סימן ש"י
בענין מיגו דאתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא ומחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בדין מוקצה
כידוע נחלקו ר"ש ור"י בדין מוקצה האם יש מוקצה או אין מוקצה, וקיי"ל כר"ש שאין מוקצה לבר ממוקצה מחמת איסור כמבואר בגמ' סוף שבת קנז., ויש לבאר במה נחלקו ר"ש ור"י ובמה מודים זה לזה, והדברים מסתעפים לכמה סוגיות בש"ס ומחלוקות הראשונים בענין זה, ונכתוב בתמצית את שורשי הדברים.
קודם יש להקדים, שיש ב' ענינים במוקצה: א. סוגי המוקצה. ב. מיגו דאתקצאי במוקצה. ובענין סוגי המוקצה כתב הב"י ריש סי' ש"י שמודה רבי שמעון במוקצה מחמת ח"כ ובמוקצה בגופו ובכלי שמלאכתו לאיסור, ורק נחלק במוקצה מחמת מיאוס שאינו מוקצה ובזה קיי"ל כר"ש שאין בו מוקצה כמבואר בסעיף א'. וא"כ בכל דבר שכעת הוא מוקצה כגון אבנים או כלי שיש בו ח"כ וכדו'- גם לדעת ר"ש הוא מוקצה ולא נחלק בזה על ר"י מעולם. ובמוקצה של 'נולד' גם נחלקו כמבואר בגמ' ריש ביצה, ובזה קיי"ל ביו"ט להחמיר כר"י שיש נולד ביו"ט ובשבת פסק השו"ע להקל והרמ"א חשש לכתחילה גם בשבת להחמיר אך לדינא אין לחוש בנולד בשבת למוקצה כמבואר בסי' תצ"ה ס"ד ובמשנ"ב שם, ורק בנולד החמור שלא היה כלל בעולם יש לחוש בשבת לאיסור נולד כמבואר במשנ"ב סי' ש"י סקל"ב וכן בשו"ע סי' תצ"ח סט"ו עיי"ש [וכבר הרחבנו בזה בסי' ש"ח סעיפים ו' ז' עיי"ש].
ועיקר מחלוקתם הוא בענין מיגו דאתקצאי שרבי שמעון לית ליה מיגו דאתקצאי ור"י אית ליה מיגו דאתקצאי, ואף בזה ישנם אופנים שמודה ר"ש שיש מיגו דאתקצאי וישנם אופנים שאף שסובר שאין מיגו דאתקצאי פוסקים כר"י שיש מיגו דאתקצאי, ובענין זה באנו להרחיב כעת.
א. גמ' שבת מה. מבואר שאף שסובר ר"ש שאין מיגו דאתקצאי- מודה בגרוגרות וצימוקין שהעלן לגג ואסח דעתיה מיניה שהוי מוקצה, ולעומת זאת חיטים שזרען בקרקע וטרם השרישו וכן ביצים שתחת התרנגולת אינם מוקצה לר"ש. ונחלקו הראשונים במה שונה דין גרוגרות וצמוקין משאר המוקצה שאומרים בהם מיגו דאתקצאי. דעת רש"י, שצריך ב' תנאים שיהיה מיגו דאתקצאי 1. דחיא בידים לכל השבת. 2. לא חזו, דהיינו שאינם ראויים. ונמצא לשיטתו, שבכל מקום שנמצא דין מיגו דאתקצאי לר"ש, נצטרך לבאר שיש שם דחיא בידים ולא חזי כי אם אין אחד מהתנאים אין מיגו דאתקצאי. והנה, פשוט כוונת הגמ' שגרוגרות וצימוקים לר"ש הוי מוקצה גם באופן שנהיו ראויים באמצע השבת ובכל זאת הם מוקצים מצד 'מיגו דאתקצאי'. דאם אינם ראויים אין צורך להגיע לדין זה דפשוט שהם מוקצים ככל מוקצה מחמת גופו שמודה ר"ש שהוא מוקצה. ודעת הרז"ה [בעה"מ ביצה כד:] שכל מוקצה מחמת איסור שלא ראוי בין השמשות מודה ר"ש שיש מיגו דאתקצאי ואין צריך להגיע לטעם של דחיא בידים. ולשיטתו יש לעיין מה חידשה הגמ' שמודה ר"ש שיש מיגו בגרוגרות וצימוקין- אף בלא חידוש זה היות והגרוגרות אינם ראויים בין השמשות מודה ר"ש שיש מיגו דאתקצאי [מהדו"ב: ואף שבעה"מ כתב את דבריו רק לענין מוקצה מחמת איסור כגון איסור קציצה מן המחובר וכדו' למעיין שם בדבריו, מ"מ עדיין יש לעיין לשיטתו דהיות ואין ה'דחיה בידים' מגדירה וקובעת שרק בגללה אומרים מיגו דאתקצאי, אלא בכל דבר איסור, ה"ה שגם במוקצה מחמת גופו כגרוגרות וצימוקין שלא היו ראויים ביה"ש יהיה בהם מיגו דאתקצאי גם בלא הטעם שהעלם לגג ודחאם]. וצריך לומר שאיירי באופן שחזו ולא חזו ומצד עצמם אינם מוקצה מחמת גופו אלא היות ודחיא בידים הוי מוקצה ויש בהם מיגו דאתקצאי. ואם כן חידוש המוקצה בדחיא בידים גדול יותר מלדעת רש"י, דלדעת רש"י מצינו דחיה בידים רק כשלא חזו כלל, ואילו לרז"ה יהיה דין זה גם באופן שחזו ולא חזו. ועיין חזו"א מד, ו, י. שכתב ככל זה [והוסיף אופן נוסף שהסוגיה איירי שהיה ראוי בער"ש וטרם הספיק להתקלקל ושונה מדין חיטים שזרעם בקרקע שאינם מוקצה, דהכא עתיד להתקלקל והתם כל זמן שהחיטה נשארה בצורתה אינה עשויה להתקלקל עיי"ש] אלא שלא כתב שם שדבר זה רק לרז"ה ולא לדעת רש"י, ולדברינו יש לחלק שלדעת רש"י יש להעמיד בלא חזו כלל ולרז"ה יש להעמיד בחזו ולא חזו. וכעת נביא כמה סוגיות שמצינו בש"ס דין מוקצה גם לר"ש ונבארם לדעת רש"י ולדעת הרז"ה כל אחד לדרכו.
ב. בגמ' שבת מד. נחלקו ר"י ור"ש בנר קטן שדולק בין השמשות ועתיד להכבות בשבת, שלר"י הוא מוקצה לכל השבת מדין מיגו דאתקצאי ולר"ש אינו מוקצה אלא בזמן שהוא דולק, ואחר שכבה פקע ממנו המוקצה דאין לו מיגו דאתקצאי. ולדעת רש"י הדברים פשוטים היות ולא דחיא בידים לכל השבת לא חשיבא דחיא בידים ולכן אין מיגו דאתקצאי, וכן מבואר בפמ"ג (משב"ז סי' שי"ח סק"ב). אלא לדעת הרז"ה צריך ביאור הואיל והיה בין השמשות מוקצה מחמת איסור מדוע אין בזה מיגו דאתקצאי. והביאור לשיטתו, שמבואר בגמ' שבת מו: וכן בביצה ל: שבנר קטן 'אדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו' וסברא זו לדעת ר"ש מפקיעה דין המוקצה אף שאמור היה שיהיה מוקצה. ונמצא שלדעת רש"י סברא זו היא רק ביאור לדין דחיא בידים- שצריך שהדחיה תהיה לכל השבת כי אם לא אינה דחיה שהרי אדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו, ומגדירה לכמה זמן צריך שיהיה ה'דחיא בידים'. ואילו לרז"ה סברא זו היא תוספת בדיני מוקצה שלמרות שמוקצה מחמת איסור הוא מוקצה במיגו דאתקצאי אף שלא דחיא בידים, בכל זאת היינו דוקא שלא יושב ומצפה, וכאשר 'יושב ומצפה' עוקר הוא את המיגו דאתקצאי הנובע מחמת המוקצה מחמת איסור. ויש לדעת שבנר גדול שאמור להיות דלוק כל השבת מבואר בגמ' שאף ר"ש מודה שהוא מוקצה הגם שכבה באמצע השבת שהרי דחיא בידים [לרש"י] ולא היה אמור להיות ראוי כל השבת ואינו יושב ומצפה [לבעה"מ] ובזה אומרים מיגו דאתקצאי וכל אחד לפי טעמו וכנ"ל.
ג. ובגמ' ביצה כד: מבואר שנכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט אם יש במינו מחובר אסור דאמרינן שתלש זאת הנכרי ביו"ט. ונחלקו הראשונים מה טעם האיסור. רש"י שם פירש משום איסור מוקצה שהיה מוקצה בין השמשות ובזה אף ר"ש מודה דמדלא לקטינהו- אקצינהו ונחשב כדחיא בידים. והיינו רש"י לשיטתו שכדי לאסור ע"פ ר"ש מדין מיגו דאתקצאי צריך גם דחיא בידים וגם לא חזי ולכן ביאר שם שבאופן שלא קצץ חשיב דחיא בידים. ובעה"מ שם ביאר שאין צריך לטעם זה, דהיות ואין הדבר ראוי ולא אמור להיות ראוי בשבת משום שמחובר הוא- מודה ר"ש שאומרים מיגו דאתקצאי- ולשיטתו שא"צ דחיא בידים במוקצה מחמת איסור. והרמב"ן במלחמות שם ביאר שטעם האיסור משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכן הוא בתוס' ריש ביצה עיי"ש.
ד. עוד מצינו בגמ' חולין טו: לענין השוחט לחולה מותר הבריא לאכול ממנו חי דאין בשחיטה חשש שמא ירבה בשבילו דגם כזית בשר נצרך לשחיטה. ונחלקו הראשונים האם דין זה נאמר למסקנה גם בחולה שנחלה בשבת או רק בחולה שנחלה בער"ש. דעת רש"י והר"ן שאיירי דוקא בחולה שנחלה בער"ש כי אם נחלה בשבת הבהמה מוקצה כי לא היה עליה דעתו ביהמ"ש ומיגו דאתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא. ודעת הרא"ש והרי"ף שמותר אף בחולה שנחלה בשבת ואין בזה מיגו דאתקצאי כי קיי"ל כר"ש שלא אמרינן מיגו דאתקצאי. ובב"י סי' שי"ח ס"ב ביאר מחלוקתם, שדעת רש"י שכפי שמצינו לענין קציצה מן המחובר שחשיב דחיא בידים מדלא לקטינהו אקצינהו, הכא נמי לענין שחיטה מדלא שחיטנהו אקצינהו, ולכן בהמה שנשחטה בשבת חשיב דחיא בידים ולא חזו שמודה ר"ש שיש מיגו. ולדעת הר"ן שסובר כבעה"מ גם מובן מדוע מודה ר"ש שיש בזה מיגו דאתקצאי משום שהבהמה מוקצה מחמת איסור ולא חזו ליה לכל השבת – מש"ה הוי מוקצה. ודעת הרא"ש שאין מיגו דאתקצאי כי קיי"ל כר"ש, ולשיטתו לא דומה לפרי מחובר שלא קצצו מפני שפרי מחובר בקל יוכל לקצצו והיות ולא קצצו חשיב כדחיא בידים. אך שחיטה אינה דבר קל ולכן אין ראיה ממה שלא שחט שדחיא בידים וממילא אין מיגו לר"ש כשלא דחיא בידים. עכת"ד הב"י שם. ומתבאר שדעת הרא"ש ודאי לא אתיא כדעת הרז"ה, דלדעת הרז"ה אין חלוקה בין פרי מחובר שקצצו לבין בהמה ששחטה, דאין צריך דחיא בידים כדי שיהיה מיגו דתקצאי אלא מספיק שהדבר דחוי לו וכנ"ל. וכן מבואר בב"י שם שביאר דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש והמ"מ ביאר בדעת הרמב"ם משום שחשיב דחיא בידים עיי"ש. ופסק השו"ע שם כדעת הרא"ש שאף חולה שנחלה בשבת אין הבמה מוקצה, וא"כ מוכח שלא פסק כדעת הרז"ה אלא כדעת רש"י.
ה. עוד מצינו במשנה שבת קנו: שנחלקו ר"י ור"ש בבהמה שמתה בשבת האם אפשר לחתכה לפני הכלבים או לא, לר"י אסור כי היא מוקצה מדין מיגו דאתקצאי ולר"ש אין מיגו דאתקצאי ומותר. ובגמ' ביצה כז: נחלקו האמוראים בדעת ר"ש האם התיר אף בבהמה שהיתה בריאה בין השמשות או רק בבהמה מסוכנת שדעתו היתה עליה ביהמ"ש. ובפשטות היה ניתן לבאר את מחלוקת האמוראים שנחלקו במחלוקת הרז"ה ורש"י, שהמתיר רק בבהמה מסוכנת סובר שבהמה היא מוקצה מחמת איסור שבה שאסור לשוחטה ולכן אף שלא דחיא בידים יש בה מיגו דאתקצאי אא"כ היא מסוכנת שאז דעתו עליה ויושב ומצפה. ואילו המתיר גם בבהמה בריאה סובר כרש"י שצריך דחיא בידים, ובהמה חיה לא דחיא בידים ולכן אין בה דין מיגו דאתקצאי [ולא דמי למה שכתבנו לעיל שבהמה ששחטה בשבת הויא דחיא בידים מדלא שחיטינהו –אקצינהו, משום שודאי לענין שחיטה דחה אותה בידים דמדלא שחיטינהו- אקצינהו, אך לענין שמתה מעצמה לא שייך לומר דחה בידים כי לא עשה שום פעולה ולא היה אמור לעשות שום פעולה וממילא אין בזה דחיה בידים, ופשוט]. ועיין באפיקי ים ח"ב סי"ט שכתב כעין הדברים האלו. אמנם ברמב"ן [מובא בשם תלמיד הרמב"ן] סוף מסכת שבת מבאר מחלוקתם רק אליבא דהרז"ה, דבאמת בע"ח שמתו אמורים להיות מוקצה מחמת האיסור שלהם כמו מוקצה דמחובר, אלא שנחלקו האמוראים האם אדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו או לא, מי שמתיר רק בהמה מסוכנת סבור שאין אדם יושב ומצפה מתי תמות, ומי שמתיר אף בבריאה סבור שאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו. עתכ"ד.
ו. ובגמ' ביצה ל: מבואר שדלעת ר"ש, סוכה שנפלה ביו"ט אסורה בטלטול משום מיגו דאתקצאי שהיתה אסורה ביהמ"ש מחמת איסור סתירת אוהל ורק סוכה רעועה שנפלה אינה מוקצה כי אדם יושב ומצפה אימתי תיפול סוכה זו. ולא מצינו בגמ' שם מחלוקת בדעת ר"ש להתיר אף בסוכה בריאה כפי שמצינו לענין בהמה שמתה שיש התירו גם בבהמה בריאה וכנ"ל. ובאמת המרדכי הוכיח מסוגיה זו שהיא אזלא רק כמ"ד בהמה שמתה מסוכנת אינה מוקצה אך בריאה מוקצה, וכן פסק להלכה מחמת סוגיה זו, עיין בהגר"א סי' שכ"ד סק"ח. וברשב"א בביצה על סוגיה זו כתב שהיות וסוכה בריאה אינו יושב ומצפה אימתי תיפול אף לסוברים שבהמה בריאה כן יושב ומצפה- מודים שבסוכה אינו יושב ומצפה, עכת"ד. וכ"ז אתי שפיר לדעת הרז"ה שאמרינן מיגו דאתקצאי בכל מוקצה מחמת איסור שלא יושב ומצפה- ולכן בסוכה בריאה יש בה דין מיגו דאתקצאי. ולדעת רש"י קשה מסוגיה זו מדוע סוכה בריאה שנפלה הוי מוקצה, ואולי יש לפרש שבנית הסוכה היא מעשה של דחיא בידים ובזה אמרינן מיגו דאתקצאי אך אם היתה סוכה רעועה אינה מוקצה אחר שנפלה כי אדם יושב ומצפה אימתי תיפול סוכתו. ואילו לדעת הרז"ה א"צ כל זה, דפשוט שמוקצה מחמת איסור אמרינן בו מיגו דאתקצאי אך סוכה רעועה אינה מוקצה לר"ש כי אדם יושב ומצפה אימתי תיפול סוכתו הרעועה. ונמצא לכאורה מפשטות סוגיה זו ראיה לדעת הרז"ה.
ז. עוד מצינו בגמ' שבת מד: שלר"ש מיטה שיש עליה מעות וכן מוכני שיש עליהם מעות בין השמשות והוסרו מהם המעות בשבת אינם מוקצה. ויש להקשות בין לדעת רש"י ובין לדעת הרז"ה מדוע אין מיגו דאתקצאי הרי דחיא בידים וגם מוקצה מחמת איסור ואמור להיות אסור לכל השבת. ובב"י תי' על קושיה זו וז"ל: "ואפשר דכיון שאין מוכני זה מיוחד למעות עשויים הם לינטל על ידי עבד או תינוק ולא מקצי להו מדעתיה אבל נר גדול מאחר שנתן בו שמן רב כדי להדליק כל השבת ודאי לא היה בדעתו שיכבנו גוי ולא תינוק אלא שידלוק וילך הילכך אמרינן אסוחי אסחי לדעתיה מיניה והוי מוקצה".
ח. והחזו"א מא, ד. כתב לבאר מחלוקת האמוראים בדין בהמה שמתה שמתיר ר"ש האם בבריאה או במסוכנת, וכתב כעין דברי הרמב"ן [ונראה מדבריו שסובר כדעת הרז"ה, אף שלא כתב כן להדיא] אלא שהוסיף וביאר, שסברת אדם יושב ומצפה קיימת בדברים שהתכלית שלהם היא מה שקרה לבסוף ולכן בסוכה בריאה כו"ע מודו שאין אדם יושב ומצפה מתי תיפול ורק בסוכה רעועה סובר ר"ש שאין מוקצה. ואילו בבהמה שמתה יש תכלית במיתתה שכעת יוכל להביאה לכלבים ולכן בזה שייכת סברת 'יושב ומצפה', והסוברים שרק במסוכנת דעתם שאין בהמה מתה עומדת לכלבים וממילא עיקרה הוא לחיים ולא שייך כלפיה יושב ומצפה. ולפ"ז כתב לתרץ קושיית הב"י מדוע לר"ש מיטה שיש עליה מעות בין השמשות אינה מוקצה לכל השבת הרי לא חזו ודחיא בידים ותירץ הב"י שדעתו שיסיר הגוי את המעות ממנה בשבת, והחזו"א ביאר לפי דרכו שהיות ותכלית המיטה אינה שיהיו עליה מעות ממילא גם אם לא תכנן שיוסרו ממנה המעות אך קרה הדבר – אין בה מיגו דאתקצאי כי נכלל זה בהגדרת 'יושב ומצפה'.
ט. והנה יש לעיין בכל מוקצה מחמת ח"כ וכדומה שנפסק המוקצה באמצע השבת כגון כלי שמוקצה מחמת ח"כ ונשבר בשבת והשברים כעת אין בהם חסרון כיס. האם אמרינן בהם מיגו דאתקצאי או לא. ולכאורה יש לתלות זאת במחלוקת בעה"מ ורש"י, שלדעת בעה"מ יש מיגו דאתקצאי כי אף שאין כאן דחיה בידים שהרי מאז ומתמיד היה מוקצה- מ"מ היות שלא היה ראוי לתשמיש בשבת מחמת ח"כ שבו אמרינן ביה מיגו דאתקצאי, דמה לי מוקצה מחמת איסור ומה לי מוקצה מחמת ח"כ. ואילו לדעת רש"י היות ולא דחיא בידים אין בזה מיגו דאתקצאי. ומצאנו שנחלקו בענין זה אבות העולם, דהמג"א סי' ש"ח סקי"ט כתב שיש בזה מיגו דאתקצאי ואילו הרעק"א בהגהותיו שם ס"ל שאין בזה מיגו דאתקצאי, ואפשר שנחלקו במחלוקת הראשונים וכפי שכתבנו, וטרם מצאתי מי שהעיר מזה.
י. ולדינא קיי"ל שגם מוקצה דדחיא בידים למקצת השבת אמרינן מיגו דאתקצאי ולכן גם נר קטן יש מיגו דאתקצאי. ולענין מחלוקת הרז"ה ורש"י כיצד פסק השו"ע בענין זה, הנה בסי' ש"י ס"ב נראה מלשונו שהעיקר בדין מיגו דאתקצאי הוא דחיה בידים וכדעת רש"י. וכן נראה מדבריו בסי' שי"ח ס"ב בענין חולה שנחלה בשבת שאין הבהמה מוקצה לבריא, ולדעת הרז"ה לא ניתן לפרשו שהרי היה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות וכמבואר בב"י שם, וכן עיין במשב"ז שם שפירש כן דעת השו"ע [ואפשר שקושיית הט"ז שם על הב"י משום שהבין כהרז"ה עיי"ש]. וכן נראה בסי' שכ"ד ס"ז שפסק שבהמה בריאה שמתה בשבת מותר לחתכה לכלבים ואינה מוקצה כי לא דחיה בידים, אמנם דין זה ניתן לפרשו גם לדעת הרז"ה משום שאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו וכנ"ל בארוכה.