הלכות שבת
סימן שי"א |
סעיף א-ט |
דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד
סעיף א
מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה אם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם ואם אין לו ככר או תינוק אם יש לו שתי מטות מטלטלו על ידי שיהפכנו ממטה למטה דהוי טלטול מן הצד ואם אין לו לא זה ולא זה מטלטלו טלטול גמור וכל זה באותו רשות מת המוטל בחמה מטלטלו מחמה לצל באותו רשות על ידי ככר או תינוק ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל אפילו להפכו ממטה למטה דטלטול מן הצד שמיה טלטול
(ועיין לקמן בסימן זה סעיף ו' מאי תקנתיה):
סעיף ב
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו:
הגה: ויש אומרים דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח (בית יוסף בשם טור ורש"י ור"ן):
מותר להוציאו לכרמלית ואם היה להם מקום לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם ויש אומרים שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא על ידי ככר או תינוק ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק כדי למעט בהוצאה ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים על ידי תינוק אבל לא על ידי ככר והוא הדין אם הוא בבזיון אחר כגון שהיה בספינה והיו האינם יהודים מתאספים שם וכן כל כיוצא בזה:
הגה: והוא הדין דמותרים לומר לאינו יהודי לטלטלו כמו על ידי ככר ותינוק (מרדכי ובית יוסף בשם שבולי לקט) ואסור לטלטל מת על ידי ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר אבל על ידי אינו יהודי יש מתירין (טור יורה דעה סימן שע"ב, ותשובת מהרי"ל סימן ס"ה) (וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה):
סעיף ג
יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש חשוב כנותן ככר או תינוק:
סעיף ד
יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום אבל אם הוא בכסותו אין צריך ככר או תינוק:
סעיף ה
אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו מותר לטלטלו מן הצד, דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא. לא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל:
סעיף ו
מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו באין שני בני אדם ויושבים מב' צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורס על גביו וזה מביא מחצלת ופורס על גביו זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו נמצאת מחיצה עשויה מאליה שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גביהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת:
סעיף ז
מותר לסוך המת (ולהדיחו) ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח ובלבד שלא יזיז בו שום אבר ואם היה פיו נפתח והולך קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו שאם כן היה מזיז אבר ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת:
סעיף ח
טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה נוטלו אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע מותר:
הגה: ואפילו הניחו שם מבעוד יום להיות שם כל השבת דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו):
וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור מותר הילכך קש שעל המטה דסתמו מוקצה להסקה מנענעו בגופו ואם הניח עליו מבעוד יום כר או כסת מנענעו אפילו בידו שהרי הכינו מבעוד יום לשכב עליו (וכן אם חשב לשכב עליו) (ר"ן סוף פרק במה טומנין):
סעיף ט
הפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו:
הגה: ואם טמונים בחול ובעפר עיין לעיל סימן ש"ח סעיף ל"ח:
הבחן על נושא זה
שאלות לרב על נושא זה
לא קיימות שאלות על נושא זה
שיעורי וידאו
סימן שי"א
סעיפים א-ב
מצאנו ב' סוגיות העוסקות בדיני טלטול המת בשבת, סוגיה דפרק כירה [מג:] וסוגיה דפרק המצניע [צד:], סוגיה דכירה עוסקת בדיני טלטול המוקצה של מת וסוגיה דהמצניע עוסקת בדיני הוצאת המת מרשות לרשות. ומצאנו כמה ביאורים בראשונים בבאור סוגיות אלו ועולה מהדברים כמה נפק"מ לדינא, ובזה עוסקים סעיפים אלו. ונכתוב בקצרה את מחלוקות הראשונים והעולה להלכה:
בגמ' פרק כירה מבואר למסקנה שהרוצה לטלטל מת מחמה לצל צריך לטלטלו ע"י ככר או תינוק ולא יכול לטלטל ע"י שינערו ממיטה למיטה כי טלטול מהצד לצורך דבר המוקצה חשיב טלטול ואסור .
אמנם אם יש דליקה וירא פן ישרף המת, מותר לטלטלו אף ע"י טלטול מהצד לרי"ף, ולרש"י מותר אף לטלטל המת עצמו, וא"צ ככר או תינוק. והטעם מבואר בגמ' שחוששים שאם לא נתיר לו לטלטל יבוא לכבות הדלקה ולכן התירו לעשות איסור דרבנן של מוקצה משום חשש שמא יבוא לידי איסור חמור יותר. ולא מתבאר בסוגיה האם מפני היתר זה יתירו ג"כ להוציא את המת לרשות אחרת.
ובגמ' פרק המצניע מבואר שהוציאו את המת מרשות היחיד לכרמלית מפני כבוד הבריות דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת של דבריהם .
ויש לעיין, מדוע הסוגיה בפרק כירה התירה טלטול מת רק ע"י ככר או תינוק ולא התירה אף בלא זה משום כבוד הבריות, דכמו שהתרנו מלאכת הוצאה דרבנן משום כבוד הבריות כן נתיר טלטול מוקצה משום כבוד הבריות. ויש כמה אופנים בראשונים לבאר דבר זה.
ונקדים ונאמר, שמצאנו ג' מקרים בהם יש צורך לטלטל המת: 1. מת המוטל בחמה. 2. מפני הדליקה. 3. מפני שמסריח והחיים מתבזים ממנו. [ישנו מקרה נוסף, שמטלטל המת בשביל שלא יטמאו הכהנים, ואיננו עוסקים בו כעת].
דעת רש"י [כפי שמתבאר בר"ן פרק המצניע]: בכל הג' אופנים הנ"ל יש היתר של 'כבוד הבריות' דאין הבדל בין כבוד הבריות של החיים [כמקרה 3] לבין כבוד הבריות של המתים [מקרים 1, 2]. וממילא הסוגיה בפרק המצניע איירי בג' אופנים הנ"ל והתירו הוצאה משום כבוד הבריות. אלא שעדיין צריך שיהיה מונח על המת ככר או תינוק כדי שלא יעבור על טלטול מוקצה. והטעם שלא מועיל היתר כבוד הבריות לטלטל המוקצה משום שרק היכא שאין היתר אחר מתירים מכח 'כבוד הבריות' אך אם יש אופן היתר אחר יש לעשות היתר זה ולכן הוצאה אין לה היתר ומותר משום כבוד הבריות אך מוקצה יש היתר ע"י ככר או תינוק . והוסיף הר"ן שכיום אף שאין לו ככר או תינוק לא יותר טלטול המוקצה מצד כבוד הבריות כי כבר נדחה היתר טלטול מוקצה מפני שבמהותו יש לו היתר אחר.
ולפ"ז מובן מדוע הסוגיה בפרק כירה לא נקטה היתר של כבוד הבריות, דלא שייך היתר זה בטלטול המוקצה .
והרמב"ן סובר כדעת רש"י שבכל ג' המקרים דלעיל יש 'כבוד הבריות' וכמו"כ ס"ל כהר"ן שהיכא שיש אופן להתיר את הטלטול ע"י ככר או תינוק אין להתיר מטעם כבוד הבריות, אך ס"ל לרמב"ן שכאשר מוציא את המת לכרמלית שיוציאו בלי ככר או תינוק, דעד שאתה מצילו מטלטול מוקצה- מרבה אתה עליו בהוצאה. והר"ן ס"ל שהככר ותינוק טפלים, ועוד שהכל נחשב חדא הוצאה . ולדינא הביא השו"ע ב' הדעות והמשנ"ב סק"ט כתב להכריע כדעת הר"ן שיש להוציא עם ככר או תינוק, אך באופן שאין לו ככר ותינוק יוציא בלי ככר או תינוק, דאפשר לסמוך על דעת הרמב"ן בזה, ומה גם שכן עולה מדעת הרמב"ם וכפי שיתבאר להלן .
דעת הרמב"ם [לדעת הב"י ומג"א סק"ג]: כבוד הבריות שייך רק באופן השלישי דלעיל, דהיינו שהמת מסריח והחיים מתבזים ממנו , ובזה עוסקת הסוגיה בפרק המצניע ולכן דוקא שם הותר הוצאה מרשות לרשות, והותר אף בלא היתר דככר או תינוק דבאמת כבוד הבריות מתיר את כל האיסורים מדרבנן שקיימים וממילא הותר גם טלטול המוקצה . והסוגיה דפרק כירה איירי בשני האופנים הראשונים, דהיינו מחמה לצל או מפני הדליקה, ובזה אין היתר של כבוד הבריות כי הוי רק כבוד המת ולא חשיב כבוד הבריות וממילא יש להצריך ככר או תינוק כדי לטלטל מחמה לצל, ואם יש דליקה הקלנו אף בלא ככר ותינוק דשמא יכבה הדליקה.
והוסיף המג"א שדלעת הרמב"ם כשיש דליקה לא התירו הוצאה מרשות לרשות אף שחוששים שמא יכבה, דהוצאה חמורה יותר מטלטול המוקצה ולא התירו משום חשש שמא יכבה לעבור על איסור חמור. אמנם הט"ז ביאר בדעת הרמב"ם שמותר אף להוציא מרשות לרשות ואין הבדל בין טלטול מוקצה או מלאכת הוצאה דרבנן, וכדעה זו הכריע המשנ"ב סק"ד והבאור הלכה לדינא.
נמצינו למדים ב' מחלוקות בין רש"י להרמב"ם. 1. מהי הגדרת 'כבוד הבריות', וממילא באיזה אופן מותר להוציא מרשות לרשות. 2. האם איסור הוצאה חמור מטלטול מוקצה או לאו .
דעת התוס' סוכה לו: : סובר כרש"י שכבוד הבריות כולל את כל ג' המקרים, והטעם שהסוגיה בפרק כירה לא התירה טלטול המוקצה משום כבוד הבריות, דטלטול מוקצה חמיר טפי מהוצאה ולכן רק בסוגיה בפרק המצניע העוסקת בהיתר הוצאה אומרת הגמ' סברא זו. וכתב המג"א סק"ה שכן דעת הרמ"א שפסק כהטור ורש"י שכבוד הבריות שייך בכל האופנים ולא רק במת המסריח , ולפ"ז כתב המג"א סק"ח שאם אין לו ככר או תינוק אין לו היתר לטלטל המת אף שיש כבוד הבריות, דאין כבוד הבריות מתיר טלטול מוקצה .
והרא"ם שהובא במרדכי התיר הוצאת המת באיסור דאורייתא ע"י גוי באופן שיש בזיון קצת משום שלדעת רש"י אף בזה נחשב להיתר של 'כבוד הבריות' כמו מחמה לצל, ומותר באיסור דרבנן של אמירה לנכרי. ור' ברוך שנחלק עליו משום שלא החשיב בזיון קצת לכבוד הבריות דהוקשה לו סתירת הסוגיות הנ"ל ולכן היה פשוט לו שמחמה לצל לא חשיב כבוד הבריות ובזה עסקה סוגיה דבפרק כירה ורק הצלה מדלקה חשיב כבוד הבריות ובזה עסקה סוגיה דבפרק המצניע .
ולדינא, למד המג"א בדעת השו"ע שפסק כהרמב"ם והרמ"א פסק כרש"י. אמנם בבהגר"א ס"ל שחזר בו השו"ע ופסק כרש"י ולכן התיר בסוף ס"ב גם בבזיון קטן לטלטל מרשות לרשות משום כבוד הבריות.
עד כה עסקנו בהוצאת המת לכרמלית שאיסור ההוצאה מדרבנן. וכתב הרמב"ן שה"ה מותר להוציא המת לרה"ר משום שהוצאת המת היא מלאכה שאצל"ג ואיסורה מדרבנן ולכן גם בזה יש להקל משום כבוד הבריות [ומה שהצריך תינוק ע"ג המת, כבר כתב הבאור הלכה שהיינו לדעת רש"י, אף לדעת הרמב"ן עצמו אין צריך אפי' תינוק כפי שהובאה מחלוקתם לעיל]. והר"ן פליג דלא התירו כבוד הבריות במלאכה שאצל"ג כי הוא דרבנן חמור, וכדבריו הכריע המשנ"ב סק"י .
סעיף ד
נחלקו הראשונים האם בגד שלבוש בו המת יועיל להחשב ככר ותינוק לענין היתר טלטול המת, ושורש המחלוקת האם הבגדים בטלים כלפיו ולא דמיא לככר ותינוק שאין בטלים לגבי המת, או דילמא אין הבגדים בטלים כלפיו.
ומתבאר שיסוד ההיתר ככר ותינוק למת, שאינם בטלים לגבי המת ולכן נחשב עיקר טלטולו בהיתר. ואע"פ שאין בזה היתר לגמרי משום שמטלטל המת עצמו וכן מטלטל לצורך המת מ"מ קצת היתר יש בזה וכמו שמבואר בלשון הב"י ריש הסי' וז"ל: "ונראה מדבריהם דכל היכא דאפשר לטלטל המת שלא באיסור כגון על ידי ככר או תינוק או בטלטול מן הצד אין מטלטלין אותו להדיא דלא התירו לטלטלו להדיא מפני הדליקה אלא בדלית ליה ככר או תינוק וגם אין לו מטה אחרת שאי אפשר לו לטלטלו מן הצד" עכ"ל. וכ"כ המשנ"ב ריש הסי'.
ועיין ברעק"א גליון הש"ס שבת מג: שהקשה מדוע מת הנמצא ע"ג מיטה צריך לתת עליו ככר או תינוק ולא תועיל המיטה עצמה להתיר טלטולו מדין ככר או תינוק, ונשאר בצע"ג.
ועיין רש"ש שם מה שתי', וכן נראה מדברי הבאור הלכה בסעיף זה שהיות והמיטה טפלה למת ומשמשת אותו א"א להחשיב את עיקר הטלטול בהיתר שהרי ההיתר רק משמש לאיסור ולא עצמאי בפנ"ע. ועיין חזו"א סי' מ"ז סקכ"ג שכתב דרך אחרת לתרץ קושיית הרעק"א, ותורף דבריו שרק כאשר המת משמש בסיס לככר – יש היתר של ככר או תינוק, משום שרק באופן שהמוקצה משמש את ההיתר- נחשב שמטלטל בעיקר את ההיתר [ועדיין היתר זה נאמר רק במת דחידוש הוא לטלטל המוקצה ולהתירו מדין בסיס להיתר שיהפך להיות היתר]. ומחלוקת זו הינה מחלוקת יסודית בהבנת טעם ההיתר של ככר או תינוק במת.
וכבר העירו על דבריו דמדברי המג"א סק"א והביאו המשנ"ב סק"ב, שאף אם הככר מונח 'אצלו' ולא 'עליו' נאמר היתר זה, ולחזו"א אין להתיר כאשר נמצא הככר 'אצלו'. ועיין לשון הרשב"א שבת קמג. בדין טלטול הגרעינים אגב הפת וז"ל : "הא דמטלטלי שמואל ורבא גרעינין אגב ריפתא ולקנא דמיא, לאו משום דפליגי בהא דאמר רב אשי לעיל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, דהא לא דמיא לההיא ובהא אפילו רב אשי מודה, דההיא דרב אשי במטלטל את ההיתר אגב האיסור, כגון מניח ככר על המת ומראה עצמו כרוצה לטלטל את ההיתר ועושה לו האיסור בסיס, והלכך אסור מפני שהוא מטלטל את האיסור ממש, אבל הא דשמואל ורבא שמניח האיסור על ההיתר ומטלטל גוף ההיתר ונוטל האיסור עמו בזה כולי עלמא שרו" עכ"ל. ומשמע מלשונו כדברי החזו"א.
סעיף ו
עיין גמ' שבת מג: 'אמר להו רב ששת וכו'. ופשטות הסוגיה נראה שכל מה שהוצרכו לעשות אוהל למת באופן שמראה שעושהו לצורך החי, אינו משום איסור עשיית אהל אלא משום דעת ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, אך לדידן שפוסקים שכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל, יכול לעשות לכתחילה אהל באופן שעושהו מלמעלה למטה כמבואר בסוגיה דביצה לד: וסי' שט"ו, שמותר לעשות לכתחילה אהל מלמעלה למטה.
אלא שבב"י מבואר שיש בסוגיין איסור עשיית אהל לכתחילה והתירו רק משום צער החי לעשות אהל בשינוי, וצ"ב שלא מצאנו בסי' שט"ו הגבלה לעשות אהל מלמעלה למטה רק לצורך צער החי. אמנם, מבואר שם בסעיף ג' דעת הרשב"א שאם עושה אהל לשימוש מתחתיו חייב אף בלא עושה כלל מחיצות. והקשה עליו הגר"א שא"כ אין היתר של 'מלמעלה למטה' בעשיית אהל דמיד שמחזיק את האהל למעלה כבר עובר על איסור עשיית אהל הגם שאין מחיצות. והקשה החזו"א [סימן נב] על דברי הגר"א, שמסוגיין משמע שאף כשעושה לשם צל ואין צריך מחיצות כלל- מועיל באופן שעושה מלמעלה למטה, שהרי מחזיקים את המחצלת להצל על המת ואח"כ עושים המחיצות. ולכן ביאר החזו"א שכאשר מחזיק את האהל בידיו אין ע"ז עדיין שם אהל כלל עיי"ש. ולכאורה דברי הגר"א אתי שפיר להבנת הב"י כאן שכתב שיש איסור בעשיית אהל גם באופן זה והתירו רק לצורך החי, ועדיין צריך תלמוד. שו"ר שהביאו שכן הקשה התהל"ד, וכתב לבאר שכאשר עושה אהל לשם אהל – יש איסור אף שעושה מלמעלה למטה.
ולביאור הט"ז בסעיף זה לא קשה כל מה שהקשנו, דבאמת כל הטעם לשינוי זה אינו משום דיני עשיית אהל, ופשוט. ובשער המלך [כה, כג] כתב לבאר ע"פ דעת הראב"ד הסובר שאף שאין הלכה כר' יצחק, מ"מ לענין מת הלכה כוותיה שאין כלי ניטל לצורך המת, וממילא צריך לעשות את האהל בשינוי מטעם זה ולא מטעם דיני אהל.