזה עוסקת הסוגיה בשבת קמה: והסוגיות בדין מגיס שמתבאר שיש בישול אף בדבר רותח- איירי שטרם התבשלו כ"צ, וניתן להעמידם בין בדבר לח ובין בדבר יבש דכל שלא התבשל כ"צ יש בו עדיין משום בישול. וכן ניתן לבאר הסוגיה בדף יח: שהיות ועוסקת בצבע- שייך בו בישול לעולם כמתבאר ברא"ש פ"ג סי"א. ונמצא לפ"ז, שבין לח ובין יבש טרם שהתבשל כ"צ יש בו בישול אחר בישול, ואחר שהתבשל כ"צ והצטנן- בלח יש בישול אחר בישול וביבש אין בישול אחר בישול.
דעת הרא"ש: דבר שהתבשל כמאכב"ד לא שייך בו בישול כל זמן שהתבשיל רותח, והסוגיה בשבת יח: עוסקת בצבע ששייך בו בישול לעולם והסוגיה בביצה לד: עוסקת שטרם התבשל כמאכב"ד. ואם הצטנן התבשיל, שייך בו בישול אף כשהתבשל כמאכב"ד, ובזה עוסקת הסוגיה בשבת לד. [אף שהרא"ש עצמו לא צריך לחוש לסוגיה זו כמתבאר לעיל]. ואם התבשל כ"צ אין בו משום בישול בכל אופן אף שהצטנן , ובזה עוסקת הסוגיה בשבת קמה: ויוצא לפ"ז, שאין הבדל לדעת הרא"ש בין מאכל לח או יבש, אלא בתבשיל חם אין בו בישול אם התבשל כמכב"ד, ותבשיל צונן אין בו בישול אם התבשל כ"צ [והט"ז ביאר דעת הרא"ש באופן אחר].
דעת הרשב"א: דבר שהתבשל והגיע למאכב"ד- אין בו יותר משום בישול בין לח ובין יבש, ואפי' שהצטנן. ולשיטתו, הסוגיות בדין מגיס איירי טרם שהגיע למאכב"ד וכן כתב להדיא הרשב"א שבת יח: והסוגיה שבת קמה: איירי אחר שהגיע למאכב"ד. והסוגיה בשבת לד. אפשר לבארה כפי' הרא"ש שהחשש שמא יחתה או שמא החשש שמא ירתיח קדרה שלא התבשל כמאכב"ד [וברשב"א שם לא ביאר מידי] וב' באורים אלו בדעתם כתב החזו"א סי' ל"ז סקי"ג.
דעת הרמב"ם: דבר שהתבשל כ"צ- אין בו משום בישול בין לח ובין יבש ואפי' שהצטנן. ודבר שלא התבשל כ"צ אף שהתבשל כמאכב"ד- יש בו משום בישול אף שעדיין רותח. ולשיטתו, הסוגיות בדין מגיס איירי שלא התבשל כ"צ. והסוגיה שבת קמה: איירי שהתבשל כ"צ אף שיש בה מרק, והסוגיה שבת לד. הרמב"ם גורס בה אחרת עיי"ש.
ויש לדעת, שכל זה מתבאר מדברי הרמב"ם פ"ט ה"ג . אלא שברמב"ם פכ"ב ה"ח כתב "דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת", ודייק הב"י שנשרה בחמין אינו מבושל, ואף פחות ממאכב"ד ובכל זאת התיר הרמב"ם לשרותו בכ"ר שוב בשבת. והקשה הד"מ שלפ"ז סותר הרמב"ם דברי עצמו שהרי בפ"ט כתב שרק דבר שנתבשל כ"צ הוי בישול ואילו כעת מתבאר שאף שטרם התבשל כמאב"ד אין בו משום בישול לשרותו שוב בכ"ר.
ובפמ"ג (א"א יג) כתב לבאר ע"פ דברי המג"א שם, שדבר שנשרה בכ"ר שלא ע"ג האש בער"ש אסור לשרותו בכ"ר שלא ע"ג האש בשבת כי יש לחוש שמא ימשיך להתבשל אח"כ [עין לבו"ש]. וכתב הפמ"ג שפשוט שישנם דברים שאין מתבשלים כלל בכ"ר שלא ע"ג האש אפי לא כמאכב"ד- ודברים אלו אסור מדינא לחזור ולשרותם בכ"ר בשבת כי נמצא מבשלם בשבת ובזה איירי הרמב"ם בפ"ט ולכן הצריך דוקא דבר שהתבשל כל צורכו שוב אין בו בישול בשבת. אך ישנם דברים שנגמר בישולם בכ"ר שלא ע"ג האש ובזה איירי הרמב"ם פכ"ב ולכן התיר לשוב ולהשימם בכ"ר שלא ע"ג האש בשבת [ודלא כב"י שהעמיד דברי הרמב"ם שלא התבשל כמאב"ד]. ובכל זאת גם על דברים אלו כתב המג"א 'וטוב להחמיר שלא להשימם בכ"ר שלא ע"ג האש' דהיינו שזה חומרא בעלמא ולא מעיקר הדין דהרי כבר התבשלו לגמרי. עכת"ד הפמ"ג. ועיין עוד באבן האזל פכ"ב ביאור נחמד בדעת הרמב"ם באופן אחר.
להלכה: שו"ע פסק כדעת הרמב"ם ורש"י שכל זמן שלא התבשל כ"צ יש בו משום בישול דאורייתא בין בדבר לח ובין בדבר יבש. ואם התבשל כ"צ והוא לח והצטנן, פסק כרש"י להחמיר שיש בו משום בישול. והרמ"א בסעיף ט"ו פסק להקל כל זמן שלא הצטנן לגמרי, וביאר החזו"א [שם] שמעיקר הדין פסק הרמ"א כדעת הרמב"ם שאין בישול אחר בישול אף בנצטנן, ורק משום חומרא פסק כרש"י ומש"ה היקל כ"ז שלא נצטנן לגמרי. ושיעור החום שנחשב חם ולא הצטנן לגמרי לרמ"א, כתב האגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן עד): "ושיעור החמימות שצריך להיות בלח להרמ"א הוא שראוי לאכול לאלו שרוצין לאכול חמין".
ואף שפוסקים כרש"י יש להקל באופנים הבאים: א. אף שדבר שאינו מבושל אין לתיתו בכלי שני משום שמחזי כמבשל. דבר לח שהתבשל והצטנן מותר לתיתו בכ"ש, דיש להסתמך על המקילין- משנ"ב סקכ"ג. ב. אם בישל לח שהצטנן אין לאסור מדין 'מעשה שבת' וכן אם בישל דבר שכבר התבשל כמאכב"ד, היות ויש המקילין – באור הלכה ד"ה 'אפילו'.
וכתב הבאור הלכה ד"ה 'אם' בשם הפמ"ג, שדבר לח רותח שהעבירו לכ"ש יש בו משום בישול אחר בישול. ויש לציין שכל זה לדעת השו"ע אך לדעת הרמ"א שאף אם נצטנן אך נשאר חם קצת אין בו משום בישול, ודאי שכאשר נמצא בכ"ש והוא רותח אין בו משום בישול. עוד יש לציין לר"ן ריש פרק במה טומנין במה שכתב בשם ר' יונה, והעולה מדבריו שם לאסור כפי שכתב הפמ"ג, וכ"כ החזו"א שם.
דבר שנשרה בכ"ר בער"ש, אין לשרותו בכ"ר בשבת כפשנ"ת בדעת הפמ"ג- משנ"ב סקל"א.
הגדרת דבר לח, עיין שו"ת אג"מ שם, כתב וז"ל: "ומה שנסתפקת בקעטשאפ שמא הוא אוכל מחמת שהוא עב אף שנירוק ע"י שפיכה מסתבר שלא תלוי זה בדין אוכל או משקה לגבי טומאה, אלא באם הוא דבר הזב או דבר שהוא חתיכה העומדת ומדובקת יחד אף בלא כלי המעמידן ומדבקן שלכן יש להחשיבו כלח".
סיכום השיטות בסוגיית אמבטי, סעיפים יא- יב
במשנה מא. ובגמ' מב. מתבארים האופנים בהם האסורים והמותרים לערות מים חמים על קרים וכן להיפך. ונחלקו הראשונים והפוסקים בבאור הסוגיה ועולה מדבריהם כמה מקרים ובכל מקרה מחלוקת ראשונים, ונסכם הדברים בעז"ה.
לתת צונן לתוך חמים הנמצאים בכ"ר והחמים מרובין: היות וכ"ר מבשל אסור לכו"ע לתת צונן לתוך כ"ר, ולמ"ד תתאי גבר הדין פשוט, ואף למ"ד עילאי גבר מבשל כ"ק.
לתת צונן לתוך חמים הנמצאים בכ"ר והצונן מרובין: לדעת אביי בפירוש המשנה באופן זה המשנה מתירה , ולדעת רוב הפוסקים אף רב אדא לא יחלוק בזה על אביי ודין מוסכם הוא להתיר. אמנם דעת הב"י בבאור דעת הרמב"ם שרב אדא חולק בזה על אביי ואוסר באופן זה. ובשו"ע הביא לשון הרמב"ם בסתמא וממילא יתפרש כוונתו באומרו 'אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים אין נותנים לה מים צונן' שאמבטי היא כ"ר ואין לתת בה מים צונן בכל האופנים אף כאשר הצונן מרובים . ולהלכה פסק המשנ"ב סקע"ז להתיר.
לתת חמים מכ"ר לצונן והצונן מרובים: בפשטות כולם מודים בזה להתיר דהיות והצונן מרובים לא מתבשלים המים, וכ"כ בתוס' מב. להדיא שבית הלל אוסרים בכ"ר צונן לתוך חמים ולא חמים לתוך צונן והיינו שהצונן מרובים . ובשעה"צ כתב בבאור דעת הרמב"ם אליבא דהט"ז לאסור באופן זה . ולהלכה פסק המשנ"ב סקע"ח להתיר.
לתת חמים מכ"ר לצונן והחמים מרובין: בגמ' מב. מבואר לב"ה שחמין מכ"ר לתוך צונן מותר. ותוס' הנ"ל ביארו שהיינו כאשר הצונן מרובה אך אם החמין מרובין יש לאסור. ואילו רש"י ביאר שמותר חמין לתוך צונן משום שתתאי גבר- ולפי סברא זו אף באופן שהחמין מרובין שרי דתתאי גבר . והר"ן ביאר טעם ההיתר משום שכשמערה לח אל לח אין דין תתאי גבר כי הכל מתערב זב"ז וממילא לא מתבשלים הצונן מהחמים, ולא מבואר האם הר"ן מתיר גם באופן שהחמים מרובים, וכתב הבית מאיר בדעת הר"ן שהתיר גם באופן שהחמים מרובים . והט"ז ס"ל שנחלקו בזה הרמב"ם והטור, דהטור סובר כרש"י שתתאי גבר וממילא יתיר באופן זה, ואילו הרמב"ם אוסר . ולכן ביאר הט"ז כוונת השו"ע [שהוא לשון הרמב"ם] במה שכתב 'אבל נותן הוא ממים חמים שבזה האמבטי לתוך אמבטי של צונן' שאמבטי הינה כלי שני ורק בכלי שני אפשר לתת חמים לתוך צונן אבל בכ"ר אין לתת חמים לתוך צונן וכנ"ל . להלכה המשנ"ב סקע"ח אוסר, ובבאור הלכה נקט להקל קצת במקום שהצונן הוא לח שנצטנן.
לתת צונן מרובה לתוך חמים מועטים בכ"ר והוא אמבטי: כבר התבאר לעיל שבאופן זה בכ"ר רגיל לדעת רוב הפוסקים שרי ולדעת הב"י ברמב"ם יש לאסור. אך באופן של אמבטי גם דעת הר"ן לאסור ואף שהמים לא מתבשלים מ"מ יש לאסור גזירה אטו יהיו החמים מרובים ויבשלו, וגזרו כן רק באמבטי היות וחומה רב. וכך ביאר סוגיית הגמ' שב"ה אוסרים גם באופן זה לתת צונן לתוך חמים באמבטי. ולהלכה במשנ"ב סקע"ז חש לדעה זו.
לתת צונן לתוך חמין מרובים בכלי שני והוא אמבטי: דעת התוס' שבזה עוסקת הסוגיה ואפי' ב"ה אוסרים משום גזירה אטו כ"ר, דאף שבכלי שני אינו מבשל באמבטי משום שחומה רב נראה ככ"ר ולכן יש לגזור אטו כ"ר. ולדעת הב"י בבאור דעת הרמב"ם שאמבטי היא כ"ר, ממילא במקרה זה אמבטי היא כ"ש שרי ככל כלי שני. ולדעת הט"ז [ומ"מ] בדעת הרמב"ם שאמבטי היא כ"ש- יש לאסור וכדעת התוס'. ואף רש"י והטור שסוברים בבאור הסוגיה מדין 'תתאי גבר' יש לאסור היות וכאן התתאי היא אמבטי רותחת . ובפמ"ג כתב שיש חלוקה בין דעת הטור לדעת התוס'. שבדעת התוס' נראה לאסור רק משום גזירה אך בדעת הטור מראה לאסור מעיקר הדין כי אמבטי חמה מבשלת גם בכ"ש, ונפק"מ שאף בדיעבד יש לאסור . להלכה פסק המשנ"ב סקע"ז לאסור.
לתת חמין לתוך צונן וכן הפוך בכלי שני: בכל האופנים שרי .
בענין כלי שני לענין בישול בשבת ובשאר איסורים
מצאנו בענין כלי שני בשבת, שפעמים מבשל ופעמים אינו מבשל. וכן לענין איסור והיתר מצאנו שדיני כלי שני שונים מאשר דיני שבת, ויש להרחיב בענין מסוגיות הש"ס ועד לפסק ההלכה.
א. בגמ' שבת מ: מובא "אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו". ומתבאר שכלי שני לא מבשל [ולכה"פ שמן אינו מתבשל] דהיות ואמבטי היא כ"ר [ויתבאר לקמן בעז"ה] היה צריך להוציא מים מהאבטי לכלי שני ורק כך היה יכול להפשיר השמן.
ב. ובמשנה שבת מב. "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין - לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי". ומתבאר שקערה ותמחוי שהם כלי שני, יכול לתת לתוכם תבלין משום שכלי שני לא מבשל כמתבאר לעיל. ודנה הגמ' שם לענין מלח האם מתבשל בכלי שני והביאה הגמ' ב' לישנות בדבר, לישנא קמא סוברת שמלח מתבשל בכלי שני ולישנא בתרא סוברת שמלח לא מתבשל אפי' בכ"ר שלא ע"ג האש וכמו שבשר שור לא מתבשל בכ"ר שלא ע"ג האש. וא"כ נמצינו למדים שאף שכ"ש לא מבשל ישנם דברים שמתבשלים לו ללישנא קמא.
ג. עוד בגמ' שבת מב. לענין אמבטי, מבואר שדעת ב"ה לאסור לערות צונן לתוך חמין שנמצאים באמבטי, ולדעת התוס' והטור אמבטי היא כלי שני, ובטעם האיסור כתבו התוס' שהיות ואמבטי חמה מאוד ודומה לכ"ר גזרו לאסור לערות לשם מים צוננים אטו שיתירו גם בכ"ר לעשות כן אף שודאי מים אינם מתבשלים בכלי שני. אמנם בטור משמע שהאיסור משום שהמים מתבשלים בכלי שני. ולשיטתו מצינו בישול בכלי שני באופנים מסויימים, וכבר הקשה הפמ"ג [משב"ז יח] היכן מצינו כן ואדרבה דלענין או"ה כ"ש אינו מבשל ואין חלוקה בין מים חמים מאוד או חמים קצת, ולקמן נרחיב בעז"ה בעינן 'יד נכוית' בכלי שני.
ד. עוד במשנה קמה: ''כל שבא בחמין מער"ש שורין אותו בחמין בשבת, וכל שאין בא בחמין בער"ש אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מקולייס האספנין שהדחתו היא גמר מלאכתו''. ובתוס' לט. ביאר ב' אופנים בבאור המשנה 'אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחין אותו' – אופן א': אין שורין דבר לא מבושל בכלי שני משום מיחזי כבמשל אבל מדיחין אותו בעירוי מכ"ש. אופן ב: מותר אף לשרות בכ"ש ואין מיחזי כמבשל בכלי שני, ונקטה המשנה שמתור רק עירוי אגב הסיפא שאסרה אף עירוי מכלי שני על קולייס האספנין. ועכ"פ לפי' הראשון בתוס' נלמד דין חדש בכלי שני והוא 'מיחזי כמבשל'. ובמשנה עצמה מבואר שיש דברים שהם קלי הבישול ומתבשלים אף בעירוי מכלי שני.
כעת אחר שהבאנו את הסוגיות העוסקות בדין כלי שני, נבאר כיצד נפסק בענין זה להלכה בראשונים ובפוסקים.
ה. דעת היראים שיש בישול אחר אפיה ולכן אין להניח פת בכ"ר כי תתבשל שם אף שנאפתה. והוסיף היראים וכתב שאין להשימה אף בכלי שני ואפי' בכלי שלישי אין להשימה, דאין הבישול תלוי בכ"ר בדווקא אלא במה שהאוכל ראוי למאכל, ויש דברים שאף בכלי שני ושלישי נהיים ראויים למאכל ולכן יש לחוש בהם לבישול בכל האופנים וכפי שמצינו לענין קולייס האספנין, ומש"ה החמיר לתת פת אפי' בכלי שלישי. והטור [סעיף ה] הביאו לענין להחמיר בפת בכלי שני וחלק עליו הטור היות שכלי שני אין מבשל. ומתבאר בטור שלא חש שמא ישנם דברים שמתבשלים בכלי שני אלא רק למה שהתפרש בגמ' כגון קולייס האיספנין ומלח ללישנא קמא. ועוד מוכח שלא סובר הטור כתי' הא' של תוס' לט. שיש בכלי שני 'מיחזי כמבשל' שאם היה חש לכך היה לו לאסור להניח פת בכלי שני מצד 'מיחזי כמבשל', וכ"כ בדעת הפמ"ג א"א יט.
ו. ולדינא בענין זה, השו"ע ס"ה הביא ב' דעות האם מותר לתת פת בכלי שני. דעה א' בשו"ע לאסור ודעה ב' בשו"ע להתיר, ולא התברר בשו"ע האם הדעה הב' מתירה להשים אף בכלי ראשון משום שסובר כדעת הראבי"ה שאין בישול אחר אפיה, או שמתיר רק להניח בכ"ש וכדעת הטור שאין כ"ש מבשל אלא רק מה שהתפרש להדיא בגמ'. ונחלקו בזה גדולי הפוסקים, בבאר הגולה מתבאר שכוונת השו"ע להתיר אף בכ"ר וממילא לשיטתו אפשר שחושש השו"ע למחזי כמבשל בכ"ש וכן חושש לדעת היראים. אך הרמ"א וכן בהגר"א ביארו כוונת השו"ע בדעה הב' להתיר להשים פת בכלי שני דוקא וכדעת הטור, ולפ"ז יצא שלא חש השו"ע לדעת היראים שיש דברים שמתבשלים בכלי שני וכן לא חש לדין מיחזי כמבשל בכלי שני. ובפמ"ג [א"א יט] ביאר בדעת המג"א שביאר בשו"ע כדעת באר הגולה דאל"כ יסתור השו"ע דברי עצמו, וכדלהלן.
ז. דהנה, פסק השו"ע ס"ד את דין המשנה בשבת קמה: שאין להשרות בכלי שני דבר שלא התבשל מלפני השבת, וביאר המג"א סקט"ו הטעם לאסור משום 'מיחזי כמבשל' וא"כ מבואר שחש השו"ע לדעת התוס' ומדוע בסעיף ה' פסק בדעה השניה שמותר להניח פת בכלי שני ולא חש לדין מיחזי כמבשל? ומכאן הוכיח הפמ"ג שכוונת השו"ע והמג"א סקי"ט כבאור באר הגולה שהתיר השו"ע אף פת בכ"ר משום שפסק כסוברים שאין בישול אחר אפיה כלל. אמנם המשנ"ב סקמ"ג ביאר בדעת השו"ע כדברי הרמ"א, ולדינא פסק המשנ"ב סקמ"ה שהיות ואין אנו בקיאין מהו דבר רך המתבשל בכלי שני יש לחוש בכל דבר שמא הוא מתבשל בכלי שני אא"כ הוא מים ושמן ותבלין ובשר שור שמבואר להדיא בגמ' שאין מתבשלים בכ"ש. וכמו"כ פסק המשנ"ב סקל"ד לחוש בכלי שני שהוא מיחזי כמבשל.
אלא שמצאנו אופנים בהם אין לחוש למיחזי, כמבואר במשנ"ב סקכ"ג וסקל"ט בסופו שבלח שנצטנן אף שיש בו בישול אחר בישול מותר לתיתו בכלי שני ואין בזה מיחזי. וכן מצינו בגמ' שמותר לתת שמן לתוך כ"ש ואין בזה מיחזי, וכן בתבלין שמותר בכלי שני ואין בזה מיחזי. ובפמ"ג [א"א לב] כתב שלח שנתערב בלח אין בו 'מיחזי כמבשל' משום שמתערב בכלי שני ואין ניכר, ורק כאשר שם גוש בכ"ש יש בו מיחזי. ולפ"ז ביאר מדוע שמן ומים אין בהם מיחזי בכ"ש. אלא שלפ"ז יהיה מותר לתת לח לתוך כ"ש תמיד ואילו המשנ"ב התיר רק לח שנצטנן ונראה שסיבת ההיתר לא מצד דברי הפמ"ג. ואפשר שכאשר יש דעות המתירות לא חש המשנ"ב לדין מיחזי ולכן התיר בלח שנצטנן. ולפ"ז אפשר שגם בפת בכלי שני לא הזכיר המשנ"ב דין מיחזי אלא שכלי שני מבשל הפת, דהיות ויש הסוברים שאין בישול אחר אפיה- אין לחוש לדין 'מיחזי'. ולענין תבלין יש לומר שהיות ועשוי למתק ולא שמו בקדרה כדי שיתבשל- אין בו דין 'מיחזי'.
ח. ובחזו"א [נב, יח- יט] פסק לעיקר כדעת הטור שרק מה שהתפרש בגמ' כ"ש מבשל בו ושאר הדברים אין לחוש שכלי שני מבשל בו , אלא שאף לשיטתו עדיין יש לחוש בכלי שני למחזי כמבשל וליד נכוית וכפי שכתב הח"א והובא במשנ"ב סקמ"ח, ומקור הדין כתב הח"א מדברי הירושלמי ומדין אמבטי, וכוונתו לדין אמבטי כפי שביאר הטור והובא לעיל אות ג' ובאמת במשנ"ב סקע"ו ביאר בדעת השו"ע כדעת הטור עיי"ש. ולפ"ז כתב החזו"א דנפל בבירא כל ההיתר דכ"ש שתמיד יש לחוש שמא יד נכוית הוא ואף שאין לו מקור בש"ס דאפשר לפרש דין אמבטי באופן אחר מ"מ חש החזו"א לדין יד נכוית אלא שלא חש לכלי שלישי אלא רק לכלי שני.
ט. עוד מצינו במשנ"ב סקמ"ה שאף שחש לכל הדברים שמא הם מתבשלים אף בכ"ש, אין להחמיר בכלי שלישי ולכן היקל באופן שמערה במצקת לתוך הצלחת שנחשבת הצלחת לכלי שלישי ומותר לתת הפת לתוך הצלחת. ולמרות שלעינן קלי הבישול המבוארים בגמ' מבואר להדיא שיש להחמיר אף בעירוי מכלי שני וא"כ יש להחמיר גם בכלי שלישי, סו"ס היות ושאר דברים לא התפרשו בגמ' להדיא אין להחמיר בהם בכלי שלישי [הן אמת שהיראים עצמו אוסר אף פת בכלי שלישי וכנ"ל]. והחזו"א פליג בזה על המשנ"ב וסובר שאם חוששים אנו שקלי הבישול הוא אין הבדל בין כלי שני לכלי שלישי והכל אסור [אלא שהוא לשיטתו לא חש לקלי הבישול אלא מה שהתפרש בגמ'] ולכן ביצה שדעת החזו"א שהיא קלי הבישול כי עיננו הרואות שמתבשלת בכלי שני ה"ה שתתבשל בכלי שלישי.
י. עד כה עסקנו בדין כ"ש שאף שאינו מבשל יש לחוש שמבשל בכל זאת מצד קלי הבישול או יד נכוית או מיחזי כמבשל. אך מצד שני מצאנו שכלי שני קיל טפי שלא נחשב כלל למבושל וכפי שכתב הפמ"ג [הובא בבאור הלכה ס""ד] שלח רותח שנמצא בכלי שני יש בו משום בישול ואסור להשימו בכ"ר או להחזירו לכירה גו"ק בשבת. ומקור הדבר כבר כתב הר' יונה [הובא בר"ן ריש פרק במה טומנין] שאסור לערות מכ"ר לתוך כ"ר, כי בשעה שיוצאים המים מכ"ר דינם ככ"ש וכאשר מגיעים לכ"ר- מתבשלים. ונמצינו למדים שאף כ"ש רותח – נחשב לקר לגמרי. ואפשר שכל דבריו לענין מים או שאר משקים שבהם כו"ע מודו שכ"ש לא מבשל. או שמא נוקטים לחומרא בכלי שני בכל האופנים דהיינו, שלענין לבשל את מה שנמצא בכ"ש- הוי אינו מבושל וחייב. ולענין מה שנמצא בכ"ש שיבשל אחרים – הוי רותח ככ"ר וחייב. ויש לציין שכבר הקשה החזו"א [לז, יג] על דברי ר' יונה אלו מהגמ' לח: שהסתפקה אם מותר לפנות ממיחם למיחם בשבת ואח"כ להחזיר את המחים השני ע"ג האש, ולדעת ר' יונה מה מקום לספק הרי המים השני הוא כ"ש ויש בו משום בשול, עיי"ש בחזו"א מש"כ בזה.
יא. והנה, כל מה שכתבנו עד כה עוסק בעניני בישול בשבת, ואולם לענין איסור והיתר קיי"ל בסי' ק"ה ס"ג בשו"ע ורמ"א שם שכלי שני לא מבשל ואף לא מבליע ומפליט, והן אמת שפסק השו"ע שלכתחילה יש לחוש שמבליע ומפליט [ולא מבשל] אך בדיעבד היקל בזה כמבואר שם ולא מצאנו לענין או"ה חלוקות בין דברים המתבשלים בקלות בכלי שני לבין שאר דברים, ואכן ראיתי בבדי השולחן סימן ק"ה ס"ב בבאורים שהביא לשון שו"ת מהרי"ל [קנז] שכתב שרק לענין שבת יש לחוש לכלי שני בקלי הבישול ולא לענין או"ה. וביאור לדבר ניתן לבאר ע"פ מש"כ הנוב"י [תנינא יור"ד ס'] שלענין שבת העיקר הוא תיקון האוכל ולכן דברים המיתקנים לאכילה ע"י כ"ש או עירוי מכ"ש כגון קלי הבישול- תיקונם זהו בישולם. אבל באיסור והיתר צריך להבליע מעבר לעבר של המאכל וזה בכלי שני אינו אף בקלי הבישול. ונמצא שקוליס האיספנין ששורה אותו בכלי שני של איסור נשאר בהיתרו, ואילו לענין שבת – מתבשל וחייב חטאת. אמנם בחזו"א [נב יח] נראה שהשווה דין או"ה לדין שבת וכתב שלא מצאנו באו"ה דין קלי הבישול כפי שמצאנו לענין שבת ומש"ה ביאר לפי דרכו שרק במה שהתבאר שהוא קלי הבישול נחשב לקלי הבישול ושאר הדברים גם לענין שבת וגם לענין או"ה לא מתבשלים. וא"כ לשיטתו קולייס האיספנין ששראו בכלי שני של איסור- יאסר, כפי שלענין שבת מתבשל.
וחלוקה זו שבאו"ה מסתכלים על הבלעה והפלטה ואילו לענין שבת מסתכלים על בישול יוצא מכך קולות לענין שבת וחומרות לענין או"ה כפי שיתבאר.
ובאופן שמערה גוש רותח על צונן מרובה ונשאר הצונן בצינתו, צריך להיות הדין לענין שבת שמותר כי לא בישל הגוש הרותח את הצונן אף שלענין בב"ח באופן זה הבשר היה נאסר, ולכן מקשה החוו"ד סי' צ"א ס"ה היאך אוסר המג"א סקל"ה לערות גוש רותח על רוטב ומשמע אף שמרובה שנשאר בצינתו משום שמבשל כ"ק, הרי כל זמן שנשאר קר אין בו משום בישול. והבית מאיר הקשה שהיות ועירוי הגוש הוא עירוי שנפסק הקילוח הרי הוא ככלי שני ואינו מבשל והיאך אוסר לענין שבת.
יב. וכעת נדון מתי נחשב לכלי שני. דהנה מבואר בגמ' מ: שהובאה לעיל אות א', שאמבטי הוא כ"ר, ורש"י שם פירש שאמבטי היא חפירה שמשכו מים מחמי טבריה לתוכה ועדיין שם כ"ר עליה. וכתב הפמ"ג א"א לג, שמכאן נלמד בכל מקום שמערה מים מכ"ר לכוס ולא נפסק הקילוח – שדין הכוס כדין כ"ר, אלא שכ"ז כאשר הכ"ר נמצא ע"ג האש כמו חמי טבריה ובעצם אלו דברי תרומה"ד סימן קפא שהובאו ברמ"א יור"ד סי' צ"ב ס"ז, והתרומה"ד עצמו הביא ראיה מרש"י בסוגיית אמבטי. והוסיף הפמ"ג שם לחדש שהדין כך אף כאשר הפסיק את הקילוח מהכ"ר לתוך הכוס, ובזה יש להעיר שאין ראיה מרש"י שם, דאפשר ששם איירי שהקילוח ממשיך כל הזמן ואולי זוהי כוונת הראש יוסף על הגמ' שם עיי"ש. ובשש"כ הביא בפרק א' הערה קמ' בשם החזו"א כדברי הפמ"ג בא"א שאף כאשר נפסק הקילוח יהיה לכוס דין כ"ר. וע"ע פמ"ג שפ"ד צה יח שהאריך בזה והסיק שלענין או"ה אף שמערה מכ"ר שלא ע"ג האש אסור, ואילו לענין שבת יש להחמיר רק כשמערה מכ"ר שע"ג האש. וע"ע ברעק"א סי' שי"ח ס"י שהביא בשם או"ה דלא כתרומה"ד, ונראה שגם הוא איירי בכ"ר שלא ע"ג האש.
בדין מגיס
מצאנו בב' סוגיות בש"ס דין מגיס, ובכל אחד מהם נלמדים פרטי הדינים בדין מגיס. א. בגמ' ביצה לד. מבואר שאחד מביא את האור ואחד את העצים ואחד את המים ואחד מגיס – כולם חייבים. ומוכח שהמגיס חיוב תורה הוא וממלאכת הבישול הוא. ב. בגמ' שבת יח: מבואר שהנותן צמר ליורה עם סממנים אע"פ שהיורה עקורה מעל האש עדיין יש לחוש שמא יגיס את הקדרה ונמצא מבשל בשבת אא"כ היורה עקורה וטוחה שאין בה חשש מגיס. ונמצינו למדים שאיסור מגיס חייב גם בקדרה שאינה ע"ג האש.
ויש לבאר כמה ענינים. א. האם מגיס נאמר דוקא כשמערב כפשוטו או גם כשמוציא התבשיל עם כף ועי"ז מתערב התבשיל נחשב למגיס. ב. האם מגיס נאמר דוקא כשאין התבשיל מבושל כל צורכו, או גם כשמבושל כל צרכו. ג. האם יש הבדל בדיני מגיס אם הקדרה ע"ג האש או לא. ונרחיב בעז"ה:
א. הקשה הרשב"א [שבת יח:] אם חוששים לדין מגיס אף ביורה עקורה מע"ג האש היאך אפשר להוציא תבשיל מהקדרה בשבת, הרי בכל הוצאת הכף מגיס את התבשיל. ותירץ הרשב"א ב' תירוצים, 1. מגיס נחשב רק בפעם הראשונה שמגיס ואח"כ אין עוד מגיס. ובפשטות כוונתו שהיות ומסתמא מגיס בזמן שמבשל לפחות פעם אחת, אח"כ כשמוציא עם הכף כבר אינו 'מגיס' דאין מגיס אחר מגיס. 2. מגיס חייב רק בתבשיל שלא התבשל כל צורכו, ולכן יכול להוציא עם הכף אחר שהתבשל התבשיל, וגדר כל צורכו יהיה תלוי בפלוגתת הראשונים בסעיף ד' האם מאכב"ד נחשב כל צורכו או שרק בישול גמור נחשב לכל צורכו. וא"כ מוכח בקושיית הרשב"א שהוצאת הכף היא מגיס גמור.
וברמב"ם פ"ג הי"א גם כתב "אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת". והראב"ד תמה עליו שהוצאה בכף אינה מגיס.
ובגוף דברי הרמב"ם פשטות לשונו נראה שחייב על הוצאה בכף רק כאשר נמצא ע"ג האש אמנם המ"מ ביאר בדעת הרמב"ם שחייב במגיס גם כשאינו ע"ג האש, ועוד הוסיף המ"מ שהוצאה בכף אינה עיקר דין מגיס שחייב מהתורה אלא איסור דרבנן הוא, וכל מקום שיש בהגסה איסור תורה – יש בהוצאה בכף איסור דרבנן.
נמצינו למדים שהוצאה בכף היא מחלוקת הראשונים האם יש בה משום מגיס, ועוד נראה שאף לראשונים שיש בה משום מגיס, נחלק