הלכות שבת
סימן רנ"ז |
סעיף א-ח |
דיני הטמנה
סעיף א
אין טומנין בשבת, אפילו בדבר שאין מוסיף הבל. אבל בספק חשיכה טומנין בו. ואין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום. ואם הטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אפילו בדיעבד. ודוקא בצונן שנתחמם, או שנצטמק ויפה לו; אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, מותר:
הגה: יש אומרים דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל, שרי לאכול (הגהות מרדכי)
(ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה, אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבעוד יום בדבר שמוסיף הבל (מרדכי ריש פרק כירה וב"י סוף סימן רנ"ג בשם שבולי לקט). ובדיעבד יש לסמוך על זה, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן):
סעיף ב
אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להטמין בשבת, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. ומכל מקום לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, שרי, שאין זה כמטמין להחם, אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה
(ועיין לעיל סימן רנ"ג):
סעיף ג
אלו הם דברים המוסיפים הבל: פסולת של זיתים או של שומשמין, וזבל ומלח וסיד וחול, בין לחים בין יבשים, ותבן וזגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין. ואלו דברים שאינם מוסיפים הבל: כסות ופירות וכנפי יונה (או שאר נוצות. מהרר"א בהגהות) ונעורת של פשתן ונסורת של חרשין (פירוש, הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררים אותו במגירה).
הגה: יש אומרים דמותר להטמין בסלעים אף על פי שמוסיפין הבל, דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן (תוספות ומרדכי ר"פ לא יחפור):
סעיף ד
אף על פי שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאין מוסיף הבל, אם טמן בו מבעוד יום ונתגלה משחשיכה, מותר לחזור ולכסותו. וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת, מוסיף. וכן אם רוצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו, בין שהראשון חם יותר מהשני בין שהשני חם יותר מהראשון, אפילו לא היה מכוסה אלא בסדין, יכול ליטלו לכסותו בגלופקרין. והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה; אבל אם אינה מבושלת כל צרכה, אפילו להוסיף על הכיסוי אסור, שתוספת זה גורם לה להתבשל:
סעיף ה
אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת, מותר להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל:
סעיף ו
מותר להטמין בשבת דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר, או כדי שתפיג צינתו. אבל בדבר המוסיף הבל, אפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבעוד יום נמי אסור:
סעיף ז
כל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה מבושלת כל צרכה אסרינן, ואפילו מצטמק ורע לו:
הגה: וכן עיקר. ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי, או נתבשל כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי, וכמו שנתבאר לעיל סימן רנ"ג. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם, אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות:
סעיף ח
אף על פי שמותר להשהות קדירה על גבי כירה שיש בה גחלים על פי הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג, אם הוא מכוסה בבגדים, אף על פי שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמן, מכל מקום מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל (ואסור).
ומיהו כל שהוא בעניין שאין הבגדים נוגעים בקדירה, אף על פי שיש אש תחתיה, כיון שאין עושה דרך הטמנה -- שרי. הלכך היכא שמעמיד קדירה על גבי כירה או כופח שיש בהם גחלים, ואין שולי הקדירה נוגעים בגחלים -- שיהוי מקרי ומותר על פי הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג. ואם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב -- מותר, דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע בצדי קדירה, אין כאן הטמנה.
וכן מותר להניח הקדירה בתנורים שלנו על ידי שיתן בתוכה חתיכה חיה, והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים. ואף על פי שמכסה פי התנור בבגדים, כיון שאין הבגדים נוגעים בקדירה, לאו הטמנה היא ושרי:
הגה: והטמנה שעושין במדינות אלו, שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט, שרי לכולי עלמא (א"ז ותה"ד סימן ס"ט ואגור), וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן רנ"ד. ויתבאר לקמן סוף סימן רנ"ט. ומצוה להטמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורוס הוא (הר"ן פרק במה טומנין וכל בו):
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
סימן רנז- הטמנה
סעיפים א, ז
מבואר בגמ' לד. שאין להטמין בדבר שאין מוסיף הבל בשבת שמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. ואין להטמין בדבר המוסיף הבל אפי' מער"ש שם יטמין ברמץ.
והקשו הראשונים [תוס' ריש פרק כירה וריש פרק במה טומנין] מדוע מותר להשהות מער"ש ע"ג כירה שאינה גו"ק[1] תבשיל שהתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו [לחכמים] או אפי' תבשיל שהגיע למאכב"ד [לחנניה] ולא חוששים שמא יחתה, ואילו הטמנה בדבר המוסיף הבל אסורה מער"ש שמא יחתה.
ותי' התוס' ב' תירוצים. א. דעת הרשב"ם שבאמת אין הבדל בין דיני שהייה לדיני הטמנה ומה שמותר להשהות מותר גם להטמין וממילא מותר להטמין מער"ש במוסיף הבל תבשיל שמצטמק ורע לו [לחכמים] או כמאכב"ד [לחנניה] וכן מותר להטמין קדרא חייתא. ב. דעת ר"ת שהטמנה חמורה יותר משהייה מפני ב' טעמים [עיין רא"ש ור"ן ריש במה טומנין]: 1. הטמנה בדר"כ לצורך מחר ומפני שיהיה מוטמן זמן רב מסתבר שיחתה כי לא יחזיק חומו עד למחר, ואילו שהייה בדר"כ לצורך הלילה ולכן בדר"כ לא יחתה. 2. הטמנה היא על כל הכלי ולכן מעט חיתוי יועיל לו ואילו שהייה שאינה ע"ג כל הכלי לא יועיל חיתוי מועט.
יש להדגיש, שמחלוקת זו קיימת רק במוסיף הבל כי רק בזה שייך הטמנה בער"ש. כי בדין הטמנה באין מוסיף הבל אסור רק בשבת עצמה, ובזה אסור בכל האופנים משום שהחשש הוא שמא ירתיח הקדרה וכמבואר במשנ"ב סקל"ה ואין קשר בין דיני שהייה לדיני הטמנה בענין זה.
וממחלוקת ראשונים זו יוצא ג' נפק"מ לדינא, המבוארים בסעיפים א, ז.
- א. שכח ושהה בשוגג בער"ש באופן האסור [לחכמים מצטמק ויפה לו] התבשיל מותר, ושכח והטמין במוסיף הבל מער"ש לצורך הלילה לרשב"ם מותר כשהייה ולר"ת אסור.
- ב. שהייה בקדרא חייתא או באופן המותר [לחכמים מצטמק ורע לו ולחנניה כמאכב"ד] מותרת, והטמנה באופן זה לרשב"ם מותר [הגם שעושה כן לצורך הלילה] ולר"ת אסור.
- ג. שהייה בער"ש לצורך מחר בבשיל ולא בשיל אסורה, כמבואר סי' רנ"ג ס"א. והטמנה בענין זה לרשב"ם שרי, כי היות ומטמין לזמן מרובה יתבשל התבשיל בלא חיתוי גם באופן זה, ולר"ת אסור שהרי אף שהייה אסור ק"ו שהטמנה שחמור יותר.
ויש להרחיב בג' נפק"מ אלו
- א. בדין שכח והטמין לא איירי התוס' בדף מז: שהביא את מחלוקת ר"ת ורשב"ם, אך בתוס' לט: במעשה דאנשי טבריה וכן בר"ן שם כתבו שממעשה זה יש ללמוד לאסור האוכל אם הטמין את הצונן או שהטמין מצטמק ויפה לו[2]. והשו"ע ס"א כתב שאם הטמין אסור אפי' בדיעבד ולמד המג"א סק"ד שכוונת השו"ע אף שהטמין בשוגג הדין כן. והרמ"א הביא שיש אומרים שמותר כדין שהייה, ומקורו מהגהות מרדכי ובבהגר"א מבאר שדעת המתירים היא כדעת הרשב"ם שמשווה דין שהייה לדין הטמנה. והט"ז כתב שבדין זה כו"ע מודו לאסור שהרי סוגיה ערוכה היא בדף לט: שסילון שעשו אנשי טבריה וחכמים אסור להם אף בדיעבד, ומה שעשו אנשי טבריה זה הטמנה במוסיף הבל מער"ש ואסרו להם חכמים אף שחשבו שמותר ואומר מותר כשוגג דמי. ומה שכתב הרמ"א להתיר בשם הגהות מרדכי איירי באופן שמטמין בדבר שאין מוסיף הבל ורק מלמטה הוי מוסיף הבל [כמבואר להדיא בהגמ"ר] אך באופן שהכל מוטמן בדבר המוסיף הבל יש לאסור בכל אופן. עכת"ד. והן אמת שכ"כ בהגהות מרדכי, אך הוסיף שם ההגהות אופן נוסף שאנשי טבריה עשו זאת במזיד ולכן אסרו להם אף בדיעבד אך בשוגג מותר, וכן ביארו המג"א ועוד כוונת הרמ"א ודלא כט"ז. וכן פסק המשנ"ב סק"י והקל במקום הצורך עיי"ש. ובאמת יש לעין איך יפרנס הרשב"ם מעשה דאנשי טבריה שאסרו להם להנות ממה שהטמינו, הרי לשיטתו הטמנה במוסיף הבל שרי בכל האופנים שמותר שהייה, וממ"נ או שהיו המים כבר חמים או שהיו קרים ודינם כמאכב"ד שמתור בשהייה לחנניה, וצ"ב כעת .
עוד יש להעיר, שבדין שכח ושהה מבואר שמותר כאשר שהה תבשיל שהיה מבושל כ"צ ומצטמק ויפה לו אבל אם היה מבושל כמאכב"ד אסור משום שאהני מעשיו ונהנה מהאיסור שעשה. וכל זה לדעת חכמים אבל לחנניה אין דין 'שכח ושהה' שהרי מותר לכתחילה להשהות מאכב"ד, ופחות ממאכב"ד אסור אף בדיעבד ולכן לשיטתו אין אופן של 'שכח ושהה'. וממילא בנידון דידן שהתיר הרמ"א 'שכח והטמין' אין להעמידו באופן שהתבשל כמאכב"ד דממ"נ, לחכמים אין להתיר באופן זה שהרי אף שהיה לא התירו באופן זה, ולחנניה שרי אף לכתחילה. ולכן ברור כוונת הרמ"א להתיר לדעת חכמים שהתירו רק 'שכח ושהה' במבושל כ"צ ולא התירו כן לכתחילה, ה"ה שיש להתיר לשיטתם 'שכח והטמין' במבושל כ"צ משום שיש להקל כדעת הרשב"ם שהשווה שהייה להטמנה. ולמרות שכתב הרמ"א בס"ז להתיר לכתחילה להטמין במבושל כ"צ לדעת הרשב"ם, היינו שמתיר לאותם מדינות הנוהגות כן, ואילו כאן מתיר לכו"ע מכיון שכבר נעשה והוי דיעבד- וזאת נראית כוונת המג"א סק"ז שכתב לבאר דין הרמ"א דוקא במבושל כ"צ. וא"כ צ"ב דברי התו"ש והמשנ"ב סק"י שמבארים דברי הרמ"א גם במאכב"ד משום שיש להסתמך על דעת חנניה שמתיר בזאת, שהרי לדעת חנניה מותר אף בלא 'שכח והטמין' אלא מותר לעשות כן לכתחילה. ואפשר כוונתם שאנו נסתמך להתיר כחנניה בזה רק בשכח אף שחנניה עצמו מתיר בזה אף לכתחילה.
- ב. בדין זה פסק השו"ע ס"ז להחמיר כדעת ר"ת, ואף באופן שמטמין לצורך הלילה שבזה אין חשש שיחתה בזמן מועט כזה בכל אופן לא חילקו חכמים בגזרתם כמבואר במשנ"ב סקל"ג. והרמ"א הביא הדעות שפסקו להקל כדעת רשב"ם שהטמנה שווה לדין שהייה בזה. ובלשון הרמ"א נראה שהתיר רק קדרא חייתא או מבושל כ"צ ואילו המג"א סקי"ז הוסיף שלחנניה שרי אף מאכב"ד ובבאור הלכה הביא פוסקים הסוברים שבדוקא לא הקיל רמ"א בזה כחנניה עיי"ש.
ויש להעיר, איך כתב המג"א להתיר אף מאכב"ד ואילו בס"א פסק להתיר בשכח והטמין רק במבושל כ"צ וביאר שם הבאור הלכה שלא רצה להקל כחנניה אף מאכב"ד כי לא רצה המג"א להקל גם כחנניה וגם כרשב"ם, ואילו כאן מיקל גם כחנניה וגם כרשב"ם ואין הדברים עולים בקנה אחד. ואפשר שכאן העתיק הרמ"א דעת הרשב"ם כפשוטה ולכן כתב המג"א שהרשב"ם עצמו מתיר גם כמאכב"ד כחנניה. ואילו בס"א פסק הרמ"א להקל כרשב"ם אף למי שלא נוהג כמותו וכפי שביארנו לעיל באות הקודמת ולכן בזה לא היקל המג"א גם כחנניה וגם כרשב"ם, וזוהי כוונת הבאור הלכה בס"א, ועיין.
- ג. דין זה מתבאר בשבולי הלקט שהובא בב"י ס"ס רנ"ג. ויצא לפ"ז שדין הטמנה קיל טפי משהייה, שהרי בשיל ולא בשיל אסור להשהות לצורך מחר ורק קדרא חייתא שרי, ואילו הטמנה מתירים בזה. ובמשנ"ב סקי"א כתב הטעם, שהיות שהטמנה היא לצורך מחר בזמן מרובה כזה ודאי יתבשל ולא יצטרך לחתות ואילו שהייה היא לצורך הלילה. אמנם אף שמשהה לצורך מחר אסרו באופן זה ומדוע בהטמנה שרי? כתב בזה [הפמ"ג א"א סק"ח] שהטעם שאסרו שהייה באופן זה משום החשש שמא ימלך לצורך הלילה ויבוא לחתות, ובהטמנה לא חשו לכך כי בדר"כ הטמנה היא לצורך מחר וודאי מסיח דעתו ממנו. הן אמת, שבבאור הלכה ריש סי' רנ"ג מובא שגם בשהייה יתירו אותם הדעות לצורך מחר ולפ"ז שוב אין הבדל בין שהייה להטמנה [וכן נראה שלמד הגר"א בכוונת הרמ"א]. אלא שהרמ"א העתיק שיטתם להקל רק לענין הטמנה ולא לענין שהייה ולכן נצרך הפמ"ג לחילוקו.
ויש לדון לדעת ר"ת שפליג על רשב"ם ולא משווה דין שהיה לדין הטמנה האם יתיר להטמין קדרא חייתא, דלכאורה נראה שאין סיבה לאסור שהרי כל הטעם לאסור הטמנה שמא יחתה בגחלים וטעם זה שייך גם בשהייה ובכל זאת מותר להשהות קדרא חייתא לצורך מחר משום שיתבשל גם בלא שיחתה וא"כ גם הטמנה יש להתיר ולא נחוש שמא יחתה. ובאמת מלשון הרא"ש שביאר דעת ר"ת נראה שלא אסר ר"ת להטמין קדרא חייתא. אמנם אפשר שלחילוק השני שכתב ר"ת בין שהייה להטמנה שהטמנה היא בכל הכלי ולכן יבא לחתות כי חיתוי מועט יועיל- אפשר לאסור גם הטמנה בקדרא חייתא כי חיתוי כן יועיל לה מה שא"כ בשהייה שחיתוי לא יועיל לה. ובתוס' לט: כתב להדיא לאסור אף הטמנה בקדרא חייתא, וכן נראה בדברי הר"ן ריש פרק במה טומנין בדעת ר"ת עיי"ש. ואכתי יש לעיין מה הסברא לאסור הטמנה במצטמק ורע לו לדעת ר"ת, הרי אין חשש שיחתה משום שרע לו החיתוי, וצ"ב, ואולי משום שלא פלוג רבנן.
סיכום דיני עבר ושיהה, והחזיר, והטמין- בישראל ובגוי
הדינים בישראל:
- א. שכח ושיהה- היות ולא עשה מעשה בשבת, אם מצטמק ויפה לו מותר ואם לא התבשל כ"צ אסור – שו"ע רנ"ג ס"א.
- ב. עבר ושיהה- אסור אפי' מצטמק ויפה לו, ומצטמק ורע לו מותר דלא אהנו מעשיו כלל- שם.
- ג. החזיר בשבת- היות ועשה מעשה בשבת עצמה, אסור אפי' שמצטמק ויפה לו, ומצטמק ורע לו מותר דלא אהני מעשיו- רמ"א שם.
- ד. החזיר בשבת מבושל כ"צ- אם היה התבשיל קר יש לאסור כאשר הוא חם משום שאהני מעשיו בזה שהוא חם, ודומה למצטמק ויפה לו שאסרנו בהחזיר בשבת, וכמבואר בבהגר"א סימן רנ"ג אות ס"ח עיי"ש היטב. אך אם הצטנן התבשיל אח"כ מותר, כי לא אהני מעשיו.
- ה. הטמין בער"ש [במוסיף הבל] – אף שלא עשה מעשה בשבת מחמירים טפי משהה בשוגג ואסור אפי' מצטמק ויפה לו, ומותר מצטמק ורע לו דלא אהני מעשיו- שו"ע רנ"ז ס"א. ומסתבר שה"ה גם העשה כן בשבת.
- ו. הטמין בשבת [באינו מוסיף הבל]- מותר מיד, כי לא אהני מעשיו שהרי לא חימם התבשיל ע"י הטמנה זו- משנ"ב שם.
הדינים בגוי:
- א. שהייה- אין איסור בגוי להשהות.
- ב. החזיר בשבת- מותר אפי' מצטמק ויפה לו דלא אהני מעשיו כ"כ- רמ"א רנ"ג ס"א.
- ג. אמירה לגוי להחם או להחזיר- אסור תמיד ואפי נצטנן אח"כ כי קנסוהו- משנ"ב רנ"ג צד, צו.
- ד. החזיר גוי מעצמו- אם א"א לאכול התבשיל כשהוא קר , אסור לאכול כשהוא חם משום שאהני של מעשיו של הגוי אבל אם אפשר לאוכלו כשהוא קר, מותר לאוכלו אף כשהוא חם משום שדומה למצטמק ויפה לו שמותר בהחזיר הגוי כיון שלא כ"כ אהני מעשיו – משנ"ב רנ"ג צז, קא, קב.
ומה שכתב המרדכי ס"ס רנ"ט שאם אמר לגוי לעשות מלאכה דרבנן אין איסור להנות, היינו רק באופן שלא נהנה ממעשה הגוי כגון שהניח קדרה ע"ג הגחלים וכאשר הגוי יסירנה לא יועיל לענין הבישול עצמו כמבואר בפמ"ג רנ"ג א"א ל"ז בסופו.
סעיף ו
עיין מש"כ בסי' רנ"ח.
סעיף ח
בגמ' ריש במה טומנין מבואר שאין להניח קדרה ע"ג גפת של זיתים ולכסות אותה בבגדים שאינם מוסיפים הבל, דהיות ומתחת הקדרה יש גפת שהיא מוספת הבל – אסור להטמינה בדבר שאינו מוסיף [ואף שדין זה אינו בהכרח נשאר למסקת הגמ' דכתבה זאת הגמ' רק בדרך אפשר, מ"מ כך נקטו הפוסקים להלכה].
ויש לחקור בכל הטמנה באופן זה שלמטה מוסיף הבל ולמעלה אין מוסיף הבל, האם נחשב להטמנה בדבר המוסיף הבל, או שמא נחשב להטמנה באין מוסיף הבל אך יש לאסור כדיני מוסיף הבל משום חשש שמא יטמין במוסיף הבל מכל צד. ונראה שחקירה זו במחלוקת ראשונים תלוי כפי שיתבאר להלן בעז"ה.
הנה בתוס' שם דן לאסור הטמנה של קדרה המונחת ע"ג גחלים כשמכסה אותה בבגדים מהאי טעמא שאסור להטמין בגפת באופן זה. וכתבו התוס' ב' אופני הטמנה שהיו נהוגים בזמנם ודן תוס' מדוע התירו לעשות כן ואין בזה חשש הטמנה בדבר המוסיף הבל.
אופן א': הניחו קדרה ע"ג כירה גו"ק שעדיין חמה וכיסו אותה בבגדים.
אופן ב': הניחו קדרה בתוך חפירה חמה ונמצאת שמכוסה הקדרה מכל כיוון ע"י חפירה חמה זו.
טעם ההיתר באופן א': ג' טעמים להתיר באופן זה- 1. אין אפשרות להטמין בתוך הכירה כי קרקע קשה היא וממילא אין זו צורת הטמנה ולא ע"ז גזרו חז"ל. 2. היות ואין גחלים בכירה חומה מתמעט והולך ואין זה דבר המוסיף הבל אלא דבר שאין מוסיף הבל ואין איסור להטמין בזה בער"ש. 3. הרא"ש [סימן ב'] כתב סברא נוספת, היות ואין מקום הכירה מקום הרגיל להטמנה אין זה נראה כהטמנה ולא גזרו ע"ז חז"ל.
ומתבאר בתוס' ע"פ טעמים אלו, שהטמנה זו נחשבת להטמנה בדבר שאין מוסיף הבל אלא כאשר יש גפת מלמטה אוסרת הגמ' משום חשש אטו יטמין בכולה ובכירה היות ואין חשש שיטמין בכולה שרי. ולכן מתיר התוס' גם להטמין כל הקדרה בבגדים באופן זה, כי הגדרת הטמנה זו היא הטמנה בדבר שאין מוסיף הבל.
טעם ההיתר באופן ב': כתבו התוס' והרא"ש היות ויש אויר בין דפנות הקדרה לחפירה – אין זו הטמנה.
והטור הביא שאביו הרא"ש נהג לעשות חפירה זו והיתה החפירה גבוה יותר מהקדרה וכאשר היה מכסה את החפירה לא היה נוגע הכיסוי בקדרה עצמה. ודן הב"י האם כוונת הרא"ש היתה בדוקא שלא יגע הכיסוי בקדרה או שלאו בדוקא ואין בעיה שיגע הכיסוי בפי הקדרה, והכריע הב"י כהצד השני.
נמצינו למדים, שאף שהרא"ש כתב להתיר באופן א' מצד כמה טעמים, וחלקם שייכים גם באופן השני. מ"מ לדינא סמך הרא"ש עצמו להתיר רק מצד הטעם שאין ההטמנה נוגעת בקדרה עצמה, ואמנם אם מתחת לקדרה יש דבר המוסיף הבל ומעל הקדרה יש כיסוי של בגדים ומהצדדים הקדרה מגולה- גם זה לא מיקרי הטמנה, דכך נראה שהיה מעשה של הרא"ש בביתו.
ולטעם היתר זה ניתן לבאר שאם הבגדים היו נוגעים בקדרה היה לאסור, משום שהטמנה זו מוגדרת כהטמנה בדבר המוסיף הבל. ורק כאשר אין הבגדים נוגעים בקדרה יש להתיר משום שאינה הטמנה כלל.
עוד מצאנו מחלוקת בין הרמב"ן לר' יונה באופן שמניח קדרה ע"ג פטפוט של ברזל ומתחת יש גחלים ומכסה הקדרה בבגדים. דעת הרמב"ן שמותר לעשות כן היות ומלמטה לא נחשבת הקדרה למוטמנת כי יש אויר, ומלמעלה ההטמנה היא בדבר שאין מוסיף הבל ששרי להטמין בער"ש [עיי"ש ברמב"ן שכתב בתחילה שאף אם הקופה נוגעת בגחלים עצמם, נחשבת הקופה להפסק ולא הוי הטמנה בדבר המוסיף הבל]. ונראה בדברי הר"ן שהרמב"ן חולק על תוס', ולשיטתו אין להתיר מטעם הקרקע הכירה קשה וא"א להטמין בה ושאר הטמים שכתבו התוס' באופן הא', ולכן התיר הרמב"ן רק כשיש אויר בין הקדרה לכירה כי רק באופן זה נחשב למטמין באינו מוסיף הבל ששרי בער"ש. והוסיף שם הרמב"ן שאם נוגעת הקדרה בגחלים ויש בגדים מסביב הקדרה אסור להטמין כך משום שהוי הטמנה בדבר המוסיף הבל. וא"כ נראה ברור בדעת הרמב"ן שאף הוא למד שהטמנה באופן זה היא הטמנה בדבר המוסיף הבל.
ור' יונה פליג על הרמב"ן ואוסר גם כשיש אויר בין הקדרה לכירה כי גם באופן זה חשיב הטמנה בדבר המוסיף הבל כי אין האויר נחשב הפסק דסו"ס עולה חום מהגחלים לקדרה וגם הכיסוי למעלה יחשב כמוסיף הבל כמו שמבואר בגמ' לענין קופה של מוכין אין להניחה ע"ג גפת של זיתים. ועיין חזו"א [לז, יט] שכתב דרך אחרת בבאור מחלוקת הראשונים.
ונמצינו למדים, שלדעת התוס' הטמנה ע"ג דבר המוסיף הבל ומכסה בדבר שאין מוסיף הבל- חשיב הטמנה בדבר שאין מוסיף הבל אלא שפעמים גוזרים לאסור גם הטמנה זו כמבואר בגמ' לענין גפת של זיתים שמניח עליה קדרה שמוכסה בבגדים. ולדעת הרא"ש, הטור, הרמב"ן והר' יונה נחשבת הטמנה זו למטמין בדבר המוסיף הבל וכנ"ל.
ובשו"ע פסק להתיר הטמנה רק כאופן השני, ולא הזכיר האופן הראשון כלל, ונראה שדעתו לפסוק כהטור כפי מה שאביו הרא"ש עשה בביתו ולא סמך על טעמי ההיתר של אופן א' שהוזכרו לעיל. ובמג"א סקי"ח הביא את טעמי ההיתר של האופן הראשון ונראה שפסק כמותם להתיר גם באופן הראשון, ונראה קצת שצריך את כל טעמי ההיתר כדי להתיר ולא מספיק אחד הטעמים וכן ראיתי שהביא השש"כ בשם הגרשז"א. וגם במשנ"ב הביא את ב' הדעות וכתב שאפשר לסמוך להתיר כאופן הראשון.
ובשו"ע סי' רנ"ח כתב שכלי שאינו ע"ג האש אפשר להטמין ע"ג בער"ש משום שאינו מוסיף הבל. ובב"י ביאר שם משום שמתקרר והולך. וא"כ מתבאר שפסק השו"ע טעם זה של מתקרר והולך, ואילו כאן לא פסק להקל כסברא זו כנתבאר. וכבר העיר זאת הבאור הלכה ס"ס רנ"ח עיי"ש.
[1] תוס' ריש כירה הקשה שאפי' כירה גו"ק מוסיפה הבל יותר מכמה דברים השנויים במשנה שהם מוסיפים הבל ובכל זאת כירה גו"ק שרי להשהות והטמנה לא.
[2] והיינו, שמעשה דאנשי טבריה מתבאר בתוס' לח. בדעת ר"י שלקחו סילון של מים סגור מג' צדדים ומלאוהו במים ועבר הצינור בתוך חמי טבריה ונמצא שהמים שבו היו טמונים מער"ש ואף היו חמים ובכל זאת אסרו חכמים את המים ומשמע לאסור את הדבר המוטמן אף שהיה חם מלפני השבת ורק מצטמק ויפה לו. ועיין באור הלכה ריש סימן שכ"ו.