בשר בחלב
סימן צ"ו |
סעיף א-ה |
דין מאכל חריף שנחתך בסכין של בשר
סעיף א
צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום שהוא כעובי אצבע או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר שאז מותר בהדחה ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. ואם לא נטל מהם כדי נטילת מקום וגם לא טעמם ובשלם בחלב צריך ששים כנגד מה שנגע מהסכין בהם והוא הדין לחתכם בסכין של גוי:
הגה: ואם חתכן דק דק צריך לשער ששים נגד כל הצנון (ב"י בשם סמ"ג) ויש אומרים שאם חתך צנון בסכין של איסור כולו אסור (רשב"א ור"ן וכן משמע בארוך כלל ל"ח) וכן אם חתכו בסכין של בשר אסור כולו בחלב וכן נוהגין לכתחילה אבל בדיעבד אין לאסור רק כדי נטילה (ב"י ואו"ה). וכל זה אם חתך הצנון עצמו אבל אם חתך הירק שעל הצנון אין לחוש: ואם יש ספק אם נחתך בסכין של איסור אזלינן לקולא לכן קונים הצנונות שיש בהן חתוכין לצד זנבותיהן כי תלינן שנעשה במרה וחצינא (שם בהג"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד) ובמקום שאין נמצא לקנות רק החתוכים בסכין נוהגין לקנות ולהתיר על ידי נטילת מקום:
סעיף ב
אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין (ותמכא שקורין קרי"ן) (הגהת ש"ד והגהת או"ה שם) וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים (ארחות חיים) ודגים מלוחים דינם שוה לחתך בו צנון (שבלי לקט):
הגה: ומכל מקום מותר לאכול מרקחת חריפים של גוים כגון זנגביל וכיוצא בו דיש להם כלים מיוחדים לכך או תולשין אותו (מרדכי ואגודה פרק כיצד מברכין):
סעיף ג
תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאכלם בחלב. (ויש אומרים אפילו אינו בן יומו) (רשב"א סימן תמ"ט ובארוך ועיין לעיל סימן צ"ה סוף ס"ב בהג"ה):
סעיף ד
מי לימוני"ש שמביאים הגוים וכן חתיכות דג מליח שמביאים הגוים בחביות מותרים:
הגה: מפני שמביאים הרבה ביחד ואף אם נאסרו מקצתן שנחתכו בראשונה עם סכין של גוים נתבטלו באחרים הנחתכים אחר כך שאינן נאסרין כי כבר נתבטל טעם הסכין בראשונים ולכן כולם מותרים וכל כיוצא בזה (בית יוסף בשם שבלי לקט) ולכן אוכלים במקצת מקומות הכרוב שקורין קומפש"ט אף על גב דפרוס וחתוך ויש מקומות שמחמירין בזה ואין לשנות המנהג (מהרי"ו סי' מ"ט) אבל שאר דברים שאינם חריפין כגון תפוחים או לפתות יבשים וכדומה נוהגין הן היתר כמו בלימוני"ש ואין להחמיר כלל(בארוך):
סעיף ה
חתך קישואים בסכין של בשר מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד שיגרוד ממקום החתך ואם חתך בו לפת אפילו גרידה אינו צריך אלא הדחה בעלמא ולא עוד אלא אפילו צנון שחתך אחר הלפת שרי בהדחה כמו הלפת לפי שטעם הלפת משונה ומבטל טעם הנפלט מהסכין:
הגה: ודוקא לפת שטעמו משונה אבל ירק או לחם ושאר דברים לא ואפילו בלפת אין להתיר לחתוך צנון רק פעם אחת אבל לא הרבה פעמים אם לא שחתך כל פעם לפת בין חתיכת צנון לצנון (ב"י בשם סמ"ג):
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
הלכות בשר בחלב | סימן צ"ו סעיף ב
סימן צו
סעיף א
בדיני דבר חריף יש לדון כמה נידונים: א. האם מועיל שלא יהיה נ"ט בר נ"ט. ב. כמה נבלע באוכל ע"י החריפות. ג. האם מחליא לשבח. ד. מהו דבר חריף. ה. ספק בדבר חריף.
א. תליא בב' לישנות ברש"י קיב. ד"ה 'קישות'. ואף ללישנא קמא התחדש בדבר חריף שנבלע בתוכו ולא תספיק הדחה. ועיין פר"ח סק"ב שכתב שהיות ופוסקים שאף בנצלו אומרים נ"ט בר נ"ט להיתרא ק"ו שבדבר חריף אומרים נ"ט בר נ"ט להיתרא [ולשיטתו לישנא בתרא ברש"י אתי שפיר רק אם אוסרים בנצלו משום שנחשב טעם ראשון] וכן כתבו הר"ן והרשב"א בסוגיין. ועיין פרי תואר שם, ועיין שפ"ד ב' שהכריע שאין לזוז מפסק השו"ע שנצלו שרי בנ"ט בר נ"ט ובכ"ז דבר חריף אסור נ"ט בר נ"ט.
ובלישנא בתרא ברש"י מבואר שדוחקא דסכינא מפליט והחריפות מבליעה. ומשמע שדוחקא לבד לא מועיל. וכבר נחלקו בזה רבינו שמשון והרמב"ן בב"י ס"ס פט, שלדעת רבינו שמשון דוחקא לבד מפליט ומבליע, והרמב"ן שם חולק. ועיין ט"ז שם שפסק שלא מבליע והב"ח שם פסק שמבליע. וע"ע תוס' חולין ח: ד"ה 'אגב' ורש"ש שם. ועיין משב"ז ג' שכתב להלכה שדוחקא לחוד לא מועיל. ובט"ז מבואר שחריפות לבד גם לא אוסרת, ואילו במשב"ז כתב לאסור היכן שיש קצת לחות עיי"ש. ועיין בדה"ש סק"ז שהביא מחלוקת הפוסקים לענין לחתוך בצל בסכין בשרי ע"ג כלי חלב, והכריע להחמיר עיי"ש טעם המחלוקת.
וברמ"א סי' צ"ה ס"ב מבואר שדבר חריף נאמר לא רק בדוחקא אלא גם בבשול, ועיין פת"ש שם שהביא שיש מפקפקים בזה.
ב. לענין דוחקא וחום מבואר בש"ך סי' צ"ד סקכ"ז שנבלע בכולו ועיין רעק"א שם. ולענין דוחקא וחריפות נחלקו הראשונים כאן, והחמיר ברמ"א לכתחילה כדעת הרשב"א לומר שהטעם מתפשט בכולו.
ג. עיין גמ' ע"ז לט. 'והקורט של חילתית וכו', ותוס' שם ד"ה 'אגב'. ועיין ריטב"א שם שהקשה איך דבר חריף יכול להפוך נטל"פ לשבח, ולכן ביאר הסוגיה שם לענין השמנונית ע"ג הסכין עיי"ש. וכתבו האחרונים שקושייתו תלויה במחלוקת הראשונים בנטל"פ, האם הוא מוסרח או שהוא מועט. ואם הוא דין תורה, עיין משב"ז א' שכתב שהוא דין תורה והוכיח כן משו"ת הרשב"א תצז' עיי"ש בתשובה. וע"ע בפמ"ג פתיחה לתערובות ח"ג פרק ו' ד"ה 'עוד יש לעיין' שהרחיב בזה. ועיין פת"ש סי' צ"ה ד' שהביא מחלוקת הפוסקים בזה. והרוצה להרחיב בזה, עיין בדה"ש בבאורים [עמוד שכד] ד"ה 'ויש אומרים'.
ד. מהו דבר חריף, נחלקו הראשונים כמבואר בב"י. ועיין שפ"ד יב' בסופו. ולענין חומץ עיין משנ"ב תמ"ז סקע"א שפסק שהוי דבר חריף וכן לענין זיתים מבואר שם סעיף ח' ומשנ"ב פ"ט שהוי דבר חריף, ויבואר עוד בהמשך הסימן.
ובדעת השו"ע האם גם צנון מחליא לשבח, שהביא ב' דעות בזה. יתבאר לקמן ס"ג.
ה. כתב הרמ"א סוף ס"א שאם יש ספק אם נחתך הצנון בסכין של גוי יש להתיר דשמא נחתך במרא וחצינא. וכתב הש"ך סקי"ב שאין דבריו מדוייקים דאין להתיר ע"י ספק אחד אלא ב' ספיקות, וגם כאן יש ב' ספיקות. א. כמתבאר ברמ"א. ב. אף אם נחתך בסכין שמא הסכין אינו ב"י ובזה יש להתיר כדעת הראשונים הסוברים שרק חילתית מחליא אינו ב"י לשבח ולא שאר הדברים. והמתבאר בדברי הש"ך, שצנון שהוא בן יומו ויש ספק אם נחתך בסכין של גוי יש לאסור כי יש רק ספק אחד, אך חריין או שאר דברים חריפים שספק אם נחתכו בסכין ב"י או אינו ב"י יש להתיר מצד ב' ספיקות. א. שמא הסכין אינו ב"י ורק חילתית אוסרת בסכין שאינו ב"י. ב. אף אם הסכין ב"י יש להתיר דרק בצנון מבואר שנחשב לדבר חריף שמפליט מהסכין אך שאר דברים אפשר שאינם כלל נחשבים חריפים ולא מפליטים מהסכין כלל כמבואר בב"י שכן דעת ר' יחיאל. אמנם לדינא כתב הפמ"ג [שפ"ד י"ב בסופו] שאנו סוברים שבצלים או שאר דברים חריפים דינם כצנון ואין להקל בהם כלל על הצד שהסכין ב"י.
והרמ"א ס"ב כתב להתיר מרקחת מזנגויל שעשו הגויים מטעם שיש להם כלים מיוחדים, וכתב הש"ך סקי"ז שנראה בדעת הרמ"א שאם ודאי שנחתך בסכין של גוי שאינו ב"י יש לאסור. וחלק על זה הש"ך כי עדיין יש ס"ס כמו שהתבאר לעיל סקי"ב, שמא הסכין אינו ב"י ורק חילתית יש להחמיר, ואף בסכין ב"י שמא זנגויל אינו חריף כלל [כן נראה בבאור כוונת הש"ך].
ונמצאנו למדים מכל זה שבכל מקום שיש ס"ס יש להתיר בדבר חריף. ויש להעיר לפ"ז על דברי הש"ך סק"כ שכתב שלכתחילה החמיר הרמ"א בחתך לימוני"ש בסכין של גוי אף שיש ס"ס, שמא סכין אינו ב"י ואף ב"י יש להתיר מצד שאין זה דבר חריף כצנון. ומדוע יש להחמיר כשיש ס"ס, וצ"ב. והיה מקום לחלק שהתיר הש"ך ס"ס רק באופן שספק אחד ודאי מותר אליבא דכו"ע ולכן כאשר יש ספק האם במרא וחצינא או בכלי וספק האם צנון אוסר באינו בן יומו, יש להקל. אך כאשר ב' הספקות אין באחד מהם היתר ברור כעין המקרה של לימוני"ש שעל הצד שהסכין אינו ב"י פוסק הרמ"א ס"ג לאסור אף שיש דעות המתירות, וכן על הצד שהסכין ב"י אף שיש דעות הסובורת שרק בצנון אין נ"ט בר נ"ט בחריף, סו"ס פוסקים להחמיר בזה. ומש"ה אין לצרף ב' ספקות שמעיקר הדין מחמירים בב' הספקות. כך ניתן לבאר דעת הש"ך בבאור דעת הרמ"א. אמנם יש לדעת שהרעק"א ס"ג ביאר סתירת השו"ע שהכא פסק להקל בתבלין בדבר חריף כשאינו ב"י ואילו בסי' ק"ג לענין כלי של איסור פסק להחמיר כשהכלי אינו ב"י, וביאר הרעק"א שהכא יש לצרף ב' ספקות, א' אינו ב"י ב' רק צנון הוי דבר חריף עיי"ש. וא"כ מוכח שיש לצרף ב' ספקות אף באופן שכל ספק מצד עצמו מחמירים בו.
עיין בשפ"ד ח' שכתב שיש לשער כנגד כל עובי הסכין ולא רק כדי קליפה מהסכין. ועיין רעק"א על הש"ך סק"ח מה שתמה בזה.
עיין ט"ז סק"ו וש"ך סק"ט והעולה מדבריהם שלא אמרינן איסור דבוק בכדי נטילה שנאסר מהסכין שחתך את הצנון. ועיין רעק"א ופמ"ג בשפ"ד שפסקו בזה כמהר"ם מלובלין שאמרינן אף בזה איסור דבוק, ובאמת יש לעיין סברת הש"ך והט"ז בזה.
קושיה נאה הקשה הרב יצחק בנון על דברי הט"ז סק"ו וש"ך סק"ט שכתבו שאף כשחתך צנון בסכין של איסור פעם אחת באמצעו- יאסר רק כדי נטילה ותו לא. ומדוע שלא יאסר כולו הרי קיי"ל בחתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב החתיכה אסורה ולא אמרינן שהחלב מקושר לכל החלב שביורה משום שכתב הר"ן שיש מחיצות לחתיכה. וא"כ ה"נ נאמר שיש מחיצות לחתיכה וכאשר מבשל צנון זה עם עוד ירקות יכנסו המים לצנון זה ויאסרו מכח הנטילה שבו ולא יתבטלו עם שאר המים שבקדרה משום שיש מחיצות לחתיכה. [ואף לדעת מהר"ם מלובלין המובא בש"ך סי' צ"ד סקכ"ג יש להקשות, דדוקא שם סובר המהר"ם מלובלין שהחלב מקושר לכל הקדרה כי טעם הבשר הבלוע בבצל הוא היתר וכמבואר בט"ז כאן סק"ה. אבל הכא בלוע בנטילה איסור ודו"ק]. ויש ליישב.
סעיף ג
עיין ט"ז וש"ך שהקשו סתירת השו"ע, והקושיה היא בתרתי. א. סותר למה שהביא בסעיף א' ב' הדעות וכאן סתם. ב. סותר למש"כ בסי' ק"ג. ועיין משב"ז י' מה שתירץ [וכוונתו לצרף דעת מהר"ם מרוטנבורג שרק חילתית מחליא לשבח ודעת רש"י בלישנא קמא שגם בדבר חריף אמרינן דין נ"ט בר נ"ט ולא הוי טעם ראשון]. וכן תירץ באליה רבא סי' תמ"ז כד', וכתי' זה פסק המשנ"ב שם סקנ"ד. ויוצא מכך קולא גדולה לדעת השו"ע במקום הפס"מ שלא נחמיר נטל"פ עם נ"ט בר נ"ט. ועיין בית מאיר [הובא בקובץ מפרשים] מה שכתב על פסק הרמ"א המחמיר אפי' באינו בן יומו. ועיין בדה"ש סקנ"ח שהוסיף על כוונת דבריו שבא להקל רק במקום שיש מחלוקת האם נחשב לדבר חריף, עיי"ש נימוקו. וע"ע משב"ז י' שחולק על הב"מ ומחמיר.
מחלוקת מג"א ואבן העוזר
עד כה למדנו שדבר חריף יכול להוציא הטעם הבלוע בכלי ולהשביחו כאשר נמצא בתוך הדבר החריף. ונחלקו האחרונים האם יכול הדבר החריף לאסור כעת כלי אחר או להופכו למין אחר. דעת המג"א תנ"א סקל"א, שאם חתך דבר חריף בסכין בשר ודכו אח"כ במדוכה – נעשית המדוכה בשרית ואין לדוך בה תבלין כדי לערבו עם חלב. הרי שסובר שיש כח לדבר חריף אף להבליע טעם הבשר הבלוע בו ולא יחשב לנ"ט בר נ"ט אלא לטעם ראשון. ודעת אבן העוזר [הובא בילקוט מפרשים] לחלוק, שאין כח בדבר החריף הבלוע בו בשר לאסור דבר אחר. ושורש מחלוקתם, שלדעת המג"א כאשר יוצא הטעם מהסכין לדבר החריף- נעשה הדבר החריף כטעם המקורי שהיה בלוע בסכין [ואף עדיף על הסכין, שהרי בסכין יש טעם ראשון ואילו בדבר החריף יש את הדבר עצמו בשר או חלב] וזהו כוחו של הדבר החריף, ולכן אם חותך אח"כ דבר חריף זה עם סכין פרווה נעשה הסכין עצמו טעם ראשון של הדבר הבלוע בחריף. אמנם לדעת אבן העוזר אין הדבר החריף עדיף מהסכין וכמו שבסכין יש טעם ראשון כך בדבר החריף יש טעם ראשון ומה שהועיל הדבר החריף שלא יהיה נ"ט בר נ"ט אלא יחשב כטעם ראשון, אך אם יחתוך אותו כעת בסכין פרווה- יקבל הסכין הפרווה טעם שני ושוב לא יאסור סכין זה הלאה. ועיין עוד בחוו"ד שכתב מסברא נוספת לחלוק על המג"א שאין בלוע יוצא בלא רוטב וא"כ אין טעם הבשר הנבלע בדבר החריף חוזר ונבלע בסכין שחותך אותו אח"כ. ועיין משנ"ב תנ"א סק"צ שפסק כמג"א. [והנפק"מ במחלוקת זו רבות הם, לדוגמא, אם חתך בסכין בשרי בצל ושמו במיקסר- האם המיקסר יהיה בשרי], ולדינא נקטו אחרוני זמננו להקל בזה דלא כמשנ"ב, דסברת המג"א מחודשת לומר שהטעם הבלוע בדבר החריף עדיף אף על הטעם הבלוע בסכין אף שכל כוחו של הדבר החריף נובע מהסכין.
עוד מצאנו מחלוקת זו, דהנה כתב הפמ"ג שפ"ד ב', שצנון שחתכו בסכין בשר ואח"כ בשלו באוכל אלף פעמים- כל האוכל יהיה טעם ראשון של בשר כי אין באוכל נ"ט בר נ"ט. וברעק"א בהגהות על הפמ"ג נחלק וסובר שאין כח לצנון רק שיהיה בו טעם בשר אך כאשר מעביר הטעם לאוכל אחר הרי מעביר טעם שנקלש ע"י הכלי וודאי שהוי נ"ט בר נ"ט, ומה שיצא באמצע לצנון לא הועיל לאכול שלא יקלש. הנה הפמ"ג אין הכרח שסובר כמג"א, דאפשר שמודה לאבן העוזר אלא שסובר שע"י בישול חמיר טפי ויוצא טעם ממש יותר מאשר דבר חריף, אך בדברי הרעק"א מוכח שסובר כאבן העוזר.
עוד מצאנו מחלוקת זו, דכתב החכמ"א [נו, ב] שאם חתך דבר חריף בסכין בשר על צלחת חולבת נאסר הדבר שחתך משום שהדוחקא גורם גם הפלטה מהסכין וגם מהצלחת [ולכן יש לייחד קרש חיתוך לבשר וחלב] והביא בדה"ש [סק"ז] בשם ר' שלמה קלוגר שאף הצלחת נאסרת כי הדוחקא של הסכין גורם שטעם הסכין יפלט לאוכל ויבלע בצלחת. וא"כ יש לדון בצלחת פרווה האם תאסר ויש לתלות זאת במחלוקת הנ"ל. שלדעת המג"א תאסר ולאבן העוזר לא תאסר.
עוד מצאנו בפמ"ג משב"ז אור"ח סי' תמז סקי"ג [ד"ה 'נסתפקתי'] שדן האם צנון שחתכו בסכין בשר ואח"כ חתכו בסכין חלב האם נאסר הסכין וכתב שם להתיר משום שאין הבלוע בצנון יוצא לכלי בלא רוטב עיי"ש. ולכאורה כל ספיקו של הפמ"ג יתכן לדעת המג"א, דלדעת אבן העוזר הטעם שבצנון קלוש הוא ולא יכול לאסור את הכלי אם הסכין אינו ב"י [דאם הסכין החלב ב"י אפשר שהוי טעם שני דאיסור]. וע"ע בדה"ש בבאורים עמוד שכב, ויש לפלפל בזה.
ובגוף דברי הפמ"ג בחתך בצל בסכין בשרי ואח"כ בסכין חלבי, הנה לכאורה הבצל עצמו נעשה חנ"נ משום שבלוע בו טעם של הסכין הבשרי וטעם הסכין החלבי, וממילא יאסור גם את הסכין [אילולי סברת הפמ"ג שאין הבלוע יוצא בלא רוטב], ולא אמור להיות קשור לנידון אבן העוזר והמג"א כי כאן כלפי הסכין השני הוי טעם שני באיסור. אלא שיש לדון ולומר ע"פ המנח"י המובא בשפ"ד כ' שאין דבר חריף בכוחו להבליע ולהפליט בכלי כאחד, וממילא אף אם הבצל נאסר אין בו כח להבליע האיסור בכלי אחר שהפליט ממנו טעם החלב הבלוע בו. וראיתי שכתב במגילת ספר [אות ט] שיש סברא להתיר אף את הבצל ע"פ דברי הפמ"ג סי' צה משב"ז ה' שביאר שאף לריב"ן שאסר נתבשלו ולא הוי נ"ט בר נ"ט, מ"מ מתיר דגים שנתבשלו בקערה להעלותם בכלי חלב וכל האיסור הוא רק לאוכלם עם כותח ממש, ומקורו ברא"ש סי' כ"ט בדעת הריב"ן עיי"ש. וא"כ גם כאן לחתוך בצל בסכין בשרי וקיבל טעם בשר דומה לדגים שנתבשלו בקערה של בשר וכמו שמותר להעלות הדגים או לבשלם בכלי חלב כך יהיה מותר לחתוך הבצל בסכין חלב, עיי"ש שהרחיב בזה. ויש לדון שלדעת המג"א יש להחמיר בדבר חריף יותר מנתבשלו, שהרי דבר חריף הופך את הבצל לבשר ממש ולא רק לטעם ראשון וממילא לשיטתו אין קשר בין דברי הריב"ן למקרה דידן.
עוד יש לדון, דהנה כתב השו"ע בסי' צ"ד סעיף ו' שבצל הבלוע מבשר ובשלו בקדרה חולבת [אף שמתבשל בה מים ולא חלב] צריך שיהיה ס' במים כנגד טעם הבשר עיי"ש. ויש להקשות, שהרי דעת השו"ע בסי' צ"ה ס"ג שקערות של בשר שהודחו בקדרה של חלב- הוי נ"ט בר נ"ט ומותר, וכן אם תחב סכים בשרי לקדרה חלבית עם מים- הכל שרי. ומדוע כאן אוסר הבצל? ואפשר היה להעמיד דברי השו"ע שאיירי בבצל שהתבשל עם בשר ובזה הבצל עצמו נחשב בבשר עצמו ולא נ"ט בר נ"ט, אלא שהט"ז שם העמיד דברי השו"ע אף בבצל שחתך בסכין של בשר, ובזה תקשה קושייתינו, וכן הקשה ביד יהודה. וביאר היד יהודה שהבצל נחשב לבשר ממש גם כשנחתך בסכין של בשר. ואם כן יש עדיפות לבצל על פני הסכין שממנו נחתכה. ודברים אלו מתבארים רק לשיטת המג"א כי לשיטת אבן העוזר אין הבצל החתוך מהסכין יהיה יותר מהסכין וכנ"ל. וכל זה העיר בדה"ש בסי' צ"ד בבאורים ס"ו עיי"ש.
סעיף ד
מבואר בשו"ע ורמ"א שהלימונים שחותכים הגוים נאסרים רק בפעמים הראשונות ואח"כ מותרים שאר הלימונים. ויש להקשות מה שונה דין זה מדברי הטור אור"ח תמ"ז שאסר זיתים ואפי' הרבה משום שחתכם בסכין חמץ. ויש בזה כמה ביאורים. דעת הב"ח- שבלימונים אין חריפות וכל הנידון מצד השמנונית שע"ג הסכין והיא מתנקה, ולדידן שחוששים לטעם הבלוע כי לימונים כן חריפים- הכל נאסר וכדין זיתים. דעת הש"ך- שדבר חריף מבטל טעם הבלוע, אלא שזיתים וצנון חריפי טובא, ועוד תי' עיי"ש. ועיין חוו"ד שכתב שדבריו דחוקים וביאר הסבר אחר בדין זיתים עיי"ש. אלא שלא ביאר בדין לימוני"ש הסבר אחר מהש"ך ונראה שמסכים לדעתו שטעם שבסכין מתבטל אחר כמה פעמים.
ובאמת יש לדון בכל סכין של איסור שחותך בו האם אוסר לעולם, או שמא משערים רק עד ס' מכנגדו. והנה מצאנו לענין חתיכה שנופלת לכמה קדרות תאסור לעולם כל זמן שאין ס' כנגדה כמבואר ברמ"א סי' צ"ח ס"ד. ובחוו"ד הביא בשם הש"ך סי' ק"ה סק"ל שה"ה בכף שתוחב לקדרה. ומכאן דן לענין סכין שחותך בו לימונים שמוכח בשיבולי הלקט שאין אוסר לעולם עיי"ש מה שכתב. ועיין עוד ביד יהודה [הובא בבדה"ש ביאורים עמוד שלט] באור אחר לקושיות החוו"ד. וע"ע שפ"ד כ' מש"כ בשם המנח"י. וע"ע חזו"א סי' ל"ג סק"ב.
במשב"ז יב' כתב לבאר החלוקה בין לימוני"ש לכרוב עיי"ש. והעיר הרב יאיר כהן שדבריו תלוים במה שכתב הרעק"א סי' צ"ב ס"ד [אות יא ד"ה 'מטעם חשיבות'] האם חתיכה שנתרסקה נאמר בה דין חנ"נ או שנחשבת לדבר לח עיי"ש.
סעיף ה
עיין רשב"א חולין קיא: בענין צנון שחתכו בסכין, ועיין שפ"ד כא שהביא דברי או"ה שחלוק על הרשב"א לענין קישות וכתב הפמ"ג שדברי האו"ה אתי שפיר טפי עם שיטת השו"ע בסימן זה סעיף א' שהסכין נקי. אמנם עיין בהגר"א שנקט בפירוש דברי השו"ע כשיטת הרשב"א שסעיף זה איירי בסכין עם שמנונית. ובאמת כדבריו נראה מכך שהצריך השו"ע בלפת הדחה. ובלשון הטוש"ע סוף הסעיף כתב שטעם הלפת מבטלת טעם הנפלט מהסכין, ומשמע טעם הבלוע, ודלא כרש"י שכתב משום השמנונית, וצ"ב בכל זה.