בסימן זה מתבארים כללי הביטולים יבש ביבש ונפרט המקרים בהם עוסק סימן זה: א. תערובת חד בחד. ב. מין במינו יבש ביבש. ג. מין במינו לח בלח. ד. מין באינו מינו יבש ביבש. ה. חמץ בפסח.
וכעת נרחיב הדברים.
א. תערובת חד בחד
פשוט הדבר שחד בחד אין רוב וממילא אין ביטול ברוב. אלא שלכאורה יש לדון באיסור דרבנן והתערב עם עוד אחד כמותו מדוע שלא נתיר התערובת מדין ספק דרבנן לקולא. והש"ך סימן ק"י כללי ס"ס אות כא ביאר, שהיות ואתחזק איסורא [דהיינו שיש ודאי איסור בתוכו] לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. וכל זה כאשר החתיכות שוים, אך כאשר חתיכה אחד גדולה מהשניה יש לדון האם היא בטילה ברוב כי בכמות יש רוב כנגד האיסור או שצריך דוקא ב' חתיכות כנגד חתיכה אחת. ובאמת בשו"ת הרשב"א רעב הקשה השואל לרשב"א, שדין אשם תלוי בב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן יהיה רק במקרה שב' החתיכות שוות, דאל"כ הרי בטלה החתיכה ברוב ושוב אין איסור כלל. והרשב"א הסכים עם השואל שיש ביטול ברוב באופן כזה, אלא שלענין חיוב אשם תלוי תי' הרשב"א שהיות וחייבים להעמיד שאינו יודע מה האיסור, נמצא כשאוכל החתיכה הגדולה או הקטנה ספק האם אכל חלב שלא התבטל או שומן. אמנם בפמ"ג בפתיחה ח"א פ"א הביא דברי השטמ"ק בביצה ג: שאין מציאות של ביטול חד בחד וחייב שיהיה ב' נגד אחד כפי שמצינו בדיינים שמשם נלמד דין ביטול ברוב. נמצינו למדים, שענין זה תליא במחלוקת ראשונים.
והש"ך סק"ה כתב שביטול ברוב נעשה גם באופן שב' החתיכות קטנות יותר מחתיכת האיסור. ונחלקו בכוונתו האם אף שקטנות בצירוף כנגד האיסור או רק באופן שביחד הם יותר מהאיסור, עיין גליון מהרש"א ופת"ש א' דנו בזה. ועכ"פ על הצד שצריך שיהיו החתיכות בכמות יותר מהחתיכה האחת, אפשר שגם חתיכה אחת גדולה היתה מבטלת וכדברי הרשב"א הנ"ל. והחזו"א [לז, כ] כתב בפשיטות שצריך שיהיה שתי חתיכות כנגד אחד, וזה דין ביטול ברוב ולא משנה גודלם [וכדעת החכם בתשובת חינוך בית יהודה] ולשיטתו נדחק בהבנת דברי הרשב"א שהיה יכול הרשב"א לדחות דברי השואל שאין בזה ביטול ברוב כלל אלא שכתב לשיטת השואל עיי"ש.
ובב"י הביא דעת או"ז שחד בחד בטיל וכתב שאין הלכה כן היות ויחיד הוא. ולא הבנתי באיזה אופן דיבר, דאם איירי בחתיכות שוות, מדוע שיהיה ביטול ברוב ואף אם איירי באיסור דרבנן, כבר כתב הש"ך שבאתחזק איסורא אין ספק דרבנן לקולא כנ"ל. ואם איירי או"ז באין חתיכות שוות, א"כ אינו יחיד בדבר שהרי אף הרשב"א סובר כן כנ"ל. וצ"ב כעת. עוד יל"ע שהש"ך סק"ט הביא דבריו וביארו שאיירי במין במינו, ולא הבנתי מה הרויח הש"ך בזה. וצ"ב כעת.
ב. מין במינו יבש ביבש חד בתרי
ד' דעות בראשונים. דעת הרא"ש שבטל האיסור ויכול לאכול כולם כאחד. דעת הרשב"א שבטל האיסור אך אין יכול לאכול כולם כאחד. דעת הסמ"ג שבטל האיסור ויש להאכיל לב' בנ"א. ודעת מהר"ם שיש לזרוק אחד לנהר.
דעת הרא"ש ברורה, דהיות ויש ביטול ברוב, נהפך האיסור להיות היתר וממילא יכול לאכול כולם יחד. ובפמ"ג בריש הפתיחה לתערובת הקשה שהיות ודין ביטול ברוב נלמד מסנהדרין, היכן מצינו שם שנהפך הדיין שמחייב למזכה. ועיין בשער"י ג, ד. שביאר ענין זה באריכות שמכך שבי"ד מוציאים לבסוף פסק אחד הרי יש בהם 'נהפך' עיי"ש באורך. והיות וסובר הרא"ש שמותר לאכול כאחד ס"ל גם שמותר לבשלם, ואין נחשב ע"י הבישול להוכר האיסור, דהיות ומין במינו הוא לא הוכר טעמו כלל. אמנם מודה הרא"ש שאם התווסף אח"כ עוד איסור אף שהתערובת עדיין יבש ביבש מין במינו אמרינן 'חוזר וניעור' והאיסור חזר ונאסר. והש"ך סי' צ"ט סקכ"א הקשה על דין זה שחו"נ מצינו כאשר הטעם של האיסור פוגש עוד טעם וכעת ניכר בטעם אבל יבש ביבש מב"מ מדוע שהאיסור יחזור ויתעורר הרי עדיין אינו ניכר כעת ומדוע שיחזור ויאסר עיי"ש, והסיק הש"ך שם שלא מלאו ליבו להקל בזה נגד הרמ"א אלא במקום הפס"מ עיי"ש.
ובדעת הרשב"א מבואר בט"ז סק"א ומשב"ז שם שמודה הרשב"א שמדאורייתא חד בתרי בטיל ונהפך האיסור להיתר, אלא שרבנן גזרו שלא יאכל כולם כאחד. ויש להבין איזה תוקף נתנו חז"ל לגזרה זו, ועוד מה טעם ראו חז"ל לגזור גזרה זו. ולענין התוקף שנתנו חז"ל לגזרתם, מבואר בש"ך סקי"ב ב' אופנים. אופן א', שחז"ל החשיבו תערובת זו כיש בתוכה איסור אלא שהיות ויש רוב כנגד האיסור אמרינן ספיקא דרבנן לקולא וכל חתיכה תולים אנו שהיא היתר. אופן ב', כאשר אוכל אחד אחד לא גזרו חז"ל כלל והחשיבו תערובת זו כאין בה איסור כלל וכדין התורה [משום שיכול לתלות כל חתיכה שהיא היתר]. ורק כאשר אוכל כולם יחד חז"ל גזרו שיש בזה איסור. אמנם עדיין לא התבאר טעם גזרתם. ומצאנו בזה כמה ביאורים. בבהגר"א אות ה' נראה שהשווה זאת לדין ב' שבילין, ונראה כוונתו שמבואר בגמ' פסחים י. ובתוס' שם, שאם ב' בנ"א הלכו בב' שבילין אחד טמא וא' טהור ובאו להשאל בזה אחר זה- טהורים. בב"א שניהם טמאים מספק, וכתבו התוס' שמדאו' אף בבאו שניהם כאחד טהורים ורק חז"ל גזרו שיהיו טמאים. ונראה טעם גזרתם שלא יראה תרתי דסתרי. וא"כ גם במקרה דידן אם יאכל כאחד את הכל יראה תרתי דסתרי ולכן גזרו כן חז"ל. אך בזה אחר זה אין לגזור [ואף שכאן אדם אחד אוכלו היות שאוכל אחד אחר השני נחשב ללא באו בב"א]. והיות ואוסר הרשב"א לאכול כולם כאחד כנ"ל, כתב הפמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ה שאף אם יש ס' כנגד האיסור יבש יבש- אסור לאכול כאחד דאין נפק"מ ביבש ביבש בין חד בתרי לבין ס', ואם אסור חד בתרי גם בס' יהיה הדין כן. ולקמן יתבאר אופנים נוספים בבאור דעת הרשב"א.
ובדעת הסמ"ג צ"ע, שבפשטות היה ניתן לומר שמודה שמדאורייתא נהפך האיסור להיתר, וחכמים גזרו שאף לא יאכל אדם אחד את הכל. אלא שמלשון ב"י נראה שהסמ"ג סובר שמדאורייתא אין האיסור נהפך להיתר. ואכתי צ"ב מדוע שלא יאכל אדם אחד כולם מדין ביטול ברוב, שהרי ודאי אף אם לא נהפך סו"ס ביטול ברוב יש כאן.
ג. מין במינו לח בלח
דעת הרא"ש שמין במינו לח בלח יש לאסור בס' גזרה אטו אינו מינו. וברשב"א מצינו לשונות סותרים, דבתחילה כתב כדעת הרא"ש משום גזרה אטו אינו מינו. ואח"כ כתב משום שאוכלם כולם כאחד [הרשב"א לשיטתו שאף יבש ביבש אסור לאכול כאחת וממילא לח בלח תמיד אוכל הכל כאחד]. ובפמ"ג בפתיחה שם האריך בזה ותורף דבריו, שעיקר הטעם לרשב"א משום שאוכל כולם כאחד ולכן צריך ס'. ומה שכתב הרשב"א משום הגזרה אטו אינו מינו כוונתו לבאר מדוע כשיש ס' כנגד האיסור מותר לאכול, הרי סו"ס נמצא אוכל ודאי את האיסור. וע"ז תי' הרשב"א שכאשר יש ס' בטל הטעם בעוצם מיעוטו ואין לגזור בזה אטו אינו מינו כי גם באינו מינו כשיש ס' – מותר. עכת"ד. ונמצא לפי', שחז"ל גזרו באיסור שנתערב עם היתר מב"מ שלא לאכול כולם כאחד בין לח בלח ובין יבש ביבש, וזוהי סיבת הגזרה והתקנה [וכפי שביארנו לעיל דומיא דשני שבילין], והגזרה אטו אינו מינו באה רק לברר למה לא גזרו גם ביותר מס'.
והגרש"ש בשער"י ג, ט. הרבה להקשות על דברי הפמ"ג, שאין הדבר נראה בלשון הרשב"א ועוד עיי"ש. ומש"ה ביאר בכוונת הרשב"א שלח בלח מים במינו צריך ס' משום גזרה אטו אינו מינו כמבואר ברשב"א, ומה שכתב הטעם שלא יאכלם כאחד כוונתו, שאם היה הדין שמין במינו יבש ביבש מותר לאוכלם כאחד היה יוצא שגם אם יבשלם מותר לאוכלם ונמצא שגם לח בלח יהיה מותר לאוכלם וא"צ ס' והרי אין הדבר כן. והיות ורצו חכמים להשוות מידותיהם שלא יהיה מציאות שחלק מהאופנים לח בלח יהיה מותר וחלק יהיה אסור גזרו שגם יבש ביבש אסור לאכול כאחד והפועל היוצא מגזרה זו שכל לח בלח יהיה אסור בין אם בתחילה היה יבש ובשלו ובין אם מעיקרו היה לח בלח. ע"כ. נמצא כעת לפ"ד שאין כוונת הרשב"א שחז"ל גזרו דין מיוחד שאין לאכול יבש ביבש כל יחד ודומיא דשני שבילין כנ"ל, אלא חז"ל גזרו כן רק כדי להעמיד את הדין שלח בלח מין במינו אסור אטו אינו מינו ואין צריך לחפש סברות לטעם הגזרה. ואפשר עוד שלפ"ד יבש ביבש מין במינו ויש ס'- מותר לאכול כאחד היות ובזה גם לח בלח שרי. ונפק"מ נוספת בין הבנת הפמ"ג להבנת הגרש"ש ברשב"א, דהנה הביא הפמ"ג בפתיחה ח"ג פ"ג את דברי המג"א שאם התערב אפר מוקצה באפר מוכן צריך ס' לבטלו מדין לח בלח. והקשה הפמ"ג שהיות ואין האפר מאיסורי האכילה לא שייכא הגזרה של מין במינו אטו אינו מינו ומדוע שלא יבטל ברוב בעלמא, וכתב הפמ"ג לבאר לפי דרכו שלח בלח הגזרה שמא יאכל הכל כאחד ודבר זה שייך גם באיסור שאינו אכילה שודאי ישתמש במוקצה וזוהי גזרה בפנ"ע כמבואר לעיל. והגרש"ש כתב שלפי דרכו אפשר שהרשב"א יחלוק בזה על המג"א משום שאין גזרה בפנ"ע על מין במינו לח בלח אלא מצד אטו אינו מינו וזה שייכא רק באיסורי אכילה ולא באיסורי מוקצה. ולקמן נביא ביאור נוסף בדעת הרשב"א.
ד. מין באינו מינו יבש ביבש
כתב הטור שנראה להתיר יבש ביבש מין באינו מינו חד בתרי, אלא שבספר התרומה כתב להצריך ס' גזרה שמא יבשלם ויתן טעם. ע"כ. ויש לעיין בחשש זה ששמא יבשלם, הרי מהתורה נהפך האיסור להיות היתר ומה החשש שיתן טעם, דסו"ס כאשר יתן טעם יהיה זה היתר הנותן טעם, וכן הקשו הט"ז סק"ב והפמ"ג בפתיחה ח"א פ"ב. ובאמת, הש"ך סי' צ"ח סק"ו הביא דעת או"ה שטעם האיסור בתערובת זו אינה משום שמא יבשלם דאין לאסור מצד כקושיית הפמ"ג, ולכן ביאר שהיות ואין ס' כנגד והוי מין באינו מינו, ניתן להכיר האיסור ולכן לא בטלה, אך כשיש ס' לא ניתן להכיר האיסור מעוצם מיעוטו. עכ"ד. אמנם לדידן שאיננו סוברים כדעת או"ה יש ליישב קושיה זו. ובפמ"ג כתב לתרץ, שהיות וכעת אחר שיבשל הטעם של האיסור ניכר, הוי חוזר וניעור. וכוונתו, שכפי שמצינו בתערובת לח בלח באינו מינו ויש ס' כנגד האיסור ואח"כ הוסיף עוד איסור אמרינן שהיות וכעת מורגש שוב טעם האיסור הרי הוא חו"נ כמבואר ס"ס צ"ט ה"ה כאן כשהטעם נרגש הרי הוא חו"נ אף שהכמות לא השתנתה דהרי ייסד הרשב"א ש'טעימתו זוהי הכרתו'. ועדיין יש לדון, שהרי בפשטות דין תורה תערובת יבש ביבש מין באינו מינו מותר לאכול כולם כאחד מדין 'נהפך' אלא שאם ירגיש האיסור יצטרך לפולטו, ומאי שנא הכרת הטעם באופן זה שמותר לאכול, ומה שנא שאם בשלם אמרינן שאסור לאכול מהתורה. והביאור בזה, שכאשר התערובת הינה במצב של יבש ביבש הרי היא בטלה וממילא אין כאן איסור והפסק שמותר לאכול, אלא שאם ירגיש טעם יצטרך לפלוט . אמנם כאשר היא נהייתה במצב לח כגון שבישלה, כעת התערובת במצב איסור היות וגם ההיתר קיבל טעם מהאיסור וממילא אף טרם שהוכנסה לפיו- הינה איסור.
ובחוו"ד (סק"ה) ביאר באופן אחר. שמהגמ' בזבחים עח. מוכח שאין לאכול מהתורה יבש ביבש באינו מינו ביחד [ולא כפי שכתבנו מקודם] עיי"ש ראייתו. ולפ"ז הטעם לאסור מין באינו מינו יבש ביבש אינו משום שמא יבשלם אלא משום שמא יאכל תערובת זו כאחד או אפשר שזה גופא כוונת הראשונים שמא יבשלם , דהיינו שיאכל הכל כאחד. ולפ"ז כתב החוו"ד שגם זוהי כוונת הרשב"א שמין במינו אין לאכול כאחד, משום גזרה אטו שאינו מינו ששם הוא איסור תורה באופן זה. ויוצא מדברי החוו"ד שאין סיבת האיסור אליבא דהרשב"א גזרה שגזרו חז"ל שלא לאכול ביחד משני שבילין וכדו', אלא רק גזרה אטו אינו מינו וכנ"ל.
ויל"ע לדעת הרא"ש האם סובר גם במין בשאינו מינו שמהתורה נהפך ההיתר לאיסור אך אחר שמבשל יחד אמרינן שנותן האיסור טעם בהיתר והכל נאסר כנ"ל, האם יסבור כן גם באכל כולם כאחד, והחזו"א [לו, ב] כתב שפשוט שהרא"ש סובר שאסור לאוכלם כאחד מדין תורה וכפי שכתב החוו"ד. ולפ"ז יש לעיין מדוע שלא יגזור הרא"ש במין במינו יבש ביבש לאסור לאכול הכל יחד אטו אינו מינו וכפי שכתב החוו"ד. וראיתי בבדה"ש בבאורים [עמוד פו] שכתב לבאר דעת הרא"ש שהיות ומין באינו מינו הינה תערובת שאינה מצויה וכפי שכתב הש"ך סק"ח לטרוח למצוא אופן של תערובת זו, לכן אין לגזור אטו אינו מינו משום שהיא לא שכיחא.
ש"ך סק"י הביא דעות הסוברות שמין באינו מינו יבש ביבש מהתורה צריך ס'. וצ"ע שאין כלל נתינת טעם ומנלן לאסור בס' ועוד הקשה הפמ"ג, שצריך להאסר אף יותר מס' ומדוע בס' מותר הרי ממילא אין נ"ט ואם אוסרים חד בתרי מהתורה יאסרו גם באלף, וצ"ע.
ה. יבש ביבש חמץ בפסח
ג' דעות בראשונים בענין זה. דעת הרי"ף שלא בטיל אפי' באלף כל חמץ בפסח. ודעת הרא"ש שבטל חד בתרי. ודעת רש"י שאסור באכילה אפי' באלף ומותר בהנאה אם מוציא את אחת מהם לים. ובבאור מחלוקת הרי"ף והרא"ש, כתב הב"י [אור"ח תמ"ז ס"ט] שדעת הרא"ש שגזרו חז"ל חמץ בפסח במשהו היות וסו"ס יש טעם משהו וגם טעם זה אסרו, וכאשר אין טעם כלל כגון תערובת יבש יבש, חזר הדין ככל סוגי התערובת שבטל חד בתרי. ודעת הרי"ף יש לבאר או שסובר שחמץ בפסח הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל הגם שהוא יבש ביבש. והרשב"א ביארו שטעם גזרת חז"ל לאסור חמץ במשהו לא משום הטעם של המשהו שהרי אין טעם כלל אלא משום מציאות האיסור שנמצאת בתערובת החמירו חז"ל בזה ויש לבאר שהחמירו אף שלא ודאי יאכל האיסור, ולכן החמירו חז"ל אף ביבש ביבש כי סו"ס יש בתערובת זו משהו. ויש להוסיף שאף שבתערובת חד בתרי לא בהכרח יש איסור במה שאוכל ויש בזה חד בתרי, מ"מ נכלל כל זה בחומרת חז"ל שחמץ בפסח במשהו. ויל"ע בלשון הב"י כאן שכתב לתלות מחלוקת הרשב"א והרא"ש במה שנחלקו יבש ביבש אם מותר לאכול הכל כאחד עיי"ש. וצ"ב, שאף הרא"ש שמתיר לאכול הכל כאחד אפשר שבפסח משום חומרא דפסח ומה תלוי זב"ז. וצ"ב.
ועיין פמ"ג שפ"ד ה שהקשה, שהיות והרמ"א פסק כדעת הרא"ש להתיר לאכול כולם כאחד במקום הפסד מרובה כמבואר בס"ב, מדוע בסי' תמז שהכריע השו"ע כדעת הרי"ף לענין חמץ בפסח לא כתב כלום לחלוק הרי הב"י תלה זב"ז. ותי' שיש טעם נוסף לאסור חמץ בפסח במשהו, כפי שאוסרים תרומה וערלה ביותר מס' ביבש, וה"ה חמץ בפסח למרות שאין נ"ט, ובזה אף הרא"ש מודה שערלה ותרומה אסורים יבש ביבש אף יותר מס'. וסמך הרמ"א על טעם זה ולכן אסר בסי' תמ"ז כדעת הרי"ף [וכן פסק המשנ"ב שם כדעת הרי"ף].